• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"כח משיכה", סקירה

9 בנובמבר 2013 מאת פבלו אוטין

בתור ילד אהבתי ללכת למתקן מיוחד בלונה פארק של ארגנטינה (שנקרא "איטל-פארק") בצורה של טיל/חללית סגורה לחלוטין. נכנסים, מתיישבים, מול עיניך מוקרן סרט שמדמה נסיעה בחלל והמתקן נע ורועד וגורם לך להרגיש שהחללית באמת המריאה ואתה באמת נמצא במסע הרפתקאות בחלל. שעשע אותי לחשוב שההיגיון החווייתי של המתקן הזה עומד במרכז סרטו החדש של אלפונסו קוארון "כח משיכה" (Gravity). הצפייה בו החזירה אותי לתחושה הזאת של הבילוי במתקן ההוא. בזכות השפה הקולנועית, ביציאה מן הסרט אי אפשר שלא להרגיש סחרור קל ותחושה של אבדן גרביטציה. אך באופן בלתי אפשרי, קוארון ושותפו הצלם עמנואל לובצקי הצליחו להפוך את ההיגיון החווייתי הזה של מתקן בפארק שעשועים לאמנות.

מבחינת העלילה הסרט מאוד רזה: ד"ר ריאן סטון (סנדרה בולוק), מהנדסת רפואית, מצטרפת לראשונה למשימה בחלל כדי לתקן חומרה פגומה בלוויין. איתה נמצא מאט קובלסקי (ג'ורג' קלוני), אסטרונאוט ותיק ומנוסה שזהו מסעו האחרון בחלל. לאחר שתאונה הורסת את המעבורת שלהם ומנתקת קשר בינם לבין כדור הארץ הם חייבים למצוא את דרכם חזרה הביתה כאשר הם צפים אבודים בדממה המוחלטת של החלל החיצון. "כח משיכה" הנו סרט קצר יחסית לסרטים בני זמננו. כ-90 דק' כולל כותרות הסיום, כלומר בקושי 85 דק' נטו. התחושה היא של אינטנסיביות ומתח גדולים, המייצרים שילוב בין חוויה אפית של הרפתקה בחלל לבין עבודה אינטימית ומינורית. הסרט לוקח את הפרמיס ושועט איתו קדימה וקוארון מצמצם את רוב האלמנטים העלילתיים (את התסריט כתב ביחד עם בנו, חונאס קוארון) ומייצר סיפור כמעט נזירי שהולך ומקבל ממדים מופשטים.

 כמובן, הדבר הראשון שמכה בנו בצפייה בסרט היא השפה הקולנועית. קוארון ולובצקי מנסים לדמות את החוויה של לצוף בחלל. הם שוברים את כל חוקי הגרביטציה והאוריינטציה, והסטדי-קאם (או כל כלי אחר וירטואלי או פיזי שהשתמשו בו) עושה תנועות עדינות, הרמוניות ובלתי אפשריות. המצלמה צפה בחלל, מתהפכת, עושה מעגלים, מסתובבת, מתקדמת, מתרחקת, נכנסת אל תוך קסדת הגיבורה כדי להיצמד לנקודת המבט שלה ואז יוצאת ומצלמת אותה מרחוק – וכל זה בלי קאט נראה לעין, הכול בתנועה אחת מתמשכת ומהפנטת. קצב התנועה משתנה שוב ושוב מהמהיר לאיטי אך תמיד בסוג של הרמוניה פנימית שמעניקה לסרט ממד רוחני ומטאפיזי.

המבקר והוגה הקולנוע אנדרה באזין דיבר על כוחה המיסטי של המציאות, על האופן שבו מצלמת הקולנוע יכולה לחשוף את הממד המטאפיזי הזה דרך התעקשות על שוטים ארוכים, שמצלמים את המציאות עד שהם חושפים את צדדיה החבויים. בידיים הנכונות השוט הארוך והעיקש מצלם את המציאות אך מקנה חוויה של משהו שמעבר למציאות. במאים רבים, כמו ברסון או טרקובסקי, כל אחד בדרכו ואולי באופן שונה מזה שבאזין התכוון אליו, ניסו לחלץ מהצילום הקולנועי את ה"מעבר" הזה.

