סיכום 2025: על העיבודים לסטיבן קינג

המשיכה של הוליווד אל סיפוריו של סטיבן קינג קיימת כבר מעל ל-50 שנה, מאז פרסם את רומן הביכורים פורץ הדרך שלו, "קארי". ב-1976 יצא העיבוד הקולנועי הראשון לספריו של קינג, המבוסס על אותו "קארי", בבימויו של אחד השמות החשובים של הוליווד החדשה, בריאן דה פלמה. מאז כתב סטיבן קינג עוד 64 רומנים, עשרות נובלות ומאות סיפורים קצרים, כמות נכבדה מהם עובדה לקולנוע ולטלוויזיה. נדמה כי לא משנה כמה זמן עובר ומה קורה בעולם, תמיד יש לפחות סרט אחד חדש המבוסס על אחד מספריו או סיפוריו של קינג מעבר לפינה.
לקראת סוף העשור הקודם, הייתה תקופה בה זה הרגיש כמו בכל רגע יוצא סרט חדש של קינג, מהתופעה התרבותית של "זה" בשנת 2017, דרך כניסתו למשחק של מייק פלנגן עם "המשחקים של ג'ראלד" ו"דוקטור סליפ" ועד העיבוד המחודש של "בית קברות לחיות". אז גם הוקדש פרויקט שלם לנושא כאן בסריטה, מאת אור סיגולי. העשור השלישי של המאה ה-21 לא הביא איתו בשורה גדולה בכל הנוגע לסרטי סטיבן קינג, עם סרטים די נשכחים כמו "הטלפון של מר הריגן" ו"הבוגימן", אבל אז הגיעה 2025, ולפתע הרגשתי שוב כמו באותם ימי הזוהר של 2017, עם לא פחות מארבעה סרטים חדשים המבוססים על כתביו של קינג.

בכל זאת, משהו הרגיש שונה ואפילו מרגש יותר השנה מאשר כל שנה אחרת, לפחות בתקופה בה אני קורא נלהב, שלא נאמר מעריץ פנאטי, של סטיבן קינג. מאז שקראתי את "הניצוץ" לפני עשור, הפך קינג לסופר האהוב עליי, כזה שכל אדם שמכיר אותי יותר מכמה שניות כבר אוחז במידע הזה אודותיי, בין אם זה בגלל שסיפרתי לו או בגלל קעקוע שמאוד קשה לפספס על יד ימין. אז מה היה כל-כך מרגש עבורי ב-2025 בכל הנוגע לסטיבן קינג וקולנוע? ובכן, שילוב די מדהים בין עיבודים לספרים או סיפורים פחות מוכרים ולא בהכרח קונבנציונליים של הסופר – שמרביתם לא בדיוק אימה והם חוקרים נושאים מרתקים, מספרים סוג אחר של סיפור – לבין זהות האנשים שמאחורי המצלמה, כולם במאים די מוכרים, אהובים ועסוקים. תוסיפו לזה שאחד מהסרטים מבוססים על הנובלה האהובה עליי של קינג ועוד אחד על אחד מהספרים האהובים עליי ואני מניח שאפשר להבין מדוע ההתרגשות שלי הייתה בשמיים. לשמחתי, לא רק שלא התאכזבתי מאף-אחד מארבעת הסרטים, אלא שלדעתי שניים מהם טובים גם אם לא חפים מבעיות ועוד שניים מתברגים גבוה בצמרת דירוג הסרטים המבוססים על כתביו של קינג, שזה בכלל נדיר, בטח לשנה קלנדרית אחת.

