• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

"בירדמן״, דעה נוספת

31 בינואר 2015 מאת Yaniv Eidelstein

שמעתם הרבה שבחים, ואולי עוד תשמעו עוד, על ״בירדמן״ (Birdman) של אלחנדרו גונזלס איניאריטו. הוא גם עלול לגזול כמה פרסי אוסקר מסרטים ראויים ממנו. מרבית המבקרים (והנוכחים בהקרנת העיתונאים) התרשמו מהווירטואוזיות, מהמשחק, מהחוויה. ההרגשה שלי הייתה כי ״בירדמן״ הוא סרט גרוע והבמאי שלו הוא נוכל, סליחה על הבוטות. זו כמות העצבים שהסרט הבלתי נסבל הזה הוציא ממני, ולכן אני רוצה להציע דעה שונה, ובתקווה גם מפכחת, לגבי החוויה הקולנועית הרדודה והאינפנטילית שמסתתרת מתחת למעטה הדינמי. על כמה ש״בירדמן״ אינטנסיבי וקדחתני, ככה הוא נבוב וריק מתוכן, והיוצר שעומד מאחוריו הוא אגומניאק, דרדס אינטלקטואלי, ובעיקר נטול חוש הומור.

הפן הצורני של הסרט הוא הסיבה העיקרית לעניין שמתעורר סביב ״בירדמן״. כן, הסרט מצולם כולו בשוט אחד ארוך, כביכול. שוט פתיחה ארוך, במיטבו, הוא אמצעי מבע נפלא. שוט פתיחה ממושך, עשוי היטב, יכול לשאוב את הצופה לתוך ההתרחשות וליצור התלהבות שנובעת מהאירועים שמתרחשים בזמן אמת. דוגמה מפורסמת היא שוט הפתיחה של ״מגע של רשע״ (Touch of Evil) של אורסון וולס, והמחווה הגלויה של רוברט אלטמן לאותו שוט בסרטו ״השחקן״ (The Player). בשני המקרים, אלה שוטים ממושכים, מורכבים, שמציגים לצופה את הדמויות הפועלות וגם את המנגנונים המורכבים שמפעילים אותן ומופעלים על ידן.

התפתחויות טכנולוגיות שונות – סטדיקאם, שיטות שונות לייצוב תמונה, כלים דיגיטליים – פתחו את האפשרות ליצור שוטים ארוכים יותר ויותר. דוגמה קיצונית לכך היא סיקוונס הפתיחה הארוך והמדהים של ״כח משיכה״ מהשנה שעברה. גם ב״בירדמן״, הפתיחה הדינמית שמלווה את גיבור הסרט, המגולם בידי מייקל קיטון, בנבכי התיאטרון שבו מתרחש הסרט היא רבת עוצמה ומעוררת עניין מיידי במתרחש. אבל איניאריטו לא יודע מתי להפסיק.

לצורך השוואה, שוט הפתיחה של ״מגע של רשע״, שנחשב בשעתו לאחד הארוכים והמורכבים בתולדות הקולנוע, נמשך בסך הכל שלוש ומשהו דקות. שוט הפתיחה של ״השחקן״ נמשך שמונה דקות. קטע הפתיחה המסחרר של ״כח משיכה״ נמשך כבר כ-17 דקות, ושאב את הצופים בו לתחושת הסחרור וחוסר היציבות של ריחוף בחלל החיצון. אך כשמיצה את הרעיון ויצר את האווירה הרצויה, ידע הבמאי, אלפונסו קוארון, להמשיך הלאה לאמצעי מבע אחרים, כדי לפתח את העלילה ולאפשר לנו להתמקד קצת בדמויות ולשכוח שאנחנו צופים בסרט. לעומתו, איניאריטו מותח את הגימיק של המצלמה הקינטית עוד ועוד, אל מעבר לנקודת השבירה ועד למחוזות האבסורד. העניין הראשוני הופך בהדרגה לתשישות, מהסיבה הפשוטה שהמצלמה הארורה לא מוכנה לעצור לרגע. אחרי חצי שעה של ״בירדמן״ מצאתי את עצמי מייחל לשוט סטטי. וכאילו העומס החזותי לא מספיק, פסקול הסרט הוא הפגזה בלתי פוסקת של תיפוף ג׳אז מלחיץ.

גם בסצינות קאמריות וסטטיות יחסית, המצלמה לא עוצרת לרגע. גם כשאמה סטון נותנת מונולוג ארוך בקלוזאפ, אנו, הצופים, יודעים שזו רק הפוגה זמנית עד שהמצלמה תתחיל לנוע שוב. בנוסף, עד מהרה מתברר שהסרט בכלל לא מתרחש בזמן אמת, אלא מתפרש על פני כמה ימים. אם כן, מה הטעם בשוט המתמשך? פשוט כדי להראות שאפשר, כנראה.

