סרטים חדשים: מגה-מדור לכבוד חזרת בתי הקולנוע והפסקת האש עם איראן (חלק א׳)

הפעם האחרונה שבה פורסם פה מדור סרטים חדשים היה ב-22 בפברואר. המדור הבא תוכנן ל-28 בפברואר, עם המון הסרטים שהספיק לעלות לאקרנים באותו סוף שבוע, אבל כולנו זוכרים וזוכרות איך התחילה השבת ההיא. אחריה היו 40 יום ו-40 לילה של מערכה נוספת מול איראן, עבורי סבב אכזר מקודמו, מבחינת תפקוד אישי. אני מקווה שזה לא הורגש יותר מדי במקום העבודה שלי, עיתון ״הארץ״, אבל יודע בוודאות שזה הורגש ובעוצמה כאן בסריטה. זמן להודות לאור ולעופר שהשאירו אותנו צפים, עם מספר טקסטים שכדאי להשלים: מפרויקט שון פן דרך סקירות לסרטים ישנים יותר ופחות, ועד סיקור טקס האוסקר (בטוח שזה קרה? כבר שכחתי וחבל) והמשכו של פרויקט האוסקר הבינלאומי שחגג יובל פרקים. גם לירון תרמה את שלה עם ספיישל אימה לנשמה, ואיכשהו שרדנו את חודש מרץ האיום, הישר אל ליל סדר שנחגג באופן מבדח-אך-מריר באחד באפריל.

לאחר מכן נפתחו בתי הקולנוע באופן רחב יותר וכבר שבוע שאין הגבלות מצד פיקוד העורף ברוב חלקי הארץ. עדיין לא הרגשתי בנוח להפנות אל בתי הקולנוע, לא כל עוד הצפון בו גדלתי עדיין חוטף, אבל השתכנעתי מאז שאין ברירה. כנראה שבמדינת ישראל 2026 צריך לצאת ולנצל הזדמנות לנשום כל עוד מותר, כי עוד רגע והטקסט הזה ממש עלול להיות לא רלוונטי. אז ישבתי לאחד כל טיוטות המדורים שכתבתי או עדיין לא הספקתי, גם כדי שיהיה תיעוד בסריטה לכל הסרטים שעלו פה לאקרנים (זה שימושי מאוד בסיכומי השנה) וגם כדי שכמו תמיד, אפשר יהיה לבחור האם יש סיבה לצאת מהבית לקולנוע. כיוון שיצאו פה לא פחות מ-24 סרטים חדשים מאז המדור הקודם, החלטתי לחלק אותו לשניים ואז גם לחצות לרבעים בשלל חלוקות שנראו לי הגיוניות. נתחיל עם סרטים ישראליים, לא כולל טרום בכורות דוגמת ״הסתברות לאהבה״ שעוד יעלה במסודר לפי מה שהבנתי, ואז נעבור להיצע הטרי יותר. במחצית השנייה של המדור, סרטי סוף פברואר ואילך ונדבך שלם לסרטים לכל המשפחה.

כמה הערות על המצב – סרטו של ערן קולירין תוכנן להפצה עצמאית בכל מקרה, אבל המלחמה הערימה עוד קשיים על האתגר. בפסטיבל הקולנוע של חיפה, אז כתב עליו עופר, הוא חלק את הפרס השני בחשיבותו עם ״על כלבים ואנשים״ של דני רוזנברג, שניהם סרטים נסיוניים שנבעו במישרין או בעקיפין מהשנים האחרונות בישראל. אצל קולירין זה בא לידי בכמה אפיזודות קצרות (שש או שבע, תלוי את מי שואלים) שבעיניי לפחות אחת מהן היא הברקה ענקית. הסרט נוצר בשיתוף בית הספר למשחק סמינר הקיבוצים ולכן מככבים בו בוגרי מחזור התשפ"ד וגם המנהל שלהם, השחקן יחזקאל לזרוב. יש משהו מרענן ובוסרי-במכוון בסרט, שתוכלו למצוא בסינמטקים ולהתרשם משובו של הבמאי להתפרעויות של ימי ״ההתחלפות״ או ״מעבר להרים ולגבעות״, יותר מאשר להמשך צורני ותמטי ל״ביקור התזמורת״ או ״ויהי בוקר״. כולם סרטים אדירים, זו חלילה לא השוואה איכותנית. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