הקוף | The Monkey

השנה האדירה הזו של קינג התחילה בפברואר, עם יציאתו של "הקוף" (The Monkey). הסרט מתבסס על סיפור קצר שראה אור לראשונה ב-1980 במגזין Gallery, ואז שוב ב-1985 כחלק מאוסף הסיפורים השני של קינג, "Skeleton Crew". הסיפור המקורי כיפי ומטריד וחביב עליי מאוד, אבל עיבוד שלו לקולנוע כנראה לא היה מרגש אותי כל-כך אם לא היה עומד מאחוריו שם כמו אוזגוד פרקינס, שהפך בשנים האחרונות לאחד מבמאי האימה העסוקים והאהובים בז'אנר, עם סרטים אווירתיים ומסוגננים כמו "פברואר" (או ״בתו של שחור המעיל״) ו"גרטל והנזל". הוא נכנס עוד יותר לתודעה בזכות "לונגלגס" מהשנה שעברה, שהיה לאחד מסרטי האימה המדוברים והרווחיים של 2024. באופן אישי, אני הייתי מאלו שהתאהבו לחלוטין בסרט, שהיה ללא ספק זה שהכי הפחיד והטריד אותי בשנה שחלפה. השילוב שלו עם קינג הרגיש לי רק הגיוני, והבחירה שלו לעבד סיפור קצר ומוזר כמו "הקוף" הרגישה לי מושלמת עבורו.

"הקוף" אמנם לא הכה גלים כמו קודמו, אבל הצליח להרוויח יפה בקופות (בעיקר בזכות תקציב יחסית נמוך) וקיבל תגובות חיוביות בסך-הכל, גם אם לא מדהימות. למרות שעברו עשרה חודשים מאז, אני עדיין זוכר כמה כיף היה לי לצפות בו ואיזו חוויה מענגת הוא העניק לי, למרות התסריט הפגום הכולל דמויות קצת שטוחות וכמה בעיות לוגיות, או מערכה אחרונה שהייתה חלשה יותר משאר חלקי הסרט. הוא הוכיח לי אפילו יותר כמה אני אוהב את פרקינס, כי הפעם הוא עשה משהו שונה לגמרי מסרטיו האחרים, שהיו כולם אפלים וקודרים וכבדים מאוד. פרקינס ביצע פניית פרסה מטורללת לחלוטין לכיוון הקאמפ והטראש, עם סרט שמערבב באופן מדויק בין אימה לקומדיה, בין רצינות לגיחוך, והראה כי יש לו את היכולת לייצר סוג שונה של סרט אימה ברמה דומה למה שכבר הוכיח בעבר, אבל בפעם הראשונה הראה גיוון יצירתי מרענן.

הסרט עוקב אחרי שני אחים תאומים שמוצאים בצעירותם בין החפצים הנשכחים של אביהם בובת קוף עם מצלתיים, שגורמת למיתות קיצוניות ומדממות במיוחד. הבובה הזו חוזרת שוב להטריד אותם בבגרותם, 25 שנים אחרי. ברור כי פרקינס מודע לכמה סיפור הבסיס מגוחך, והוא לוקח אותו לקיצון בסגנון הקולנועי הייחודי והמוקפד שלו, מייצר סצינות גוֹר מטריפות בקצב מסחרר. הסרט גם באורך מושלם, 98 דקות כולל קרדיטים, ויש בו הופעה כפולה מצוינת ומפתיעה של תיאו ג'יימס. הסרט אולי לא ייזכר בתור אחד הסרטים המשובחים ביותר שנעשו על-פי כתבי קינג, אבל הוא בהחלט תוספת ראויה וכיפית מאוד לפילמוגרפיה העשירה שלו, וסרט שאני בטוח שייענג עוד המון חובבי אימה וטראש כמותי לאורך השנים.

