• סרטים חדשים: ״האירי״ של מרטין סקורסזה
  • ״עיר יתומה״, סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019

"לרדת מהעץ", סקירה

15 בפברואר 2013 מאת עופר ליברגל

למילה "סרט פולחן" ישנה משמעות כפולה: מן הזוויות החיובית, המונח מתייחס לסרט שאוהביו צופים בו שוב ושוב, לעיתים תוך ציטוט שורות או קיום טקסי צפייה אחרים הקשורים לסרט (אם אתם חושבים שאנחנו בלוג מכובד, אתם צריכים לראות אותנו בהקרנות של "הטרמפיסט"). מן הצד הפחות חיובי, הכינוי מתייחס לרוב, גם אם לא תמיד, לסרטים אשר לא מצאו את דרכם לליבו של הקהל הרחב ועוררו עניין רק בקרב קהל היעד המצומצם שלהם, שאוהב אותם מאוד אך לא תמיד מצליח להסביר את האהבה הזו לשאר העולם.

ויש גם במאי פולחן. גור בנטביץ' הוא כמעט דוגמה לבמאי פולחן ישראלי. שני הפיצ'רים הראשונים שלו "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי" זכו לקהל לא גדול, אך כזה אשר ציטט כל שורה מן הסרט וצפה בסרטים שוב ושוב (ושוב). הוא יצר לעצמו ולסרטיו דימוי מסוים, שקשור בלקחת את החיים בגישה קלילה יחסית ולא לפסול שימוש בסמי הזיה מסוגים שוניים. זה היה עד שנת 2000, בא יצא "משהו טוטואלי". מאז, בנטביץ' לא השלים אף פיצ'ר נוסף עד "לרדת מהעץ" שמגיע למסכים עכשיו. הוא לא ממש נעלם בתקופה הזו – הוא יצר לטלוויזיה, ביים סרטים קצרים ולפני שנה הופיע בתפקיד מצוין בסרטה של בת זוגו מאיה קניג "אורחים לרגע". בזמנו המלצתי באגרסיביות רבה (אולי רבה מדי) לצפות בסרט ההוא ואני מעתיק את אותה נימה גם לגבי הסרט של בנטביץ' – לכו לראות את הסרט. מגיע לסרט כמו "לרדץ מהעץ" לזכות בקהל, אולי דווקא משום שהוא רחוק מאוד מן התבנית של מה שאתם מצפים מ"סרט ישראלי".

כל התמונות מתוך הסרט, באדיבות רן מנדלסון

ב-13 השנים שחלפו מאז "משהו טוטאלי" הקולנוע של בנטביץ' התבגר, אבל לא לגמרי איבד את התמימות הקסומה שהייתה הצד החזק של סרטיו המוקדמים. יכול להיות שההתבגרות הזו תמנע מ"לרדת מהעץ" להיות סרט פולחן. הוא עדיין מהנה מאוד לצפייה, אבל הוא פשוט סרט טוב מדי ומורכב ממה ששנדמה תחילה על מנת לייצר סוג כזה של תגובה. ייתכן ואני טועה. בדבר אחד אני בטוח: מבין כל סרטיו של בנטביץ', זה הסרט עם הדמויות הכי אמינות, מבנה העלילה הכי שלם והמסר הכי חד.

במידה רבה, הסרט הזה מגיב למחאה החברתית שפרצה בקיץ של 2011, אף על פי שהעבודה על הסרט החלה, עד כמה שידוע לי, עוד קודם, בעקבות מאבק חברתי אחר שנעשה בפרופיל יותר נמוך – המאבק על הקמת פארק קריית ספר. אבל הסרט בהחלט מתכתב עם המחאה היותר מפורסמת במידה רבה עם מחאה ציבורית בכלל – מזווית שהיא אולי לא שגרתית, אבל יש בה משהו אמין למדי. וגם משהו מרגש ונוגע ללב.

גיבור הסרט הוא בכלל אדם שנראה הכי רחוק מכל מאבק פוליטי או חברתי. הוא חוזר בראשית הסרט ממסע נדודים ארוך ברחבי עולם, מסע אשר לא ברור האם היה לו יעד כלשהו מלבד בריחה מן החיים. אלא שהגיבור מבין כי חברתו לשעבר (וכלבם המשותף) היא דבר חשוב יותר מהעדר המשמעות והוא מנסה לחזור לחייה ולביתה. אבל היא לא מוכנה לראות אותו. לכן, ובהעדר דירה אחרת, הוא ממתין לה מול ביתה, במגרש אשר באורח פלא מאוכלס על ידי קבוצה קטנה של פעילים סביבתיים המנסים למנוע את הפיכת החצי-פארק הזה לחניון של העירייה. מטעמי נוחיות, הגיבור מצטרף למחאה. בגלל שהוא מתמיד בנוכחות במקום, הוא אף הופך לאחד ממוביליה וגם בסופו של דבר ייתכן והוא מתחיל להאמין בערכים שלה. אלא שערך החזרה לאקסית נותר בראש סדר העדיפיות, גם אם אופציות רומנטיות או מיניות אחרות יצוצו במהלך הסרט.

