• יום הולדת 12 לבלוג: חגיגות בת המצווה של סריטה
  • ״תראו אותם רצים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קריוקי״ של משה רוזנטל מגיע לקולנוע
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי - חלק שלישי
  • פרסי אופיר 2022: הזוכות, הזוכים והטקס
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג
  • ספטמבר חגיגי בסריטה: קולנוע ישראלי בהנחה

לרגל המחווה בסינמטקים: הקולנוע של אידה לופינו

11 באוגוסט 2022 מאת עופר ליברגל

המחווה לבמאית ולשחקנית אידה לופינו בסינמטקים החלה זמן קצר אחרי תום פסטיבל ירושלים (ובמהלך הישורת האחרונה של ההצבעה לפרס אופיר), כך שלקח לי פרק זמן מסוים להתחיל לכתוב על סרטיה ולהמליץ על צפייה בהם, בדגש על אלו אותם ביימה. לופינו גם הופיעה כשחקנית בכמות גדולה של סרטים, וחלקם מוצגים במחווה, כאשר לרוב שאפה לגלם דמויות מורכבות. לכן סירבה לתפקידים רבים והייתה יותר ב״עונש״ ובלי משכורת מאשר עבדה. בסופו של דבר, ההתעקשות שלה השתלמה ומשחקנית משנה שהגיעה בגיל 15 מבריטניה להוליווד, היא הפכה לסוג של כוכבת הנודעת בגילום נשים שיודעות להסתדר טוב גם בלי גברים. לא אחת מן הכוכבות הגדולות ביותר של תקופתה, אבל שחקנית ראשית בשורה ארוכה של סרטים ושחקנית משנה בולטת שהמשיכה לעבוד בתעשייה, החל משנות השלושים ועד לסוף שנות השבעים.

הפעם הראשונה בה שמעתי על לופינו בתור במאית הייתה דרך מרטין סקורסזי. במיני-סדרה שלו, "מסע אישי אל הקולנוע האמריקאי", סקורסזי מדבר עליה באריכות בחלק בו הוא סוקר את סרטי הפילם נואר. הוא מדבר על כך שלופינו לקחה את השפה החזותית של הסגנון והשתמשה בה על מנת לספר סיפורים אישיים, בדגש על מצב הנשים בחברה בתקופה בה פעלה: סוף שנות הארבעים עד ראשית שנות החמישים. הדבר עורר את סקרונתי והוביל אותי לצפייה בסרטה המפורסם ביותר, "הטרמפיסט" (The Hitch-Hiker). מה שגיליתי היה בהחלט פילם נואר, אבל גם סרט בו אין נשים בתפקידים המרכזיים וצריך למצמץ על מנת למצוא בו נשים בכלל.

רק כמה שנים מאוחר יותר צפיתי בעוד כמה מסרטיה, בזכות רטרוספקטיבה שנערכה ב"מומה", ואז הבנתי כי סקורסזי דיבר על סרטיה האחרים. אלו סרטים שמדברים אליי לא פחות מ"הטרמפיסט" והם אלו אשר השפיעו על סקורסזי. לא בעיסוק שלהם במעמד החברתי של נשים, אבל כן בדרך בה שפה קולנועית מסגוננת יכולה לבוא בשילוב עם בנייה איטית של דמויות, צילום בלוקיישן, ומסרים שאינם חד משמעיים גם בז'אנר שנחשב לבית של סרטי מסר, או סרטי "בעיה חברתית". למעשה, סרטיה של לופינו, כאשר הם במיטבם, מציגים מסר כפול. התסריט, בגלל תכתיבי ההפצה, רומז למוסר השכל, בעוד המבע הקולנועי בורא תמונה מורכבת יותר, בה הבחירות הקשות אינן חד משמעיות והדגש הוא על הכאב האנושי הכרוך בהליכה בתלם.