חייו של צ'אק | The Life of Chuck

השיא עבורי הגיע ביוני, עת יציאתו לאקרנים של "חייו של צ'אק" (The Life of Chuck). מעטים הסרטים שציפיתי להם כמו לסרט הזה, המבוסס על נובלה שראתה אור בשנת 2020 כחלק מהאוסף ״If It Bleeds״. ברגע שסיימתי לקרוא את הנובלה המופתית והמיוחדת ידעתי שהיא האהובה עליי של קינג, למרות שיש לו כמה מדהימות במיוחד וכנראה טובות, אובייקטיבית, מהאחת הזו. אבל "חייו של צ'אק" דיבר אליי, בשפה שלי ועל הפחדים שלי. על הדברים שגורמים לי לרצות לזוז ולהיות טוב יותר, שגורמים לי להרגיש שלם יותר ובשלום יותר, עם עצמי ועם העולם. בדומה לנובלות המפורסמות ביותר של קינג, עליהן התבססו סרטים אדירים כמו "חומות של תקווה" ו"אני והחבר'ה", "חייו של צ'אק" הוא אינו סיפור אימה בשום צורה. לכן הוא מוכיח שוב שיש בקינג הרבה מעבר לתווית "מלך האימה" שהדביקו לו (גם אם בצדק).

קינג יודע להביט פנימה ועמוק אל תוך נפש האדם ומשם ליצור דמויות וסיפורים בלתי נשכחים, מתוך המצוקות, הקשיים, התסכולים והפחדים האנושיים והבסיסיים ביותר שיש בכולנו. הוא לוקח את אלו ומלביש עליהם ליצנים משני צורה או בתי מלון רדופים, אבל הלב והקשיים האנושיים הם אלו שמובילים את הסיפורים שלו ונמצאים במרכזם. "חייו של צ'אק", כמו אלו שבאו לפניו באוסף המופת "עונות מתחלפות" ב-1982, מסיר את האימה העל-טבעית ומשאיר רק את נפש האדם להתמודד מול האימה האמיתית, זו שב"עולם האמיתי".

הסיפור מיוחד ומסופר הפוך, מהמערכה השלישית ועד הראשונה, ובמרכזו אדם רגיל לכאורה בשם צ'אק קראנץ. אבל כמו שצ'אק לומד, גם הסרט וגם צ'אק עצמו וכל אדם, "מכילים המונים". זה סיפור לא קונבנציונלי מבחינת המבנה הנרטיבי שלו והגישה שלו, והיה רק אדם אחד שיכול היה להביא אותו אל מסך הגדול באופן הולם – מייק פלנגן. לא רק שפלנגן יצר את שלוש סדרות האימה הטובות ביותר של העשור-פלוס ("מי מתגורר בבית היל", "טקס חצות" ו"נפילת בית אשר"), הוא גם הוכיח כבר פעמיים בעבר שהוא האיש למשימות מיוחדות בכל הקשור לעיבוד נובלות של קינג.

זה התחיל ב-2017 עם "המשחקים של ג'ראלד", שבמשך שנים נחשב לספר שאי-אפשר לעבד, בעיקר בגלל שהוא מתרחש בעיקרו בתוך מוחה ומחשבותיה של הדמות הראשית שאזוקה לאורך כל הספר למיטה. פלנגן הפך את הספר המצוין הזה לסרט מצוין לא פחות. הוא המשיך עם "דוקטור סליפ" מ-2019, ספר שגם במקור היה הימור גדול (שהצליח), שכן מדובר בהמשכון מאוחר-מאוד לאחד מהספרים המפורסמים והאהובים ביותר של קינג – "הניצוץ". פלנגן הצליח לייצר לעשות משהו שנדמה היה בלתי אפשרי: גם עיבוד נאמן ונהדר לספר עצמו, גם סרט המשך לספר, וגם המשך לסרט של סטנלי קובריק, ששינה לא מעט מהספר המקורי (וכידוע סטיבן קינג שנא).

השילוב הזה בין פלנגן לנובלה הספציפית יצרה אצלי ציפייה מוגזמת, שלשמחתי לא התנפצה. יותר מזה – הסרט אף עלה על הציפיות שלי. למרות שרציתי בכל ליבי שהוא יהיה טוב, לא האמנתי שהוא יהיה כל-כך טוב, שהוא יצליח לתפוס את הרוח והנשמה של הסיפור המקורי באופן מדויק ומרהיב כל-כך. זו הייתה חווית הצפייה המיוחדת והמרגשת ביותר שעברתי השנה, בטח כאשר כמה שעות אחריה (אז הוקרן לעיתונאים) התעוררנו כולנו לצליל מפחיד מהטלפונים שהכריז על תחילתה של מלחמה עם איראן. בכל אותם 12 הימים, "חייו של צ'אק" ליווה אותי, ובכל פעם שפחדתי, כשמצאתי את עצמי יוצא מאיזון או נכנס למערבולת של חששות ומחשבות מטרידות, חזרתי אליו בראשי, ניגנתי אותו שוב שוב, ומצאתי בו כוח. כי לסיפורים טובים באמת יש את היכולת המופלאה הזו, לקחת אותנו מהכאן ועכשיו אל מקום אחר.

