• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

"הנוער", סקירה

29 באוגוסט 2013 מאת אורון שמיר

אחר הקריירה הקולנועית של תום שובל אני עוקב בדריכות מאז נחשפתי לראשונה לסרטיו הקצרים, שהפכו אותו לאחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע הישראלי. במהלך שנות האלפיים היו אלה "הלב הרעב", ועוד לפני כן "ואן גוך בתל אביב", שיצר במסגרת קבוצת "באבון" (בה היו חברים גם אדם סנדרסון שהפך לבמאי ומיכאל הנגבי שנהיה לאגדה). אך היה זה "פתח תקווה", סרט הגמר שלו כסטודנט בסם שפיגל שהדביק עליו את תווית דור העתיד. סרט קצר נוסף שלו, ששמו "אני אשתה את דמעותיי", נחרט בזכרוני עת צפיתי בו בפסטיבל ירושלים של לפני שנתיים. כך שאל סרטו הראשון באורך מלא הגעתי עמוס ציפיות, בעיקר לעוד מאותו הדבר – קונפליקטים ישראליים מאוד, באווירת ארט-האוס אירופאי. מעין דיסוננס מובנה ומרתק בין צורה לתוכן, בין שפת דיבור מאוד אותנטית של דמויות צעירות והשקפת עולמן על החברה בה הם חיים, לצד עשייה שמוגדרת לעיתים כריאליזם פיוטי, ונעה בין המחוספס לנשגב. שמחתי לגלות כי "הנוער", שם זמני שהפך לשם הרשמי של סרט הביכורים של שובל, הוא דוגמה לכיצד ניתן וצריך לקיים הבטחה.

בתזמון נהדר, הסרט מגיע כאשר הוא נישא על גלי הזכייה המשולשת בפסטיבל ירושלים (מוקדם יותר השנה הוא הוקרן בפסטיבל ברלין היוקרתי), שם עשה כותרות לצד הבטחה ממומשת נוספת של הקולנוע הישראלי – מיה דרייפוס וסרטה "ההיא שחוזרת הביתה". משם המשיך "הנוער" לגריפת ארבע מועמדויות לפרסי אופיר, ובטקס שיתקיים בסוף החודש הבא נדע בדיוק עד כמה מפרגנים לבמאי הצעיר וליצירתו בתעשייה. לעניות דעתי, מדובר במספר מועמדויות נמוך למדי שמעיד על קיפוח מסוים, מה גם שהקטגוריות מנציחות רק כמחצית מנקודות החוזק של הסרט (בימוי, עריכה, שחקנית משנה וליהוק) ומשמיטות הופעות משחק גבריות מצויינות, תסריט שאנסה להרחיב על גדולתו בהמשך ובעיקר את העובדה שבהחלט מדובר באחד הסרטים הישראלים העוצמתיים והבולטים של השנה, למרות שהוא אינו מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר.

עוד באותו עניין, "הנוער" הוא הסרט הישראלי השלישי שעולה לאקרנים בשלושת השבועות האחרונים, אחרי "מי מפחד מהזאב הרע" ו"פרדייס קרוז". אני כמובן מברך על הסמיכות וגם על הגיוון, שכן מדובר בשלושה סרטים שונים בתכלית, גם אם יש ביניהם קווים משיקים. כך שהתירוץ "כבר ראיתי סרט ישראלי החודש" (שככל שאני שומע אותו יותר כך הוא מגוחך יותר בעיניי) ממש לא קביל הפעם. סרטו של שובל מגיע בדיוק בזמן לפתיחת שנת הלימודים, כדי להעניק מבט בוחן על בני הנוער החיים בישראל של היום, מדינה של פערים חברתיים עמוקים ומצוקות נפשיות גדולות, שבה הדור הצעיר מתחיל לקבל ייצוגים קולנועיים מטרידים יותר ויותר על מסכי הקולנוע.