ליגה של גדולים – סרט ישראלי שונה למדי הגיח, ללא קמפיין שיווק שאני הבחנתי בו, בערך כשחזרו קבוצות הכדורגל בישראל למגרשים. מדובר בסרט שמוגדר לכל המשפחה, המתרחש בעולמות הכדורגל הישראלי אבל נשמע כמו סיפור סינדרלה ספורטיבי שראינו בכל מיני שפות בעבר. ישראל אטיאס מגלם את אלירן, מאמן בליגת העל בכדורגל שאיבוד עשתונות שלו מול שופטי משחק העונה העמיד אותו לדין משמעתי. בית המשפט של ההתאחדות לכדורגל מרחיק אותו מאימון, לפחות ברמה המקצוענית, שכן הוא מוצא את עצמו עובר לצפון הארץ כדי לאמן קבוצת ילדים כושלת בחטיבת הביניים. חבורת הילדים נטולת הכישרון והחדווה היא חתיכת אתגר עבור המאמן היהיר, הם אמורים ללמד אותו להתאהב מחדש במשחק היפה והוא מצידו אמור ללכד אותם ולהוביל אותם לניצחון על יריבתם הנצחית. בקיצור, שילוב של הרבה סרטי ספורט, עם טוויסט ישראלי. יניב ברמן (״מדינת הגמדים״, ״המבריחים״) ביים על פי תסריט של חיים זוביידה. עוד משתתפים: רעות אלוש, קובי פרג', שהם ישורון, תמר זובידה, רון לוטם, טליה חיון והכדורגלן תומר חמד.

סרטים שהפציעו בזמן המלחמה והפצתם התרחבה

הכלה!

הכלה! (!The Bride) – סרטה של מגי ג׳ילנהול היה מהראשונים להיפגע מפרוץ המלחמה, כיוון שתוכנן לעלות כאן כמו בשאר העולם בשבוע הראשון של מרץ. חודש לאחר מכן, קיבלנו אותו עם המון דעות מחו״ל, אבל תהיו בטוחים שזה לא מה שהשפיע על הסקירה של עופר. בסרט השני שלה באורך מלא כבמאית, אחרי ״הבת האפלה״ והקצר שלה בפרויקט ״תוצרת בית״ של נטפליקס, השחקנית-מפיקה בדרך כלל מציגה את הגרסה שלה ל״פרנקנשטיין״ של מרי שלי. סצפיפית ל״כלתו של פרנקנשטיין״ מ-1935, אותו עשור בו בחרה למקם את העלילה המסועפת. בקצרה, ג׳סי באקלי מגלמת את הסופרת עצמה, שרוחה התגלגלה אל גופה של מי שקמה לתחייה כבת-זוג ליצור של ד״ר פרנקנשטיין. כיוון שזה קורה מאה שלמה אחרי שנוצר, בדידותו של המפלץ בגילומו של כריסטיאן בייל רבה, ומדענית (אנט בנינג) בוראת לו בת לוויה חיה-מתה כמוהו. השניים פוצחים בעלילת פשע בסגנון ״ג׳וקר: טירוף בשניים״, ויש גם אנשי חוק בעקבותיהם ודמויות נוספות שמגלמים פיטר סארסגארד (בן-זוגה של הבמאית), ג׳ייק ג׳ילנהול (אחיה) ופנלופה קרוז (אין קשר משפחתי). כרגיל, שאפו למפיקות הישראליות אסנת הנדלסמן קרן וטליה קלינהנדלר שעובדות עם אצולת הוליווד.

השמש זורחת על כולם (The Sun Rises on Us All) – מכאן ועד סוף הסגמנט אציין סרטים בהפצת ״קולנוע חדש״, שלא רק מילאו את בתי הקולנוע המעטים שעבדו בזמן המלחמה ביצירות חדשות אלא גם פרגנו אותן לצפייה ביתית דרך שירות הזרמת התוכן של סינמטק תל אביב. הסנונית הראשונה לניסוי הזה, שאני מקווה שהצליח, היה הסרט הסיני זוכה פרס השחקנית בפסטיבל ונציה האחרון. הפרס הוענק לשין ז’יליי, כגיבורת הסיפור שאהובה לקח על עצמו את האשמה לפשע שהיא ביצעה. שנים לאחר מכן, אחרי שפצחה בחיים חדשים, דרכיהם שבות להצטלב וכל הרגשות צפים שוב, בתוספת החמצה ואולי אפשרות לכפרה. בימוי: קאי שאנגג’ון.