מאז הסרט הזה לא עוזב אותי, ואני עדיין חושב עליו כל הזמן. אני חושב על צ'יוטול אג'יפור מסתובב בעולם שקורס סביבו, מפחד אבל עדיין ממשיך להתקיים, ממשיך בשגרה למרות כל האסונות שפקדו את האנושות. אני נזכר ברגע הסוגר את המערכה הראשונה (או האחרונה), שגרמה לי להפסיק לנשום מרוב עוצמה. אני רואה את טום הידלסטון רוקד ברחוב, באחת מסצינות הריקוד המושלמות שאי-פעם ראיתי, מפזז למרות החששות וכאב הראש המטריד. אני נזכר בצ'אק קראנץ, ילד רגיל שלומד על המשורר וולט וויטמן ומבין דרכו שהוא "מכיל המונים", שמתאהב בריקוד והופך לגבר רגיל עם עבודה רגילה וחיים רגילים ואישה וילד, אבל הוא בעצם יקום שלם, מיוחד ואינסופי.

לא אגיד ש"חייו של צ'אק" הוא יצירת מופת או הסרט הטוב ביותר שראיתי, אבל הוא כן הסרט שהכי הייתי צריך השנה, או אפילו בשנתיים האחרונות. יש לו המון מעלות קולנועיות ואפשר לדבר על הבימוי או הצילום או המשחק, אבל כל זה לא באמת משנה. מה שמשנה זו החוויה שהוא העביר אותי והמתנה שהוא העניק לי. בעצם, ממשיך להעניק לי.

הצעדה | The Long Walk

בחודש ספטמבר יצא בארצות-הברית (ובעוד מקומות שהם לא כאן), "הצעדה" (The Long Walk), המבוסס על הספר השני שסטיבן קינג פרסם תחת שם העט ריצ'ארד בקמן בשנת 1977. קינג התחיל לכתוב תחת שם העט בקמן בגלל הדעה הרווחת באותן שנים שסופר יכול לפרסם רק ספר אחד בשנה, אבל קינג החליט שזה לא מספיק עבורו. בנוסף, הספרים שפרסם בתור בקמן נחשבים לאפלים ופסימיים יותר מהספרים שכתב תחת שמו שלו, והוא פרסם חמישה כאלו לפני שנחשף הקשר בין השניים והתגלה כי בקמן הוא בעצם קינג, אחרי פרסום הספר "רזה" בשנת 1984. ריצ'ארד בקמן עוד יחזור בסיכום הזה, ממש עוד מעט.

בעיניי, "הצעדה" הוא הטוב ביותר מבין הספרים שכתב קינג בתור בקמן ואחד הספרים הטובים ביותר שהוא כתב בכלל, אולי אפילו בחמישייה הראשונה. עלילתו נטועה בבאמריקה דיסטופית בה בכל שנה מתרחשת הצעדה, תחרות מצולמת בה חמישים נערים הולכים בלי הפסקות או עצירות עד שרק אחד נשאר, על מנת "להחדיר גאווה והשראה בלב אנשי האומה". הנער האחרון שממשיך ללכת מקבל פרס כספי גבוה והגשמת משאלה אחת, תהיה מה שתהיה.

הסרט הוקרן בארץ רק בפסטיבל הקולנוע של חיפה אבל לא יצא בבתי הקולנוע. ההתרגשות שלי לקראתו נבעה בעיקר מכמה שאני אוהב את ספר, אבל זהות האנשים מאחורי הקלעים לא הזיקה. את הסרט ביים פרנסיס לורנס, שביים ארבעה מסרטי "משחקי הרעב" לצד "קונסטנטין", "אני אגדה" ועוד. אולי לא הבמאי האיכותי ביותר, אבל ללא ספק איש מקצוע שיודע את העבודה. את התסריט עיבד למסך ג'יי.טי. מולנר, שהרשים מאוד בשנה שעברה עם סרטו "רצח ממבט ראשון", ומדובר ביוצר אימה שיש לשים אליו לב.

השניים עמדו במשימה בהצלחה יתרה, והביאו למסך את הספר המופתי של קינג בצורה מרשימה מאוד. אמנם הסרט לא מצליח באמת להשתוות לספר, אבל ידעתי מראש שזו תהייה משימה לא הגיונית. בכל זאת, לורנס ומולנר הצליחו ליצור סרט שנשאר נאמן למקור (עד הסוף, שם הוא לוקח חירות אמנותית גדולה מאוד שאני עדיין לא בטוח אם אהבתי או לא) ומעביר את אותן התחושות שהרגשתי במהלך הקריאה. הסרט, כמו הספר, מתיש, אינטנסיבי ושולח אגרופים לבטן בקצב מסחרר, מעניק חווית צפייה לא פשוטה אבל מתגלמת מאוד בעוצמות שלה. כזו שאחריה צריך לקחת כמה רגעים כדי להסדיר את הנשימה וקצב הלב.

בזמן שקראתי את הספר, הרגשתי את הצעדה עצמה, את ההליכה האינסופית והמחרידה שעושים הנערים, והחוויה הייתה פיזית ממש. הרגשתי אותו דבר גם בסרט. לורנס הצליח לתרגם את הצעדה למסך בצורה יוצאת מן הכלל, עבודה קולנועית מרשימה ומדויקת וקצב מושלם הגורמים לכל צעד להיות מורגש ואפקטיבי. עיצוב העולם, הדמויות, הצילום, העריכה והמוזיקה, הכל נעשה נהדר ובמקצועיות יתרה.

אבל מה שהופך את "הצעדה" לסרט כל-כך טוב ומרתק, כמו הספר עליו הוא מבוסס, זה העולם המטריד שהוא בונה והדמויות שמספרות את הסיפור של העולם הזה, ואת הסיפורים הקטנים והאישיים שלהם בתוכו. בספרו, קינג לא מתאר לפרטי פרטים איך בדיוק עובדת הדיסטופיה האמריקאית הזו ומה גרם לה, אלא מתרכז באופן בו היא משפיעה על האנשים הפשוטים והרגילים, דרך עיניהם של הנערים הפשוטים והרגילים המשתתפים בצעדה. זו החלטה מבריקה, כי להבדיל מדיסטופיות אחרות, אין כאן התעכבות על מכניקה שלטונית או איזה סיפור מרד מרשים. פשוט נערים שהולכים ברגל בתחרות מצולמת למען האומה והאנשים שלה. לכאורה, הם אפילו לא מחויבים להתחרות, אלא מתנדבים.
אבל כמו שאחד מהם אומר, "כל מי שאני מכיר נרשם לצעדה". אלו הם החיים במשטרים אפלים, אנשים הולכים בצעדת חייהם, לכאורה לא מושפעים. אבל כמו הנערים בצעדה המצולמת, תמיד יש סביבם אנשים שמסתכלים עליהם, בודקים ועוקבים אחרי כל צעד, מוודאים שהם לא מועדים. מעידה אחת, מעידה שנייה, מעידה שלישית – וזה סוף הצעדה. כמו הנערים בצעדה, גם האנשים באותם משטרים לכאורה לא חייבים ללכת בדרך המסומנת. אבל כולם הולכים בכל זאת. לראות את "הצעדה" בעולם של 2025 היה מפחיד ומטריד במיוחד, למרות שלכאורה בכלל לא מדובר בסרט אימה.