במרכז הסרט משפחה ישראלית פרברית טיפוסית, בעלת ארבע נפשות. שני האחים לבית משפחת קופר הם יקי הבכור (דוד קוניו), מגוייס טרי לצה"ל, ושאול הצעיר (איתן קוניו), תיכוניסט ועובד בסינמה סיטי אשר בגלילות. על שני האחים נופלת דאגה כבדה כאשר הוריהם (שירילי דשא ומשה איבגי) נראים שאננים נוכח הפיטורין של האב מעבודתו, ונראה כאילו מכירת ביתם היא פתרון נוח עבורם. יותר נכון יהיה להגיד שהאם מצויה בהכחשה מסוימת, והאב שבור ומרוסק כולו, מנסה גם הוא להעמיד פנים שהכל מסתדר ממש עוד רגע. אבל האחים קופר יודעים שאם לא יעשו מעשה קיצוני התא המשפחתי שלהם עלול להתפרק, ובעזרת העובדה שיקי קיבל ממש לאחרונה נשק מהמדינה, הם מחליטים לפנות אל הפשע כמוצא אפשרי. לא עולם הפשע כי אם אקט ספציפי אחד, בזמן שבאוויר כל הזמן מרחפת תחושה שמשהו גדול יותר קורה כאן.

אחד הדברים שהכי חשוב להדגיש לגבי "הנוער" הוא שמדובר בסרט שמנסה, וגם מצליח, להפעיל מניפולציות רגשיות על הצופים כדי להביאם למצבי אקסטרים. זהו סרט עוכר שלווה ומעורר מחשבה, בעל רגעי מתח קשים מנשוא ומוסר שעשוי להיראות מפוקפק לחלק מן הקהל, אשר חלק ממנו ודאי יגיב ברתיעה. סרט שלא מתבייש לפתות פנימה, ואז להשתמש בנשקים לא קונבנציונאליים כדי להסיט את הצופה לאן שהסיפור צריך לקחת אותו, ולאו דווקא בדרך הנוחה ביותר בה ניתן להגיע לשם. את הצפייה סיימתי מותש, אחרי חוויה לא פשוטה אך מאוד מתגמלת. והגמול שאותו מעניק הסרט לצופיו אחרי שסיים להטיח בהם שאלות קשות ושיאי חרדה, הוא באופן בו הכל מתחבר לסיפור שונה לחלוטין ממה שחשבנו שמסופר לנו. למעשה, זהו הסיפור המוכר של הקולנוע הישראלי, שמוצג תחת זרקור חדש לגמרי, המבליט את החשיבות והאקטואליות שלו. הכל בשפה ויזואלית (כאן המקום להחמיא גם לירון שרף על הצילום) ותסריטאית/ עריכתית (ולציין לשבח את העריכה של ז'ואל אלכסיס) שמציגה את שובל כקולנוען משוכלל.

לדוגמה, נדבך מטא-קולנועי מעניין המטשטש את הגבולות בין העולם והאולם, הוא היקום בו נטועים שני גיבורי הסרט. הצעיר שעובד בסינמה סיטי נוהג להגניב פנימה לסרטים את בני משפחתו האחרים, בחירה שאני משוכנע כי גם היא נועדה להושיט יד אל הקהל רק כדי לטלטל אותו באמת בהמשך. אני חושב שיהיה זה מרתק לעקוב אחרי בני נוער אמיתיים, שצפו בסרט באותה סינמה סיטי בה מתרחשת חלק מעלילתו, כדי להבין האם האימפקט המערער היה חזק יותר עבורם כאשר פגשו במציאות של הסרט גם מחוץ למסך ולכן אולי הבינו את השלכותיה. או שאולי עדיין ישנה מחיצה ברורה אצלם בין הקולנוע לקיום הממשי?

youth3

החלטה נוספת של הבמאי אשר מושכת את תשומת הלב בהיותה לא מובנת מאליה, והנובעת גם היא מכך שאחד האחים עובד בבית קולנוע מסחרי מאוד, היא הטלאת קירות החדר של גיבורי הסרט בגיבורי סרטים אחרים. האחים קופר, כך מסתבר, מעריצים סרטי אקשן בעלי ניחוח זול, והאייקונים שלהם הם סילבסטר סטאלון וג'ייסון סטייתהם. אם ניקח בחשבון את הסגנון הקולנועי המאוד אירופאי בו נעשה "הנוער", נדמה לי שזוהי מחווה מהסוג היפה ביותר. כלומר, זהו הומאז' שלא רק מתכתב עם המקור, אלא מעניק לו משמעות או פרשנות נוספות על המקובל.

תארו לכם שתוכנית-על קרימינלית, כזו העומדת בבסיסם של רוב מותחני האקשן סוג ב', תהיה מבוצעת לא על-ידי שרירנים מפורסמים, אלא בידי צמד אחים ישראלים, ממעמד סוציואקונומי נמוך. אין מדובר בשני ברוני פשע משופשפים, או גיבורי פעולה עשויים ללא חת. כלומר, לא רק שהם לא חשבו על התוכנית שלהם עד הסוף ולכן נתקעים כמעט בכל שלב ושלב, אלא שגם אין להם את הכלים המנטליים והרגשיים להתמודד עם הסיטואציה שיצרו. מצד שני, כמו גיבורי הסרטים שניבטים אליהם מכרזות הפרסום, גם הם מצויים עם הגב לקיר ואין להם מה להפסיד. וכאן רק מתחילות המחמאות שלי לתסריט-בימוי-עריכה של שובל, אשר בסרט הזה ממצבות אותו כאחד ממספרי הסיפורים הכי מבריקים, חכמים ומקוריים בארץ.

המשך המחמאות יתמקד בנושא הסרט. לאחרונה נדמה כי המצב החברתי-כלכלי בארץ מצא את דרכו גם אל מקדשי האסקפיזם של בתי הקולנוע. בין אם דרך ייצוגים תת-מודעים כמו בסרטי הז'אנר שאנחנו כאן בבלוג שמחים על בואם, באופנים קודרים הנוטים לדרכי משל דוגמת "השוטר", או בפארודיה עוקצנית ולא מוערכת דיה כמו "לרדת מהעץ", סרט שיחסית שם ללעג את המחאה החברתית, תוך שהוא מבין ותומך בה. "הנוער" הוא סוג של שיא קונספטואלי, כיוון שהוא הישיר ביותר מבין הסרטים שנעשו כאן על ישראל של שנות האלפיים-עשרה ומפני שכמו סרטים שמנסים להתמודד עם אסון גדול, גם הוא מביא סיפור אחד מיני רבים כדוגמה מייצגת שתאפשר לעכל את גודל הזוועה.

שבריריות עולמם של גיבורי "הנוער", והמהירות שבה אירוע בסדר הגודל היומיומי של אזרח מן השורה המאבד את מקום עבודתו הופך לטורנדו שמאיים להחריב את חייהם – הכל זו הרי המציאות שאליה כולנו מתעוררים כל בוקר בארץ. הגבול בין אזרח שומר חוק או חייל בצבא ההגנה לישראל לבין פושע נתעב, יכול להיפרץ תוך יממה אחת וממניעים שכל אחד מאיתנו יכול להבין מחד ולהזדעזע מהם מאידך. לעיתים באותו רגע ממש. כאן מגיע שאפו ענק לליהוק של האחים דוד ואיתן קוניו לתפקידים הראשיים. הצמד האלמוני, שזוהי הופעתו הראשונה מול מצלמה לאחר הדרכה אינטנסיבית של הבמאי וצוותו, מגיש שתי הופעות שנעות כל העת בין הפגיע ומעורר ההזדהות לבין הפסיכוטי והאטום. ההחלטות של הדמויות, ובעיקר התגובות למתרחש, הן הגיוניות לגמרי בעולם שלהן, אבל אי הסבירות הקטסטרופלית של התנהגות כזו במציאות אותה ניתן לקבל כצופה, יחד עם ההבנה התיאורטית למצבם – העירוב הדיסהרמוני הזה הוא שמייצר את הניעור אותו מבקש הסרט להעניק לקהל.