משימתו ארוכת השנים של קוארון היא לעשות זאת גם, אך תוך שילוב בין העולמות השונים שהוא מעריץ: מצד אחד להיות במאי של מד"ב ופעולה שמתקשר עם קהל רחב באמצעות שפה נגישה ובידורית, מצד שני לפתח שפה קולנועית שיכולה להכיל בתוכה את הפיוטית הדרושה כדי לייצר חוויה מטאפיזית, מופשטת ופילוסופית שלרוב שמורה רק או בעיקר לבמאים "כבדים" יותר כמו טרקובסקי או קרלוס רייגדס (את שניהם קוארון מעריץ עד אינסוף). בעזרת חבר נפשו, הצלם עמנואל לובצקי (שבינתיים צילם את כל סרטיו האחרונים של טרנס מאליק), התקרב קוארון בסרטו האחרון "הילדים של מחר" (Children of Men) למבוקשו: למצוא שפה קולנועית שתאפשר לו לשים רגל על כל כיסא מבלי ליפול ביניהם. ב"כח משיכה" הוא התקרב אפילו עוד יותר למקום השאפתני הזה ויש שיגידו שאף הצליח ובגדול.

GRAVITY

"כח משיכה" הוא הישג מרשים בכל קנה מידה. מדובר בסרט רגיש, עם משחק מצוין של סנדרה בולוק, טכניקה קולנועית מרהיבה, אפקטים ברמה הגבוהה ביותר, מתח מתמיד ונושא פילוסופי עמוק שמטופל בצורה מכובדת. ההשוואות המתבקשות ביותר הן לקובריק וסרטו "אודיסיאה בחלל" (2001: A Space Odyssey), בתוספת ממד מתח רב יותר. וייתכן שזה המקסימום שניתן לעשות עם השאיפה הזאת של קוארון לערבב בין הסגנונות הקולנועיים האלה, או שמא זהו צעד אחד גדול שממשיך לפלס את הדרך שאולי צועדים וצעדו בה גם במאים כמו פי.טי. אנדרסון או קובריק עצמו (למרות שאני לא חושב שהם חתרו לאותם המקומות).

ההיגיון המרכזי אומר שיש משהו במשך של השוט שמעורר תחושה של חשיבה פילוסופית. יש משהו בשהייה שמעורר תהייה. בשפה העברית קיימת המילה התבוננות, שמהדהדת את המילה תבונה. וכן יש משהו בהתעכבות, במשך, במתיחת הזמן ובהתבוננות שמייצר חוויה רוחנית או חשיבתית, ומעודדת אותנו להתקרב אל המופשט. לעומת המתיחה של הזמן וההשתהות בדימוי הקולנועי של הקולנוע הפילוסופי, סרטי הז'אנר המסחריים מבקשים לשים דגש על פעולה וקצב מהיר, על סיפור ועל מעשים. קוארון מנסה להלחים בין השניים ולהילחם בעובדה שהאחד פוגע בשני. האקשן וההתקדמות המהירה פוגעת בממדים הפילוסופיים והרוחניים וההתעכבות ברוחני והמופשט פוגעת בתקשורתיות ובממד הבידורי של הסרט.

