"Hollywood 90028", סקירת מובי

הסרט הארוך היחיד שהשלימה הבמאית כריסטינה הורנישר נקרא ״Hollywood 90028״. היא צילמה אותו בשנים 1970-1971, סיימה לערוך אותו בשנת 1973 והוא הוקרן והופץ בצורה לא סדירה במהלך שנות השבעים. כולל בגרסאות שקיצרו אותו וניסו להצליח בעזרת שמות אחרים. כאשר הבמאית נפטרה בשנת 2003, הסרט פחות או יותר נשכח. אך בשנת 2023 הוא שוחזר, החל להיות מוקרן בכמה פסטיבלים ובתי קולנוע אמנותיים בארה"ב וכתוצאה מכך לזכות בהערכה של מבקרים ויוצרי קולנוע כיצירה מיוחדת.
בישראל הוא זמין לצפייה דרך שירות הסטרימינג האיכותי MUBI, שגם כאשר הוא מציע כותרים רבים הוא עושה זאת עם תהליך אוצרות. אין מתאים מן הסרט הזה להיות מקוטלג בתוך השירות גם במסגרת המוקדשת לקולנוע של במאיות וגם במסגרת Rediscovered לסרטים משוחזרים שנשכחו וזכו למעמד מחודש בשנים האחרונות. אמנם לא כל מה שמוצג במסגרת הזו אכן מתאים להגדרה, אבל אין ספק ש״הוליווד 90028״ הוא מקרה ייחודי של סרט שספק הקדים את זמנו, ספק לא מתאים לאף זמן אבל ממתין להתגלות מחדש לקהל סינפילי.

הסרט משלב בין מספר אלמנטים שונים שהפכו אותו לבלתי אפשרי לשיווק, לפחות בגרסה בת השעה-וחצי שלו, בעוד עכברי קולנוע יכולים להעריך את החיבור הלא טבעי. באופן גס, ניתן לכנות את הסרט כשילוב של אקספלויטיישן סליזי וקולנוע אמנותי, על סף הקולנוע האיטי לפעמים. מפגש בין עלילה על רוצח סדרתי שעובד כצלם פורנו וסגנון המזכיר את שנטל אקרמן (הסרט נעשה לפני שהסרטים שלה הופצו) ולפרקים הופך למבט על לוס אנג'לס ברגע של שינוי, ולעתים קופץ לפתע לעריכה מהירה וניסיונית.

לפעמים ניסיונות העריכה מעט בוטים מדי, אבל בסופו של דבר הסרט הצליח לרתק אותי ולהיות עוכר שלווה, גם בזכות הסתירה המהותית הנמצאת בליבו: מצד אחד הוא מבקר את תעשיית הפורנו ואת המבט הגברי המחפיץ נשים בקולנוע ובתרבות, מאידך הוא לא נמנע מהצגת עירום נשי, בצורה שאפשר לראות כמודעת לעצמה וביקורתית על השפה הקולנועית וגם ככזו שמן הסתם נועדה לעזור לשווק את הסרט. אם כי הורנישר כבמאית כל הזמן מאזנת בין הארוטיקה למבט על רגעים לכאורה שגרתיים בחיי גיבור הסרט שלה, שכאמור הוא גם רוצח סדרתי. ייתכן ולוס אנג'לס, על אשלית התהילה שלה, היא גיבורה נוספת שהסרט מבקר לא פחות, החל מן הכותרת שהופכת את המקום והמיקוד לנושא ועד לשימוש סמלי ומעט בוטה בשלט המפורסם של הוליווד. הוא מצולם הן מרחוק כפי שרגילים לראות אותו והן מקרוב בו הוא נראה כמו סוג של פיגום.

הסיקוונס הראשון מציג לנו את הגיבור, מארק, מתחיל עם בחורה בדיינר. הסצנה נראית חשוכה מאוד, עד לשלב בו הם הולכים לעבר הבית שלה וחולפים לפתע עבור פנס תאורה ענקי. בבית שלה יש סצנת סקס מטרידה, בה הבחורה פושטת/מופשטת מבגדיה בעוד מארק נותר פחות או יותר לבוש. הבחורה לפעמים נראית רדומה ולפעמים משתתפת באקט המיני, עד לנקודה בה מארק רוצח אותה בחניקה. אחרי הפתיחה הזו, כותרת הסרט מוצגות על רקע דימויים מן הילדות של מארק במרכז בארה"ב, חלק מהם בתמונות סטילס. התוצאה היא מבט על ילד חמוד שהפך לרוצח.

מארק רוצה להשתלב בתעשיית הסרטים ויש לו ניסיון כצלם סטילס וקולנוע, אבל עיקר הניסיון שלו הוא בקולנוע פורנוגרפי, עבור במאי/מפיק בשם ג'ובל. הבמאית מדגישה בהעמדות שלה קודם כל את האופן בו הגברים מביטים ואז מצלמים את הבחורה, לפני שהיא מראה גם את הדימויים הארוטיים, המרגישים מעט שבורים. בסצנה הראשונה מדובר רק בצילום של בחורה אחת, בסיקוונס השני יש שתי בחורות, אחת מהן היא הבחורה החדשה מישל, בה מארק מתאהב. זה קצת הדדי, למרות שהיא חיה בבית של מוזיקאי שמממן אותה במידה מסוימת. דרך השיחות עם מישל, הבמאית מבטאת את הנסיבות שהביאו אותה להתפרנס גם מפורנו וגם את המחיר החברתי שהיא משלמת, כולל בצורה בה היא חושבת על עצמה.

במקביל, מארק מראה למישל צדדים יפים שהוא מוצא בלוס-אנג'לס, כולל מבט על שכונה של בתים יפהפיים שהוא אומר כי עומדים להרוס אותם. על פניו כלכלי יותר לבנות במקומם בנייני דירות, רק שאלו יעמדו ריקים שכן התושבים המקוריים עוברים לחיות במדבר והצעירים לא יכולים להרשות לעצמם מגורים בעיר הגדולה. השכונה בה צולמה הסצנה אכן נהרסה לפני צאת הסרט לאקרנים במקור, לכן יש בו מבט שהוא לפרקים נוסטלגי על המראה של העיר. כפי שיש בו ביקורת כלפי התעשיות השונות בעיר והצביעות בהתחדשות התמידית המאפיינת את לוס אנג׳לס, שהמבט עליה הוא גם בסיקוונסים בהם מארק הולך או נוהג בה במשך דקות ארוכות.

בכלל, די קל לי לראות כיצד ניתן היה לקצר את הסרט לכדי משהו שקרוב יותר לסרט אקספלויטיישן קלאסי, גם אם רוב הסצנות שבו יותר מטרידות מאשר מגרות. למשל, יש בו סיקוונס בו מארק ומישל מכינים ביחד ספגטי בולונז, באופן שיכול לספק לקהל את כל שלבי העשייה של המאכל. אבל לפרקים, כאשר הסרט נוגע בטראומה או במבוכה, הקצב הופך למהיר יותר. בסופו של דבר, הסרט הוא מבט על בן אדם איום ונורא, רוצח שהוא לפרקים חסר לב. אבל לפעמים הוא גם בודד מאוד, בדידות שהיא מעוררת הזדהות וגם יש בה משהו מסוכן. בכך הבמאית מראה לא רק כיצד קולנוע הופך למציצני על הדמות הנשית, אלא גם יכול לייצר הזדהות עם מי שכבר בהתחלה אנו יודעים שהוא רוצח. אבל רוצח שבנקודה מסוימת מתאהב. רוצח וצלם פורנו שהעיר דוחה את הניסיונות שלו לצלם חומרים מכובדים יותר, כפי שהיא מגבילה את הנשים לשמש כדוגמניות בפורנו.

שינויי הקצב של הסרט תורמים לתחושת האמינות של הדמויות והופכים את המבט על המציאות למורכב, שילוב של תיעוד נדיר של התקופה עם ביקורת חברתית שהיא על-זמנית, גם אם חלקה שטחי או ישיר מדי. השילוב בין המגמות השונות של הסרט בונה בהדרגה סיום שלא אחשוף מה מתרחש בו, רק אציין כי גם הוא עובד בכמה אופנים. כמו סרט ניצול, יש בו משהו רדוד וישיר וצעקני גם במסר הסמלי שלו, אבל יש בו מבט משתהה ובוחן לא רק בעלילה, אלא בעיר כולה: יפה ומזויפת, עשירה ומלאת זוהמה, גם אם זה נראה נקי. הכי הפוך מניו-יורק נוסח "נהג מונית" שצולם מספר שנים אחר כך, אבל איכשהו נוגע בסוג דומה של אלימות מודחקת של גברים שונים. על פניו מארק חי בעידן של חופש מיני, אפילו בלי הסביבה עתירת הפורנוגרפיה בה הוא מסתובב. בפועל, אולי דווקא הנכונות של מספר נשים לשכב איתו מובילה אותו לרצות להכניע ולשלוט בהן בדרך אחרת. ועם מישל זה אחרת בכל השלבים, מה שמחלחל לאט לעבר שינוי אפשרי בדמות שלא ראויה לגאולה.