פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 51: שנת 2006

האוסקר ה-79, זה של סרטי 2006, הוא אחד המוזרים והמשונים בתולדות הפרס, כנראה תוצאה של יבול לא מרהיב במיוחד מהוליווד. אחד המאפיינים יוצאי הדופן של אותו הטקס, שמתקשר ישירות לנושא שלנו בנוגע לקטגוריה הבינלאומית, הוא הפתיחות המאוד רחבה של האקדמיה לסרטים שאינם באנגלית (גם אם חלקם הפקות אמריקאיות) וליוצרים שמגיעים מהניכר.
למשל, קלינט איסטווד ביים שני סרטים באותה שנה: "גיבורי הדגל" שעוסק בחיילים האמריקאים במלחמת העולם השנייה, ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" שמפנה את המבט לצד היפני. האקדמיה בחרה לחגוג דווקא את זה דובר היפנית (בצדק), מעניקה לו ארבע מועמדויות כולל הסרט הטוב ביותר, בזמן ש"גיבורי הדגל" קיבל רק שתי מועמדויות בקטגוריות הסאונד, אחד מהם הפסיד לאחיו "מכתבים מאיוו ג'ימה".

עוד דוגמא היא הדאבל של ליאונרדו דיקפריו, שבאותה שנה השתתף גם ב"השתולים" של סקורסזה (שבסופו של הטקס זכה בפרס הסרט הטוב ביותר), וגם כאפריקאי בסרט המתרחש כולו באפריקה בשם "לגעת ביהלום". על אף הפופולריות המוחלטת של "השתולים", דיקפריו היה מועמד לפרס השחקן על הסרט השני, והפסיד לפורסט וויטאקר שגילם אפריקאי אחר, אידי אמין ב"המלך האחרון של סקוטלנד"; עוד נוכחות של הקולנוע הזר הייתה בפרס השחקנית הראשית לשם נכנסה פנלופה קרוז על "לחזור" של אלמודובר; "בבל" של איניאריטו שילב שתי שחקניות בפרס המשנה, אדריאנה בראזה שתפקידה היה כולו בספרדית, ורינקו קיקוצ'י שקו העלילה שלה התרחש ביפן; "קללת פרח הזהב" הסיני היה מועמד לפרס התלבושות; "המבוך של פאן" שהגיע כנציג מקסיקו צבר שש מועמדויות (אפילו יותר מזוכה איגוד המפיקים "מיס סאנשיין הקטנה") וזכה בפרסי הצילום, האיפור והעיצוב האומנותי; כשסרטו של מל גיבסון "אפוקליפטו" דובר היוקטן היה מועמד לשלושה פרסים.
כך יצא שכמות המועמדויות המצטברת של סרטים שאנגלית אינה השפה המרכזית בהם הגיעה ל-21 (אני לא מחשיב את מועמדי פרס הסרט הבינלאומי), והסתיימה בחמש זכיות.