תנועת מצלמה קינטית היא אחד הכלים היותר-עוצמתיים והפחות-מעודנים בארגז הכלים הקולנועי, והחלטתו של איניאריטו להשתמש אך ורק בה משולה לסגנון שלו בתחום הדרמה. כידוע למי שמכיר את סרטיו הקודמים, כגון ״בבל״ (Babel) ו״21 גרם״ (21 Grams), לא מדובר ביוצר שניחן במגע עדין. הוא רוצה לדפוק לצופה פטיש בראש. הוא רוצה שהדמויות הראשיות יסבלו ויתייסרו, ינבחו אחת על השנייה, יעשו זו לזו דברים איומים וישאו מונולוגים ממושכים על זה. כך גם ב״בירדמן״. לא תמצאו פה אווירה היתולית של קומדיה טיפוסית על אחורי הקלעים של הצגה בברודוויי. הסרט כולו מתנהל על אדרנלין וטורים גבוהים כאילו גורל העולם תלוי בהצגה המזורגגת הזאת. מרוב דחיסות וחוסר מנוחה, 119 הדקות של הסרט נדמות כשלוש שעות לפחות. אחרי הצפייה, נזקקתי לשעתיים-שלוש של מנוחה. הוא פשוט רוקן אותי מאנרגיה.

החלטה אמנותית נוספת היא לבנות סרט סביב דמותו של מייקל קיטון – השחקן ההוא ששיחק פעם את באטמן, ומאז קצת נעלם. מזמן לא ראינו אותו, איפה הוא באמת? בוא נכתוב עליו תסריט. לא נקרא לו בדיוק ״מייקל קיטון״. הוא יהיה ״ריגן תומסון״. ולא באטמן אלא ״בירדמן״. ציפור במקום עטלף (לא הפיתוח הכי מתוחכם, תסכימו איתי. אבל בסדר). בסיכומו של דבר, הרבה אנשים מתגעגעים לקיטון הכריזמטי והיו שמחים לראות אותו מחזיק שוב סרט על כתפיו. למרבה הצער, גם זה לא ממש קורה. קיטון של ״בירדמן״ הוא אדם טרוד ועצבני, שעסוק כל הזמן בכיבוי שריפות סביב הצגת חייו. אין לו הזדמנות להפגין את הכריזמה החצופה שלו – הוא פשוט עסוק מדי. לא תראו כאן את האנרגיה הקומית מימי ״ביטלג׳וס״ (Beetlejuice). למעשה, זו הפעם הראשונה שקיטון נראה כה אומלל וחסר שליטה בסרט. דווקא אדוארד נורטון מפתיע בהופעה הדינמית והמוצלחת ביותר בסרט. גם הדמויות הנשיות שמקיפות את קיטון שטוחות למדי, וסיפוריהן נדחקים לשוליים.

_AF_6405.CR2

תומסון המזדקן מחליט להציל את הקריירה הגוועת שלו באמצעות העלאת הצגה בברודוויי על פי סיפור של ריימונד קארוור. לא עוד גיבורי-על וריקנות הוליוודית; הוא יעבד לתיאטרון סיפור של הסופר שהתפרסם בסיפוריו הקצרים והמפוכחים על בני אדם שמתמודדים עם הצדדים האפלים והמכוערים של החיים. הדבר העיקרי שמעסיק את הסרט הוא ניסיונו המאומץ של תומסון לגאול את עצמו ולהוכיח את ערכו כאדם וכאמן באמצעות הרמת ההפקה הגרנדיוזית.

כפי שכבר הבנתם, הנושא האמיתי של הסרט הוא האמן ומעשה האמנות. בשם אלוהים, יש פה כותב/במאי שעושה סרט שגיבורו הוא כותב (מעבד) ובמאי, בן-דמותו, שנחוש לגאול את עצמו ולשכתב את תדמיתו כאמן שטחי, ולברוא את עצמו מחדש כאמן בעל עומק, שיש לו משהו להגיד על המצב האנושי. מהו הדבר שיש לו להגיד? לא ברור. אבל הוא יגיד אותו, לעזאזל! הוא יצעק אותו מהגגות, עד שכל העולם יודה שהוא אמן גדול! או בקיצור, מישהו פה לא קיבל מספיק אהבה בילדות, ועכשיו כולנו צריכים לסבול. ובהיעדר טיפת הומור שתנטרל את הכבדות המעייפת, המסע לא קל.

