"לוני טונס מציגים: קיוטי נגד אקמי", סקירה

כשהייתי בת 14 רשת הדברים שנערות ונערים אוהבים – מפוסטרים של להקות וסרטים, עטים מקושטים בצבעים זוהרים ועד פסלוני חרסינה חסרי תוחלת, או בקיצור "הפנינג" – מכרה צמידי בד עם הדפסים בכיכובן של דמויות הלוני טונס. אני די בטוחה שזה היה הגיל, כי כמה שנים אחר כך הפופולריות של צמידי בד הפכה להיות נישה צרה לפסטיבלים בלבד, וגומי מזיע עם הדפסי טקסט שונים השתלטו. אני לא בטוחה אם רכשתי לעצמי אחד בסופו של דבר או לא, אבל אני זוכרת שהיה לי ברור את מי אני רוצה לענוד על פרק היד שלי: ווייל אי קויוטי, פרצופו הנחוש ברור על רקע סגול צעקני. בעיני רוחי המלודרמטיות של גיל העשרה, שיוויתי לנסיונות הבלתי-נגמרים והקורעים מצחוק סדיסטי (שלנו) לתפוס את הרואד ראנר נופך אפי, מרגש, טראגי, כמעט רומנטי. ככה זה בגיל 14, יוצקות משמעויות רגשיות אישיות אל תוך תכנים שלא בהכרח קשורים למה שמתחולל אצלך בראש ובלב. "הוא הדמות האהובה עליי. כי הוא אף פעם לא מוותר. גם כשהוא לא מצליח, הוא נחוש והוא מנסה שוב ושוב", ככה הסברתי אותו בגרסה מרוככת לבן הגדול שלי, כרגע בן קצת פחות משבע, כשבישרתי לו שאנחנו הולכים יחד לסרט "לוני טונס מציגים: קיוטי נגד אקמי" (Coyote vs. Acme). פחות מלודרמה, אבל אותה תמצית. וכמה שמחתי לגלות שהיא נוכחת גם בסרט עצמו.

דייב גרין ביים היטב את הסרט שכמעט ולא זכינו לראות על המסך הגדול' או בכלל, וזה מפתיע לטובה כי הוא חתום על סרט לא להיט של צבי הנינג'ה מ-2016 (״יוצאים מהצללים״). התסריט היה בעבודה אצל ג'רמי סלייטר (דברים מביכים יותר כמו "ארבעת המופלאים" מ-2015 והעיבוד המפוספס לסרט של ״Death Note״, או פחות כמו הסדרות "מון נייט", "אקדמיית המטרייה", ו"מורטל קומבט 2") וג'יימס גאן, ועבר לידיה של סמי ברץ' ("הצצה ליחסים"). הסרט היה ערוך ומוכן ב-2023, אבל לוורנר ברוס דיסקאברי היו בזמנו תכניות ציניות אחרות. הוא היה אחד הסרטים, יחד עם גרסאות של סקובי דו ובאטגירל, שנגנזו כדי לקבל עליהם הטבת מס. ביניהם הוא היה הסרט הכי מוכן, כולל הקרנות מקדימות שקיבלו תגובות חיוביות.

לפני שנכנס לקיפאון התאגידי, הרעיון לסרט התגבש שנים קודם, כטור פיקטיבי שכתב איאן פרייז'ר בניו-יורקר, בו הוא מסקר תביעה נגד אקמי שהציתה את הדמיון. הטור הבדיוני נכתב ב-1990, מבלי לשער שהעלילה של הסרט שייצא בעקבותיו תהיה וריאציה על המציאות – תאגידים שפועלים באופן ציני ונצלני כדי למקסם רווחים על חשבון הצוותים והקהל שלהם, ומי שמנסים, בכל זאת, להתנגד ולדרוש מהם לקחת אחריות ולתת לנו את מה שמגיע לנו כחברה. אנחנו ב-2026, והסרט שכמעט ולא יצא קיבל מספיק אהבה ומחאה מהקהל, כך שאולפני וורנר הסכימו להציע אותו למכירה ולהפצה, וכך חברת ״קטשופ״ (שהפיצה גם את הסרט הקודם של לוני טונס לפני שנתיים, לצד הסרט האחרון והסביר פלוס של הלבוי) הביאו אותו עד הלום.

הקרנות מקדימות בצד, "קיוטי נגד אקמי" מנסה לעשות די הרבה: סרט לכל המשפחה, שמציג שילוב אנימציה עם לייב אקשן, כך שהוא לא מונפש "לגמרי", מה שעלול לשים אותו בחיסרון מול סרטי הקיץ המונפשים במלואם. חלקם נשענים על מותגים עדכניים ואהובים כמו המיניונים. זוהי אינה דעה בעד ונגד המותג הזה או הזה, כבודם של אלו וגם אלו במקומם, לפחות השיווקי, מונח. אבל הנחת העבודה היא שאם ניתן להם לבחור, יותר ילדים היום ירצו לראות את היצורים הצהובים מעלים באוב מפלצות הוליוודיות, מאשר קומדיה משפטית על איך ווייל אי קויוטי מנסה לתבוע את אקמי על כל המכשירים התקולים בהם השתמש לאורך השנים.

