״הכלה!״, סקירה

במהלך החודש האחרון, ייתכן מאוד וראיתם את הפוסטר לסרטה השני של מגי ג'ילנהול כבמאית, "הכלה!" (!The Bride), שנתלה ברחובות הערים לקראת מה שהייתה אמורה להיות הפצה בסמוך לפורים. למציאות היו תכוניות אחרות ובעוד הפוסטרים זעקו שאפשר למצוא אותו "בקולנוע", האולמות היו ברובם סגורים. אלו שהיו פתוחים במתכונת מצומצמת לא הרבו להוציא סרטים חדשים, אם כי המפיץ "קולנוע חדש" הוציא כמה סרטים חדשים ואפילו ניסוי מעניין עם סרט יפני בעותק משוחזר.

"הכלה!" הוא הסרט הראשון שמפיצה חברת טוליפ אחרי המלחמה וזה לא ממש מרמז על אמון בו. בשבוע הבא ככל הנראה יצאו סרטים עם סיכוי להצלחה, אבל "הכלה!" מגיע לארץ אחרי שבעולם כבר הובהר כי הוא ההפך מהצלחה קופתית, וגם הביקורות מאוד לא אחידות. זה סרט לקהל מצומצם מאוד, נגיד חלק מן הקהל של הסינמטקים, לא שובר קופות. זה גם סרט שדי קשה להגדיר מי קהל היעד שלו. אחרי הצפייה, אני שמח להגיד כי אני נמצא במסגרת האנשים שנהנו מן הסרט, למזלי על המסך הגדול. זה לא בהכרח אומר שאני ממליץ עליו, בטח לא לכל אחד. אני כן יכול לנסות להסביר מה הן כוונות היוצרת ומה ניתן להפיק מן היצירה הזו, סוג של סרט נקטל אבל גם קאמפי ובעל מעריצים פחות או יותר מן הרגע שיצא לעולם. שזה לפני חודש, בחלקים בעולם שלא שרויים במלחמה.

אי אפשר להתחיל לדבר על הסרט הזה, מבלי לדבר על הסרט שהוא ההשראה הישירה לו, "כלתו של פרנקנשטיין" (Bride of Frankenstein), היצירה הדי מטורללת של ג'יימס וייל משנת 1935. אור דירג אותו כסרט שהיה צריך להיות מועמד לאוסקר, והוא מן הסתם צודק לגבי סרט שהוא גם המשך ישיר לסרט אימה שנוגע בחלקים מן הספר שלא נכללו בסרט הראשון, וגם סוג של יצירה פוסט מודרנית לפני שהמושג היה שגור. לא סרט מושלם, אבל סרט מיוחד שגם יצר דימוי קולנועי אחד שנחרת בתודעה גם בקרב אלו שלא צפו בסרט: המראה של הכלה מן הכותרת, בגילומה של אלזה לנקסטר. מן הדימוי הזה קיבלה ג'ילנהול את הרעיון לחזור לדמות ולכן היא צפתה בסרט המקורי וגילתה שאותה כלה בקושי מופיעה בו. ההופעה של לקנסטר כוללת רגע איקוני, אבל היא על המסך לדקות ספורות בלבד וזאת כאשר היא מגלמת שתי דמויות: מלבד הכלה נטולת השם היא גם מגלמת את מרי שלי, הסופרת שכתבה את הספר המקורי כחלק מתחרות בין משוררים רומנטיים. בסרט של וייל היא מסבירה למשוררים את הכוונת שלה בפתיחה.

ג'ילנהול החליטה לשמור על הרעיון של פתיחה עם דמותה של מרי שלי, תוך ליהוק אותה שחקנית לתפקיד הסופרת והמפלצת השנייה בסיפור, הפעם זו ג'סי באקלי. אלא שבמקרה של הסרט שלה, הדמות הנשית לא תידחק רק לפרולוג ולסיום של הסרט והעיבוד יהיה לא רק לסיפור שכתבה שלי, אלא גם לרעיון על מקומה של האישה בחברה בתקופות שונות וגם ל…עוד הרבה, הרבה, הרבה מאוד דברים. דומה כי כל רעיון פרוע או לא פרוע שהיה לבמאית מצא את דרכו למסך, לא משנה עד כמה הוא משהו שיעבור מעל לראש של חלק מן הקהל. ולא מדובר בסרט עצמאי דל תקציב, אלא בסוג של הפקה הוליוודית עם כמה אגדות מאחורי הקלעים, כמו העורך דילן טיכנור מעצבת התלבושות סנדי פאוול או המלחינה הילדור גודנאדוטיר
. בעיניים מקומיות, אפשר לציין גם את המפיקות אסנת הנדלסמן קרן וטליה קלינהנדלר ששבות לאפשר לג'ילנהול לרוץ עם החזון שלה, אחרי שהפיקו את סרטה הראשון באורך מלא, "הבת האפלה".