הסיפור הגדול באמת של 2006 בחזית הבינלאומית הוא בכלל זה של מקסיקו שהשלימה רשמית את כיבוש הוליווד. כל שלושת האמיגוז הפכו להיות מרכז המסיבה: גיירמו דל טורו עם "המבוך של פאן", אלחנדרו גונזלס איניאריטו עם "בבל" ואלפונסו קוארון עם "הילדים של מחר". הסרטים שלהם צברו 16 מועמדויות וארבע זכיות. כידוע, שלושתם יזכו בעתיד בפרסי הבימוי, חלקם יותר מפעם אחת.
החיבה לקולנוע שמגיע ממקסיקו או מאת מקסיקנים האיר באור פחות חיובי את היחס של האקדמיה להודו, תמונת מראה משונה של טולרנטיות מערבית. במהלך שנות האוסקר, האקדמיה כנראה מאוד הוקסמה מהמדינה אם לשפוט לפי הזכיות של "גנדי" ו"נער החידות ממומבאי", כמו גם המועמדויות ל"המסע להודו" ו"ספר הג'ונגל" בין היתר. מה שכן, כולם נעשו על ידי במאים מערביים. לעומת זאת, הקולנוע שהגיע מהודו או מיוצרים הודים קיבל מינימום יחס מהאקדמיה, כאשר במשך כל שבעים שנות הקטגוריה (נכון ל-2026), רק שלושה סרטים הודים הופיעו בקטגוריה הבינלאומית: "אמא הודו", "סלאם בומביי" ו"לאגאן". כולם הפסידו. יוצא הדופן היה "המרד הגדול" שרבים ניבאו לו מספר רב של מועמדויות, אבל בסופו של דבר הגיע רק לפרס השיר המקורי הטוב ביותר, ואף זכה (באותה שנה הודו שלחה סרט אחר כנציגה).
מה שקרה ב-2006 היה אפילו יותר קרינג' כי המדינה הגדולה לא הצליחה להיכנס לחמישייה עם הנציג שלה, "Rang De Basanti" (יכול להיות שמסיבה טובה), אבל הודו בכל זאת הייתה נוכחת מאוד בקטגוריה הבינלאומית עם הנציגות הקנדית "מים" שמתרחשת כולה בהודו, ועם הנציגות הדנית "אחרי החתונה" שהודו היא חלק מעלילתה. זה ממש נראה כאילו להוציא את הקולנוע התיעודי, האקדמיה האמריקאית מתמודדת עם הודו רק כשמתווכים לה את זה דרך המערב. בטח היה מאוד מתסכל לתעשיית הקולנוע ההודית שרואה איך כשאחרים מספרים את הסיפור שלה הם מתקבלים למועדון, והיא תמיד נשארת בחוץ.

אם להתמקד בחלקים הטכניים של הקטגוריה הבינלאומית של 2006, שני שינויים משמעותיים בתקנון נרשמו באותה שנה. הראשון קרה בעקבות פסילת "מחבואים" האוסטרי דובר הצרפתית שנה לפני כן, ועל פיו החל מ-2006 מדינה לא חייבת להגיש סרט שדובר את השפה הרשמית שלה, כל עוד מעל לחמישים אחוז מהדיאלוגים אינם באנגלית. השינוי הנוסף היה לייצר רשימה מקוצרת לפני ההצבעה על המועמדים, שתצמצם את הרשימה הארוכה (באותה שנה הוגש מספר שיא – 63. כיום אנחנו כבר באזור של תשעים הגשות) לתשעה סרטים, ותיתן משקל שווה למצביעי החוף המזרחי ולחוף המערבי.

רשימת הפיינליסטים כללה כמובן את חמשת המועמדים הסופיים, ואיתם "כיסאות מוזיקליים" מצרפת, "הספר השחור" של פול ורהובן מהולנד, "לחזור" האלמודוברי מספרד, ו"ויטוס" משווייץ.
סרטים בולטים אחרים שנשלחו ונותרו הרחק מאחור הם "קללת פרח הזהב" מסין (למרות מועמדות פרס התלבושות שקיבל), "נומד" מקזחסטן, סרט הביכורים של יואכים טרייר "שכתוב" כנציג נורבגיה, וישראל ששלחה את "אדמה משוגעת".
מיהם המועמדים הסופיים והאם הרוויחו את מקומם ביושר? הבה נגלה.

אלג'יר – "ימים של תהילה"

המועמדים

אלג'יר – "ימים של תהילה" (Indigenes / Days of Glory)

מועמדותה הרביעית של אלג'יר הגיעה בזכות הבמאי ראשיד בושארב (שגם היה חתום על מועמדותה הקודמת, "אבק החיים") ובזכות חיבת האקדמיה לסרטי מלחמת העולם השנייה, משהו שכבר הפך להיות אובססיה בשלב הזה. בעשר השנים האחרונות, כלומר מ-1996 ועד 2005, שבעה סרטי מלחמת העולם השנייה היו מועמדים, מתוכם שניים זכו ("החיים יפים", "אי שם באפריקה").
הפעם אנחנו שוב בתקופה המפחידה ביותר של המאה העשרים, אבל לא על אדמת אירופה אלא צפון אפריקה, באפוס מלחמה רחב ממדים המביא למסך את תרומתם של החיילים הצפון אפריקאים לצבא הצרפתי. קאסט מרשים של שחקנים ממוצא אלג'יראי, חלקם היו מוכרים גם לקהל הרחב יחסית, השתתפו בהפקת הענק עליה חתומות צרפת, מרוקו, בלגיה ואלג'יר. מכיוון שחלקם של חיילי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה לא היה דבר ידוע במיוחד, הסרט עורר עניין רב.