כך גם חוויתי לעתים את "כח משיכה". רגעי האקשן בולמים את רגעי הפיוט של ההשתהות בחלל הריק, ולא תמיד משתלבים בהם. או למשל, בצפייה הראשונה הפריעו לי מספר מונולוגים שסנדרה בולוק מנהלת עם עצמה. המשחק שלה ללא רבב, אך הרגשתי שהמונולוגים מסבירים משהו שהאימאז'ים כבר עשו וזה מרדד את הסרט ואפילו מעניק לו ממד קיטשי מסוים. בצפייה השנייה כל זה נעלם, כאשר חוויתי את המונולוגים לא כאלמנט "הסברתי" שמעניק לנו מידע על הדמות, או מנסה לרגש בכוח, אלא כביטוי הכרחי ונוגע של התהליך הנפשי שעוברת הגיבורה. כך, באופן מפתיע, המונולוגים שבצפייה הראשונה היו לי לאנטי-קליימקס, בצפייה השנייה הביאו אותי לשיא הרגשי של הסרט. כלומר, יתכן מאוד שקוארון הצליח בהתכה שלו, והשאלה היא האם אנחנו הצופים נצליח לעקוב אחריה.

אך לעומת קוארון, אני אישית לא בטוח שאני חייב שהעולמות האלה יתערבבו, שכן אני לא סובל ולו לרגע אחד בסרטיהם של במאים כמו רייגדס, נורי בילגה צ'יילן או טרקובסקי, ואני מלכתחילה מאמין שגם בסרטים בידוריים יש רבדים נוספים שאפשר לקלף (גם אם הם לא מודגשים בממד החווייתי). ועם זאת, אני מוקיר את המתנה שקוארון מעניק לי בתור צופה.

המתנה הזאת מגיעה בצורה של סרט העוסק בלידה מחדש, בחיים ובמוות, בממד המוות שקיים בתוך החיים ובחיים שקיימים בתוך המוות. יש לסרט אספקטים ונושאים דתיים (במידה) שפחות דיברו אליי, חייב להודות, אבל הממד הפילוסופי שלהם היה נוכח בדימויים החזקים שהסרט מייצר. האימאז'ים של בני אדם צפים בעומק החלל, בשחור העמוק ובדממה האינסופית, נותרים חרוטים בזיכרון הרגשי כפואמה של ייאוש וכאב, כמטאפורה למצב קיומי שבו כולנו למעשה צפים בודדים בחלל ריק, ותופסים מה שאנו רק יכולים כדי למצוא נקודת היאחזות.

Gravity-2

הסרט מאוכלס בדימויים של חבלים שחוצים את המרחב ומחברים בין דברים: אנשים מחוברים לחפצים ומחוברים ביניהם באמצעות חבלים שמושכים אותם, כובלים אותם, מצילים אותם או מסכנים אותם. החבל הוא מה שמפריד בין חיים ומוות, החבל הוא מה שמפריד בין בדידות וזוגיות, בין ילדות ובגרות – כמו חבל טבור או כמו חבל הצלה, החבלים הם דמות מרכזית ב"כח משיכה", דמות שזוכה ליחס מורכב ואמביוולנטי: הגיבורים זקוקים להם באותה המידה שהם צריכים להיפטר מהם. דווקא הצורך להשתחרר ולשחרר כדי לשרוד מודגש לא פחות מהצורך להתחבר ולהיאחז. בכדי להתעלות ולהתגבר צריך לשחרר, ונקודת האחיזה צריכה לבוא ממקום אחר שנחשף רק לקראת הסוף. במובן הזה, כוח המשיכה הוא הדבר הזה שהדמויות מתגעגעות אליו, חושקות בו, זקוקות לו ותרות אחריו. בסרט, כוח המשיכה הוא לא רק הדבר שנותן בסיס, איזון וביטחון ברמה הפיזית, אלא ברמה המטפורית גם מה שמייצב אותך מבחינה נפשית.