הנרדף | The Running Man

שנת 2025 של סטיבן קינג הגיעה לסיומה בחודש נובמבר עם יציאתו לאקרנים של "הנרדף" (The Running Man), כנראה הסרט המצופה ביותר המבוסס על כתביו בידי הקהל הרחב, בעיקר בגלל האיש שעומד מאחוריו – אדגר רייט. כמו הרבה אחרים, גם אני מחסידיו של הבמאי-תסריטאי הבריטי המופלא הזה, שיצר את כמה מסרטי הקאלט האהובים והטובים ביותר של המאה ה-21: "מת על המתים", "שוטרים לוהטים", "סקוט פילגרים נגד העולם" ו"בייבי דרייבר". לא ידעתי את נפשי מרוב אושר כששמעתי לראשונה שרייט עומד לביים סרט המבוסס על ספר של קינג, ו"הנרדף" קפץ לראש רשימת הספרים של קינג שאני חייב להשלים.
גם הספר הזה, כמו "הצעדה", נכתב תחת שם העט ריצ'ארד בקמן, והוא יצא לאור בשנת 1982. ב-1987 הוא עובד לראשונה למסך הגדול בסרט פולחן שהשתמש רק בשמות הדמויות וברעיון הכללי שלו, בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. צפייה עכשווית בסרט הקודם יחד עם קריאת הספר מוכיחות כמה מגיע ליצירתו של קינג עיבוד ראוי למסך הגדול. כאן נכנס לתמונה אדגר רייט.

גם הסרט הזה מתרחש באמריקה דיסטופית, אבל אחרת. כזו הנשלטת בידי רשת טלוויזיה טוטליטרית המעניקה לאינספור העניים שלא יכולים להרשות לעצמם דבר, מאוכל ועד תרופות, אפשרות להרוויח כסף ואף להתעשר בזכות השתתפות בתוכניות ריאליטי שונות. בן ריצ'ארדס, אותו מגלם גלן פאוול האדיר, מחליט לקחת את גורלו בידיו ולהשתתף באחד משעשועוני הרשת על מנת להשיג מספיק כסף כדי לקנות תרופות מצילות חיים לבתו הפעוטה. לצערו, הוא נבחר להשתתף בתוכנית המסוכנת ביותר – "הנרדף". על בן לשרוד במשך 30 ימים מבלי להיהרג על-ידי הציידים של הרשת. הבעיה? כל אוכלוסיית אמריקה מחפשת אחריו, שכן טיפ המוביל לתפיסתו מתורגם לפרס כספי. במידה וישרוד הוא יזכה במיליארד דולר.

יש לא מעט קווים מקבילים בין "הנרדף" ו"הצעדה". שניהם מבוססים על ספרים שקינג כתב בתור בקמן, שניהם מתרחשים באמריקה דיסטופית, ובמרכז שניהם עומדת תחרות מצולמת המבוססת על הישרדות. ברמת העיבוד הקולנועי, שניהם מצליחים להיות עיבודים נאמנים מאוד לספרים עליהם הם מבוססים עד שמגיע הסוף, שגם במקרה הזה הוא שונה לחלוטין. אחת הביקורות שקיבלו ספרי בקמן היא על הסופים הקודרים והפסימיים שלו. בשני המקרים, החליטו יוצרי הסרטים לשנות אותם לסופים קצת יותר קלים לעיכול, גם אם לא בהכרח אופטימיים במקרה של "הצעדה".
ב"הנרדף", אדגר רייט בחר למתן לחלוטין את הטון של סוף הספר, ובכך להפוך את הגרסה שלו להרבה יותר מעוררת תקווה. מצד אחד, אני יכול להבין את ההחלטה הזו בהפקה הוליוודית יקרה כמו זאת. מצד שני, זה הופך את החוויה הכוללת לקצת-פרווה. מסרט חתרני, עוקצני ומטריד, למעין הרפתקת אקשן סמי-אפלה המטובלת בביקורת נוקבת על התקשורת והמדיה החברתית, אבל בלי הרבה שיניים.