"ימים של תהילה" הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. שם החליט חבר השופטים בראשות וונג קאר-וואי, יחד עם מוניקה בלוצ'י, הלנה בונהאם קרטר, סמואל ל. ג'קסון וטים רות' בין היתר, לתת ל"ימים של תהילה" את פרס השחקן הטוב ביותר. הם גם החליטו לא לבחור רק שם אחד מהסרט, והעניקו את הפרס לחמישה שחקנים: ג'אמל דבוזה ("אמלי"), רושדי זם ("36"), סמי נאסרי ("ליאון", "טקסי"), סמי באוז'ילה וברנרד בלקן. משם המשיך הסרט למועמדות בפרסי הקולנוע העצמאי ולמקום ברשימת הזרים המצטיינים של ה-NBR. בצרפת, מולדתו הלא רשמית, את פרס הסרט בסזאר הוא הפסיד לעיבוד ל"ליידי צ'רטלי" והתנחם בפרס התסריט המקורי, אותו כתב בושארב יחד עם אוליביה לורל.

דנמרק – "אחרי החתונה" (Efter Brylluppet / After the Wedding)

לימים תהיה הבמאית הדנית סוזנה בייר לאחת מסך הכול ארבע נשים בהיסטוריה שחתומות על שני מועמדי הסרט הבינלאומי. זהו המפגש הראשון שלנו איתה, כאשר החזירה את דנמרק לאוסקר אחרי 17 שנים של בצורת (במהלכן בייר נשלחה כנציגה עם "לבבות פתוחים"). זה גם המפגש הראשון שלנו בפרויקט עם השחקן הדני האהוב והנהדר מאס מיקלסן כפרה על העיניים שלו לב לב לב, בשנה בה פרץ לקולנוע הבינלאומי עם הופעתו ב"קזינו רויאל".
"אחרי החתונה", שגם יקבל רימייק אמריקאי ב-2019, הוא דרמה משפחתית שנעה בין הודו ודנמרק. היא מתחילה כאשר יאקוב (מיקלסן), דני שמקדיש את חייו לעבודת פילנתרופיה בהודו, מתבקש להגיע לדנמרק על מנת להיפגש עם יורגן (רולף לאסגארד), איש עסקים עשיר ששוקל לתרום לבית הילדים עליו יאקוב אחראי. בפגישתם, יאקוב מופתע כאשר יורגן מזמין אותו לחתונת בתו (סטינה פישר כריסטינסן), ושם מופתע אפילו יותר לגלות שאשתו של יורגן היא אהבת נעוריו, הלנה (סידסה בבט קנודסן). בהמשך יתברר שזו לא התגלית הכי מסעירה של הביקור הזה, ושליורגן יש אג'נדה נסתרת משלו בהזמנת יאקוב לאירוע המשפחתי.
את הסרט כתב אנדרס תומס ינסן, משתף פעולה קבוע של בייר, ולימים יהפוך בעצמו לבמאי, אבל בקו אחר לחלוטין מהדרמות האוסקריות. כיום ינסן אחראי על הקומדיות המופרעות והלא נעימות בכלל תוצרת דנמרק בהן "גברים ותרנגולות", "רוכבי הצדק" ו"הוויקינג האחרון".

הפסטיבל הגדול ביותר של "אחרי החתונה" היה טורונטו, ולאחר מכן היה מועמד לשני פרסי הקולנוע האירופאי (בימוי ושחקן למיקלסן). בייר נלקחה להוליווד כדי להתניע את הקריירה האמריקאית שלה עם "דברים שאיבדנו באש" בכיכובם של האלי בארי ובניסיו דל טורו, אבל חזרה במהרה לדנמרק כדי להכין שם את זוכה האוסקר הבינלאומי של 2010.