הנוכחות של גודנאדוטיר בתור מלחינה היא גם סוג של רמז למקור השראה נוסף לסרט, או לפחות סרטים שחולקים עמו לא מעט מה-DNA, שכן יש לא מעט מסרטי ״ג'וקר״ של טוד פיליפס שגודאדוטיר כתבה להם את המוזיקה גם בסרט הזה. כולל כמה סצנות שהם ציטוט ובעיקר תעוזה וחוסר התחשבות בקהל כפי שפיליפס עשה בסרטו השני, אם כי אני מוצא את הסרט של ג'ילנהול מגובש יותר וקצת יותר מודע למימד הקאמפי שלו. הקשר הרעיוני בין הסרטים הוא בחינת דמות הנבל. פיליפס ביקר במידה מסוימת את ההפיכה של הפושע לגיבור.

ג'ילנהול נוגעת בכך, אבל היא אפילו יותר בצד של הגיבורים שלה וכמו הסופרת שהיא מקימה לתחייה בסרט, מילולית, היא מתעסקת יותר ביחס של החברה לחריג הנתפס כמפלצת ועוד יותר מכך לקיפוח הגדול של אלו הזוכות ליחס של חריגות למרות שהן למעשה הרוב: הנשים. לעשות ב-2026 סרט שמבקר את היחס של החברה והתרבות לנשים לא דורש אומץ מיוחד, גם אם הנושא עדיין חשוב חברתית והשיח אודותיו עדיין רחוק מלפתור את הבעיות. "הכלה!" הוא כן סרט על אומץ ועם אומץ, אם כי הדבר בא לידי ביטוי בדרכים אחרות.

אז אומנם "הכלה!" לא נותן לדמות שבכותרת יותר זמן מסך ויותר מלל, הוא גם חותר תחת השם שלו וההגדרה של אישה על פי התפקיד החברתי שלה, או הדימוי האיקוני שלה. כאשר הדימוי של שמלת חתונה לבנה הופך לדימוי של תחפושת האלווין, אם כי התחפושת במראה של באקלי בסרט הזה שונה או מהווה עדכון למראה הקלאסי. למעשה, אפשר לראות בסרט סוג של הרחבה על אחת מן הדרישות של מבחן בכדל – השאלה האם הגיבורה לא רק מדברת עם נשים אחרות, אלא האם יש לה שם. וסוגיות השם של הדמות שקרויה ״הכלה״ עולה לא מעט בסרט, בדרך ללקיחת בעלות מחודשת על המילה, דרך שעוברת בשמות אחרים. בהם שמות בהם היא כונתה בעבר. זה חלק מן המקום בו הסרט הוא יותר חכם ואומץ בהחלט יש בו, בעיקר ביכולת לחבר בין הרבה מאוד דברים שונים.

כפי שציינתי, הסרט נפתח בדמותה של מרי שלי, המתעוררת בעודה מתה. היא מחליטה לנסות לשוב וחוזרת כדיבוק לשיקגו של שנת 1935 (שנת יציאת הסרט של וייל) שם היא רודפת את הגוף של אישה בשם אידה, שמצויה במועדון לילה בו היא סוג של אטרקציה למבט של הגברים, חלקם גנגסטרים. בתור דיבוק שמדברת לפתע במבטא בריטי שזר לסביבה, היא מפזרת לאוויר שלל אמיתות לא נעימות, כולל לגבי הגנגסטר המקומי הבכיר, ויטו לופינו. חובבי הטריוויה יעשו את החיבור בין השמות שעולים בסצנה ויגיעו לשמה של אידה לופינו, שחקנית של סרטי פילם נואר שהפכה לבמאית הבודדת שיצרה סרטים בהוליווד בשנות החמישים. למי שרוצה עוד חידות לא לדאוג, יש במהלך הסרט עוד הרבה משחקי זיהוי הרמזים ושמות של סרטים, ספרים, דמויות ואירועים מן התרבות הפופולרית. אמשיך ואציין רק עוד חלק קטן מהן.

היבט חשוב נוסף של סצנת הפתיחה הזו הוא סגנוני: ג'ילנהול מבהירה דרך העשייה שהיא לא בעסק של המייסטרים והסרט שתמתמש בזוויות לא שגרתיות, צילום הדמויות ממרחק קרוב אבל לא באופן שמייצר צילום תקריב קלאסי, וגם שלל ג'מאפ-קאטים. מאוחר יותר, הסרט מעט נרגע בשימוש באמצעים הללו, אבל לא מפסיק להעדיף סגנון על פני ריאליזם. בכל מקרה, אידה שבגופה הדיבוק של מרי שלי מוצאת את מותה במשהו שהוא בין רצח לתאונה.

אבל זה סיפור על בריאה של חיים שמנצחים את המוות. כאמור, פרנקנשטיין. או המפלצת שלו, שמוסיפה לחיות יותר מ-100 שנה לאחר שנוצרה והיא עושה שימוש בשם של מי שהפיח בה חיים, שכן כזכור אין לה שם משלה. הגרסה הזו של המפלצת מגולמת בידי כריסטיאן בייל והיא בדיוק מגיעה לשיקגו על מנת לפגוש במדען שהוא קרא את הכתבים שלו, בתקווה כי זה יבצע את המשימה שד"ר פרנקנשטיין לא עמד בה: בניית כלה שתארח חברה ליצור הבודד, שהמראה שלו מרתיע את כל מי שמביט בו. אלא שבסרט הזה, הוא מגלה כי המדען הוא למעשה המדענית המטורפת ד"ר יופרוניוס (אנט בנינג הנהדרת), שחיה ביחד עם משרתת דמוית-איגור בשם גרטה (ג'ני ברלין, גם היא טובה מאוד). יופרוניוס פחות בקטע של הרכבת יצור מחלקי גופת שונים, אבל היא מצליחה להפיח חיים בגופה של אידה.

אידה לא זוכרת מי היא, אבל כן יש לה אוצר מילים רחב למדי והיא גם די בטוחה שהיא לא רוצה להיות בבית בו התעוררה ובטח שלא רוצה להתחתן עם הגבר בעל המראה המוזר שנאמר שהיא הכלה שלו. הטענה כי היא עברה תאונה ולכן שכחה אותו, חודרת לתודעתה. הזיכרון שלה כן תקף לגבי היכולת לזהות בסביבתה פושעים שאנסו ו/או רצחו נשים, דרך אגב. מה שמייצר את היבט הנקמה בסרט, רק שהיא לא בהכרח רוצה לנקום. היבט זה של הסרט עובד לפרקים, בעוד לעתים הוא הופך למודגש מדי. איני בטוח אם לשים בפי הגיבורה הזו את המילים ״Me Too״ גרם למישהו להבין את מה שהיה מתפספס אחרת, או שזו רק דרך של הבמאית להפוך גם את הקריאה הפוליטית-חברתית למשחק קאמפי מוקצן.

אבל עדיין לא התחלתי לתאר את מה שבאמת מתרחש בסרט. המפלצת של פרנקנשטיין, ששמה מנקודה זו יקוצר לפרנק כי גם הסרט עושה את זה לפעמים, היא חובבת סרטים מוזיקליים. היצור לפעמים מדמיין את עצמו בתוך הסרטים בהם היא צופה, בעיקר אלו בהם מככב רוני ריד, סוג של שחקן-רקדן שדמותו שללא ספק שאבה השראה מפרד אסטר. ריד מגולם בסרט בידי ג'ייק ג'ילנהול שאין לו הרבה זמן מסך והוא בעיקר משחק בלהיות פרד אסטר, אם כי חלק מהנאמברים הם בסגנון בזבי ברקלי. הבמאית מספקת עבודה לא רק לאח שלה אלא גם לבעלה, משמע פיטר סרסגארד, שמופיע בתור ג'ייק, בלש שחוקר פשעים שקשורים למפלצות שבסרט. את ההצגה גונבת המזכירה שלו שמתגלה כבלשית המוכשרת באמת, מירנה מלוי (פנלופה קרוז). השם שלה הוא ללא ספק מחווה לשחקנית מירנה לוי, כוכבת סרטי "האיש הרזה", שמהווים השראה נוספת.