הפער הקיים בחלק מסרטי לופינו בין הנאמר בדיאלוג לבין השפה הקולנועית נובע גם מאילוצי ההפקה של התקופה. לופינו ביימה את ששת סרטיה הראשונים, שהם ששת הסרטים החשובים ביותר שלה, במסגרת חברת ההפקות The Filmakers Inc שהקימה יחד עם בעלה השני, קולייר יאנג (החברה החזיקה מעמד יותר מהנישואים). חברת הפקות עצמאית בהוליווד, אבל כזו שהסתמכה על חברות אחרות להפצה ולעתים להפקה משותפת. הצורך במפיץ חבר גם לצורך בעמידה בתנאי קוד ההפקה, שהיה דרוש לקבלת האישור על מנת שבתי קולנוע יקרינו את הסרט. לופינו ויאנג הקימו את החברה גם במטרה לתת בית וחופש אמנותי ליוצרי קולנוע, וגם על מנת לעסוק בנושאים חברתיים שהאולפנים הגדולים לא נוגעים בהם, כולל בנושאים שקוד ההפקה לא מאפשר אפילו לומר מילים הקשורות בהם.

הטרמפיסט

סרטי בעיה חברתית נחשבו באותן שנים לז'אנר נחות, שכן העיסוק בו נחשב לרודף אחרי כותרות עיתונים ולא אחרי עומק. אולם, דומה כי לופינו עסקה בו על מנת לתת ביטוי לנקודת מבט שלרוב לא רואים בקולנוע, מה שקרוי מבט נשי. אף כי היא לרוב לא בדיוק הסכימה להגדרה הזו או לשיוך לפמיניזם, או כל הגדרה המגבילה את מה שהיצירות שלה ניסו לבצע – והצליחו.
התוצאה היא שהדיאלוגים וגם המסרים בחלק מסרטיה התיישנו בצורה לא אחידה. גם בשל הרצון להבהיר את המסר של הסרט וגם בשל אילוצי קוד ההפקה לא רק כנוגע למה שניתן להראות בפריים, אלא גם בנוגע לשפה המדוברת. אבל לופינו הייתה מוכשרת מאוד בהעברת דברים גם דרך מה שלא נראה בפריים. לצד החלקים בסרטיה שהתיישנו, רוב הזמן הסרטים שלה נותרו לא רק מרשימים ומהנים לצפייה, יש בהם גם רבדים הרלוונטיים לימינו.

בנוסף, בכל אחד מהם יש לפחות סיקוונס אחד מבריק מבחינה טכנית. למשל, סצנת הלידה בסרטה הראשון, ״Not Wanted״ (הכותרת בעלת משמעות הן בלשון זכר והן בלשון נקבה). לופינו השתתפה בכתיבתו בלי כוונה לביים, אולם אחרי שהבמאי אלמר קליפטון לקה בהתקף לב בשבוע הראשון של הצילומים, היא עברה לתפקיד הבמאית. מנקודה זו היא למעשה בראה את הסרט בצלמה, דבר הראוי לסרט על צעירה שנכנסת להריון מגבר מבוגר יותר רגע לפני שהיא פוגשת בגבר אחר, שאוהב אותה בצורה כנה יותר. סצנת הלידה מבוימת כמו חוויה חוץ גופית, שיש בה אימה וחוסר הבנה. אולם, היא לא עיקר הדרמה בסרט, שעוסק בשאלת מסירת הילד לאימוץ, או שמירתו במחיר החופש האישי.

אולם ייתכן והסיקוונס המוצלח ביותר מסוג זה מגיע מסרט שלה שמוצג במחווה – "שערוריה" (Outrage). אישה שזה עתה התארסה חוזרת מן העבודה בשעה מאוחרת. מוכר בקפיטריה עוקב אחריה מבלי שהיא רואה את פניו, אך היא מרגישה בנוכחתו ומנסה, בלי הצלחה, לברוח. הליווי המוזיקלי, שהיה נוכח בסרט עד כה, נעלם למעט גיחות קצרות. במקומו, לופינו מדגישה את רעשי הסביבה, המגבירים את תחושת האימה, יחד עם משחקי תאורה האופיינים לפילם נואר. זוהי סצנת אונס שלא מראה כל מגע או אלימות, אך היא מרגישה טראומתית. ברגע שבו הרודף לוכד את האישה, המצלמה לא מתעכבת עליהם אלא עולה למעלה. איש מבוגר שומע רשע צופר, אותו הפעילה האישה בניסיון להזעיק עזרה. הוא מביט רק לרגע קט לרחוב וסוגר את החלון. אין מושיע.