מקסיקו – "המבוך של פאן" (El Laberinto del Fauno / Pan's Labyrinth)

המומנטום שקיבלה מקסיקו מהאוסקר מתחילת האלף ("אהבה נושכת" ב-2000 ו"חטאו של האב אמארה" ב-2002) הגיע לשיא ב-2006. כפי שכתבתי בהתחלה, לא רק נוכחות בפרס הסרט הבינלאומי נרשמה לשמה, אלא גם "בבל" של במאי "אהבה נושכת" איניאריטו היה לאחד השחקנים הכי חזקים באוסקר של אותה שנה. "המבוך של פאן" בעצמו פרץ את גבולות הסרט הבינלאומי והיה מועמד לפרסי התסריט המקורי והמוזיקה המקורית, וזכה בפרסי הצילום (מחטף מפתיע מסרטו של חברו של דל טורו, אלפונסו קוארון ו"הילדים של מחר"), העיצוב האומנותי והאיפור. שלושה אוסקרים לסרט שאינו דובר אנגלית הוא משהו שכבר קרה בעבר, אבל זה היה מאוד נדיר.

גיירמו דל טורו, אז בן 42, כבר היה דמות מוכרת בהוליווד ולסינפילים ברחבי העולם. ב-1993 נשלח כנציג מולדתו מקסיקו לאוסקר עם סרט הביכורים שלו "קרונוס" אך לא קיבל מועמדות, ולאחר מכן עשה את המהלך שהוא בעצמו מגדיר כטראומה הגדולה של חייו – לחתום על חוזה עם הארווי וויינשטין, שהביא לסרט האימה הנשכח "מימיק". דל טורו חזר למקסיקו, ובתמיכתו של פדרו אלמודובר הרים את מה שרבים מחשיבים כסרטו הטוב ביותר, "ילדים של אף אחד". עם כוחות מחודשים שב להוליווד להוביל את עיבודי הקומיקס "בלייד 2" ו"הלבוי", אבל זה היה "המבוך של פאן" שקיבע את מעמדו כאחד מיוצרי הקולנוע המוערכים של דורו. מרגע זה הוא כבר היה רשמית אישיות בכירה בעולם הקולנוע, ולא רק בגלל סרטיו, אלא גם בזכות אהבת הקולנוע המדבקת שלו, התמיכה שלו ביוצרות ויוצרים מתחילים, הנחמדות האינסופית שלו, והראיונות הנהדרים שהוא נותן עם כל סרט.

ב"המבוך של פאן" מתעסק דל טורו במוטיבים של פחות או יותר כל יצירותיו: עולם פנטזיה אפלה שנטוע בהיסטוריה האנושית, ובמרכזו השאלה מה הופך אדם לאנושי ומהי מפלצת. כמו "צורת המים", "פרנקנשטיין", "ילדים של אף אחד", "פסיפיק רים", "קרימזון פיק" ו"פינוקיו", גם ב"המבוך של פאן" יש יצורים מפלצתיים ומאיימים, אבל בסופו של דבר, בני האדם הם הגרועים ביותר.
הפעם אנחנו בספרד של אמצע שנות הארבעים, ימי מלחמת האזרחים. אופליה הילדה (איוונה באקרו) מגיעה עם אמה ההרה אל המוצב של קפטן וידאל (סרגי לופז), שעומד להיות אביה החורג. וידאל הוא איש צבא פרנקו, וגם פסיכופט אלים באופן כללי, שמנסה למגר את אנשי המחתרת שחיים ביערות הסמוכים. בודדה במקום, דמיונה המפותח של אופליה מוביל אותה בעקבותיהן של פיות אל המבוך שנמצא מתחת לאדמה, שם היא פוגשת את פאן המסתורי. הוא מאמין שהיא התגלגלות רוחה של הנסיכה מואנה, בתו של שליט העולם התחתון, וכדי לוודא שיא אכן האחת, מציב מול אופליה משימות. בינתיים, בעולם האמיתי, הדברים מסתבכים – אמה של אופיליה מפתחת מחלה שמאיימת על חייה, והאדם היחיד שרואה את אופליה הוא מנהלת משק הבית של וידאל, מרסדס (מריבל ורדו), אחות של מנהיג המורדים ומרגלת מטעמם. לאחר שאופליה נכשלת במשימה השנייה, פאן נוטש אותה ו-וידאל מתחיל להבין שיש לו אויבים מבית. כעת אופליה צריכה לנסות להציל את עצמה, את אימה ואת אחיה התינוק מידיו של וידאל ואולי אפילו של פאן המכושף.