אהבה במשפט (Love on Trial) – מסין אל יפן ואל סרטו של קוג׳י פוקאדה (״חיי אהבה״), שפתח את פסטיבל אקי-נו מוקדם יותר השנה. מעשה בחמישיית ג׳יי-פופ (המקבילה היפנית לקיי-פופ הקוריאני) נשית שמתחילה לצבור תהילה, אבל עדיין לא ממש הגיעה למעמד הנחשף של איידול, מעין חותמת של כוכבוּת אמת. כחלק מהחוזה שלהן, חמש חברות הלהקה מתחייבות שלא לנהל קשרים רומנטיים ובמיוחד לא עם מעריצים, אבל שתיים מהן מפרות את ההסכם ואחת אפילו הולכת עד הסוף עם האהבה ומגיע לבית המשפט. זה יותר עדין או פחות מלודרמטי מאיך שזה נשמע, מבחינת הטיפול של הבמאי בחומרים הצעקניים/נוצצים למראה.

המפקח מגרה: כולם חשודים (Maigret and the Dead Lover) – בקומדיית הבילוש הצרפתית הזו, שביים פסקל בוניצר, המפקח אינו מגרה את כולם אלא פשוט נקרא כך. הסופר הבלגי ז'ורז' סימנון כתב עשרות ספרים בהובלת מפקח המשטרה ז'ול מגרה, שבעיבודים הקולנועיים הרבים גילמו אותה בין היתר ז׳אן גאבן, ז׳ראר דפרדייה ואפילו רואן אטקינסון. הפעם מגלם אותו דני פודלידס והוא נקרא אל משרד החוץ הצרפתי כדי לחקור רצח של שגריר. החקירה מובילה אותו לרומן מכתבים בין השגריר לבין נסיכה שהתאלמנה זה עתה, מכאן החשודים המרובים בכותרת העברית.

עוברים (Moving) – נחזור אל יפן, אבל הפעם עם הפצה לא שגרתית של סרט מ-1993 במקור. זו לא עצלות של המפיץ אלא פנינה חבויה שהתגלתה בזכות רסטורציה בפסטיבל ונציה האחרון ומאז טיילה בעולם באחרונה, גורפת תהילה מאוחרת כסרט משפיע על הקולנוע היפני העכשווי. עלילת הסרט של שינג'י סומאי עוקבת אחר ילדה בכיתה ו׳ שמתגוררת בקיוטו ומתמודדת עם עזיבת האב את התא המשפחתי. הדבר מערער גם את היחסים עם אמא שלה, שמנסה לקבוע לה חוקים חדשים.

האשליה של יקושימה (Yakushima’s Illusion) – סרט יפני אחרון להפעם, שוב מהשנתון הקודם אבל מאת במאית בעלת שם, נעמי קוואסה. מככבת בו ויקי קריפס, שאינה יפנית, בתור מתאמת להשתלות לב בילדים. היא נשלחת ליפן בה תרומת איברים היא טאבו, נלחמת להציל את חייו של ילד קטן. במקביל, בן זוגה המקומי נעלם בין לילה ומצטרף לסטטיסטיקה עגומה של עשרות אנשים שנעלמים בפתאומיות מדי שנה. תופעה שיש לה אפילו שם ביפנית, ג׳והאצו. זה המאבק הכפול של הגיבורה, להילחם על חיי הפציינט בעודה מעורערת מאובדן פתע. יקושימה הוא שמו של אי בעל חשיבות לעלילה.