רוב הזמן הצלחתי להישאר שלו יחסית – גם אם מותש – אל מול הסרט הזה. אבל היבט אחד של העלילה היה כה אינפנטילי, כה עלוב, שבאמת קפץ לי הפיוז. וזה הקטע שבו הוא מתייחס אל המבקרים.

אחד המפגשים הסוערים והמכוסחים של תומסון הוא מול מבקרת התיאטרון של ה״ניו יורק טיימס״ (בגילומה של לינדזי דאנקן), שמצהירה בפניו שהיא מתכוונת לקטול את ההצגה שלו, למרות שעדיין לא צפתה בה. למה? משום שהוא סתם פוץ נבוב מהוליווד. ומה פתאום אתה בא לברודוויי? מי אתה שתספר לנו על המצב האנושי? בתגובה עונה לה תומסון שהוא האמן שנותן מדי ערב את הכל בשביל הקהל ושופך את דמו על הבמה, בעוד היא מתחבאת מאחורי מכונת כתיבה, קוטלת אחרים ולא מסכנת דבר בעצמה. זו טענה הוגנת בסך הכל, גם אם מפחיתה בערכה של הכתיבה הביקורתית ושל כמות הידע והמאמץ שהיא דורשת. אבל הבעיה האמיתית נעוצה בקטע הבא, שמתרחש ממש בסוף הסרט ולכן אני מקיף אותו באזהרת ספוילר.

***תחילת ספוילר
כאשר תומסון מאושפז בבית חולים, לאחר שחטף כדור בראש על הבמה, הוא קורא את ביקורתה של המבקרת בעיתון. בניגוד למה שהצהירה שתעשה, היא מהללת את ההצגה, לא רק כהצגה ראויה או טובה, אלא כיצירת מופת שתחולל מהפכה בעולם התיאטרון; ביאת המשיח ממש. ולמה כל ההתלהבות? כי תומסון ״שפך את דמו על הבמה״, ממש כפי שהבטיח; ״אותו הדם שחסר על במות התאטרון שלנו״, כדברי המבקרת. כלומר, הוא הוכיח את עצמו לא בזכות איזושהי רגישות אמנותית, שאפשרה לו לומר משהו על נפש האדם, אלא בזכות אותה נכונות ״לתת עבודה״ ולסבול למען האמנות, כאילו זה מה שחשוב.
***סוף ספוילר

במילים אחרות, טענתו הילדותית של איניאריטו היא שביקורת שלילית על יצירה היא לעולם לא עניינית, כי המבקרים יודעים מה דעתם לפני שהם בכלל צופים בה; ושעצם נכונותו של היוצר להשקיע המון מאמץ (לתת 110% כמו שאוהבים להגיד) היא ההוכחה שהוא אמן ראוי, ואף גדול. זה לא עובד ככה. אם קנה המידה לאמנות היה כמות המאמץ שהושקעה בה, לוליינות קרקס הייתה פסגת היצירה האנושית.

ולא התייחסתי אפילו לרובד משמעותי נוסף של הסרט – זה שמטשטש שוב ושוב את הגבול בין ההתרחשויות האמיתיות בעלילה לבין אלה שקיימות רק בתוך מוחו של הגיבור. על כך אומר רק זאת: ההתחבאות מאחורי התירוץ של ״זה היה רק חלום״ היא קצת ילדותית. אנחנו יודעים על מה הסרט באמת. וחוץ מזה, הסיפור על היוצר שנשאב לתוך יצירתו עד שכבר לא ברור מה אמיתי ומה לא כבר נעשה אינספור פעמים בסרטים אחרים ומוצלחים בהרבה; לדוגמה, ״הפעלולן״ (The Stunt Man) של ריצ׳רד רש ו״פרובידנס״ (Providence) של אלן רנה.

קולנוע וירטואוזי באמת יכול לתת לצופים תחושה שהכל יכול לקרות, שהכל אפשרי. הקינטיות המאולצת של ״בירדמן״ משיגה את התוצאה ההפוכה. במקום להמריא לשחקים, הסרט נע בכבדות ובחוסר חן, וכמעט כורע תחת כובד משקלו. למרבה האירוניה, לא היה מזיק לאיניאריטו ללמוד דבר או שניים על קלילות והומור דווקא מהסרטים של מארוול.

birdman5

תגובות

  1. amitvv הגיב:

    רק אנקדוטה חשובה. שים לב שאתה חוטא במין כשל לוגי מוזר של איש קש כלפי איניאריטו. *המבקרת אומרת שהיא תקטול את ההצגה* ספוילר – *המבקרת טוענת לבסוף שההצגה היא מופת כי נשפך דם*

    איניאריטו לא טוען כלום. אפשר אולי להגיד שהוא רוצה להגיד משהו על עולם המבקרים שמחפש דם וטוטאליות על פני אומנות אמיתית, או שהוא אומר משהו על זן מסויים של מבקרים, או בכלל על דמות ספציפית מהסרט.

    אבל לטעון שהוא טוען את זה בעצמו, זה מופרח והביסוס עוד יותר.

  2. רז פורת הגיב:

    נדמה, לרגע קל, שאתה חוטא באותה היוהרה של מבקת התאטרון בסרט. אין ויכוח, לא אהבת את הסרט, זה מובן, הוא לא לכל אחד. אבל לכתוב על במאי שהוא יהיר ודרדס אינטלקטואל זה לא לעניין. זה כמו להגיד שמראדונה הוא שחקן גרוע כי הוא עשה סמים. יש פה קראפט, יש פה הדרכת שחקנים מהמעלה הראשונה, יש כאן עבודת במאי-צלם מהמשובחות שנראו בעשורים האחרונים, יש כאן צוות כותבים פגז ורעיון שהוא סופר היי קונספט והכול יצא תחת ידיו של אותו במאי. תן כבוד חבר, אפשר לא לאהוב, רצוי אפילו לבקר ולחתוך, אבל תהיה ענייני.

  3. ורד הגיב:

    ראיתי את הסרט ויצאתי נפעמת בעיניי הוא מאסטרפיס.
    אני תמיד אוהבת לשמוע/ לקרוא דעות שונות ומגוונות
    וגם פה אני יכולה להבין מה אתה אומר, אבל לא זו היתה הכוונה? העומס הויזואלי הטריקים שצריך לעשות בכדי שהצופים יהנו, בשביל בלוקבסטר, כשלמעשה העלילה יכולה להיות דלה לחלוטין. הדרמה היא בין הדמויות והקהל אוהב את הרגש הזה כמו לופ אינסופי סרט בתוך סרט בתוך סרט.
    לדעתי זו גאונות הכל כמיכלול מדויק להפליא.
    אבל אני חייבת לך תודה כי חידדת בפני כמה וכמה מהווירטואוזיות לכדי הבנה – ואני לגמרי לא צינית!!!

  4. יובל אדר הגיב:

    לא מסכים לחלוטין. הסרט הוא בעייתי מאוד והוא מתפזר ליותר מידי כיוונים אך כל שאלת האומנות בסרט לא באמת עוסקת לפי איך שראיתי את זה בקולנוע מסחרי מול קולנוע אומנותי, אלא בקולנוע מול התיאטרון. 2 מדיומים שלא יכולים להיות יותר שונים אך עדיין נוהגים להשוות ביניהם ללא הפסקה ואמנים זזים ביניהם ללא הרף (דוגמת אמה סטון, שחקנית משנה בסרט הזה והכוכבת הראשית בעיבוד הנוכחי לקברט בברודווי). גם השימוש בו ואן שוט ארוך במיוחד נעוץ בקונפליקט הזה, כאשר הסרט בנוי כמו הצגה ברצף המתרחש אשר לא קורה בזמן אמיתי, אך עדיין מכיל אלמנטיים אשר לא יכולים לעבור לבמה בצורה טובה. הבעיה העיקרית בסרט היא שהוא לא מחליט איזה דיון הוא רוצה לעורר על הקונפליקט הטבעי שקיים, הוא מתחיל בדיון על היחס של האומנים למדיומים בעזרת הדמות הראשית ואז מזפזפ ליחס של המבקרים בסצינה המדוברת וקופץ פתאום לאיך שהקהל רואה את זה כאשר הוא מקבל הכרה כבירדמן מכל העולם ומהאינטרנט אך דווקא השחקן מהבמה הוא זה שגורם לכרטיסים להימכר ואז עובר להבדלים בין מציאות לדמיון ולשאלה האם זה שאנחנו נמצאים על במה ומקיימים את התפקיד ברגעי האמת ובלי נסיונות מרובים כמו בקולנוע הופכים את התפקיד לגדול יותר ולמציאותי יותר, אך מרוב מעבר בין שאלות וזריקת רעיונות על הגבול שבין שתי האמנויות הסרט נשאר בלי אף תשובה לאף אחת מהשאלות ועם הרבה פוטנציאל לא ממומש. הסרט הוא תרגיל יפה במבע קולנועי עם תסריט חצי אפוי, אם הוא היה אולי קצת יותר החלטי במה הוא רוצה לעסוק היינו יכולים לקבל יצירת מופת, כל הנתונים כבר שם. בינתיים קיבלנו פרויקט שאפתני שלא מממש את הפוטנציאל הרב שטמון בו, אבל לפחות יש צילום מרהיב.

    1. יובל אדר הגיב:

      חשוב לי להדגיש שבפתיחה התכוונתי שאני לא מסכים אך עם כמה נקודות כן

      1. ורד הגיב:

        הכוונה שלי לא היתה השוואה בין 2 המדיומים הכוונה שלי שהסרט כן מציג כי שחקן הוא שחקן בכל מדיום. עבודת השחקן מאחורי הקלעים ומול הקהל,אמורה להיות זהה.
        בסרט- השחקן בעצמו חוטא , כמו המבקרת, בכך שהוא מרגיש,כי אם הוא לא בברודוויי הוא לא באמת נחשב שחקן. למעשה יש יוהרה גאיה ומעמד בכל, מבקרת,שחקן,במאי וכו.ולכן אני רואה בזה סרט בתוך סרט לופ אינסופי …

  5. koko הגיב:

    " בוא נכתוב עליו תסריט. לא נקרא לו בדיוק ״מייקל קיטון״. הוא יהיה ״ריגן תומסון״. ולא באטמן אלא ״בירדמן״. ציפור במקום עטלף (לא הפיתוח הכי מתוחכם, תסכימו איתי. אבל בסדר)"
    אני בטוח שאיניארטו וצוות הכותבים שלו יכלו כמוך לחשוב עלך דבר מקורי יותר. אולי יש סיבה לכך שזה בירדמן ואולי זה לא כזה חשוב. באופן כללי חיזקת את מה שהסרט אומר על מבקרים מסוגך נראה לי שאתה סתם מחפש הזדמנות להגיד המלך הוא עירום . רק שכל מה שהשארת לנו זה ביקורת קנטרנית בכיינית ופתטית . תודה על תרומתך הרדודה .

  6. אורון שמיר הגיב:

    היי כולם, תזכורת כללית ומערכתית לגבי כתיבת תגובות בסריטה – אני שמח מאוד על הדיון הער סביב הסרט והטקסט עליו, אבל בבקשה בואו נשמור על הדיון ענייני ולא נרד לפסים אישיים. תגובה שתתייחס, אפילו במילה, לכותב במקום לכתוב – תיאלץ להימחק. יניב אינו העניין פה (מה גם שאתם לא מכירים אותו, ואין לאיש זכות למתוח עליו ביקורת כאדם), אלא הסרט והטקסט המתייחס אליו.

  7. לירן הגיב:

    אתם פשוט לא מבינים מה זה לרצות למות בגלל. פאקינג. ביקורת. של מישהו.

  8. יאיר הגיב:

    אני כמעט ולא מסכים עם מילה מהנכתב כי באמת אהבתי את הסרט יותר מדי.
    אבל למרות זאת-חידדת אצלי הרבה דברים ובזכותך אני אפילו אוהב את הסרט יותר.
    בכל מקרה, אתה פשוט כותב טוב ולעניין.
    שאפו.

  9. מתן הגיב:

    מוזר בעיניי שאנשים רואים את הסרט כסרט שבא לומר משהו על עולם הקולנוע או האומנות, כן, הוא מעביר ביקורת, אבל הוא גם מעביר ביקורת על הביקורת, הוא מסתחרר סביב עצמו בלי לעצור, מבחינתי כל הסרט הוא ווידוי ארוך של יוצר, שכל הסובבים אותו משקפים צדדים אחרים בו, שמנסה להבין למה הוא יוצר ומה חשוב לו בחיים. היומרה הפילוסופית האופיינת לסרטיו של אינריטו לא קיימת לדעתי בסרט. הדגש עליו הוא רגשי, כל הדמויות בסרט מנסות להיות אמיתיות, כנות, ותוך כדי הניסיון כושלות לחלוטין ועצם הכישלון חושף אותם בצורה הכנה ביותר.
    זה סרט שמתפרק במודע מולנו, הוא כן תוקף את האופן שבו אנחנו רואים סרטים, לטעמי הוא לא מתפזר, הוא פשוט רוצה לומר הרבה דברים במקביל ונמאס לו להצטרך להצדיק את זה. הסרט, לטעמי, הוא סרט ניסיוני. כל סצינה בו היא כמעט סרט קצר בפני עצמו.

    אני חושב שאני חווים אותו בצורות שונות בגלל שהוא בוחר ללכת להרבה כיוונים ומעז לקחת את הצופים למקומות לא "נכונים". או כמו שכתוב בסרט : " הדבר הוא הדבר. לא מה שאומרים עליו."

    לפחות מבחינתי זה הסרט הכן והחשוף ביותר שראיתי מאז סינקדוכה ניו יורק.

    1. אורון שמיר הגיב:

      זה טיעון ששמעתי הרבה ואתה היחידי שהצליח להסביר אותו. תודה על תגובה משנת פרספקטיבה 🙂

    2. מסכים מאד. תיארת בול את החוויה שלי מהסרט.

    3. Yaniv Eidelstein הגיב:

      מצטרף לאורון, זו בהחלט נקודה מעניינת. יש סיקוונסים בסרט שהם נפלאים בפני עצמם. אני חושב במיוחד על הקטע שבו ריגן ננעל מחוץ לאולם, ונאלץ להקיף את הבלוק כדי לחזור מהכניסה הראשית. זה קטע מבריק. אם הוא היה נכלל בסרט בעל שפה קולנועית קונבנציונלית יותר, הוא היה מרשים הרבה יותר, ואולי אפילו נכנס לפנתיאון הוואן-שוטים המבריקים בקולנוע.
      בכל זאת, גם אם כל סצינה היא סרט קצר בפני עצמו, סרט צריך קודם כל לעבוד בתור סרט, ולטעמי ״בירדמן״ נכשל במשימה.

  10. רז פורת הגיב:

    אורון היקר, מזכיר לך את הסקירה העניינית שאור העלה פה על שושנה חלוץ מרכזי. הייתה זו סקירה שקרעה לגזרים תסריטאי שכל חטאו היה תסריט לא טוב. אור ירד לפסים אישיים, קילל, העליב, קינטר והאשים את התסריטאי רק כי הסרט לא היה לרוחו. אתם חוטאים בדיוק באותם דברים. בדיוק כמו הסקירה של אידלשטיין שהייתה אף היא אישית ופגענית. אמנם אינאריטו לא קורא עברית, אבל זה לא אומר שאפשר לגדף אותו. איך כתבת בתגובתך: "מה גם שאתם לא מכירים אותו, ואין לאיש זכות למתוח עליו ביקורת כאדם" אני מניח שאור ממש מכיר את התסריטאי של שושנה, ושאידלשטיין חבר טוב של אינאריטו.

    1. אור סיגולי הגיב:

      הי, רז פורת. אם כבר הכנסת אותי לקלחת הזאת…
      אני מצרף כאן את הסקירה על "שושנה" שלא השתנתה במאום מאז שעלתה (מלבד תיקון שגיאת דפוס אחת). אשמח לדעת באיזה שלב ירדתי לפסים אישיים או קיללתי, למעשה ממה שאני רואה נכתבו דברים הפוכים למה שאתה אומר ("אני יודע שהסרט והתסריט לא באו ממקום רע").

      http://srita.net/2014/07/17/kicking_out_shoshana_review/

    2. אורון שמיר הגיב:

      רז, אני מקווה שתסכים איתי שיש הבדל בין ״אתה אידיוט״ לבין ״כשלת בתור מבקר/במאי/וואטאבר״. סרט כמו ״בירדמן״ ממש מזמין התייחסות ליוצר שלו (לא כאדם, כדמות של קולנוען), ואני מוכן לקרוא שוב אבל לדעתי יניב לא עבר את הגבול הזה, אלא כתב את הרגשתו (החזקה ואולי לכן גם המקוממת עבור הצד השני). כך או אחרת, המטרה שלי היא להגן על מי שכותב/ת וקורא/ת בסריטה, ולא אתן לביוב לזרום חופשי כמו באתרים אחרים רק כי טוקבקיסטים חיפשו פורקן קל לרגשות הזמניים שלהם. השיח על קולנוע בארץ נמצא במקום הכי גרוע שאני זוכר אותו מאז שאני בעסק, אז אין שום סיכוי שאני מוותר במגרש הביתי שלי על אפשרות לדיון לגופו של עניין.

      1. ירון הגיב:

        אני חושב שהכתיבה שלך היא מאסטר פיס. אחרי הכל יושב מבקר וכותב ביקורת על סרט שמתאר מבקרת שכותבת ביקורת על הצגה שלא צפתה בה. (מיותר לציין, אבל אציין בכל זאת – כי אני נודניק – שלא קראתי את הביקורת שלך)

        1. אורון שמיר הגיב:

          אני מקווה רק שכן קראת למי אתה מגיב (אבל לא משוכנע, כי את התוכן לא הבנתי, רק את הנימה הלעגנית/סרקסטית).