קשה להסביר איזה סיפור עצום היה "המבוך של פאן" ב-2006. החל מהקרנתו בפסטיבל קאן הוא הפך לאחד הסרטים המדוברים ביותר של השנה, צובר שבחים והתלהבות בכל מקום על הגלובוס. הוא כיכב ברשימות סיכום השנה והיה די ברור שהתקבעה לה קלאסיקת פנטזיה חדשה. לראייה, האקדמיה לא רק שנתנה לו מועמדויות וזכיות מחוץ לקטגוריה הבינלאומית, אלא גם מצביעי הפרס הבינלאומי הצליחו להתמודד עם הרתיעה שלהם מסרטי פנטזיה ואימה. זה די מדהים כמה מעט יצירות כאלו הצליחו להתקבל לחמישיות במהלך השנים. ההגדרות של הז'אנרים האלה אמנם די רחבות ופתוחות לדיון, אבל לתפיסתי רק "אורפיאוס השחור" שזכה ב-1959, "קאיידן" המועמד ב-1965, ו"סוד הקסם הבורגני" שזכה ב-1972 איכשהו נכנסים למשבצת. יחד עם "המבוך של פאן" מדובר על ארבעה סרטים מתוך שבעים שנות הקטגוריה.
רשימה חלקית מאוד של תארי "המבוך של פאן" ב-2006 תכלול זכייה בפרס הבאפט"א לסרט הזר הטוב ביותר יחד עם קטגוריית האיפור, פרס הסרט הטוב ביותר של איגוד המבקרים הלאומי, פרס העיצוב האומנותי של מבקרי לוס אנג'לס, פרס הצילום של הספיריטס ושל מבקרי ניו יורק, מועמדות לאיגוד מעצבי התלבושות ואיגוד המעצבים, לגלובוס הזהב ואפילו לגראמי.

מקסיקו – "המבוך של פן"

קנדה – "מים" (Water)

עוד סיפור התבגרות על ילדה קטנה בחלקה הראשון והמאיים של המאה העשרים הגיע מקנדה, במועמדותה הרביעית של המדינה והראשונה שאיננה בבימוי דניס ארקן ("שיחות מלוכלכות", "ישו ממונטריאול" והזוכה "שיחות נפש"). את המועמדות הזו הביאה לקנדה דיפה מהטה, קנדית ממוצא הודי, בפרק החותם את טרילוגיית האלמנטים שלה. עם זאת, כנראה שהשם הגדול ביותר שמקושר לסרט הוא מי שכתב את השירים שמופיעים בפס הקול. זהו א.ר. רחמן, אותו פגשנו בפרויקט הזה עם המועמדות של הודו ל"לאגאן". ב-2008 יזכה בשני פרסי אוסקר על עבודתו המוזיקלית ב"נער החידות ממומבאי".

"מים", שמתרחש כולו בהודו של תחילת המאה העשרים ודובר בעיקר הינדית, מספר על צ'וייאה, ילדה בת שמונה שמחותנת עם גבר מבוגר כמיטב המסורת, אבל לפני שהנישואים מתממשים (יש לי בחילה) הוא הולך לעולמו, משאיר אותה אלמנה. מכיוון שאז בהודו אלמנות היו בתחתית הסולם החברתי, צ'וייאה נשלחת, כלומר מושלכת, לבית אלמנות על גדות הגאנגס שם תעביר את שארית חייה. צ'וייאה היא ילדה סקרנית ומרדנית, ולכן לא לגמרי משתפת פעולה, ומפתחת קשר עם אלמנה צעירה בשם קליאני. כשהגורל מפגיש בין קליאני לבין נריאן, בחור צעיר ורווק ממשפחה אמידה, הם מתאהבים אבל כמובן ששידוך כזה לא יקבל אישור. צ'וייאה מנסה לחשוב כיצד לעזור לזוג האוהבים, גם אם גורלה שלה יושפע מכך.
הסרט הוקרן בפסטיבל טורונטו, היה מועמד לפרסי המבקרים והיה ברשימת הסרטים הזרים של ה-NBR.