סרטים חדשים מיד אחרי הפסקת האש

פרויקט הייל מרי

פרויקט הייל מרי (Project Hail Mary) – הסרט שהחזיר אותי, באופן אישי, לבית הקולנוע ועל כך תודתי. גם הוא הגיע ארצה אחרי שבועות של הייפ מכאן ועד הירח, ובמקביל למשימה האמיתית של החללית ״ארטמיס 2״. צירוף מקרים נאה, משום שסרטם של פיל לורד וכריס מילר מטיס את ריאן גוסלינג לחלל החיצון. הבמאים של סרטי רחוב ג׳אמפ ויוצרי הרפתקאות אנימציה בממד העכביש ומעבר לו, הסתמכו על תסריט של דרו גודארד (״להציל את מארק וואטני״) שהוא עיבוד לספר מאת אנדי וויר (״לבד על מאדים״, שנהיה לסרט בסוגריים הקודמים). גוסלינג מקיץ בחללית בין-כוכבית בלי יותר מדי מושג מיהו ומה משימתו, משהו שנלמד יחד איתו בפלאשבקים בעוד המשימה שלו מתקדמת. סנדרה הולר, בסרט אמריקאי ראשון, היא השם הגדול הנוסף בקאסט שכולל גם דמות חשובה אחרת, שנחשבת לספוילר מסיבות שלא הבנתי אבל מופיעה בכל קמפיין השיווק. סרט מבדר מאוד בעיניי, בסקירה של עופר תוכלו לקרוא קצת יותר.

הטיפול האחרון של פרויד (Freud's Last Session) – יש גם סרטים שמגיעים ארצה באיחור ללא קשר למלחמה, למשל הדרמה הבריטית הזו מ-2023 ששייכת לסוגה המאוד מסוימת של מפגשים בדיוניים בין ענקים בתחומם. במקרה זה, אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד נפגש עם הסופר סי-אס לואיס, נפגשים לשוחח על שאלות קיומיות של אמצע המאה ה-20. הסוגה מזמנת לרוב גם מפגש ענקים בין שחקנים, במקרה זה סר אנטוני הופקינס בתור פרויד ומתיו גוד בתפקיד לואיס. הבמאי הוא מאט בראון (״האיש שידע אינסוף״) ומכיוון שטרם צפיתי, ספרו לי איך זה לעומת סרטים כמו "עניין שולי" של ניקולס רוג או ״לילה אחד במיאמי״ של רג׳ינה קינג.

השריקה (Whistle) – סרט אימה עוד לא היה לנו בתפריט הנוכחי, אז הנה הוא בא. יכול אפילו להיות שיש בו מספיק רכיבים כדי לדון בו יותר בהרחבה, אבל אשאיר את ההחלטה הזו למומחית שלנו בנושא. הבמאי הוא קורין הרדי (״הנזירה״) ועל המסך תמצאו פרצופים צעירים אך מוכרים, כמו דפני קין וסופי נליס. הן חלק מחבורת תלמידי תיכון שמוצאת ״משרוקית מוות אצטקית״ כלומר חפץ שמשלב בין משרוקית וגולגולת אבל לא מעורר אצלם חשד. השריקה בקמע העתיק מייצרת צליל מחריד ומזמנת את המוות בכבודו ובעצמו כדי לרדוף את הנערות והנערים. קצת מפתיע שלא קראו לזה ״שרקת נרצחת״. ניק פרוסט הוא המבוגר האחראי בקאסט, את התסריט כתב אואן אגרטון, שאינני מכיר את פועלו וזה הסימן היחיד פה שמעורר חשד אצלי.

מזכרת ממנו (Reminders of Him) – נסיים עם דרמה טרגית באופן אחר, רומנטי יותר, על פי ספר מאת קולין הובר (״איתנו זה נגמר״). מעשה באישה שהשתחררה זה עתה מהכלא ומבקשת להתאחד עם בתה, אותה לא זכתה להכיר עקב המעשה שהביא לכליאתה. איש לא רוצה בקרבתה של הגיבורה, מסיבות שאפשר לנחש, אבל שובה לעיר הולדתה במדינת ווימינג מקרב אותה אל בעל בר מקומי שיש לו גם קשר לבת שהיא מנסה להכיר. בשלב הזה אסגיר שאת הדמות הראשית מגלמת מייקה מונרו (״משהו עוקב אחריי״, ״החלון ממול״, ״לונגלגס״) ולכן אני כנראה אצטרך לצפות בסרט. אם כי אמרתי את זה גם על הרימייק של ״היד שמנענעת את העריסה״ בדיסני+ וזה עוד לא קרה, סליחה מייקה. לורן לוין עיבדה את רב המכר לתסריט, ונסה קסוויל (״אהבה ממבט ראשון״) ביימה.