זאת הסיבה שהפואטיקה הקולנועית של הסרט היא לא רק טכניקה מפעימה, אלא גם תואמת את נושאיו. שכן אחד הנושאים המרכזיים של "כח משיכה" הוא הבדידות והייאוש הקיומיים, התחושה שאנחנו תלושים ואין לנו נקודת היאחזות, הקושי והעצב שבחיים, אך גם השמחה שבהם. קוארון מודע לכך שגם כשאנחנו מוקפים באנשים, אנו עדיין צריכים להתמודד עם תחושת בדידות שמקבלת ביטוי בכאב עמוק. המפגשים הרגעיים עם אהבות, קולגות, חברים ובני משפחה רק מקלים על התחושה שאנחנו בסופו של דבר לבד, אך לא פותרים אותה. אנחנו נאחזים בהם כמו בחבל הצלה בחלל הריק, כמו גיבורת הסרט, אנו נאחזים בכל מה שאנו רק יכולים. אך האם זה באמת עוזר?

 "כח משיכה" רומז שאולי אין דרך לגבור על המקום של בדידות ומוות, אבל יש דרך לצאת ממנו חזקים ומלאים יותר. אולי, הדרך למגר או לפחות להרחיק את חוויית הבדידות היא לאו דווקא לעטוף את עצמנו באנשים, אלא להרגיש את נוכחותם בתוכנו, גם כשהם איתנו וגם כשהם לא. לא להיות בודד, משמעו להתמלא בנוכחותם המופשטת של אנשים יקרים בתוך תוכנו, וכך להתחזק. זו לא הנוכחות הפיזית, אלא סוג של נוכחות רגשית, רוחנית, חווייתית, שגורמת לנו להרגיש מלווים, רצויים ומלאים יותר. האמונה שהיקרים שלנו תפסו מקום בתוכנו שממלא אותנו. כך הולך ומקבל "כח משיכה" את ממדו המטפיזי כמו גם את הרוחני. קוארון מעלה בסרטו שייתכן ומושג האלוהות אמור לענות על הצורך הזה של האדם להרגיש מלווה באופן תמידי, שהוא לא לבד, גם לא לאחר המוות.

אי אפשר להתחמק מהדיון התיאולוגי של "כח משיכה", ויש שיגידו שמדובר בסרט דתי. לדעתי הגיבורה של הסרט פוסלת את האפשרות של הליווי האלוהי והדתי – אך אני מניח שהדברים נמצאים יותר איפשהו באמצע, והסרט מניח את שאלת האלוהות על המסך, אך מעדיף לא לפתור אותה באופן חד משמעי. יש דימויים שמהדהדים לבריאת האדם כשם שיש דימויים הרומזים על תורת האבולוציה. מה שכן, לאורך הסרט ד"ר ריאן סטון מפנימה את הנוכחויות השונות שעטפו אותה וממלאת את עצמה בעצמה כדי להפוך לבת-אדם שלמה ומלאה יותר. למעשה, אפשר לראות את כל הסוף של הסרט – אם לא את הסרט כולו – כסוג של תשובה אמוציונאלית ל"2001: אודיסאה בחלל" השכלתני. שניהם עוסקים בהתפתחות האדם, אך אם קובריק הסתכל קדימה, אל האופק הרחוק, קוארון מסתכל פנימה, הישר אל תוך הנפש השבורה.

Hanging on by a rope in Gravity

תגובות

    1. מישהו הדליף ליוטיוב ואז הסירו אותו… לא מוצא שום דרך לראות בינתיים… זה יצא בדיוידי… אבל אולי ידליפו אותו שוב בצורה חכמה יותר?

      http://www.indiewire.com/static/dims4/INDIEWIRE/d35ae36/2147483647/thumbnail/680×478/?url=http%3A%2F%2Fd1oi7t5trwfj5d.cloudfront.net%2F17%2Ffd%2F45ef60f54f1f99cd567b37c24e79%2F6428-aningaaq-1.jpg

  1. tomshaps הגיב:

    ספויילרים כלולים בתגובה:

    יש "משהו" (ואני לא חושב שאני יכול להגדיר מהו) מעניין ב – Tagline(יש לזה מקבילה בעברית?) של הסרט. הפוסטר מבשר לנו Don't Let Go, דהיינו – אל תרפה (במובן המילולי). אבל בסרט מובהר לנו כמה פעמים שכדי לשרוד היא חייבת להרפות: היא חייבת להרפות מהזרוע שאליה היא קשורה, היא חייבת להרפות מהאסטרונאוט שאיתה, היא חייבת להרפות מהזכרון הכובל של הילדה המתה – אני תוהה אם קווארון בחר אותו במוד אירוני או שמא הוא לא היה מעורב בכלל בעניין…

    1. מרתק. נכון. לא זכרתי את הTAGLINE של הפוסטר. תכל'ס הפוסטר צריך לגרום לך לרצות לראות את הסרט, וגם הטגליין. וזה הרבה יותר קליט כנראה ה-DON'T LET GO… אני מניח. בכל מקרה מי שלא יהיה שבחר בשורת המחץ (אני אוהב את המילים "שורת מחץ" זה באמת התרגום ל"TAGLINE"?) בהחלט לא עשה זאת בהתחשבות ברעיונות שהסרט מעלה…

      1. tomshaps הגיב:

        חיפשתי עכשיו קצת במילונים מקוונים ולא מצאתי תרגום הולם – "שורת מחץ" נשמע יותר כמו הרפליקות ששורצנגר היה זורק אחרי שהוא היה מחסל מישהו. ה – tag Line צריך להיות ה"תוית" של הסרט – מן סיכום של כל מה שהוא מנסה להעביר במשפט אחד:
        Don't go into the water
        You will believe a man can fly
        Go big or go extinct
        In space no one can hear you scream

        שמישהו יפנה לאקדמיה ללשון – דחוף!

        1. סער הגיב:

          כשקוארון תיאר לwired את 5 שנות העבודה הקשות על הסרט הזה הכותרת הייתה:
          "In space no one can hear you scream action!"

          1. tomshaps הגיב:

            שזה מוזר כי הפס קול של הסרט היה רם באופן כמעט צורם – כל המן לחשתי "תחליש, תחליש…"

          2. סער הגיב:

            נכון המוזיקה הייתה טיפה אובר

            שני לינקים מומלצים בנושא פס הקול של הסרט:

            http://www.huffingtonpost.com/2013/10/08/gravity-sound-effects_n_4062879.html

            http://www.wired.com/underwire/2013/10/gravity-space-silence-composer/

  2. Aya Vandenbussche הגיב:

    Once again I apologise for the English.
    I love reading you Pablo.
    I'm using what you wrote, that the plot is thin, to express something that bothered me about some comments from the Israeli crowd to the film. What do you mean? I don't get it? Plot wise is is the story of a person trying to get home isn't it? That it has been done before, well yeah, everything has, so? I don't get it really. Just because you can sum up a plot in a line doesn't necessarily make it thin. I think it was Kafka, who wrote a one page short story about coming home, from the front gate to the main door. It's a beautiful story and far from thin. A girl from my film class in Irony Alef made a lovely little short film out of it. A person getting from the gate to the main door of his home.

    Anyway, sorry, I'm clutching onto something you wrote,apologies, it's not you.

    How I love this film. You can even strip it completely from all philosophical meanings and it would still be a beautiful film, not just visually, but as a simple story of a person trying to get home. And it's cinematic, not just because of the visuallity of it, but because of the music, the acting and the action, everything about it is cinema and cinema experience.

    I want to point out something about 3D, yes I know we've discussed it on facebook, but as someone who hates 3D with all kinds of passion, Gravity and Hugo were the only films so far I have enjoyed the 3D in, because it was used as part of the cinematic tool. Gravity is perhaps the only 3D action film I have seen that doesn't strob or flicker. It is because the camera movements as you pointed out, are slow and floating, even when the action is fast. It is why it doesn't strob and why the 3D is actually beautiful. In a Q&A they did, Cuaron and the special effects guy, he's name escapes me, they said they worked with a 3D expert and developed the kind of lighting and movement that would fit the 3D.