ברמה האנקדוטלית ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אספר ש"מים" הקנדי/הודי כבר קיבל מעמד פולחני בעולם הגיי-אוסקרפיליה (מונח שהמצאתי כעת, אבל לגמרי קיים ומתייחס לגייז שאובססיביים לאוסקר. הקבוצה המוצלחת ביותר בעולם, כידוע) אבל לא בגלל משהו שקשור לסרט עצמו.
המילים "And from Canada: Water", אותן אמרה סלמה הייק במשדר הכרזת המועמדים, הוא חלק מהאינטרו של הפודקאסט "This had Oscar Buzz", כשהסיבה לכך כה איזוטרית שאי אפשר שלא להעריך את זה.
מה שקרה הוא שסלמה הייק הכריזה את המועמדים על פי הסדר האלפ"בתי של שמות הסרטים, כאשר הרביעי היה "המבוך של פאן". הייק, מקסיקנית, לא יכלה להסתיר את ההתלהבות שלה מהנציג של מולדתה (הייתם צריכים לשמוע איזו אקסטזה הייתה כשהקריאה את שמה של חברתה הטובה פנלופה קרוז כמועמדת על "לחזור"), ואז, כשעברה למועמד החמישי "מים", כבר כל כך לא היה לה אכפת, שהאנרגיה בקול שלה נחתה בצורה מסחררת כאילו הייתה סמוטריץ' בסקרים. מנחי הפודקאסט ג'ו ריד וכריס פייל, משועשעים במיוחד מהרגע הזה, לקחו את הסינק לטובת הפודקאסט שלה ונטעו אותו בנצח (או לפחות בשנים שבהם הפודקאסט יהיה פעיל), הופכים אותו לקאלט. היה לי מאוד חשוב לספר לכם את זה.

הזוכה

גרמניה – "חיים של אחרים" (Das Leben der Anderen / The Lives of Others)

ארבע שנים בסך הכול מאז זכייתה הקודמת ("אי שם באפריקה"), חזרה גרמניה אל דוכן המנצחים. זה קרה בזכות סרט הביכורים המהולל של יליד מזרח גרמניה פלוריאן הנקל פון דונרסמרק, שהיה למועמד הראשון של גרמניה מזה עשור שאינו עוסק בתקופת הנאצים, אלא בזמנים אפלים אחרים של המדינה. הזכייה הזו, השלישית במספר של גרמניה, הכניסה אותה לקבוצה מצומצמת של מדינות להן יותר משני אוסקרים: צרפת, איטליה וספרד (בעתיד תצטרף גם דנמרק).

"חיים של אחרים" מתרחש בגרמניה המזרחית של שנות השמונים, תקופה של רדיפה ופראנויה בחסות השטאזי, המשרד לביטחון לאומי אם תרצו, שפעל החל מתום מלחמת העולם השנייה ועד נפילת החומה. גרד ווייסלר (אולריש מואה), סוכן שטאזי מבריק וחסר רגשות או רחמים, מתבקש להרים מעקב צמוד אחרי המחזאי המוערך גאורג דריימן (סבסטיאן קוך) ואשתו השחקנית כריסטה-מריה סיילנד (מרטינה גדק). על פניו אין מקום לחשוד בשניים בפעילות אנטי-ממשלתית, אבל החושים של ווייסלר מאותתים שבכל זאת יש שם משהו. ווייסלר מתמקם בעליית הגג בבניין של הזוג ומתחיל במלאכת המעקב והרישום, אך לא מוצא דבר. הדברים משתנים לאחר שחברו הטוב של גאורג, במאי תיאטרון ותיק, שם קץ לחייו. המעשה הזה גורם לגאורג להתחיל לפקפק בשלטון והוא מצטרף למחתרת על מנת לגרום לעולם המערבי להבין מה קורה במדינה. בשלב הזה ווייסלר כבר כל כך מעורב בחייהם של האנשים שלא מכירים אותו, שהחומות שמקיפות את נפשו מתחילות להיסדק. כשהוא מבין שכל המעקב הזה נועד בכלל כדי להרחיק את כריסטה-מריה מבעלה במהלך "דוד ובת שבע" מטעם אחד משרי הממשלה, גם הוא מתחיל לראשונה לשאול שאלות על המדיניות אותה הוא ביצע כל השנים ועל הצד שהוא צריך לקחת.