בצד המבוגר של המשפחה נמצאים אנשים בגילי יותר או פחות, שזוכרים את הדמויות והסרטים ומחבבים אותן מספיק כדי לרצות לצפות בהן שוב בסרט ארוך עם עלילה בעלת יותר נפח חוץ מבדיחות הסלפסטיק איתן מזוהים קויוטי והרואד ראנר שהוא מעולם לא הולך לתפוס. בשאיפה, הקהל הזה הוא גם הורים שירצו לחלוק עם הטף את מה שהם רצו לענוד על צמיד לפני עשורים, ועם יוטיוב וסדרה עדכנית יותר שזמינה בארץ ב-HBO, יוכלו לחשוף אותם לכל החבורה של לוני טונס ולהבטיח שגם באגס באני יופיע. אריק באוזה מדבב חלק ניכר מהדמויות המונפשות בסרט, ורשום גם תחת הקויוטי, למרות שהנ"ל לא באמת מדבר.

אם זה פחות יעבוד, יש גם את ג'ון סינה כאמצעי שכנוע, כל עוד מדובר בילדים שיתמודדו בגבורה עם ההבנה כי ברגע שהוא מופיע על המסך, מדובר הפעם באיש הרע. אם הם לא צופים איתכן עדיין ב-WWE, "יחידת המתאבדים" או "פיסמייקר", יכול להיות שצריך לעדכן אותם שסינה יודע להיות גם נבל מצוין או דמות שעוברת תהליכים ומתבגרת. בקיצור, המתאבק הפורש הוא בהחלט גם שחקן. וכן, ילדים וילדות היום משתמשים בשם שלו כקריאת ניצחון במיני משחקים, כך שבזמן שנראה שהוא קורץ לנו, הוא שם גם בשבילם.

הסרט מאתגר את הציפיות על הנייר, כי כמו שהזכרתי העלילה שלו הולכת לכיוונים שאינם רק מטופשים או רוויי סלפסטיק. ווייל אי חטף מכה אחת יותר מדי מעוד מוצר של אקמי שנגמר בכך שהוא נשרף/נמחץ/נופל לתהום/הכל יחד לצלילי התשואות שלנו. נמאס לו. הוא פונה לעורך דין נכלולי בשר ודם (וויל פורטה) שהמשרד שלו מתמחה בהגשת תביעות די קטנות והשגת פשרות מול תאגיד אקמי, עבור שלל דמויות מונפשות. עורך הדין, קווין שמו, מתכנן לפטור את זאב הערבות הרעב לנקמה ולבשר רואד ראנר כמו שהוא יודע – תביעה די קטנה, פשרה סבירה, והלאה לדמות הבאה שנפל עליה פסנתר או פגעה בה חבית נפץ מאיזושהי סיבה עלומה. אבל לקויוטי יש תכניות אחרות. גם לפייג' (לאנה קונדור), האחיינית של קווין שבדיוק סיימה את התואר שלה במשפטים והיא מלאת מוטיבציה, הרבה מעבר לשאיפות הבינוניות שלו. וכך, עורך דין עייף במשרד קטן שהשיא היומי שלו הוא הערות עגומות וקיומיות מפיה של השותפה בחברה (מרתה קלי), יוצא בתביעת ענק נגד אקמי, שבסרט הוא תאגיד שמנהל את העולם פחות או יותר: מספק מוצרים לבני אדם ולדמויות מונפשות כאחד, ממכוניות ועד זיקוקים.

בראשו עומד באופן הולם התרנגול היהיר פוגהורן לגהורן, ואת התגובה לתביעה מנהל היועץ המשפטי הנבזי של החברה, באדי קריין (סינה). זו תביעת אין ברירה, אין ברירה לווייל אי שמרגיש שזו התכנית הכי טובה שתהיה לו אי פעם, ואין ברירה לקווין עורך הדין שנקלע לסיטואציה וכעת צריך להוכיח את עצמו לפני שהמשרד שלו ישקע תחת ההוצאות, ומול באדי שמתבריין עליו עוד מימיהם בלימודים. העלילה כוללת חיפוש אחר ראיות מצד פייג', שעדיין פועלת מתוך ערכים ושליחות, איסוף עדויות, חקירה שמעלה באוב רמזים לפעילות צללים אפלה יותר ואינטרסים שונים. בקיצור, חומר שנשמע כמו דרמה משפטית לכל דבר ועניין. אלא שהדבר פה הוא מוצרים תקולים שמייצרים סצנות סלפסטיק כמעט ללא הפסקה. והעניין הוא דמות שלא מוותרת בזמן שהיא נופלת על הפרצוף ועל איברים נוספים שוב ושוב שמתחברים לאותן סצנות, מפילה דמויות אחרות או שדברים מתפוצצים מסיבות נרטיביות אחרות בשלל סיטואציות יצירתיות שלא מפסיקות להתרחש.

כך שבעוד על הנייר העלילה יכולה לאתגר טף או סתם מי שבא לראות בדיחות מונפשות ברצף, בפועל היא נשמרת רזה וברורה דיה, כך שהיא הטיוטה שעליה מתרחשות מגוון סיטואציות מצחיקות. ברמה שהקהל בהקרנה, שהורכב מילדים בגיל חד ספרתי לצד מבוגרים צעירים יותר ופחות, הריע מצחוק בכל המקומות הנכונים. והיו עשרות כאלו לאורך הסרט, מההתחלה ועד הסוף. בזמן שקהל צעיר יזדקק למעט תיווך, הפרט האישי שלי הבין בגדול מה קורה, מי נגד מי, כולל דקויות של דמויות שחושפות מניעים וגילויים שונים ככל שהסרט מתקדם, והרעיון של עלילת בית משפט לא העיב, ולו לרגע, על ההנאה שלו משלל המצבים הפיזיים הבלתי-אפשריים, הדמויות המוכרות שהגיחו במידה ובטוב טעם מדויק, שלא הרגיש כמו התחנפות אלא כמו חלק אינטגרלי שקידם עניינים, עם עצירות קצרות רק כדי לאפשר לנו להסדיר נשימה עד לביט הבא.

מה שעובד כאן המצליח לקרוץ לכל הגילים הוא הקצב המהיר במידה, שנשמר לכל האורך, כך שקהל צעיר לא ימצא את עצמו בוהה בהסברים ארוכים או סצנות מהורהרות או מונולוגים שיהיה קשה לעקוב אחריהם, בזמן שיש פה מספיק נוסטלגיה ובשילוב של די סיפור ופרשנות עדכנית ככה שגם לנו לא ישעמם. והכל מצחיק, כמעט כל הזמן, ואז פה ושם אפילו קצת מרגש, ונוגע ללב, ונושא מסרים שאפשר לשמוח שהדורות הצעירים רואים ושומעים. ואלו יושבים בסדר רוב הזמן על כמות החפצים המתרסקים והדמויות הנחבטות, איכשהו זה עובד אפילו שליבו של הסרט עוסק בכך שיש פה משהו אפל יותר שפועל, שכל הצחוקים האלו על דמויות מונפשות שחוטפות מכות ממשקולות כושלות הוא לא בסדר. יש כמה רגעים בחלקו האחרון שקצת נגועים ברגשנות ובדידקטיות יתר, אבל הם יורדים בסדר בגרון עם כל ההומור והרוח הטובה שעוטפים אותם.

בני האנוש עומדים בקצב של הדמויות המונפשות, ובעיקר מצליחים לא לשחק מוגזם מדי ולא מנסים להתחרות במה שאנימציה יכולה לעשות. הם לא מופרכים או מתאמצים, ולכן כשהדמות של סינה כן הופכת מעט צעקנית, זה מרגיש מוצדק ותואם סיטואציה, ולכן אפילו עוד יותר מצחיק, כשהסיטואציה היא מריבה לחוצה עם טוויטי. גם פורטה מצליח להחזיק מסך רוב הזמן מול הלוני טונס ובראשם קויוטי, שהדיאלוג הדומם איתו שמתקשר בעיקר עם שלטים (ספורים), מחוות פיזיות והבעות פנים מצליח להיות שנון ומטופש בו זמנית.

"קיוטי נגד אקמי" משכיל לעשות שימוש בכל אמצעי הז'אנר והמוסכמות של הלוני טונס שיש באמתחתו, מהאלימות הסלפסטיקית, השנינות העוקצנית וכעת כשהוא בשילוב של לייב אקשן בחיבור בין המרכיבים המונפשים למצולמים באופן מודע לעצמו שכל הזמן מניע את העלילה, מצחיק, או ברוב המקרים – עושה את שני הדברים יחד. ובסופו של דבר, ובטח כשזוכרים איך הוא כמעט ולא הגיע אלינו לאולמות, הוא מפותח דיו כדי להיות סרט בפני עצמו, אבל נאמן לדמות שהוא נושא את שמה כדי שבסיום אוכל שוב לחפור לבן שלי על איך ווייל אי קויוטי לא מוותר, וממשיך לנסות, גם כשקשה. ולקוות שאני בת ה-14 הצליחה להשיג את הצמיד הסגול ההוא. העולם הוא עדיין כאוס בלתי נסבל שחוזר על עצמו לפעמים, והדמות עדיין מייצגת תמהיל מדויק של נחישות והומור – וכעת התווספו לה גם ערכים של חברות וערבות הדדית. זה מה שכולנו, מבוגרים וילדים צריכים עכשיו, להתגלגל מצחוק, לנסות שוב ולא לוותר.