האופן בו לופינו משתמשת ברעשים ממשיך להיות נוכח בהמשך הסרט, העוסק בטראומה של האישה מן התקיפה ומן האונס (מילה שאסור היה להזכיר בזמנו). החלק האחרון של הסרט פגום מעט בדרך בה הוא מתאר טיפול בטראומה, אבל סרטים אחרים מן התקופה תיארו טראומה וקשיים נפשיים בצורה שטחית אף יותר. גם החלק השני של הסרט, שנחשב לפחות טוב, כולל חלקים מורכבים והוא מציג דמות ראשית נוספת: כומר המנסה לעזור לאישה. אולם דומה כי גם הוא, כמו הקהל, לא ממש בטוח מה הדבר הנכון לעשות או מה הם המניעים שלו.

שערוריה

"שערוריה" מציג הן את היכולת של לופינו לברוא קטעי מתח מסוגננים ואת היכולת שלה כבמאית של דרמה מעודנת יותר, הנותנת כבוד לדמויות. לעומת זאת, "הטרמפיסט" שכבר הזכרתי לעיל הוא 70 דקות של מתח דחוס. שני גברים אוספים טרמפיסט שמתגלה כפושע מבוקש המטיל אימה על האזור ואין לו בעיה לרצוח, אבל דומה כי הוא נהנה גם להתעלל ולהטיל אימה. בעוד ברוב סרטי הנואר האימה מתרכזת בשטחים עירוניים, סרט זה הוא דוגמה בולטת (ולא יחידה) לאימה במרחבים הפתוחים, בכבישים ובטבע. הסרט מציג דמות של רוע כמעט שטני ודרכו הוא בוחן את הגברים שהופכים לקורבן וחושף בהם צדדים עדינים וגם תושייה, פחדים וגם חברות.

הסרט האחרון שלופינו ביימה במסגרת חברת The Filmakers Inc מראה את הכיוון השונה ביצירה שלה. "הביגמיסט" (The Bigamist) מכיל אמנם פשע ודמות בלש, אבל הוא יותר דרמה הנשענת על דמויות ועל משחק. אדמונד אובריאן מגלם גבר המבקש לאמץ תינוק עם אשתו, אולם הנסיעות הרבות שלו ברחבי קליפורניה גורמת לסוכנת האימוץ לחקור את אורח חייו. מתגלה שיש לו ילד – מאישה אחרת, לה הוא נשוי.
את התסריט כתב קולייר יאנג ואת הנשים מגלמות אידה לופינו, בשלב זה כבר אשתו לשעבר של יאנג, וג'ואן פונטיין, אשתו הנוכחית. זוהי הפעם היחידה בה לופינו ביימה את עצמה והיא מבצעת תפקיד טוב, אולם היא מצטיינת יותר בלתת לשאר הקאסט את מלוא תשומת הלב. זהו סרט על נושא סנצנסיוני, אולי היחיד מבין הנושאים בהם עסקה שנותר טאבו גם היום, אך הסרט מטפל בו בעדינות. הגבר נשפט בידי מערכת החוק, אולם לסרט יש כלפיו סימפטיה. יש לו עוד יותר סימפטיה לשתי הנשים, אף אחת מהן אינה רק קורבן.

אחרי הסרט הזה, חברת הסרטים נקלעה לקשיים ולופינו פנתה לביים בטלוויזיה. היא ביימה בהרבה סדרות מתח ואימה, אבל גם בקומדיות ובתוכניות בידור. לאורך כל הזמן, היא גם הוסיפה לשחק בפרוייקטים של אחרים. סרטה האחרון, "צרות עם מלאכים" (The Trouble with Angels) הוא קומדיית התבגרות בפנימיה המנוהלת בידי נזירות. הסרט מרגיש לא מתאים לתקופה בה הוא נוצר (שנות הששים), ולא מתאים לסרטים הקודמים של לופינו. אבל דווקא ממרחק הזמן יש בו חן, ודומה כי חוסר ההתאמה הוא חלק מן הקסם המכוון. כולל ליהוק די מבריק של רוזלינד ראסל (״נערתו ששת״) בתור הנזירה האחראית על הסדר. לא מדובר בסרט גדול או חשוב כמו סרטיה המוקדמים של לופינו, אך הוא מראה פן אחר ביצירתה ומהווה סוג של סיום ראוי לקריירה שלה כבמאית סרטים. הוא עושה זאת בכך שהוא רומז כי זו הייתה יכולה להיות קריירה ארוכה ומגוונת יותר.

הביגמיסט

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.