    Also I'm not sure who said and why that Bullock was a head on animated body, maybe it was of facebook, I don't think she was you know. She was, however, surrounded by bizarre and scary robots. Apparently when they tested one of the robots with a demi Sandra, it killed it. I don't know, what do I know about SFX and Sandra Bullock.

    Finally, I'm just gonna say this, I have a little dream to go to space, I would love to. Maybe if I'm rich I will be able to afford one of Virgin's commercial space flights, or maybe I will volunteer when I'm old to go to Mars (it's a long story and I've already taken so much of your comment space) but Gravity really put the fear in me. I may still do it anyway though 🙂

    1. I didn't use the word thin in a pejorative way, at least didn't mean to

      1. Aya Vandenbussche הגיב:

        . ..know, I know you totally didn't I'm just taking advantage of this platform. Sorry.

        1. oh, you are welcome to take advantage anytime

  3. tomshaps הגיב:

    ובתקווה שאני לא אתפס יותר מידי כמקדם-עצמי-על-חשבון-אחרים הפרק האחרון בפודקאסט הקולנוע של אביעד שמיר ושלי שורה שניה באמצע (סיסמתנו: "אנחנו עדיין מחפשים סיסמה") עוסק בכח משיכה (ובעוד סרט זניח שמתרחש בחלל):
    http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=452102&cid=458144

  4. hilabar הגיב:

    "והסרט מניח את שאלת האלוהות על המסך" – ממש ליטרלי. בשני התאי מילוט שהיא נכנסת אליהם מונחים על המוניטור תמונה של ישו ופסל של בודהה.
    ולעוד מישו הקטע של התנועה עם המטף הזכירה את וול-אי?

  5. אלמה ש. הגיב:

    סליחה. זה ניתוח יפה, מעמיק ואקדמי. אבל על מה?
    הסרט גרוע. הוליוודי, קלישאתי ומבאס ביותר. על גבול הבזבוז זמן. שוב סליחה

  6. איה הגיב:

    היום הלכתי לראות את הסרט בפעם השלישית, אבל לראשונה בדו מימד. ולכבוד המאורע אני כותבת בעברית. הסרט עדיין עובד ועדיין נפלא, לדעתי, אבל אני באמת חושבת, וזה לא יאומן שאני אומרת את זה, אבל שהתלת מוסיף לסרט.

    יש לי תחושה שיש בעייה במערכת הסאונד בישראל כי זה לא פעם ראשונה שאני שומעת הערות על פסי קול וסאונד חזקים יותר מהרגיל. באופן כללי כי משיכה הוא סרט שקט למדי. הסדרנים באיימקס אפילו מדגישים את זה כשהם מבקשים לכבות פלאפונים. באף אחת מהפעמים שהייתי לא ידעתי שהמוזיקה חזרה באופן מיוחד או שהיא משתלטת על הסרט. גם האנשים השונים שהייתי אתם לא חשו זאת. וכאמור שמעתי את ההערות האלו על סרטים אחרים גם כן רק מאנשים בישראל. מעניין.

    לגבי האלוהות בסרט. מממממממ… באופן אישי לא הרגשתי שזאת תימה חזרה במיוחד בסרט. יותר כאילו הדת נמצאת שם כי היא שם. כי אנשים במצוקה יכולים לפנות לאלוהים גם אם הם לא מאמינים, מבחינתי זה כמו לדבר לעצמך כשאין עם מי לדבר או כשאת/ה נמצאים במצוקה. כפי שכתבתי למעלה התחושה שלי היא שזה סרט של שיבה הביתה. האקסזיסניאליזם קיים, הלידה מחדש קיימת והם קשורים לנושא השיבה הביתה. הדת היא יותר משהו שאולי ריאן צריכה להאחז בו יותר ממה שהיא אמירה של קווארון. לדעתי בכלל אופן.

