״סוף רחוב האלון״, סקירה

הקולנוע יכול להיות כלי נוסטלגי אפקטיבי במיוחד, שכן הוא מדיום ויזואלי בו אפשר להקים לתחייה בקלות יחסית תקופות וזמנים שהיו וחלפו. קולנוענים רבים חזרו בשלב מסוים בקריירה שלהם אחורה לזמנים ולמקומות בהם גדלו וצמחו, משתמשים בכלים האומנותיים שלהם על מנת להקים לתחייה את זיכרונות ילדותם. עבור לא מעט מאותם קולנוענים זו גם הזדמנות לעשות מחוות ליוצרים עליהם גדלו ושעיצבו אותם ואת טעמם, לסרטים, לסדרות ולספרים אותם ראו וקראו במהלך התבגרותם.
הבמאי והתסריטאי דיוויד רוברט מיטשל החליט לעשות בדיוק את זה בסרטו החדש, "סוף רחוב האלון" (The End of Oak Street), שיצא בסוף השבוע האחרון בבתי הקולנוע ברחבי העולם. בסרט זה, המגיע אחרי הפסקה די ארוכה של שמונה שנים מאז סרטו הקודם "תעלומה בסילבר לייק" ושתיים-עשרה שנים אחרי סרט האימה המשובח והמהולל שפרסם אותו, "מישהו עוקב אחריי", מיטשל חוזר אל הפרברים בהם גדל בשנות השמונים, אל הבמאי הגדול והמצליח ביותר של אותה התקופה בהוליווד, ואם אני מנחש נכונה, גם אל אחד הסופרים הגדולים והפופולרים של אמריקה מאז ועד היום.

"סוף רחוב האלון" מתרחש כאמור בשנת 1982, בעיירת הפרברים פלאוורוייל, ועוקב אחרי משפחה אחת המתגוררת ברחוב האלון של אותו פרבר, משפחת פלאט. לשכניהם הם נראים מאושרים, משפחה מושלמת של אבא, אמא ושני ילדים. אבל שום דבר אינו מושלם, ומתחת לפני השטח ישנם סדקים רבים המאיימים להקריס את האידיליה. אם הבעיות המשפחתיות אינן מספיקות, משפחת פלאט ושכניהם מתעוררים יום אחד ומגלים כי השכונה שלהם עברה למקום וזמן אחרים המביאים לפתחם אורחים לא צפויים ומסוכנים במיוחד – דינוזאורים.

עד "פארק היורה" ומאז, הוליווד לא באמת הצליחה (ואולי גם לא באמת ניסתה) לפצח את התעלומה של כיצד לעשות סרט דינוזאורים טוב. כל ההמשכים שהגיעו אחרי אותה יצירת מופת של סטיבן ספילברג לא התקרבו לרמת האיכות של הסרט המקורי מ-1993, שעדיין עומד במבחן הזמן כסרט פופקורן בידורי שאין שני לו. אז אמנם "פארק היורה" לא יצא בשנות השמונים בהם גדל מיטשל אלא כאשר הבמאי כבר היה בקולג', אבל בתור ילד שגדל בשנות השמונים הוא זכה לראות בזמן אמת את טרילוגיית "אינדיאנה ג'ונס" ואת "אי.טי." של ספילברג, ואי-אפשר להתווכח עם ההשפעה של הבמאי המיתולוגי על מיטשל אחרי שרואים את סרטו. גם בלי הדינוזאורים ניתן לראות בו מחוות סגנוניות: בתנועות מצלמה מסוימות, בפריימינג, בחלקים מהשפה הקולנועית ובעיקר ברצון ליצור חוויה קולנועית סוחפת, מבדרת וכיפית שיכולה להתאים לכל המשפחה. אולי לא לילדים קטנים, אבל כן לבני נוער צעירים והוריהם.

אבל לא רק ספילברג נוכח כאן. מיטשל התפרסם כאמור בזכות סרט אימה, ולמרות שלא עשה עוד סרט בז'אנר מאז, הצפייה ב"סוף רחוב האלון" מזכירה מאיפה הוא הגיע. התיאוריה שלי, שעד כה תמיד התבררה כנכונה, היא שכל במאי האימה שגדלו בשנים של מיטשל ואפילו אחריו, גדלו על ספריו של סטיבן קינג. עבור אדם כמוני, שקרא את מרבית כתביו, ההשפעות שלו נוכחות מאוד בסרטו החדש של מיטשל: התא המשפחתי שכמו יושב על חבית נפץ ושהוא בעצם מרכז ולב הסיפור, האימה והמפלצות או הדברים שצריכים לשרוד הם רק מעטפת ותירוץ לסיפור המשפחתי. אלמנטים נוספים שקשורים לדמויות ההורים גם הם כמו לקוחים מדפי ספריו הקלאסיים של קינג, אבל לא ארחיב מחשש לספוילרים. יש רגעים של אימה משובחת מאוד בסרט, שגרמו לי לקוות שמיטשל יחזור לביים סרטים נוספים בז'אנר. רגעים נהדרים של הבהלות שגרמו לקפיצות מהכיסא, כולל אחד ספציפי שהיה אפקטיבי במיוחד ונשאר איתי מאז ההקרנה.

