פסטיבל דוקאביב 2026: המלצות ואזהרות

פסטיבל דוקאביב, אחד משיאי השנה הקולנועית בארץ, יתקיים השנה בין ה-28 במאי ל-6 ביוני, בסינמטק תל אביב וברחבי העיר. כתמיד יש בו שפע גדול של דברים לראות והכרטיסים לחלק מן ההקרנות אוזלים די מהר, לכן התאמצתי לסיים את פוסט ההמלצות השנתי כמה שיותר מוקדם מתוך מטרה לעלות אותו בסמוך לפרסום התוכנייה הבינלאומית של הפסטיבל.

הפוסט מוקדש להמלצות על סרטים הבינלאומיים, מתוך כוונה להתמקד בסרטים הישראלים אחרי שיוקרנו בבכורה רשמית בפסטיבל, וגם מתוך הבנה כי יהיו לקהל עוד הזדמנויות לצפות בסרטים הללו, בתקווה שבקרוב. כרגיל בסריטה, ובמיוחד בפסטיבל הזה, הכותרת "המלצות ואזהרות" ובחלק מהמקרים שתי המילים נכונות לגבי מה שכתבתי על הסרטים. גם מבחינת הנושאים שיכולים להיות קשים עבור חלק מן הצופים וגם מבחינת הסגנון הקולנועי בפסטיבל שמקרין גם סרטים מאתגרים, הקרובים לקולנוע הניסיוני, לצד סרטים נגישים בהרבה, שחלק מן הקהל נרתע דווקא מהם. ההמלצות מסודרות לפי סדר שמות הסרטים בעברית ולא לפי איכות. אוכל לרמוז מראש שאחד מן הסרטים שהכי אהבתי מגיע ממש ממש בסוף הפוסט.

עוד קודם לכן, קישור לשני סרטים עליהם כבר כתבתי במהלך פסטיבל ונציה.

הולופיקשן (Holofiction) – הסרט שמורכב מחלקי סרטים בדיוניים אודות השואה ומלחמת העולם השנייה ועשוי להפוך לשיחת היום בפסטיבל. הוא ישודר בהמשך ב-HOT8.
פילי רפאים (Ghost Elephants) –  הקרנה על המסך הגדול לסרטו של ורנר הרצוג, שיזכה גם למחווה לכמה מסרטיו בפסטיבל. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

הסרט של הרצוג הוא גם הזדמנות להמליץ באופן כללי על המחווה לסרטים התיעודיים שלו, לצד מחווה לענק נוסף ושונה מאוד באופיו שעבר בין הקולנוע התיעודי לעלילתי: רם לוי ז"ל שהפסטיבל יקרין מספר מסרטיו המוסיפים להיות רלוונטיים מאוד למתרחש בארץ. מבט אחר על ישראל יהיה במסגרת "ארץ מדומיינת", הקרנה של סדרת סרטים שיצרו במאים גדולים מרחבי העולם בישראל בשנות הששים והשבעים, זאת לרגל השקת ספרו של ד"ר אוהד לנדסמן, המנתח את הסרטים הללו.

כעת, להמלצות טריות לסרטים שראיתי ועליהם טרם כתבתי.

אנדריי הוא אידיוט
Andre is an Idiot

אנדריי הוא פרסומאי ממש מצליח ולכן הוא יודע איך לשווק את עצמו – בתור אידיוט אקסצנטרי בעל רעיונות מופרכים, שחלקם הופכים לסיפורים מטורפים וחלקם סתם ממלאים חלל בארון שלו, ביחד עם המכנסים מהם ניתן היה יום אחד, אולי, לשבט את קים קרדשיאן. אבל הסיבה שהוא משווק את עצמו ופנה לבמאי טוני בנה להפיק סרט אודותיו היא סוג אחר של טמטום, נפוץ בהרבה: להמתין עם ביצוע הבדיקות הרפואיות התקופתיות. כך, בגיל 51 אנדריי מגלה כי יש לו סרטן מעי בדרגה 4. לו היה מבצע את הבדיקה שנה קודם כפי שנדרש, כנראה היה ניתן לטפל במחלה לפני ההתפשטות. כעת מה שנותר לו הוא מאבק קשה, אותו הוא מתעד בסרט שהוא מקווה שיהיה קומי כפי שהוא נוגע ללב בעודו נוגע במוות.

בדקות הראשונות של הסרט, דומה כי התמהיל שאנדריי והצוות המלווה אותו רקחו עובד היטב. הסרט מצחיק ומפתיע בשורה של סיפורים מוזרים ודי מטורפים שקראו במציאות ומאירים את אנדריי בתור אדם שיש לו הברקות רבות וגם שפע החלטות מפוקפקות שלפעמים מובילות למציאת אהבת חייו בדרך מקרית, ולפעמים נראים כמו בחירות לא הולמות בתור הורה. אחרי מספר דקות, מינון הטירוף יורד ואנדריי נראה כמו גבר מעט ילדותי, אבל נורמלי בהרבה. הוא מתמודד עם מחלה שעוללה לתקוף רבים. יש עדיין שפע של הומור קודר בסרט, גם בזכות הדמויות המעודנות יותר שתומכות בו, אבל התוצאה היא פחות "איזה סיפור מוזר" ויותר "איזה סיפור עצוב". במקומות בהם אנדריי שואף להותיר מורשת רוחנית, הדבר עובד בצורה הרבה פחות יעילה והבמאי מאבד שליטה בטון.
אולם הוא לרגע לא מאבד שליטה לחלוטין והדאגה לאנדריי ולסובבים אותו לא פוסקת. גם אם הוא אישיות שלא בהכרח הייתם תמיד רוצים בקרבתכם. בסופו של דבר, הסרט התיעודי הזה עובד כדרמה מצחיקה ואולי לא פחות חשוב מכך, גם כקמפיין פרסום לבצע בדיקות רפואיות שגרתיות.

בניטה
Benita

מיקום הסרט הזה בתכניה במסגרת "מאסטרים" הולם במיוחד. שכן, זהו לא רק סרט של הבמאי אלן ברלינר שמוכר לרבים מבאי הפסטיבל, אלא גם סרט על במאית נוספת שהסרט מעלה את הטענה כי הם היא ראויה לתואר מאסטרית, למרות שסרטיה של בניטה רפאן מוכרים הרבה פחות. אלו סרטים ניסוינים קצרים שמוקרנים גם בפסטיבלים אבל בעיקר במוזיאינים וכפי שברלינר מראה, היה בהם שפע של שימוש בכל מה שהקולנוע יכול להציע, לרבות עריכה, אפקטים ופריסה לא כרונולוגית של הסיפור, בסרטים שרובם דיוקנאות של אנשים מתים יוצאי דופן. ברלינר לעומת זאת מציע דיוקן שגרתי בעשייה שלו על אמנית קולנוע לא-שגרתית. או שגרתי בסגנון של ברלינר: במאי מרבה להכניס את עצמו לסרטים שלו, אבל מצליח לעשות זאת בצניעות.

ברלינר ובניטה היו חברים ואף עבדו יחד: הוא היה יועץ אמנותי לסרטים שלה, היא סרקה חומרים עבור סרט שלו. לכן משפחתה פנתה אליו על מנת שיסיים לעבוד על סרט אותו לא השלימה. במקום זאת, ברלינר יוצר את הסרט התיעודי הזה, עליו גם היא חתומה, תוך גישה מלאה לארכיון שלה שכולל לא רק חומרים שצילמה לסרטים ועבור עצמה, אלא גם יומנים בהם הוא רואה גם את ההערכה שיש לה כלפיו, וגם צדדים שלא הכיר באישיות שלה. כולל המאבק בדיכאון שקשור גם לסוף חייה בהתאבדות, שני נושאים שהסרט עוסק בהם בכבוד, יחד עם הבנה שלא ניתן לפענח עד הסוף את המתרחש. בניטה הרבתה לשתף אחרים בתחושותיה, לצלם דיוקנאות עצמיים (לפעמים של הצל של עצמה), אבל נותרת גם בלתי מפוענחת, גם אם מרשימה וכובשת כאמנית שנלחמה על סרטים בלי אפיק מסחרי ובמקביל הייתה מעצבת גרפית מצליחה.

ג'יין אליוט נגד העולם
Jane Elliott Against the World

ג'יין אליוט הינה מורה בנשמתה. סליחה, היא מעדיפה את המילה מחנכת. בסרט שצולם בעודה סביב גיל 90, בסצנה הראשונה היא ממליצה באגרסיביות לצוות המתעד אותה על ספרים שהם חייבים לקרוא על מנת להבין את האקלים הפוליטי הנוכחי. לא אכפת לה שמכנים אותה ביץ' ובגילה אין לה זמן להתנצל, אבל יש לה זמן להמשיך להיאבק על העמדות הליברליות ובעיקר האנטי-גזעניות שלה, בעודה חשה כי השקפת העולם עליה עמלה במשך שנים נמצאת בסכנה קשה וספרים שהיא כתבה מוצאים את עצמם, לצד ספרים של סופרים ידועים יותר, כאסורים ללימוד בארה"ב. זה שלא שאליוט זרה למחלוקת, לא מול המנחה הפוליטי היריב ולא בתוך המחנה התומך שלה או מערכת החינוך במדינת איווה בה צמחה.

אליוט התפרסמה בשנות התשעים סביב ניסוי חינוכי שביצעה בכיתה שלה: היא חילקה את הילדים על פי צבע העיניים שלהם, כהקבלה ליחסים בין הגזעים, וביקשה מצבע עיניים אחד להיות הצבע השולט ולזכות ביתרון על צבע העיניים האחר, מתוך כוונה להמחיש את הצביעות ביחסים בין הגזעים. היא ביצעה את זה במדינה בלב השמרני בארה"ב ואחרי שגדלה בעצמה עם הורים גזענים. הניסוי שלה דווח בחדשות, הפך לסרט והיא הפכה לנוכחת בתכניות אירוח, בעיקר של אופרה וינפרי בשנותיה המקומות. אליוט נהפכה לדוברת רהוטה ונחושה בנושא גזענות וגם לפנים של הוראה בכלל באמצעי לשיפור החיים ולא רק העברת החומר הנלמד. הסרט גם חושף כי היא התמחתה בהוראה לבעלי לקויות למידה, בתקופה בה אבחונים והתאמות היו בשלבים מוקדמים, אם בכלל.

לכן אין זה פלא כי הבמאי ג'אד ארליך יצר סרט שעיקרו הערצה לדמותה. אמנם הוא נכנס באריכות (גדולה מדי) גם לחיי המשפחה שלה ולכך שלפעמים הקריבה את היחס לילדיה לטובת מטרת העל, אבל הטון נותר אוהד. ספקות לגבי טבע הניסוי שערכה עולות בסרט, אך הדיון בהן קצר והדוגמות של תלמידים מעריצים הן רבות יותר. סוג של תרופה לשמאל הליברלי, דרך סרט על גיבורה מעוררת השראה שלא מוותרת גם בגיל מתקדם, אחרי שהעולם בו זמנית הושפעה והוכיח את צדקת דרכה והותיר מאחור חלקים אחרים כשייכים לעבר. העשייה הקולנועית שגרתית ולרוב מצניעה את עצמה ולא נכנסת למקומות שיכלו לאתגר את המסר, אך זה אינו העניין בסרטים מסוג זה.

דיוויה
Divia

הרים ירוקים, זרימה עשירה בנהרות, דובים, ציפורים נודדות, הפצצות מן האוויר, תנועות טנקים וכפרים הרוסים. סרטו של דימטרו הרשקו הוא סרט טבע פיוטי שהמלחמה באוקריאנה חודרת אליו, בלי הבחנה בין הדימויים הפסטורליים לדימויים הכי מטרידים שיראו השנה בפסטיבל, כאשר ההרס הוא של בני אדם ובעלי חיים אחרים כאחד, כפי שהמצלמה מראה גם את ההתנהגות האנושית מקרוב, תוך חשיפת היופי כפי שהיא מתקרבת לחיות.

המוזיקה המקורית שכתב סם סלאטר מקנה לסרט לפעמים מגע פיוטי המזכיר את סרטי הטרילוגיה של גודפרי רג'יו ("הנבואה"), אבל כאן המוזיקה לפעמים עוצרת והסרט מתקרב יותר לחיילים, מבלי שיש לסרט גיבור ובלי הסברים או דיאלוג. הקרבה היא לעתים לאקטים טכניים של מלחמה, כמו נטרול מוקש או תנועה של טנקים ולעתים יש גם תיעוד של הרגעים ההרסניים ביותר.

הסרט עובר ומשלב בין טבע להרס, בין צמיחה לנזק שלא אפשרי לתקן, בסוג של זרימה אחידה ומטרידה. הדימויים שלו עלולים להיות קשים לחלק מן הצופים בעוד עבור אחרים יש רתיעה מכל סרט שהוא בדרכו נטול נרטיב, אך חובבי הקולנוע מסוג זה יעברו חווית צפייה מטלטלת ומעשירה. אמנם לא פורצת דרך אמנותית אבל כן מאפשרת מבט על המציאות והיכולת של המלחמה לא רק להזיק לסביבה, אלא להיות חלק ממנה.

הוורטיגו של קים נובאק
Kim Novak’s Vertigo

אניח שמעריצי סרטי אלפרד היצ'קוק וקולנוע קלאסי בכלל יסמנו מראש את הסרט הזה, בו השחקנית קים נובאק מדברת באריכות על הסרט בזכותו עדיין רבים ברחבי העולם מכירים אותה. וגם על שאר הקריירה שלה כמי שהייתה כוכבת ענקית בשנות החמישים והששים ומזה כמה עשורים טובים פרשה ממשחק לטובת חיים שקטים ויצירה בתור ציירת. נובאק עדיין צלולה ומדברת בבהירות עם תובנות על הסרטים בהם כיכבה, כולל מבט ממרום הגיל על מהות הכוכבות וגם החוויה האישית שלה מן הסרט אליו לוהקה בידי במאי אותו היא מעריצה כיום, אך היא לא ראתה אף סרט שביים טרם הצילומים.

אחרי ההתרגשות מדמותה של נובאק, מגיע העניין של שיפוט "הוורטיגו של קים נובאק" כסרט ולצערי התוצאה רחוקה מאוד מאיכות. הבמאי אלכסנדר פיליפ מתמחה בסרטים על תולדות הקולנוע ואף נגע בעבר בהיצ'קוק בסרטו "78/52", אבל דומה כי בסרט הזה הוא נוגע בכפפות של משי ועובד מתוך יראת קודש לכוכבת שהוא מראיין. לכן התוצאה, ברובה, נותרת שטחית ומפוספסת והאמירות הכלליות לגבי האמנות והדימוי הנשי מרגישות משומשות. הקריירה של נובאק זוכה רק לחלק מהכבוד לו היא ראויה, כאשר מעט מדי סרטים זוכים לדיון של יותר ממשפטים ספורים. זה עדיין כולל כמה אמירות חכמות ומפתיעות ולפרקים זה מרתק, אבל בסופו של דבר מעלה גם תחושה של פספוס. יחד עם זאת, יש בסרט עדיין מספיק חומר גלם על מנת שהאכזבה בקרב חובבי הנושא לא תהיה מוחלטת.

הסרט יוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב וישודר בהמשך ב-HOT8 וב-yes דוקו.

זמן ומים
Time and Water

Icelandic Glaciological Society member, Árni Kjartansson, sits overlooking a glacier in Iceland. (Archival Materials Courtesy of Andri Snær Magnason)

אחרי שיצרה את "אש האהבה", סרט מרהיב  ביופיו על אש לבה, הבמאית שרה דוסה פונה לכיוון האחר של החומרים, בסרט על מים קפואים. ייתכן ונכון יותר לומר – מים בסכנת הפשרה. הסרט החדש הוא למעשה סוג של קפסולת זמן, שהמשורר והסופר האיסלנדי אנדריי זנאייר מגנסון משגר לעבר העתיד, עם תמונות של האי בו הוא חי כפי שהוא נראה בשנת 2026, מתוך הבנה כי בעתיד האי ייראה שונה לחלוטין. מגנסון הוא לחלוטין יוצר שותף של הסרט, לא רק בגלל שהוא מלווה את הסרט בקולו, אלא גם בגלל שבנוסף לצילומים (מרהיבים) שדוסה לכדה עבור הסרט עם הציוד המקצועי והסגנון של נשיונל ג'יאוגרפיק, הסרט כולל גם צילומים ביתיים של מגנסון לאורך השנים וכן חומרים מן הארכיון המשפחתי.

הסיפור המשפחתי שזור בהיסטוריה של האי, או באופן בו מגנסון ודוסה בוחרים לפרוס את הנרטיב. בין היתר, סבו של המשורר היה אחד מן הראשונים לחקור את קרחוני היבשה באי. קרחונים שמצוים בסכנת היעלמות. אחד מהם, בעל השם האירוני OK, כבר נעלם לחלוטין. הקרחונים הם לא רק עדות יפהפייה לעוצמתו של טבע, אלא גם סוג של תרשים זיכרון לעבר של האי, מה שגם מייצר הקבלה לסיפור המשפחתי ולזיכרון שמתחיל להשתבש בזיקנה, בסרט שעוסק גם בעולם שמותיר מגנסון לדורות הבאים וגם לדורות שקדמו לו, לצד קרחונים ולידם.

בחלק מהרגעים המוצלחים בסרט, העריכה מכניסה חיים לחומרים הביתיים, שניכר כי מראש צולמו גם מתוך ראייה אמנותית, לאורך עשורים. יחד עם זאת, יש רגעים בהם ניכר הפער באיכות בין החומרים הללו לתיעוד הקרחונים עצמם, ורגעים בהם ההקשרים הסמליים בין המשפחה למצב האי ועתיד העולם מאולצים מדי. "זמן ומים" רחוק מלהיות סרט נטול חריקות, אך בסופו של דבר המסר שלו שמיועד לעתיד עומד במשימה שלו להיות נוגע ומטריד גם להווה.

הסרט יוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב וישודר בהמשך בנשיונל ג'יאוגרפיק (דיסני+).

החבילה המסתורית
The Mystery Package

כדרכם של פסטיבלים המוקדשים לקולנוע תיעודי, רוב הסרטים בפסטיבל דוקאביב יכולים להיות עצובים או בעלי תכנים קשים לצפייה. הסרט הנורווגי הזה הוא כמעט סוג של שיבוץ אלטרנטיבי לתכנים אלו. אני רושם ״כמעט״ כי בכל זאת יש בו כמה דקות של עיסוק בדיכאון של דמות שכבר אינה בין החיים, אבל זה נעשה בתוך סרט שבסופו של דבר מלא באור וברוח חיובית, גם אם הוא מתרחש בחורף בנורווגיה.

הסרט הוא תחקיר אודות נדיבות: משפחה בכפר צפון נורווגי מקבלת מדי שנה חבילה לחג המולד מעיירה בדרום המדינה. אחרי למעלה מ-20 שנה של חבילות, הילדים יוצאים לחקור, בחקירה בלשית שמזכירה אולי סרטי סקנדי-נואר, אבל בסרט הזה הדבר הוא יותר סקדני-מואר. גם אם יש מעט שעות ביום, כאמור וכידוע. הבמאית  סיליה אוונסמו ג'ייקובסן היא אמם של הילדים שחוקרים את החבילה הנשלחת למשפחה של אביהם.

על מנת להנות מהסרט, צריך להתחבר לאותם ילדים ולי באופן אישי זה היה די קשה. בייחוד שגם ראיתי חלקים בהם החקירה מתארכת בנתיבים לא בהכרח יעילים. לסרט כן יש קסם מסוים דרך הדמות של סבא וסבתא שמקבלים את החבילות ובעצם הם גם החשודים המרכזיים, בסיפור שהוא גם על נחמדות וגם על הדרך בה החבילה מאפשרת לנכדים ללמוד משהו פחות נעים על העבר המשפחתי. דרכם, הסרט כן מעלה חיוך על הפנים שהוא אולי משהו נחוץ במהלך הפסטיבל, גם אם הסרט עצמו לדעתי לא מהודק או זכיר מספיק.

מיילין
Mailin

הסרט קרוי על שם הגיבורה שלו, אישה שבמשך זמן רב התקשתה להגיד את השם שלה, בשל טראומה שחוותה בתור ילדה. מיילין עברה התעללות מינית בידי כומר, שהיה גם מקורב למשפחתה שכן הוריה הם תומכים גדולים של הכנסייה. הילדות של הגיבורה שבורה ומורכבת משברי זיכרונות. מתמונות הסטילס היא מחקה את הפוגע, אך סרטי וידאו ביתיים עדיין קיימים והבמאית מריה סילביה אסטבה מוצאת בהם את הרמזים למה שקשה לתאר במילים, את המקרים של מגע אינטימי בין כומר לילדה מול המצלמה ובסביבה מוקפת אנשים. לפגיעות הקשות יותר אין תיעוד וגם הזיכרון שלהן לעתים חמקמק. אבל מיילין נאבקת לצאת מן הטראומה ולהילחם על צדק וגם על מניעת המשך ההתעללות של הכומר, שעדויות רבות על קורבנות נוספות שלו עולות. במקביל, מיילין גם הפכה לאמא בעצמה והסרט הוא ניסיון לספר חלקים מן הסיפור לבת שלה וגם ניסיון להתגבר על פחדים ושברים שנותרו בזהות.

לכן, הבמאית משלבת לאורך כל הסרט שפה חזותית ייחודית ויחסים מרתקים בין מה שנאמר בפסקול, שכולל לא מעט רגעים של עדות מצמררת, לבין מה שנראה בתמונה, לפעמים משקף את הזוועה בלי לחשוף הרבה ולפעמים מנסה להוות מפלט. חלק מן הדימויים מופשטים יותר, אבל בסופו של דבר קל להבין מה הם בונים בהדרגה. הפרדה בין הקול והתמונה היא גם צורך פרקטי מהותי שכן בית המשפט בארגנטינה לא מותיר לצלם את ההליך. הפתרון לכך הוא הקלטה של הסאונד מן המשפט וצילום של האולם לפני ואחרי הדיונים, במקביל לצילום של פני הגיבורה בעודה שותקת או אמצעים חזותיים אחרים, כולל מסך שחור.

התוצאה מעבירה הן את הדרמה המשפטית ואת המצב הפנימי של חוסר אונים. קטעי המשפט מצולמים בשחור לבן, חלקים אחרים בסרט בצבעים שהם לא תמיד טבעיים בלבד. למרות שלל אמצעים "אמנותיים", הסרט נותר צלול, ברור ואין לי ברירה אלא לחוזר שוב על המילה "מצמרר". לפרקים הסרט הזה כואב מדי. אבל שווה לעבור את המסע הכואב והפיוטי שהוא מציע, בין מה שלא יכול להחלים לבין המשך חיים ומציאת האור והתקווה, דרך שוט סיום שמשלב בין הטבעי למבויים ולוכד אופטימיות באופן שמזקק את כל הרבדים החזותיים והקוליים של הסיפור. אחריו, עדכון טקסט על המסך יחזור לכשלי המשפט.

נאצ'ז
Natchez

לעיירה נאצ'ז במיסיסיפי יש היסטוריה מפוארת החל מהקמתה על גדות הנהר בראשית המאה ה-18 ודרך תקופה בה הייתה מרכז כלכלי חשוב בדרום. כיום, העיירה היא בעיקר מרכז תיירות היסטורית וזה יותר מורכב, פרוע ומוזר ממה שזה נשמע. אחרי שחזור בידי מועדון הגננות של נשים שדומה כי הן אלו השולטת מאחורי הקלעים בעיירה בעשרות השנים האחרונות, העיר שוקמה אחרי קשיים כלכליים. דומה כי עיקרה חזות המזכירה עבר נוסטלגי לדרום האריסטוקרטי והעשיר, כפי שמודגם על ידי אנשים שחלקם צאצאים של משפחות עם עבר מפואר וחלקם מתלבשים עבור התפקיד על מנת להעניק אירוח כפי שהמיתוס של הדרום השתמר. העיירה גם מתגאה בראש עיר ההומוסקסואל הראשון בדרום ודומה כי גם הוא חלק מן המרקם של העיר, שכולו ספק הצגה המצדיעה לעבר, ספק קיום אותנטי כעיר נוסטלגית.

הסיורים גם מנסים להדגיש כי הם לא בורחים מן הצדדים הבעיתיים של העבר, אם כי יש דרגות שונות של מבט ישיר לעבר מקור העושר המאוד שנוי במחלוקת של ימי השיא. הסרט מציג גם שני גיבורים ממוצא אפריקאי-אמריקאי שמנחים סיורים משלהם. אחת מהן עושה זאת כחלק מן המועדון היוקרתי, אבל עם דגש על החיים של העבדים. השני הוא כומר המכונה "ראב" כקיצור לעבודה אחרת שלו והוא הופך לגיבור העיקרי של היצירה. תוך הבטחה לסיור היסטורי מקיף ויוצא דופן, הוא לוקח את הקהל שלו, כמעט תמיד לבנים דרומיים מבוגרים, לסיור בשוק העבדים הגדול שהיה במקום. בשפה מקסימה וכובשת הוא מספר בהדרגה על ההיסטוריה הנוראה לא רק בעידן בה העבדות הייתה חוקית, בעודו עובר בהדרגה לדיון על הווה ועל כך כי התיקון עדיין לא הושלם, תוך בחינת הגבולות של מה שהקהל שלו (ואולי גם מה שהקהל הצופה בסרט) מוכן לשמוע ולקבל.

הבמאית סוזנה הרברט מצליחה לשלב בין מבט על דמויות ציוריות, להן היא מצליחה לתת ייחוד ואמינות גם במקרה שהם מגלמים תפקיד למחייתם, לבין עיסוק פוליטי טעון גם באופן שבו אנו זוכרים את העבר. זוכרים ומדגישים רק חלקים ממנו גם באופן בו המתיחות עדיין קיימת מתחת לנימוס והנחמדות בהווה. יש משהו ממזרי בסרט שמשלב בין נוסטלגיה והומור לטראומה כבדה בארה"ב, למתחים שעדיין מאיימים להתפרץ מעבר לשלווה.

עברי מי?
?Ivry Who

ערב אחד לפני כעשור בערך, הבמאי גיא תורג'מן חזר לדירתו בפריז בעודו בעיצומו של משבר נפשי. נגינת כינור מחלון דירה סמוכה עודדה את רוחו, כאשר הוא הבחין כי איכות המוזיקה גבוהה במיוחד. הוא למד כי שכנו הוא עברי גיטליס ותחקיר מהיר אודותיו גילה את מה שחלק מקוראי הפוסט הזה כבר יודעים: מדובר בכנר שניגן כסולן עם רוב התזמורת הידיעות ביותר בעולם, ניהל בעצמו פסטיבל, ושיתף פעולה גם עם מוזיקאים שלא מן העולם הקלאסי, מג'ון לנון ועד דיזי גילספי. זאת לצד הופעות בטלוויזיה ובקולנוע, למשל ב"סיפורה של אדל ה." של טריפו.

בין תורג'מן הצעיר לגיטליס שכבר חצה בהרבה את גיל 90 (בתחילת הצילומים) מתפתחת חברות שמאפשרת שיחות נפש של ממש על החיים, הפרקטיים והאמנותיים, בין ההווה בפריז לעבר העשיר, כאשר השיחה בין השניים מתקיימת בשילוב של צרפתית, אנגלית ועברית. שלוש שפות שהן תחנות בחייו של גיטליס שנולד בחיפה ב-1922, נשלח כעילוי ללמוד מוזיקה בצרפת, ברח ללונדון במהלך מלחמת העולם השנייה, וניסה לפרוץ גם בארה"ב בטרם השתקע בצרפת כסוג של כוכב בתחום המוזיקה הקלאסית.

בנוסף לרובד של החברות, תורג'מן משלב בסרט גם סוג של מסע בלשי. נדיר למצוא כיום תקליטים עם הקלטות של גיטליס וכמה מן ההופעות הכי מדוברות שלו אינן זמינות כלל. לצד שיחות עם מוזיקאים מובילים בהם זובין מהטה ודניאל בארנבוים (ועוד מוזיקאים יהודים וישראלים), עולה הערצה גדולה לכישרון הייחודי של גיטליס, אבל הבמאי מחפש גם רמזים לסיבות של פוליטיקה פנימיות או בעיות באישיות שאולי גרמו לכך כי לא הרבה לנגן עם הפילהרמונית הישראלית.

חלקו האחרון של הסרט מוקדש לביצוע של גיטליס לקונצ'רטו השני של בארטוק במסגרת "שבוע הוברמן", שבו גדולי הכנרים בעולם ניגנו עם הפילהרמונית הישראלית ולא נמצא בהקלטה הרשמית של סדרת הקונצרטים, למרות שהוא הוגדר כאחד משיאי האירוע. תורג'מן מוצא לכך תשובות ואף מוצא הקלטות נדירות שחושפת את הכישרון המיוחד, אם כי בסופו של דבר האלמנט הבלשי היה פחות מעניין מן התיעוד של האמן בשנותיו האחרונות, והקשר הבין-דורי שנוצר סביב המוזיקה האיכותית שיש שפע ממנה בסרט.

עולם מוטרף – יומניה של אסטריד לינדגרן
A World Gone Mad – The War Diaries Of Astrid Lindgren

סרטו של וילפריד האוק נסוב סביב היומנים שכתבה הסופרת אסטריד לינדגרן במהלך מלחמת העולם השנייה, יומנים שראו אור בשנת 2015, כמה שנים אחרי מות המחברת. הוא עושה זאת ביחד עם שלושה דורות של בני משפחה: בתה של הסופרת, קארין, שהייתה הקהל הראשון לו נכתבו סיפורי בילבי, נכדתה של הסופרת המטפלת בעיזבון, וכן נין. השלושה חושפים פרטים מאוחרים יותר על האישיות של הסופרת ומשלמים את המידע שעולה מן היומנים.

במקביל, המלחמה מוצגת על ידי שימוש בחומרי ארכיון המקבלים להתפחות כפי שהסופרת חוותה את המלחמה בשוודיה, כמשהו נורא שקורה מחוץ למדינה אבל נותר גם כאיום מוחשי למעורבות במלחמה. בנוסף, בעקבות המלחמה עסקה לינדגרן ב"עבודה מלוכלכת" של קריאת מכתבים כצנזורה, שם מסתבר כי נחשפה במידה מסוימת למצב הזוועתי של יהודי אירופה. ביומנים היא מביעה בשפה צלולה ונוגעת ללב חששות של אם בשעת מלחמה ורגשות אשם על עיסוק בפרט בזמן של משבר עולמי. היומנים גם מקבלים כוח מהקראתם בידי שחקנית, שלפעמים גם מקריאה אותם במבט ישיר למצלמה.

מה שעובד הרבה פחות טוב הם שחזורים של ממש מחיי לינדגרן בזמן המלחמה, עם אותה שחקנית ושחקנים אחרים. אלו קטעים "עלילתיים" די מאולצים שלפעמים מרגישים זרים לסרט, והם עובדים פחות מן החיבור בין הטקסטים של היומנים לצילומים מן המלחמה. או פחות טוב מן המבט של בני המשפחה לאחור, בעיקר החלקים בהן קארין שמצויה בשנות התשעים לחייה מדברת על מה שהיא זוכרת מן התקופה. הסרט כן מראה כיצד חווית המלחמה דחפה את לינדגרן לא רק לכתוב לכתוב יומן, אלא להתחיל להיות סופרת ולהתפתח דרך דמותה של בילבי, שמשהו ברוח הפרועה שלה אולי נבע מן המלחמה והיא עברה עידון מסוים בדרך לפרסום. לפרקים דומה כי הסרט מתאמץ יותר מדי להדגיש כי לגיבורה שלו יש נקודת מבט ייחודית, בעוד שאולי הכוח שלו נובע פחות מן האיכות של הסופרת שהוא מתאר ויותר מן המחשבה על חיי משפחה בצל מלחמה וזוועות ברקע.

על הפחד
A Scary Movie

בשנת 2016 הוקרן בפסטיבל דוקאביב סרטו של סרג'יו אוקסמן "או פוטבול", תיעודי אישי בו הבמאי יוצא למסע בברזיל במהלך גביע העולם  בכדורגל במדינה בחברת אביו – חובב כדורגל שנטש את המשפחה כאשר סרג'יו היה רק ילד, והקשר בניהם נותק במשך עשורים. בתום אותה שנה, הסרט התברג לרשימת סרטי השנה של אורון ושלי, בחירה שממרחק הזמן אני לחלוטין עומד מאחוריה. גם אם הסרט לא ממש נשאר בתודעה של אחרים. אקוסמן יצר אז סרט מדויק על המפגש הבין-דורי, בו בזמן על וסביב הכדורגל אך בעיקר על מה שהדמויות לא מצליחות לומר ישירות והקשר שבכל זאת יש ביניהם. השם העברי לסרטו החדש של אוקסמן מרפרר לסרט הקודם (בניגוד לשם הלועזי) ורומז כי מדובר ביצירה משלימה: הפעם אוקסמן מבלה חודש בחברת בנו, סביב תחביב משותף אחר. במקרה זה, האבא הוא במאי קולנוע והילד בן ה-12 פיתח חיבה לסיפורי וסרטי אימה, בייחוד כאלו שאסור לבני גילו לראות.

לכן, האב מציע חופשה משותפת במלון של ידיד בליסבון. המלון מיועד להריסה והוא כמעט ריק, פרט לחבר השומר עליו. סוג של חוויה דומה לעלילת "הניצוץ", כולל אזהרה לגבי חדר עליו אסור להיכנס כי הוא מיועד לאורח אחר, שייתכן והוא רוח רפאים. יש גם עוד הקשרים קולנועיים, שכן לבמאי יש גם ידידה בסינמטק המקומי והוא גם שהה בליסבון בעבר, בעודו עובד על סרט (שנגנז מאז) על הרוצח הסדרתי בן המאה ה-19 דייגו אלבס (לא הכדורגלן), רוצח שגם היווה השראה לסרט העלילתי הראשון שצולם בפורטוגל, ייתכן ויותר כמיתוס מאשר מציאות. הבמאי ובנו מטיילים בעיר גם בהקשר לסרט ההוא ולסיטואציות של סרטי אימה, במה שנראה כמו תיעוד עצמי פשוט, אבל כולל גם שוטים מעוצבים יותר וכמה משתפי פעולה. בטשטוש ההבדלים בין תיעודי לעלילתי, הבמאי גם לקח מרחק זמן בין צילומי הסרט הלכאורה-פשוט לעריכה ובניית הנראטיב דרך קטעי הקריינות שלו, אף כי דומה כי הוא ידע כל הזמן מה הוא עושה.

ההרהור שלו פחות נוגע לסרטי אימה או לפחדים של הבן שלו, אלא לפחדים שלו עצמו. מן ההתחלה, הוא קושר את הנסיעה גם לפערים במורשת. אוקסמן פועל בספרד ובנו דובר ספרדית ויודע רק קצת פורטוגזית, שהיא שפת האם של הבמאי. העבר של המשפחה היהודית כולל את העיר ליסבון וכולל גם סדרה של גברים נוטשים, סוג של פחד שהוא גם נבואה שמגשימה את עצמה. גם הבמאי נפרד מאמו של הילד בגיל צעיר מאוד, הרבה לפני הצילומים. הפחד הוא מן החזרה על שגיאות העבר והניתוק בחיי המשפחה, חיים נטולי זהות או קשרים במלון שהופך מבית זמני למגורי קבע.

כל זה, ורבדים אחרים של הייחוד של משפחת אוקסמן או קשרים משפחתיים בכלל, מוצג בסרט בהדרגה. בטון שהוא חצי קומי, בין רגעים של משחק עם הילד לשיחות שנראות אותנטיות, אם כי בדרכו של סרט היברדי השאלה מה אותנטי והאם יש לכך בכלל חשיבות עולה בזמן הצפייה ואחריה. סביר להניח כי השנה זה לא היה אחד מסרטי השנה שלי, אולם אוקסמן שוב בנה סרט שלם, עשיר וישיר יותר ממה שנדמה תחילה. הוא יוצר סוג של קולנוע צנוע המקטין את עצמו, אולם יודע מתי לשבור את החזית של הצמצום ומתי לעמוד מול התחושה כי הנושא של קשר בין אב לבן הוא בדרכו הנושא הכי חשוב  בעולם, דווקא בגלל שיש בו משהו רגיל. שכן מה שנראה כשגרה הוא תמיד ייחודי ובמקרה של הסרט הזה, ניתן לחוש גם הרבה אהבה לצד חשש, חשש שהקהל צריך לחשוב בעצמו מהו טבעו המדויק.

עקבות
Traces

על רקע עיסוק בחקלאות וטיפול בחיות, אירינה מספרת על התקיפה שעברה בשנת 2014, במלחמה בין אוקראינה לרוסיה וכוחות פרו-רוסיים בשלב הקודם שלה. בהמשך נגלה כי היא לא רק מעידה, היא גם הקימה ארגון שעוזר לנשים שהותקפו מינית במלחמה במטרה גם לשמר את העדות שלהן למשפט עתידי וגם לעזור להן (ולעצמה) להשתקם. חלקו הראשון של הסרט נע לאט במרחב שנראה לפעמים הרוס בעקבות נזקי מלחמה שהתחדשה והחמירה. נשמעות עדויות נוספות של נשים שחוו תקיפה כאמצעי חקירה או סתם כהתאכזרות.

הבמאיות אליזה קובלנקו ומאריסיה ניקיטיוק (השנייה במאית-שותפה) לא מוסיפות אלמנטים מלודרמטיים לעדויות ודומה כי הן מנסות להישאר גם רגישות לחומר האנושי וגם לברוח מן המימד הסנסציוני שיכול להיות לנושא. זה בולט בעיקר בשימוש העדין מאוד במוזיקה, שמכוונת את הקהל לא לזעזוע וזעם, אלא להבנה של כאב מתמשך. בשלב מסוים הסרט מפסיק עם הצטברות העדויות ועובר לתיאור המאבקים. הכוונה הן למאבק של התנועה שהוקמה לשם הגברת התודעה לאלימות המינית כנשק והן במאבק לשוב לחיים עצמן, שמספקים אתגרים נוספים, לא כולם קשורים ישירות למלחמה.

זה סרט איטי בקצב, דבר שלפעמים פוגע בו מעט אך לעתים מייצר אפקט מצטבר ומדגיש כי זהו מסע רב שנים של הגיבורות, לפני ואחרי השלב הנוכחי במלחמה, החל מ-2022. זה סרט על מאבק חשוב וכדרך של סרטים כאלו, מידע המעמיד את כל הסרט באור קצת שונה אבל לא מפתיע נמסר בטקסט, בתחילת כתוביות הסיום. לא קל לצפות או להתמודד עם חומרים כאלו, גם אם אין מראות פולשניים או אלימים מבחינת התמונה. יש בסרט עדינות וקשב, מתוך שאיפה גם לקרוא לפעולה, אך מבלי שהסרט עצמו ירגיש מניפולטיבי באופן בוטה.

הצ'יף הגדול
The Big Chief

חיייו של לאופולד טרפר היו עתירים בתהפוכות, סודות, ריגול, מאסרים ומחאות פוליטיות. לא ניתן להאשים את הבמאי תומאש וולסקי שלא הכל נכנס לסרט, מה גם שיצירתו מנסה להתבסס רוב הזמן על חומרי ארכיון. בין אם אלו ראיונות שקיים טרפר, או קטעי חדשות ישנים עליו, על משפחתו ועל המציאות בה פעל. טרפר, יהודי-קומוניסטי-פולני, עמד בראש ארגון מחתרת "התזמורת האדומה" שריגלה בבלגיה ובצרפת בשנות מלחמת העולם השנייה עבור הסובייטים. אחרי המלחמה נאסר בידי סטלין בטענה כי שיתף פעולה עם הגסטפו, אבל ייתכן שהיו מניעים אחרים לכך כמו כל דבר שקשור בסטלין. טרפר זוכה מן האשמות וניצח במשפט תביעת דיבה, הוכיח את זכאותו כאשר האשמות צצו מחדש בשנות השבעים, תקופה בה הוא היה עסוק במשבר אחר. בסוף שנות הששים וראשית שנות השבעים היהודים שנותרו בפולין סבלו מאנטישמיות ונרדפו בידי המשטר ש"עודד" אותם לעזוב את המדינה. כך ילדיו של טרפר עזבו/ספק גורשו לישראל, אך לטרפר עצמו לא ניתן אישור לעזוב את המדינה.

החלק של הסרט שעוסק במאבקו לצאת מפולין הוא הארוך ביותר וגם המעניין ביותר וגם זה בו וולסקי מגוון את השפה החזותית של הסרט ומכניס יותר ראיונות מודרניים שנוצרו עבור סרטו. החלקים מהעבר מסופרים בידי טרפר שכדרכם של בני אדם בכלל ואנשי ביון בפרט (הוא טען כי הוא לא היה בדיוק מרגל) אינו תמיד מהימן. רדיפת היהודים בפולין עשורים רבים אחרי מלחמת העולם השנייה מעניינת בימים אלו גם עקב הניסיון של ממשלת פולין לטעון כי לפולנים עצמם לא היה חלק ברדיפת היהודים במלחמת העולם השניה ואחריה. הסרט בהחלט מבקר את הצביעות הפולנית ביחס לטרפר וביחס ליהודים בכלל.

טרפר עצמו עולה מהסרט כאדם עתיר קסם וסודות, אך גם בעל משבר זהות תמידי, שייך ולא שייך לכל אחד מרכיבי הזהות שלו. הוא גיבור, קורבן ולפעמים עולה גם החשש שיש בו משהו דורסני, גם אם עבור הצד הנכון מבחינה ערכית. התעתוע הוא חלק מן העניין בסרט על דמות היסטורית שייכתן שהיא מעט נשכחת אך המורשת שלה מרשימה וחשובה, לפחות בחלקה. זה שיש בגיבור סתירות רק הופך אותו ואת המאבק של משפחתו לאנושי יותר.

הסרט בנוי לפרקים במותחן היסטורי, אבל יש בו גם משחק סגנוני, עם המעבר עליו דברתי לריבוי ראיונות ולבסוף שבירה נוספת להרבה קטעי ארכיון. זה נעשה באופן שתחילה נדמה שהוא פותח מחדש את הדיון לגבי המורשת ומה אכן התרחש, אולם בפועל דומה כי מה שנפתח הוא דיון לגבי הדרך בה מדברים על הדברים, בה הסיפור האישי הופך למקרה של ויכוח היסטורי. לפעמים גם האדם הדרמטי ביותר, שמשהו בו נותר בלתי מפוענח, הופך לכלי במלחמת הנרטיבים. ייתכן גם שטרפר, שנים אחרי סיום המחתרת שלו, נותר כל חייו הצ'יף הגדול והחזק, גם אם לעתים היא אסיר בדרכים שונות. משהו בו מרגיש כמו מפקד גם כאשר הוא נשלט.

הקיץ הטוב בעולם
The Best Summer

הסרט הזה הוא סוג של הכלאה בין וידאו ביתי לסרט רוק תיעודי ונוסטלגי, והחלק השני הוא המרכזי יותר. הבמאית תמרה דיוויס נאצלה לפנות את ביתה בעקבות השריפות בקליפורניה בשנת 2025 וככה גילתה מחדש חומרי גלם שצילמה 30 שנה קודם לכן. דיוויס בדיוק התחתנה עם מייקל דיימונד (מייק די.) מהביסטי בויז וסיימה לעבוד על הסרט "גילמור המאושר" עם אדם סנדלר, כך שהיא הצטרפה לבעלה בסיבוב הופעות קיצי באוסטרליה בין 1995 ל-1996. סיבוב שכלל פרט לביסטי בויז הרבה אמני רוק אלטרנטיבי: הפו פיייטרס, סוניק יות', בק, האמפס, פייבמנט, רנסיד וביקיני קיל. בתחילת הסרט היא משוחחת עם קתלין האנה מלהקת ביקיני קיל (כעשור לפני שהיא התחנה עם אדם הורוביץ מהביסטי ביוז) על כך שיש מיעוט יחסי של נשים בסיבוב ההופעות (או נשים ששמן אינן קים).

בהמשך הקלטות, שספק אם נועדו להפוך לסרט, השתיים מראיינות בעזרת שאלון קבוע כל מיני מופיעים אחרים. השאלון כולל שאלות מהירות נוסח "צבע אהוב" מצד הבמאית ושאלות יותר ספציפיות מצד האנה על החוויה של הופעה על הבמה והאישיות של הבמה. רמת האינטימיות של התשובות משתנה ממופיעה למופיע: קים דיל נותרת די מרוחקת, בעוד שקים גורדון, שהכירה את דיוויס כבמאית קליפים, פתוחה וישירה. דומה כי כל מוזיקאי זוכה לרגע של כנות.

למרות שיש משהו על התפר המקצועי בראיונות, הסרט לרגע לא נראה כאילו הוא ניסה ללכוד משהו מחייב ודומה כי הוא נחווה כעת כמבט בדיעבד על ההתלהבות וההנאה מהופעה לפני קהל, בלהקות רוק בדרגות שונות של הצלחה. הלהקות הגדולות בסיבוב המשיכו גם לסיבוב הופעות באסיה, שם גם נחשף האופי השונה של הקהל במדינות השונות וגם סוג התיעוד משתנה, בין היתר בגלל נוכחות של פחות להקות ומדינות שפחות נותנות למוזיקאים להסתובב בשטחן.

האינטימיות של הסרט לא הופך אותו ליצירה בה מתגלים סודות, והביסטי ביוז לא זכו ליחס מועדף לפי ההתרשמות שלי. הלב של הסרט הוא להיות בתוך החוויה של ההופעה עצמה, גם מאחורי הקלעים וגם כקהל החווה מחדש את המוזיקה של התקופה, דרך קבוצה של להקות שפעלו בתפר שבין הפופולריות של הזרם המרכזי ומוזיקה האלטרנטיבית. להקות שמופיעות בפני קהלים גדולים מבלי להיות השם הכי גדול בעולם, אבל כן עם יכולת להלהיב את הקהל, גם כעת במרחק של 30 שנה.

קצה הלילה
Edge Of The Night

ז'אנר סרטי "סימפוניה של עיר" או דיוקן של עיר בלי נראטיב, הוא ז'אנר נפוץ למדי בקולנוע התיעודי. לא מפתיע למצוא גם השנה בדוקאביב סרט מסוג זה, גם אם רוב הקהל לא בהכרח מורגל או מצפה לסרטים שכאלה. מי שצפו בסרטים דומים רבים, ימצאו עניין בפסיפס של המתרחש בלילות בטאלין, דרך עיניי הבמאי ולדימיר לוגינוב. הוא מסביר בקריינות בפתיחה כי הוא יצא למסע לחקר העיר עקב נדודי שינה, פתיחה יעילה גם אם בהמשך החזרות הספורות של הקריינות שלו פחות עובדות. מה שכן עובד הוא הבחירה להתמקד בפנים אנושיות באירועי הלילה השונים, כולל לא מעט קלוזאפים ארוכים על דמויות בסיטואציות שונות. בין אם אנשים שעובדים בלילה, כאלו המבלים בו במועדונים מסוגים שונים (כולל מועדון מין) ואלו שערים בנסיבות של חירום.

המעבר בין המוקדים השונים, כולל חזרה לחלק מהם, נותן לסרט קצב. המעבר הזה הוא גם מעבר בין תיאור של שגרה לבין תיאור של רגעים מיוחדים, כמו גבר הממתין לבשורה במסדרון בית חולים או מוקדנית במוקד עזרה ראשונה, שכל יום עבודה שגרתי שלה מורכב למעשה מהרבה דרמות ייחודיות. הבמאי שב אליה גם ברגעים בהם היא עוזרת במקרה חירום וגם כאשר היא לא משוחחת בעצמה, אבל שיחות מלחיצות נשמעות סביבה. לוגינוב יודע ללקט לסרט שלו פנים מעניינות שמאפשרות להתחבר למרקם של הסרט, לפחות עבור צופים שלא דורשים נרטיב אחד ברור ליצירה, אלא שואפים לקבל מגוון פרגמנטים. הם מרכיבים לא רק עיר, אלא גם שפע של חוויות אנושיות עם המכנה המשותף הרחב יחסית של פעילות לילה בעיר ספציפית.

R שבורה
The Broken R

הבמאי ריקרדו רואלס אהיהורן (ג'וניור) שמר דברים בבטן, או פשוט דיבר מעט, לאורך שנים: הוא מתקשה לבטא את הצליל של האות ר', כך שלומר את שמו הפך לעניין בעייתי. את שמו הוא ירש מאביו, כמו גם את תסמונת טריצ'ר קולינס שפוגעת בין היתר במראה של השניים. ריקרדו רוצה להבדיל את עצמו מן האב ממגוון סיבות, אך לעתים מבט באב הוא כמו להביט במראה. לקראת לימודים מחוץ לאקוודור, הוא עוזב את בית המשפחה לראשונה, עמוק בשנות העשרים לחייו, וגם מוצא את הקול שלו בתוך המשפחה דרך אמירת דברים על הזהות שלו וגם מול העולם, באמצעות יצירת הסרט. העימות עם הוריו נובע גם סביב הזהות המינית שלו, עניין לא פשוט במשפחה שחיה בסביבה חקלאית שמרנית.

קל מאוד להזדהות עם הבמאי והקושי שלו להגדיר את עצמו בנבדל ממשפחתו ולעמוד על שלו. ההזדהות מחזיקה את העניין בסרט, שמורכב הן מחומרים שצולמו עבורו והן מקטעי וידאו משפחתיים ישנים יותר, כמו גם שימוש בציור ואנימציה על מנת להעביר את עולמו הפנימי של הבמאי. הוא מקבל בסרט גם פנים חדשות וגם קול חדש, אבל עדיין קשור במידה מסוימת לכבלים ולהוריו שהם סוג של מראה, בעוד הקולנוע הינו מראה מסוג אחר. כזו החושפת בו לא רק דברים שהוא רוצה לראות ולבטא, אלא גם דברים שהסתיר או אהבה משפחתית שהוא לא תמיד זכר.

לצד זאת, משהו בסרט לא מספיק מגובש ומהודק – הבמאי חוזר על אלמנטים דומים לפרקים מסביר לקהל את משמעות הדימויים שהוא בוחר ומייצר, מה שגורם ליצירה להרגיש בוסרית במידה מסיומת. יחד עם זאת יש גם רגעים של עשייה חכמה ומעודנת יותר והסרט כולו נשען על קולו עדין, החשוף והמרתק של הבמאי.

שיר ללא בית
A Song Without Home

סמוך לפתיחת הסרט הזה, מגיע אחד מן השוטים הכי מטרידים/מדהימים/יפים בדרכם של הפסטיבל: אדלינה הצעירה מספרת מול המצלמה כיצד הוריה כלאו אותה בבית במשך 11 שנה, רק משום שהיא אישה טרנסית. היא מספרת זאת על הספה, כאשר שני הוריה לצידה. שני ההורים היו שותפים לכליאה, אולם היחס שלהם כלפי אדלינה שונה ומשתנה בתקופות התיעוד העיקרית של הסרט, חמש שנים אחרי צילום אותו שוט שהחל כבקשה לעזרה מצד הבמאי.

כעבור חמש שנים אדלינה היגרה מגיאורגיה לאוסטריה וחיה בחברה שמקבלת יותר את הזהות המגדרית שלה, אבל היא זרה תרבותית. בלי לדעת הרבה גרמנית ועם געגוע לבית ולזהות הגיאורגית. בבית, הוריה סובלים מרדיפה מצד הסביבה משום שיש להם בת טרנסית, עד לרמה כי האם רוצה לקבל גם היא מקלט באוסטריה. גם מתוך געגוע לבת שהיא אוהבת, גם מתוך תחושת סכנה ממשית. הסרט גם מביע את העמדה של האב, ששרוי יותר בדעות המסורתית של סביבתו ויש בו משהו נוקשה ועצור, אך גם עדיין עם שרידים של אהבה.

מה שהופך את סרטו של רטי ציטלדזה לאחד משיאי הפסטיבל הוא לא רק הנושא, אלא גם האסתטיקה הקולנועית שנוכחות כמעט בכל שוט. אדלינה תמיד רצתה להיות רקדנית והסרט נותן מקום למחול הפיזי והפנימי שלה ולעתים המצלמה רוקדת בעצמה עם הסביבה, בגיאורגיה ובאוסטריה. ברגעים אחרים המצלמה מייצרת קירבה לגוף של הגיבורה, גם ברגעים של פגיעות וגם ברגעים שמדגישים את המיניות הטרנסית.

כל זה ב-75 דקות תמציתיות, בהם הסיפור מתפתח וההבנה של מה שהוביל את הדמויות לבחירות קשות הופכת קל יותר, גם אם עדיין בלתי נתפסת. ולא חשפתי את כל המאבקים והקשיים בהם דן בסרט, שכולל עוד התפתחויות גם בשלב המתקדם יותר של התיעוד. זהו סרט כואב ומזוקק, מבט אנושי על סיטואציה בלתי אנושית והמשך חיים עם זהות שתהיה תמיד שבורה במידה מסוימת. ספק אם המסע של הדמויות לזהות חדשה הסתיים או יכול להגיע למצב של שגרה.