    1. ממש מעניין מה שאת כותבת על הסאונד. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שיש הבדלים מהסוג הזה בהקרנות בארץ… מעניין אם זה כך

      1. Aya Vandenbussche הגיב:

        Oyoyoyoyoyoy! When I see the amount of mistakes my phone makes when I'm writing in Hebrew in addition to the one I keep trying to correct as I go, I remember why I don't do long text in Hebrew no more.

  7. ישראל וינקלר הגיב:

    סרט מרשים שאי אפשר להתעלם ממנו בגלל החוויה המיוחדת והאפקטים המיוחדים, אבל, עדיין סרט מניפולטיבי, ילדותי.. בקיצור הוליווד במיטבה. דווקא אם מתרכזים בסיפור העלילה ניתן לדלות ממנו יותר אם כי הדבר דורש התנתקות מהשפעת כוח המשיכה של האפקטים העודפים. מדובר באישה שהיא באופן ברור גיבורת העלילה. אם אינני טועה כבר בתחילת העלילה נותנים לאישה את בדיקות המעבדה הפיזיולוגית (מיוסטון) ורומזים לה שהיא אולי בהריון. הגיבורה, בעלת שם של גבר, מכחישה ומזלזלת בממצאים. מתברר בהמשך שהיא איבדה את בתה בתאונה סתמית ומאז היא בדיכאון, חיה כאוטומט, מנצלת את כישוריה הגבוהים בכדי לברוח מהמציאות ולרחף בחלל (אולי כדי להתקרב לביתה המתה). כעת היא נושאת חיים חדשים ברחמה (אין רמז לזהות גבר האחראי לכך וניראה שזהותו לא ממש חשובה), מרחפת בחלל, מתנגדת לניסיונות החיזור של הגבר שאפילו את צבע עיניו היא איננה זוכרת. גבר זה (קובלסקי?) ננטש על ידי אשתו שברחה כבר מזמן עם גבר אחר והוא מחפש אותה בנואשות ובחוסר יעילות (בניו אורלינס?). כשהוא מבין שהוא לא יוכל להישאר מחובר לאישה החדשה שאת חייה הציל הוא מקריב את חייו למענה (אולי כי היא נושאת ברחמה תקווה חדשה). מכאן מתרחש מסע הגיבורה המבינה בהדרגה (גם בעזרתו של הגבר) כי וויתרה על חייה עד היום וכי יש סיבה לחיים חדשים. היא עוברת תהליכים של כאבים, פחדים ותסכולים המזכירים את ייסורי האישה היולדת עד לגאולה שבה היא נולדת מחדש ביציאה מהמים, לומדת לחיות מחדש, לחזור למציאות. בקרבה לסכנות ולמוות בחלל מתעורר בהחלט הצורך הדתי המבטא את הנואשות אך זה לא העיקר. העיקר הוא כנראה יצר החיים הנעלם באופן זמני, לרוב, עם מותו של אדם קרוב.

    1. Aya הגיב:

      Where did yo uget the idea that she's pregnant? I doubt she'll be allowed in space if she was pregnant. I don't know, I probably missed something in the three times I watched the film, but I never got the feeling she was pregnant. That she was reborn, perhaps, not pregnant though. But that's just me.

      1. ישראל וינקלר הגיב:

        ראיתי את הסרט פעם אחת וייתכן ואני טועה אך אני זוכר שיחה בדקות הראשונות בין אנשי יוסטון והגיבורה על מצבה הפיזיולוגי כולל אזכור של בחילות או עייפות שהיא עצמה הכחישה. לי נוצרה אסוציאציה של הריון שרק התחזקה בהמשך כשהיא עוברת הרפתקאות שבהחלט מעלות אסוציאציות נוספות של ייסורי לידה . אם נתייחס לאלמנטים הדתיים שיש בסרט הרי שגם ההיריון לא חייב להיות זה הרגיל ותמיד ייתכן שלפני היציאה למסע היא נכנסה להריון מבלי שהייתה מודעת לכך. אין לי מושג למה התכוון הבמאי אבל מבחינתי יש לאסוציאציה ההריונית הזאת מימד נוסף המעשיר את העלילה שלא זכתה לתגובות אוהדות.