  11. אלה הגיב:

    אוי שכחתי את התופים המעצבנים.. בעוונותיי ראיתי את הסרט באמצעים בלתי ליגאליים, וחשבתי שהורדתי עותק פגום עם פסקול מסרט אחר. רעש רקע מפריע ובלתי קשור להתרחשויות שמפסיק ומתחיל באקראיות.

  12. רז פורת הגיב:

    ציטוטים נבחרים לאור
    " זה מראה שלאף אחד מכם אין מושג לגבי הדמויות בסרט שלכם."
    "זה בדיחה זולה ותלושה על חשבון האנשים שהסרט מתעסק בהם."
    "ולא שזה בהכרח טעם רע, זה סתם רע."
    "קריקטורה רעה נטולת קונטקסט."

    אורי יקירי,
    אני מניח שבשלב זה של חייך אתה מבין שעברת גבול עם הסקירה ההיא. היא לא הייתה עניינית והיא נכתבה באופן הזה בגלל שאתה חד משמעית נפגעת. אין בעיה מבחינתי לחתוך סרט לא טוב, זה תפקידך. אבל אתה גם, בנוסף להכול, ואולי מעל לכל, שומר סף. כן-כן, אתה אור, ואורון ועופר, אתם שומרי סף. אתם רואים תרבות ומבקרים אותה, וברגע שאתם הופכים למבקרים ממש טובים, ואתם ממש טובים, יש לכם אחריות. אחריות! אי אפשר לשסע יוצר ישראלי בגלל שאתה חושב שהוא הומופוב, ועל אותו משקל, אי אפשר לתת לכותב אורח משולל רסן לקרוא לבמאי זר דרדס יהיר. זו אלימות, אין לזה מילה אחרת. זה מעודד שיח פוגעני, זה נותן לגיטימציה לכתיבה כזו. אור, במידה מסוימת אתה וכתיבתך יקרים לי. לא קורא אחרים (אבנר שביט כן) הסקירה ההיא על שושנה פגעה בי קצת, ממש קצת, באופן אישי, כי זה פשוט לא היה פייר. ועכשיו כמה מילים ליניב אידלשטיין המתוק: אדם, בלי קשר למקצועו, כאשר הוא יושב לכתוב ביקורת על אדם אחר חובה עליו שהעט תרעד לו ביד כאילו שהוא כותב על עצמו.
    ולבסוף לאורון, היקר מכל.
    חבר, אתה! כן, אתה הוא שיח הקולנוע בארץ. שלא יהיה לך ספק, אתם בלוג שיצא מפרופורציות באופן החיובי ביותר. אני שומע לעיתים קרובות אנשים שמדברים על סרטים בפאסון של רוג'ר איברט אך למעשה הם מצטטים מילה במילה את הסקירות שמתפרסמות כאן. לא היה שיח קולנועי אף פעם, הוא התעורר בשנים האחרונות, כשהקולנוע הישראלי קיבל תנופה צעירה אדירת מימדים. אתם חלק גדול מהתנופה וצריכים להיות גאים בזה. אבל…בלי אלימות חבר'ה, לא מתאים.

    1. אור סיגולי הגיב:

      אני מודה לך מאוד על המילים החמות. באמת, אני אינני סרקסטי.
      אבל, לצערי או לשמחתי, אף אחד מהמשפטים שציטטת איננו, לטעמי, קללה, גידוף או ירידה לפסים אישיים. בשום אופן.

      כן, הטקסט ההוא כוון אל יוצר באופן אישי, אבל בשום שלב לא טענתי שהוא חסר כישרון או טענתי כי הוא עצמו בעייתי, אלא אך ורק התסריט אותו כתב. "קריקטורה רעה נטולת קונטקסט" מתייחסת לדמות אותה ברא, לא לאיש שכתב אותה. "זה סתם טעם רע" מתייחס לפעולה תסריטאית, ולא לחייו או אישיותו של היוצר. אני ממש לא מבין מאיפה אתה בא…
      האם לא נעים לקרוא את הסקירה הזו? יכול להיות. אבל היא בשום אופן לא שופטת את היוצר, אלא רק את העבודה הספציפית שבכותרת הטקסט.

    2. אורון שמיר הגיב:

      אני מצטרף אל אור גם בדעה שלו (אני לא מבין מה הבעיה בשורות שציטטת) וגם בתודה על דברי השבח וגודל האחריות שהטלת עלינו. אני גם מצר על כך שנפגעת, או שמצאת טעם לפגם בשני הטקסטים שאנחנו דנים בהם (ואחרי זה עוד שואלים אותי למה אנחנו לא קוטלים סרטים ש״מגיע להם״, נו באמת). עוד לצערי, תאלץ לקבל את זה שעל פי שיקול דעתי, אין כאן את החומרה והאלימות שאתה ראית, ושזה עניין של רגישויות ושימת גבולות אישית, לא אבסולוטית. אני בעד שניתן לכל העניין להתקרר קצת, ואני אוכל לקרוא בעיניים חדשות את הטקסט או להבין האם ואיפה טעיתי כ״שומר הסף״ כפי שאתה מגדיר זאת. עד אז, אני דבק בעמדה שלי שמדובר בסרט אמוציונאלי שמוציא מאנשים אמוציות דומות, אבל צריך לדעת לאן לנתב אותן ואיך להתנסח לגביהן. שים לב שהמשפט שאתה מתייחס אליו בסקירה של יניב מסוייג ב״להרגשתי״ ומדבר על גודל האינלקט של היוצר כפי שיניב חווה אותו, לא על גובהו או משהו כזה. מצד שני, כשמגיבים מתחילים לקלל, לאיים ברצח והתאבדות ואז להודות בשכרות – זה משהו שאני לא אסבול, ואני ממש לא חושב שזו אשמת או בהשפעת הטקסט. וזאת כן אלימות.

  13. דניאלה הגיב:

    טוב, נראה לי שהיה פה שמח ושפספסתי את ה"מסיבה". מה לעשות שראיתי את הסרט רק אתמול? קראתי בתחושת הקלה קלה את הביקורת הנ"ל של יניב. פחדתי שאהיה מוקפת רק במשבחים, ואז לאן אקח את החוויות השונות שלי מהסרט?
    אמנם אני לא נתקפתי בזעם כה רב, כפי שברור שחווה יניב. אבל החוויה שלי היתה לא פחות קשה – שעמום.
    נורא השתעממתי בסרט הזה. וזה אומר שהוא לא הצליח לגעת. זה סרט שלמרות ההתאמצות הרגשית של כל השחקנים, איכשהו הוא נשאר קר, או לא משכנע.
    אפילו מייקל קיטון, שאני אוהבת מאוד, לא הצליח לחמם את המרקחת הפושרת הזאת. חבל.

  14. עוז הגיב:

    -ספוילרים-
    סרט גאוני. לוואן שוט יש הצדקה כי הוא לדעתי נועד להשוות בין הסרט תיאטרון, ששם הכול נעשה בוואן שוט כביכול – זאת אומרת השחקנים בתיאטרון עושים את הכול בוואן שוט בלי קאטים. מעבר לכך זה אלמנט צורני כמו שציינת, הוא נועד לגרום לצופה לשאול – מהו הערך של הקאט. התיאור של מספר ימים שנראים באותו שוט כיום אחד בלבד (עד סוף הסצנה שבה רייגן מוצא את הג'וינט, לאחר מכן ההפרדה זמן נעשית יותר ברורה צורנית) גורמים לך להבין שהקאט הוא אלמנט צורני בקולנוע, בדיוק כמו ששוט אחד ארוך אלמנט צורני. אין באמת צורך בקאט כדי לעבור בין יום אחד ליום הבא.

    העלילה בסרט היא מעולה, התסריט הוא מעולה ("את כמו נר שבוער משני הקצוות"), המוטיבים בסרט (אמיתי – מזוייף, איכות – טראש) נותנים הצדקה לסרט, המשחק הוא מעולה.

    כל המשחק שבין אמיתי למזוייף, שבולט מאוד בדמות של אדוארד נורטון, מגיע לשיאו כשמייקל קיטון יורה בעצמו באמת על הבמה.

    הסוף נועד לייצג את הנצחון של הגיבור – הבת שלו הבינה שאכפת לו ממנה, הטראש הפסיד – הביקורת הייתה חיוביות – ועל כן בירדמן יושב מבואס על השירותים, והוא באמת מצליח לעוף (בתו מביטה מהחלון למעלה ומחייכת).

    אגב, הדמות הראשית יורה לעצמה כדור באף, לא בראש.

    לא כל דבר שלא מבינים אגב, הוא בהכרח לא טוב.

    1. עוז הגיב:

      אגב, המקום היחיד שבו יש קאטים בסרט – זה בסרט שבתו מראה לו ב – youtube. גאוני. שם גם נמצא המעבר היחיד בין חלל אחד לחלל אחר (מסמארטפון בתיאטרון לטלוויזיה בבר).

השאר תגובה