gur_nitz

רוב הזמן, "לרדת מהעץ" מרגיש כמו סרט נחמד מאוד – קטן, עם הומור פנימי ושפה ייחודית משלו ובלי ניסיונות לאמירה חברתית מקורית במיוחד או עומק. אבל אז מגיעים כמעט משום מקום הרגעים הקטנים והמבריקים, אשר בהם משפט או תנועות גוף של הדמויות מגדירה רגע אנושי מסוים בצורה חדה ומדוייקת. יש ברגעים האלו משהו קצת כואב אבל בעיקר מחמם. סוג של אהבה קולנועית קטנה. הרגעים החזקים של הסרט הם לגמרי מקוריים וייחודים לבמאי שלו, לדרך בה הוא מצלם ולשימוש שלו במוזיקה, שבסרט הזה מעניקה לשיר של מאיר אריאל פרשנות חדשה ומרוממת.

לא הכל עובד בסרט, אבל גם החסרונות שלו מקסימים בדרכם. וכפי שאמרתי, זה הסרט הכי בוגר של בנטביץ' ובליבו מסר על אהבה ומחוייבות ציבורית – ותהייה האם הדברים הללו לא באמת שונים ולא דורשים בסופו של דבר מן האדם להקריב מעצמו למען אחר. ייתכן והטעויות שביצע הגיבור בזוגויות שלו יובילו למוסר השכל שיהפוך אותו לפעיל סביבתי מוצלח יותר, או לאדם מוצלח יותר. הסרט הזה הוא בגדול על רצון להפוך לאדם טוב יותר, הן בזירה הפרטית והן בזירה החברתית-סביבתית. זהו שיר הלל לקשר שבין אדם לבין גורמים אחרים בחייו – כלב, אישה אהובה, הסביבה הפיזית בה הוא חי ובסופו של דבר האחר, באשר הוא אחר. זהו סרט על למידה, סרט על להתבגר מבלי לאבד את השובבות והילדותיות – פשוט לתעל את האלמנט הפראי בחיים לא למען התבודדות, אלא למען קשר.

סולן להקת מרסדס בנד, גל תורן, מגלם את התפקיד הראשי והוא מצליח במידה רבה לשאת על גבו את הסרט. קל מאוד להאמין לו בתור אדם זרוק, שאיכפת לו רק מצעמו, אדם שבורח מן האופציה לשמוע את המילים מחוייבות או ערכיות. קל לא פחות להאמין לטוטאליות של המחוייבות שלו ברגע שהוא מחליט כן לקחת אותה. וזה לא הליהוק המוצלח היחידי בסרט. לשרה אדלר, המגלמת את אהובתו, יש חן ייחודי כשחקנית. המצלמלה פשוט אוהבת אותה וכל רגע שלה על המסך, כמעט בכל תפקיד, הוא משהו שלה לגמרי. לי עדיין לא נמאס ממנה, בטח לא בסרט כמו זה, אשר דומה כי הוא משחק מעט עם התדמית שבנתה לעצמה אדלר בקולנוע בטלוויזיה.

ראוי לציון גם זהר דינר בתפקיד משנה, עוד אישיות קולנועית ישראלית בתפקיד שמנוגד לתדמיתה הציבורית (סוג של גימיק שלא אחשוף כן, למרות שהוא פחות עבד עבורי) ובעיקר הבמאי ובת זוגו שגם משחקים. בנטביץ' כבר הוכיח ב"אורחים לרגע", שקניג ביימה שהוא גם שחקן בעל חן לא שגרתי וקניג מוכיחה בתפקיד שלה כאן שהיא מוצלחת לא רק בתור יוצרת ועורכת. הייתי מכתיר אותם כזוג המלכותי של הקולנוע הישראלי, אבל יש משהו ממזרי וקטן בקולנוע שלהם, שנראה לי כי המינוח "הזוג הנסיכותי" מתאים להם יותר. בכל אופן, הסרט הזה הוא כמו ממתק, הוא לא מתעלם מן הצדדים הקשים של המציאות, אבל הוא השאיר אותי בתחושה אופטימית לגבי המהות האנושית.

gur_maya

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.