  8. בת-אל הגיב:

    הייי,
    חזרתי עכשיו מצפייה בסרט. והתחלתי לשוטט ברשת ולמצוא ביקורות ומחשבות על הסרט.
    מצאתי גם את שלך, ואני מודה לך על המילים שארגנו לי את מה שהרגשתי.

    -ספוילר-
    רציתי גם לשתף אותך בסצנה (שלפי דעתי הייתה אחת הטובות בסרט) שבו היא מנסה ליצור קשר עם אותו אינואיט שיכור. לא יכולתי לעצור את התחושות הכואבות של חוסר אונים, חוסר יכולת לתקשר דווקא ברגעים הכי קשים (לפני מוות שלך), בדידות שורפת. עד כדי כך שהדרך לתקשר היא ב"שפת החיות"… ועם זאת בלי שהוא התאמץ הוא נתן לה מתנה גדולה של רוגע ושלווה לפני המוות, על ידי זה שהוא שר לנכדתו שיר ערש…
    מצאתי ברשת את הסרט הקצר על האינואיט השיכור כשהוא מנסה לתקשר עם הד"ר. שם הופתעתי לגמרי, גם מהצד שלו הוא ניסה לתקשר ולספר על הקושי שלו להרגוש את כלבתו החולה, אך גם הוא לא מקבל את מבוקשו.

    מעניין אותי מה אתה חושב על החלק הזה של הסרט בהקשרו לסרט הקצר.

    תודה על המילים
    בת-אל סרי-לוי

    1. היי, תודה על המילים המפרגנות

      כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה מאוד צרם לי החלק הזה. הרגשתי שהוא קצת מאולץ, שהולך רחוק מדי עם "הסברים" והניסיון ללחוץ על הרגש בצורה מגושמת וישירה מדי.

      כשראיתי את הסרט בפעם השנייה זה בכלל לא הפריע לי (אולי בפעם השלישית זה שוב יפריע), להפך, פתאום הבנתי את המקום העמוק ממנו הדיאלוג/מונולוג הזה מגיע, את הייאוש והצורך של הדמות לתקשר ועוד…

      אני חושב שהסרט הקצר הוא נפלא, בעיקר אם רואים אותו במנותק מ"כוח משיכה". כלומר, הוא עומד בפני עצמו כסיפור קטן על אינואיט (אני לא חושב שהוא שיכור), עצוב, שצריך להמית את הכלב האהוב שלו ומחפש גם הוא לתקשר, להביע את כאבו מול זרה. אם לא ראינו את "כוח משיכה" (ותכל'ס, גם אם כן), נוצר פער מאוד גדול בין המדבר הלבן הזה והבדידות של האיש הפשוט והקטן הזה ביומיום שלו, אל מול הדרמה הגדולה של אסטרונאוטית בחלל שעומדת להתרסק. אנחנו מבינים שהכאב של האינואיט הזה הוא עולם ומלואו, ופתאום זה קצת מגחך את המצב של סכנת חיים שיכולים להיות בו אסטרונאוטים. האינואיט הוא כאילו ה"אנטידוט" לקולנוע ההוליוודי האמריקאי – שאומר לך מהם הדברים החשובים באמת.

      כאשר חוזרים ל"כוח משיכה", מבינים שהסרט מנסה להיות מודע לזה. ההרפתקה בחלל, מסע ההישרדות של ד"ר ריאן סטון, בעצם מסתכם בדברים הפשוטים, בקשרים הרגשים שהיא מסוגלת לייצר עם סביבתה.

      אהבתי את הפערים האלה. אני לא חושב שבינתיים אני יכול לנסח את הדברים בצורה טובה או נהירה יותר. אבל דמותו של אנינגאק ריגשה אותי.

השאר תגובה