אך בניית מתח ודרמה שמבוססים על דיסוננסים היא רק חלק מגדולתו של הסיפור אותו מבקש "הנוער" לספר. ראשית, מפני שאותו חוסר הרמוניה מכוון אחראי גם לרגעים שיש בהם אירוניה מסוימת, כמו סצנת הארוחה המשפחתית שחייבת להיכנס לפנתיאון של הקולנוע הישראלי, אפילו אם בתור פארודיה מבריקה. לא אספיילר אותה, אבל כן אדון במרומז בסיום הסרט בפסקה האחרונה, אז מי שממש חושש או חוששת מספוילרים – חדלו לקרוא ולכו לראות. לפני כן אבהיר רק שחוסר הנחת שמייצר הסרט הוא לא רק בחירה מודעת, אלא גם ובעיקר כלי סיפורי שמטרתו לתעתע בצופה, אך גם להשאירו ברמת מתח וריכוז גבוהה.

לאורך כל הסרט אנו נחשפים לקו העלילה של אבי המשפחה בטפטופים זעירים. הוא ברקע ובניו, הנוער, בקדמת הפריים. הרי העולם שייך לצעירים, ולמי אכפת בכלל מאדם שסיים את תפקידו עבור החברה (עבד כל חייו, כעת פוטר)? כלומר, אלא אם הוא לא יכול לפרנס את ילדיו, שאינם אשמים בדבר. סוף הסרט גרם לי להסתכל לאחור על פעולותיו של מוטי קופר, בגילומו שובר הלב של משה איבגי. זוהי תצוגת משחק מופלאה והדמות הגברית המובסת מכולן, בשנה שלמה של גבריות מובסת בקולנוע הישראלי. איבגי הופך את "הנוער" לסרט על משפחה שאינה רק מוכת גורל, אלא גם כה עיוורת למצוקה של ראשה שהיא חושבת שהבעיה פה היא כסף, כאשר המצב שונה בתכלית. גם הצופה שהולך או הולכת אחרי עלילת המתח/פשע של האחים בעצם הולך או הולכת שולל, וזוהי הקבלה יפה ומחוכמת שמייצר הבמאי. כי בזמן שאנחנו מסתכלים על האב כעל דמות משנה בסיפורם של בני הנוער, כפי שהם עצמם עושים, מתגנב סיפור נוסף וגדול אף יותר שמתפוצץ בסוף בקול דממה דקה. עוד הברקה סיפורית-תסריטאית נהדרת של שובל, בסרט שהוא עתיר ברק כשם שהוא רלוונטי לכל אשה ואיש בישראל של היום.

youth2

תגובות

  1. רז פורת הגיב:

    יופי של סקירה. רגישה מאוד, קולעת. הכוח העיקרי של הסרט הוא בבימוי של הדברים שאינם מצטלמים. בהסתרה. הסרט כל אגרסיבי ברגעים מסוימים שהרגשתי שהבמאי תוקף אותי באופן אישי ואילו ברגעים אחרים הוא כל כך מאופק שרציתי לצרוח על מישהו שיעשה כבר משהו. הטוב שבסרטים הישראלים השנה.

  2. ayalaraz הגיב:

    רשומה מעולה שמסקרנת לראות את הסרט

  3. שלומי הגיב:

    סרט רדוד, מזעזע באיכותו הנמוכה.
    אני בספק אם יותם שובל התכוון לחצי מהערכים שעולים מטענות הפסודו-ניתוחים האלה, אבל רם רתם נבנים ללכת שולל בסטרוקטורליזם בשניקל אז מי אני.

השאר תגובה