גם הצפייה בסרט הזה בימינו טומנת בחובה לא מעט אלמנטים מטרידים, בעיקר בכל הקשור למראה עד כמה התודעה שלנו נשלטת בידי מידע מסולף ומעוות, האמון העיוור שאנחנו נותנים במי שמספקים לנו את המידע הזה, וכמה קל לצבוע את האמת בצבעים שונים כל-כך, עד שלא ברור כבר על מה אנחנו מסתכלים ומה היא בכלל אותה אמת, האם היא קיימת ואיך ניתן להגיע אליה. רייט עוטף זאת בשפה הקולנועית הקצבית, המסוגננת והצבעונית שלו, ומביא את העולם שברא קינג למסך הגדול עם הרבה סטייל וכוח יצירתי כמו שהוא יודע.

איפה שהספר של קינג הוא חווית קריאה מטרידה, אפלה מאוד ולעיתים אף מייגעת (לא במובן שלילי כמובן), סרטו של רייט הוא חיה אחרת לגמרי ומספק חוויה כיפית ומהנה מאוד, מלאת אנרגיה ומעבירה את הזמן במהירות מסחררת כל-כך שכלל לא הרגשתי שעברו שעתיים ו-13 דקות. הדבר הזה גרם לי לבלבול רב, שכן מצד אחד נהניתי מאוד מהסרט ומצאתי בו הרבה דברים לאהוב, אבל מצד שני החוויה שהוא העביר אותי הרגישה לי כל-כך שונה ולא קשורה לספר המקורי. היה בזה משהו מרתק ומרענן, לראות כיצד שני יוצרים שונים מספרים את אותו הסיפור בדיוק (למעט סוף שונה), אבל מעבירים אותי חוויה כל-כך שונה.

כמו "הקוף", גם "הנרדף" לא ייכנס לפנתיאון של עיבודי סטיבן קינג, או אפילו להיכל של אדגר רייט, אבל אני בהחלט שמח שהחליטו לעשות גרסה נורמלית והפעם גם טובה שלו, אחרי זו משנות השמונים. אני מניח שהחוויה העוצמתית (והמטרידה) ביותר בקריאת שני הספרים של בקמן וצפייה בשני העיבודים הקולנועיים שלהם ב-2025, היא לגלות כמה הם עדיין רלוונטיים. אולי אפילו יותר רלוונטיים 40 שנה אחרי שנכתבו לראשונה.

סיכום ודירוג

שנת 2025 הייתה שנה מוצלחת במיוחד עבור סטיבן קינג ומעריציו, וזה מבלי להגיד מילה על עיבודים טלוויזיוניים. כל אחד מארבעת הסרטים המבוססים על סיפוריו עמדו בציפיות ואף מעבר לכך, והוכיחו שוב כמה עמוקה ואינסופית הבריכה היצירתית של סטיבן קינג, שאפשר לדוג ממנה לעד, כל-כך הרבה דברים שונים. רק אחד מארבעת הסרטים הללו הוא סרט אימה פר אקסלנס ("הקוף"), אחר אמנם לא מסווג כאימה אבל מספק חוויה מדממת והופכת את הבטן שהיא בעיקר מטרידה ("הצעדה"). קיבלנו גם אקשן בקצב גבוה שגם מספק חומר מטריד למחשבה ("הנרדף"), ועוד דרמה חוצת ז'אנרים שאי-אפשר באמת לסווג, הפורטת על מיתרי הלב ומעבירה חוויה ייחודית ואמוציונלית ("חייו של צ'אק"). בתור מעריץ של קינג, שכבר קרא וראה כל-כך הרבה, זו ללא ספק השנה המספקת ביותר בסימן קינג שיצא לי לחוות בזמן אמת.

כיוון שזה בכל זאת פוסט סיכום שנה, אסיים אותו בדירוג הסרטים:
4. "הקוף"
3. "הנרדף"
2. "הצעדה"
1 "חייו של צ'אק"