השילוב בין המחוות, לספילברג שברורות מאוד לכל ולקינג שברורות לפחות לי, יוצר רכבת הרים קולנועית וכיפית במיוחד. אורכו של הסרט, קצת פחות מ-100 דקות כולל קרדיטים, הוא מדויק ומצוין, ומאפשר ל"סוף רחוב האלון" לנוע בקצב גבוה מרבית מהזמן. אחרי האקספוזיציה וברגע שהעלילה מתניעה, הסרט כמעט ולא עוצר או לוקח הפסקות, אלא עובר מתרחיש הישרדות לרגעים המאיצים את קצב הלב באופן מסחרר, מספק לא מעט הפתעות וברובו מצליח להיות לא צפוי. אמנם לא מדובר בתסריט מבריק במיוחד עם דיאלוגים מושחזים ודמויות עגולות להפליא, אבל הכל מספיק על מנת להחזיק את העניין של הצופים בשלומם של בני המשפחה.

הפתיחה מספקת מספיק רקע ונותנת לצופים בדיוק את הזמן הראוי לבלות איתן על מנת שנכיר אותן ושיהיה לנו אכפת מהן לפחות ברמה המינימלית, כדי שחוויית האימה וההשרדות שנעבור איתם תרגיש מספקת. כן הייתי שמח לקצת יותר מידע ועומק על שני הילדים, שממש מתפקדים כפונקציות עבור דמויות ההורים הסמי-מתפקדים, או כאחים שדי מחבבים אחד את השנייה, בלי הרבה מעבר. ניכר כי הושקעה יותר מחשבה בדמויות ההורים, שבאמת מובילים את הסרט, ובעיקר בדמותה של האם, דניס. היא הלב האמיתי של הסרט הזה, לא הדינוזאורים, ומערכות היחסים שלה עם משפחתה הופכים את הסרט למעניין יותר ובעל אימפקט רגשי חזק יותר.

אבל כן, הסיבה שהולכים לסרט כמו "סוף רחוב האלון" היא הדינוזאורים וסצינות האקשן וההשרדות שהם מביאים עמם ואת אלו עושה הסרט מצוין. קודם כל, ובעיניי הכי חשוב, הוא מצליח לעשות משהו חדש ומעניין עם היצורים הפרהיסטוריים הללו, שלאורך השנים הפכו למכונת כסף עבור סדרת סרטי "עולם היורה" הבינונית. בסרט הזה, מיטשל הצליח לקחת את הדינוזאורים למחוזות חדשים ולא צפויים, לגרום להם להיות מרגשים, מפחידים ומעניינים שוב. אמנם גם הוא לא מתקרב לפסגת האולימפוס עליה עומד בגאון ובבדידות "פארק היורה" הראשון, אבל הוא מצליח להתעלות מעל מרבית המשכיו ולהוכיח שאפשר לעשות סרטי דינוזאורים שאין בשמם את המילה "יורה". העיצוב שלהם מעולה, השימוש בהם נהדר והם הופכים את "סוף רחוב האלון" לסרט מדע-בדיוני השרדותי עם נגיעות אימה קלות שלא רואים לעיתים קרובות. הוא אמנם ממש לא חף מפגמים, אבל הוא מצליח להרגיש מיוחד ושונה בנוף, ולספק חווית צפייה שנעה בקלילות בין כיפית מאוד למסעירה ומותחת והכי חשוב – אפקטיבית. העשייה הקולנועית שלו מלאה בתנופה והכל עטוף בפסקול מצוין במיוחד של מייקל ג'יאקינו האדיר.

את הסרט מובילה אן הת'אוויי, שחווה שנת 2026 מדהימה, עם סרטים מצופים ואהובים כמו "השטן לובשת פראדה 2" ו"האודיסאה", לצד סרטים מוזרים ומיוחדים כמו ״Mother Mary״ וכעת "סוף רחוב האלון", ועוד יש לה סרט אחד נוסף בקנה, ״תעתוע״ (Verity) שמתוכנן לאוקטובר. כפי שכבר כתבתי, הדמות שלה היא לב הסרט, והת'אוויי, שלפי הפרסומים רצתה לעבוד עם מיטשל מאז שראתה את "מישהו עוקב אחריי" לראשונה לפני יותר מעשור, מגלמת אותה בצורה מופלאה. אני מעריץ כמעט עיוור של השחקנית, כך שזה לא מפתיע שחשבתי שהיא נהדרת, אבל באמת מאמין שהיא אחד הדברים הכי טובים וחזקים בסרט. יש כאן גם את יואן מקרגור, עוד שחקן שאני אוהב מאוד שעושה את עבודתו נאמנה. מייזי סטלה וכריסטיאן קונברי מגלמים את הילדים, ושניהם שחקנים צעירים אמנם אבל עם קילומטרז' מכובד. הם לא רעים, קונברי הצליח להרשים אותי יותר.

אני שמח שסרטים כמו "סוף רחוב האלון" קיימים, סרטים מקוריים של יוצרים מעניינים שלא מבוססים על שום מותג קיים ולא מגיעים כחלק מפרנצ'ייז כזה או אחר, או כניסיון להתחיל סדרת סרטים חדשה. גם אם הם לא מושלמים, כמו הסרט הזה, וגם אם יש להם פגמים ובעיות, הקיום של סרטים כאלו בתוך ז'אנרים כמו מדע-בדיוני, פנטזיה או אימה, כיצירות שעומדות בפני עצמן ומספרות סיפור שלא תלוי בדבר – הקיום חשוב בעיניי. בסופו של דבר, למרות שיש בו כשלים תסריטאיים, למרות שיש רגעים בהם ההיגיון הפנימי שלו מתערער, למרות שאני לא חושב שזה סרט שייזכר לדורות כמו היצירות אליהן הוא מרפרר, הוא סיפק לי הנאה מרובה במהלך הצפייה ולקח אותי למסע קולנועי כיפי ומספק.

/// תודה ליח״צ על התמונות באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט