פסטיבל ונציה 2025: Frankenstein, The Testament of Ann Lee, Un anno di Scuola, Holofiction

פסטיבל ונציה נמצא בעיצומו, אחרי נקודת האמצע, אם כי על פניו גם אחרי חשיפת רוב הסרטים הגדולים. לא את כולם הספקתי לתפוס, כאשר כתמיד אני גם מתקשה לכתוב על כל מה שאני רוצה לכתוב. עד שסיימתי את הדיווח הזה, השלישי בינתיים (הנה הראשון והנה השני), יש עוד כמה סרטים שאני מגבש את המחשבה עליהם, בתקווה לטקסטים נוספים.

Frankenstein
פרנקנשטיין

גרסה של גיירמו דל טורו לספר המכונן של מרי שלי נשמע כמו משהו שהיה חייב לקרות בסופו של דבר. אפילו אם לא יודעים שהבמאי המקסיקני מתייחס הן לספר והן לגרסה הקולנועית של ״פרנקשטיין״, שביים ג׳יימס וייל בשנות השלושים, כחוויות שעיצבו אותו בתור אמן. הוא ניסה בעבר להרים גרסה משלו ומשלים אותה רק כעת, עם מעמד של מאסטר שסרט תיעודי חדש אודותיו מוצג בפסטיבל, פרס אוסקר בארון, ועוד הפקה של נטפליקס שמאפשרת לו תקציב רחב וניצחון בקרב על ההפצה השנה מול ״כלתו של פרנקנשטיין״ של מגי ג׳ילנהול. הסרט שלה מוכן, אבל ימתין על המדף לשנה הבאה.

יחסית למעריץ, דל טורו בהחלט מעבד את היצירה בצורה חופשית ומתרחק מן העיבודים הקודמים לעומת שינויים אחרים בעלילה, אם כי שמירה ופיתוח של מספר גורמים שהפכו את בספר למכונן ומעצב בגותיקה, אימה ומדע בדיוני. מעבר למה שמעניין את דל דל טורו בכל סרטיו: היכולת של בני אדם להיות מפלצתיים ושל מפלצות או יצורים מפחידים להיות מלאי חמלה.

דל טורו בוחר להתחיל לספר את הסיפור בשנות החמישים של המאה ה-19 (כשלושים שנה אחרי כתיבת הגרסה הראשונה של הסיפור) ובמשלחת דנית המנסה להיות הראשונה שמגיעה לקוטב הצפוני, ומוצאת את עצמה תקועה בקרח. בכך, הסרט מייצר הקבלה בין המירוץ המדעי להגעה לנקודה הצפונית ביותר, בו ימאים סיכנו את הצוות שלהם למען הרחבת גבולות היכולת של המין האנושי, ובין השאיפה המדעית של ד״ר ויקטור פרנקנשטיין לברוא חיים מחלקי גופות ובכך אולי להבין או לנצח את המוות. 

מתוך הסיטואציה הזו, רב החובל הנוקשה שומע את הסיפור בשני חלקים: תחילה מפי ד״ר ויקטור פרנקנשטיין ובהמשך מפי המפלצת שהוא בנה. החלק הראשון מדגיש את המימד האדיפלי ביצירה ומציג את הניסיון לבנות את היצור למרוד הן באב קפדן והן במוות של האם. דל טורו הוא לא קולנוען שמעדן את הסמליות, או את השחקנים שלו. אוסקר אייזק מעט מוגזם מדי בתור הד״ר וזה לא עוזר שכריסטוף וולץ מופיע בתור מי שמממן את המחקר שלו, בעוד מיה גות׳ מייצרת עניין בתור אליזבת׳. בגרסה הזו היא מאורסת לאח הצעיר של ויקטור, שחושק בה, אולם אליזבת׳ מתעניינת בעיקר במדע ודומה כי היא מבינה טוב יותר מן הגברים בסרט.

כך או אחרת, החלק הראשון של הסרט ארוך מדי ולפרקים מתקשה לסחוף, למרות עיצוב מושקע המשלב בין גותיקה מוכרת למקוריות. החלק השני, בו המפלצת המגולמת בידי ג׳ייקוב אלורדי נמצאת במרכז, מהודק יותר וטוב בהרבה. הנושא של עד כמה הרסני המדע יכול להיות נשאר, אבל עולה השאלה מה הופך אדם לאנושי או מעורר הזדהות, כמו גם היחס לחריג שתמיד היה המקום בו דל טורו מצליח גם לרגש. אלורדי פחות ייחודי במשחק שלו מבוריס קרלוף (למשל), אבל זה דווקא מאפשר לדמות לצבור מספר גוונים בעודה מצויה במאבק נואש וחסר סיכוי נגד כוח שהיא לא רוצה לאחוז וחיים שהיא לא תמיד רוצה לחיות.

The Testament of Ann Lee
צוואתה של אן לי

סרט הוא הסרט השלישי בבימויה של מונה פסטוולד (״העולם שיבוא״), אולם הוא זוכה להרבה יותר ציפיות והכרה מהסרטים הקודמים שהיא ביימה. הרבה בזכות היותה שותפה לתסריט של "הברוטליסט", שביים בן זוגה בריידי קורביי, הסרט שסחף את פסטיבל ונציה הקודם והיה לאחד מן הסרטים הכי מוערכים בכלל בשנה שעברה. יש לציין כי פסטוולד שותפה לתסריט לכל שלושת הסרטים שביים קורביי בעוד הסרט הנוכחי הוא הפעם הראשונה בה הוא זה ששותף לתסריט שהיא מביימת. בהחלט מפתה לראות ב"צוואתה של אן לי" סרט משלים/מנוגד ל״הברוטליסט״, שכן שני הסרטים צולמו בזול בהונגריה (שמדמה הפעם את אנגליה וארה"ב), אך בפורמט היקר של פילם 70 מ"מ. שניהם אפוסים היסטוריים עם כותרות סימבוליות ושאפתנות ויומרנות שנדיר למצוא בקולנוע של ימינו. חשוב להזכיר כבר בפתיחה משתף פעולה חשוב נוסף, המלחין דניאל בלומברג שזכה השנה באוסקר על "הברוטליסט", ועבודתו בסרט הנוכחי חשובה ומרשימה לא פחות.

למען האמת, יש הבדלים בין שני הסרטים מבחינת סגנון הבימוי וגם סוג הסיפור. בניגוד לסרטים שקורביי מביים, אן לי מכותרת הסרט היא דמות היסטורית אמיתית שפעלה במאה ה-18: היא נביאה ומייסדת של דת/זרם דתי/כת "השייקרים", קבוצת אמונה שיצרה קהילה שבשיאה הגיע אלפי בני אדם ובערך קיימת עד היום, עם מאמינים ספורים (שלושה). בעוד לרוב מייסדי כתות או זרמים הם גברים שפעמים רבות גם מנצלים מינית את מאמיניהם, לי היא אישה שקראה להתנזרות מוחלטת ממין של כל המאמינים. זו לא הדרך היחידה בה החזון הדתי שלה, שצמח מתוך הקווייקרים, הינו ייחודי. המאמינים שלה סבורים כי מכיוון שאלוהים הוא זכר ונקבה, היא הגלגול השני של ישו. פסטוולד מעבירה את הסיפור של לי החל מילדות, תוך הקפדה על שחזור תקופתי המתבטא גם בתאורה אפלה לפרקים, כאשר הצלם וויליאם רקסר לא מנסה להרבות בתנועות וירטואזיות ויותר בונה ניאונסים של אור וחשוך. הסיפור כולל גם עוני, התעללות וטראומה, לצד לא מעט רגעים של התגלות או נסים דרך עיניים של כמה דמויות.

בנוסף, הסרט הוא סרט מוזיקלי כאשר הפסקול של בלומברג נשען על שירים ושירה בנוסח תפילות, לצד מוטיבים חוזרים המחברים בין הסיקוונסים השונים ויוצרים סוג של רצף מחשבתי דרך הצלילים, גם בקטעים בהם אין שירה. קטעי הריקוד בסרט ספק שוברים את הריאליזם וספק ממשיכים או מדגישים את התנועות שהמאמינים מבצעים במהלך התפילות והטקסים הדתיים, מה שהעניק לדת את השם שייקרים. כל זה מייצר סרט מאתגר למדי שלא כל הקהל ידע איך להתמודד איתו במהלך ההקרנה בה נכחתי, אבל לפחות עבורי הסבלנות השתלמה.

סיבה עיקרית לכך היא המשחק של אמנדה סייפריד בתפקיד הראשי, אולי בדרך לפרסים בפסטיבל הזה או אחריו. סייפריד מגלמת אישה נחושה אך גם מוכה בכאב, מאמינה באור שמנסה לתמוך בסביבה ולא להסגיר את הזעם. היא מהפנטת והיא מעבירה את הדמות בלי שיפוט, בעלילה שמציגה מנהיגה שהיא גם קורבן של סביבה שלא מבינה אותה ובן זוג שהדרישות המיניות שלו לא תואמות את רצונתיה והשקפתה, עוד לפני ההכרזה על התנזרות כערך. זאת בלי קשר לטראומה משפחתית קשה שמוצגת גם היא כתחנה בדרך לבניית מערכת האמונה, תחנה שהיא אולי רמז אבל לא הסבר חד משמעי. אין כאלו בסרט.

כן יש בסרט צלילה לאופן שבו אמונה עובדת ודת ממוסדת, גם בהיקף קטן, עובדת. יש בסרט התגלות ותקווה, לצד אופציות להרס משפחות או ניתוק מחברים בגלל הבדלי אמונה, שדורשת קורבן שכן היא אינה האמונה של הסביבה. בנוסף, השייקרים מתפתחים בסמוך למלחמת העצמאות האמריקאית וניתן לראות בדמות של אן לי ובמאמיניה הקבלה למורדים האמריקאי. גם הם התנתקו מאנגליה, בה לי נולדה, בתקווה למקום עם חופש אמונה, אולם באותה נשימה ארה"ב הצעירה חוששת מהשייקרים כאלטרנטיבה רעיונות מסוכנת. בשיתוף פעולה אפשרי עם הכתר הבריטי במהלך העלילה, לי היא אויבת פוטנציאלית של יותר ממשטר אחד.

זהו סרט שיהיה מרתק להמשיך לדון בו, או לפחות לי יהיה מעניין לעשות זאת אחרי צפייה חוזרת. יש בו קטעים מרשימים ומוצלחים לצד חלקים שהיו לי קשים לפענוח בשלב ראשון, אולי עקב עייפות ואולי עקב מסירת מעט פרטים מצד היוצרים. אך בעוד סרטים רבים בתחרות מאכילים את הקהל במסר בצורה ישירה מדי, סרט זה נותן הרבה מרחב לפרשנויות סותרות, לפחות לפי ההתרשמות שלי אחרי צפייה אחת. זה סוג של שינוי כיוון עבור פאסטוולד כבמאית.

Un anno di Scuola
שנה של בית ספר

את הבמאית האיטלקיה לאורה סמאני סימנתי כמישהי שיהיה מעניין לעקוב אחרי סרטה הקודם ״גוף קטן״. בסרטה השני היא משנה את הסגנון והתקופה – מראשית המאה העשרים לעשור הראשון של המאה ה-21, ומכפרים קטנים באיטליה לעיר היפהפייה טרייסטה, סמוך לגבול עם סלובניה. הדבר המשותף לשני הסרטים היא עיסוק מסוים בגוף ומגדר, אם כי מזוויות שונות ובעיקר טון שונה. בעוד הסרט הקודם היה סרט מסע אמנותי, החדש, כמשתמע משמו, הוא סרט נעורים קצבי. עוד דבר שהשתמר הוא הכישרון מאחורי המצלמה.

הסרט עוקב אחר פרד, נערה שוודית שעוברת עם אביה לאיטליה בשנה האחרונה שלה בתיכון. היא משובצת בבית ספר לבנים בלבד, מבלי שהסרט מפרט יותר מדי על הסיבה לחריגות. בכל מקרה, פרד מוצאת את עצמה סוג של מבודדת, במגדר שונה ובלי לדעת את השפה המדוברת בתחילת השנה. הבנות מבית ספר סמוך ומאותו מעגל חברתי, נרתעות ממנה כאשר מתגלה הטבע של העבודה של אביה. לכן, הימים הראשונים שלה בבית ספר מציגים אותה נאבקת על מקומה בסדרה של השפלות והטרדות/תקיפות מיניות.

הסרט פונה לנתיבים אחרים וככל שחולף הזמן, פרד מוצאת את דרכה לחברות עם קבוצה של בנים ומנסה דרכם לקבע את מעמדה בכיתה לא כחריגה ואפילו להפוך ל״אחת מן הבנים״ ממש. אחת מן הדרכים לעשות את זה היא להצהיר שלא יהיה קשר מיני בינה ובינם, אולם זה קשה כי די ברור ששניים מהם נמשכים אליה. ייתכן כי לפחות במקרה אחד זה הדדי.

זהו סרט התבגרות בתיכון במלוא מובן המילה וסצנות רבות בו משדרות מהירות, לפעמים בליווי מוזיקת רוק. האווירה הזו מקנה לסרט תחושה קולחת, לעתים קומית וקלילה, גם אם תמיד מרחפים ברקע דברים כבדים יותר. החל מהתעללות והטרדה מינית שנוכחת בפתיחה ונותרת ברקע, דרך התמודדות עם אובדן של קרוב משפחה ועד לאובדנות. הסרט לא מקל ראש באף נושא, אבל גם יודע לאזן בין רצינות להומור המאפיין את הגיל. יותר מכך, זהו סרט על אהבות מוקדמות, זהו סרט על גיבוש האישיות ואיזה סוג אנשים הגיבורים רוצים להיות בעתיד, מה שנכון גם לגבי פרד וגם לגבי שלושת חבריה. הם הופכים בדרגה לדמויות העוברות שינוי לא פחות דרסטי, כאשר הם מעוררים הזדהות. למרות שלפחות אחד מתחיל את הסרט כסוג של נבל ובכך לא מסתיימים המעשים הבעייתיים שלהם. זו רק חלק מן הדרך בו הסרט לוכד את רוח הגיל.

הכותרת מתייחסת לשנת הלימודים שלכאורה ממסגרת את העלילה. סצנות לא מעטות כן מתרחשות בין כותלי בין הספר, אבל עבור פרד, ייתכן ובית הספר במהלך השנה היה הלמידה החברתית בחברת הבנים. מבחינה אקדמית היא הצטיינה וצברה ידע עוד לפני הלימודים, אבל דרך החברות היא מפתחת אינטליגנציה רגשית (רחוקה משלמות) וכישורי חיים.

Holofiction
הולופיקשן

התופעה של סרטי קולאז'/מונטאז' המורכבים רק מקטעי סרטים אחרים הופכת לנפוצה בשנים האחרונות. הבמאי מיקאל קוסאקובסקי (לא לבלבל עם ויקטור) לוקח אותה למקום הנפיץ ביותר – סרט המורכב רק מיוצגים של השואה, השלטון הנאצי/פשיסטי, ומלחמת העולם השנייה בסרטים וסדרות. הוא משתמש בסרטים שחלקם נוצר כבר בשנות השלושים וחלקם בשנה שעברה, כאשר אם לא פספסתי, הוא לא כולל אף סרט שצולם בגרמניה הנאצית עצמה וייתכן שגם לא אף סרט של במאי ישראלי ("אדם בן כלב" של פול שרדר, שצולם בארץ על פי ספר של יורם קניוק, כן נוכח). הסרט נפתח עם טקסט כתוב על הכוח של סרטים בדיוניים לייצר הזדהות ולהעביר חוויה. אחרי פרולוג קצר מופיע טקסט מילולי נוסף, ציטוט של קלוד לנצמן על המגבלות של קולנוע נרטיבי ועל כך שיש דברים מסוימים שעדיף לא לראות דימויים שלהם.

הסרט של קוסאקובסקי בוחן את הדימויים להם לנצמן התנגד, באופן שיכול לזעזע בפני עצמו, להיתפס כביקורת על ההפיכה לז'אנר, או להבדיל מוצא דרך חדשה ואפקטיבית להדהד את הזוועות. דווקא מפני שהפעם חווית הצפייה מלווה בסוג של משחק זיהוי של המקור. אמנם כל שוט מלווה בשם הסרט ממנו הוא לקוח, אבל זו תמיד הכותרת בשפת המקור ולכן לפעמים צריך לתרגם או לזהות בכל מקרה. כמעט כל קטעי הסרטים המוצגים קצרים מאוד כך שלא תמיד ניתן לשים לב גם לשם הסרט וגם למה שמוצג. הסרט מספר סיפור דרך רגעים והקבלות, קצת כמו פרויקטים דוגמת "השעון" – הבמאי בוחר לתת סדרה של קטעים בהם מופיעים מוטיבים חוזרים, לא כולם כאלו שהייתם מצפים למצוא בסרטי שואה רבים, דבר שמומחש כבר בפתיחה שכוללת אנשים רבים שמניחים תקליט על פטיפון.

ככל שהסרט מתקדם, המונטאז'ים הופכים להיות אפלים יותר, מן הסתם. לרוב הדגש הוא על מבט על הזוועות ולא על השוטים המצמררים ביותר. הדבר מראה כי סרטי שואה הם אכן ז'אנר, מה שמעלה את השאלה האם זה לא נוח מדי, או אכן משקף את האמת כהסתמכות על מהלכים דומים. יש גם מקרים בהם הסרט מראה את העמדת הפנים שבקולנוע גם כאשר הוא משקף היסטוריה, למשל ברצף שוטים בין ווילם דפו כאסיר (ב"ניצחון הרוח") מחליף מבטים עם ווילם דפו מבוגר ביותר בתור קצין נאצי ("אדם בן כלב").

סוגי הסרטים דינמיים וכוללים גם סרטים זוכי אוסקר וגם סרטים מושמצים של במאים כמו אווה בול, או כמה סרטים שונים מסדרת אקס-מן. גם ההגדרה של ״סרט שואה״ נשאר במחלוקת, שכן הסרט מרחיב אותו לסרטים על חיים תחת כיבוש או שלטון נאצי או פרו-נאצי, גם לפני המלחמה, דרך סרטים כמו "קברט", "קזבלנקה" או "סאלו 120 ימים של סדום", כל אחד מהם מותח את הגבול בצורה אחרת. או "נעורי איבן" ו"צא וראה", שני סרטי מופת על ילדים שלחמו בנאצים, אבל מן הצד הרוסי. הסרט התיעודי לוקח את המבט של הילדים ומעמיד אותו בהקשר חדש, באופן המחבר בין זוועות מלחמה שונות.
כמו כל סרט היסטורי, אני סבור כי הנושא הוא לא רק העבר אלא גם הווה – במקרה זה, בעיקר לגבי האופן בו ההנצחה עובדת ומשמרת את הזיכרון, את הזעזוע ואולי את הערכים שצריכים להיות במרכז.