בהחלט ייתכן שקל יותר לכתוב לאיזה סרטים משנות השלושים ״הכלה!״ לא מתייחס. אבל אלו לא רק סרטי שנות השלושים. המערכה האחרונה כוללת ציטוטים ישירים מסרט שנעשה בשנות הששים אודות שנות השלושים, והכלה/אידה/מרי (גם פנלופה ופני הם שמות שלה במהלך הסרט) גם מצטטת את משפט המפתח מן הסיפור ברטלבי הלבלר, אני לא אציין את הסופר. הפתרון לחידה הקלה הזו מצוי בגוף הסרט. כמובן, הסרט גם מודע לספר עליו הוא איכשהו מתבסס וגם לעיבודים האחרים שנעשו לו, אם כי הוא טורח להזכיר פרט לווייל את הגרסה של מל ברוקס.

המפגש בין בייל ובאקלי כשחקנים הוא מרתק. אף על פי ששניהם ידועים ביכולת להיות טוטאליים בתפקיד, הם מגיעים לסרט באנרגיות שונות. זה נובע מכך כי בייל יכול לפעמים להסתמך יותר על עידון ומינימליזם ובאקלי לרוב, ובעיקר בסרט הזה, צוללת לתוך הקצנה. המפגש מצליח לעבוד טוב בסצנות רבות בסרט ולייצר מערכת יחסים שיש בה גם את הצד היפה והמפתה של הרומנטיקה, אבל גם צד אפל במערכת יחסים שנעה על התפר שבין ניצול ואהבה, שהם מונחים לא סותרים. כי הסרט הוא לא סיפור אימה מסוג בודד. הוא לא רק סיפור מפלצות, הוא גם סיפור של דיבוק ורוחות וגם על הדרך סיפור של גזלייטינג. לא כל הזמן, אבל באופן בולט.

כבר בפתיחה מרי שלי חושפת כי סיפור אהבה יכול להיות הסיפור המפחיד מכל. האם זה מה שהסרט מייצר? פחד של ממש אין כאן והרומנטיקה היא מוגבלת. יש בו סצנות שמנסות להיות פולחן באופן בולט וההצלחה בכך היא לא אחידה. הגודש בשאיפות וגם בסיפור מייצר גם עומס יתר ותחושה של יותר מדי מקומות בהם הסרט יכל להסתיים, אבל בסופו של דבר, הוא גם מייצר דימויים מרהיבים. קרדיט על כך מגיע גם לצלם לורנס שר ולמעצבת האמנותית קרן מרפי, שטרם הזכרתי בטקסט המתקרב לסיום. יש עוד כמה סצנות שאשמח לשוב אליהן בעתיד.

תגידו מה שתגידו על הסרט, דומה כי כל מגבלה שבו או החלטה שנראית בעייתית נעשתה לא רק מתוך חזון יצירתי, אלא גם מתוך מחשבה של הבמאית. גם אם המסרים ישירים, הדבר נעשה בצורה מוגזמת בצורה שגם מהדהדת אותם וגם מצביעה על הרובד המלאכותי שיש בכל דיון. אני סבור כי ג'ילנהול מתכתבת בכך עם הפוסט-מודרניזם המסוים שהיה בסרט של וייל ומחברת אותו לשיח על זהות נשית והחוויה הנשית במאה ה-21. נושא שהיה נוכח גם בסרט הקודם שלה בתור במאית ועולה גם ברבים מן הבחירות שלה בתור שחקנית עבור במאים אחרים. "הכלה!" לא לגמרי מצליח בכל מה שהוא מנסה לעשות, אבל בסופו של דבר הוא מרתק בדרכו.