מהרגע שבו נחשף ברחבי העולם, הפך "חיים של אחרים" ליקיר המבקרים, נחשב לאחת מפסגות השנה בקולנוע, ומשם לאחת הדרמות הטובות של האלף החדש, בטח לאחד מסרטי הביכורים הגדולים של כל הזמנים. לרמה שיש לכמות הפרסים שלו דף נפרד בוויקיפדיה. המשמעותיים בהם היו פרסי הקולנוע האירופאי (סרט, תסריט, שחקן ראשי למואה), הסרט הזר של פרסי הקולנוע העצמאי, זכייה אצל מבקרי לוס אנג'לס וניו יורק, ומועמדות לגלובוס הזהב.
שתי אנקדוטות בהקשר של הסרט הזה הוא שהשחקן הראשי, אולריש מואה, שהיה כנראה לפני קריירה של אלופים בעקבות הצלחת "חיים של אחרים", הלך לעולמו כשנה לאחר צאת הסרט, והוא בן 54. השנייה היא שבדף הוויקיפדיה של הסרט מופיעה פסקה על יחידת 8200 של צה"ל בהקשר של מכתב סירוב המילואים שנשלח לראש הממשלה ב-2014, אחד מהם ציין את "חיים של אחרים" כהשראה למהלך.

בחזית פון דונרסמרק, הוא הפך להיות סוג של סיפור מוסר הוליוודי. הצלחת "חיים של אחרים" כמובן הפכה אותו לסחורה לוהטת, והוא נשאב להוליווד שטחנה אותו עד דק. ארבע שנים אחרי האוסקר שלו יצא סרטו "התייר", רימייק לסרט הצרפתי "אנתוני זימר", בהשתתפות הכוכבים הכי עצומים של התקופה אנג'לינה ג'ולי וג'וני דפ. על אף השמות הגדולים, הסרט היה לאחת הנפילות הגדולות של 2010, כמעט סוג של פאנץ' ליין. ואם זה לא מספיק, גם המועמדויות שקיבל לגלובוס הזהב נחשבות עד היום לפשיטת הרגל המוחלטת של המיזם ההוא (לפני מתיחת הפנים והשינוי העמוק שעשה ב-2021). כנראה שהכישלון הזה היה מעמסה רגשית גדולה לבמאי הגרמני, ולקח לו שמונה שנים להרים הפקה חדשה. החדשות הטובות הן שאת סרטו השלישי נפגוש בהמשך כמועמד גרמניה של 2018, אבל נכון לכתיבת שורות אלו (2026), פון דונרסמרק לא ביים סרט רביעי.

גרמניה – "חיים של אחרים"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

טכנית נראה שהמרוץ לאוסקר הבינלאומי היה בין שני שחקנים ראשיים, ועוד שלושה שדי נקלעו לסיטואציה. כמובן שאנחנו לא יודעים את כמות ההצבעות לכל סרט וניתן רק לשער, אבל הסיבה שאני כותב "טכנית" היא שאפשר לפתח תיאוריות לכמה כיוונים.
הנתונים היבשים מאותתים לנו שבין נציג גרמניה "חיים של אחרים" ונציג מקסיקו "המבוך של פאן", שאר הסרטים היו לא יותר מניצבים בהצגה של השניים האלו. "מים" הקנדי, "ימים של תהילה" האלג'יראי ו"אחרי החתונה" הדני לא נראה שצברו מספיק התלהבות ויחס אל מול שני הטיטאנים האחרים, בקלות הנחגגים והמוערכים ביותר של 2006. אבל אני לא לגמרי בטוח לגבי זה.

המרוץ הזה מזכיר לא מעט את מה שקרה ב-2001. מצד אחד "אמלי" הצרפתי, שכמו "המבוך של פאן" היה סרט שנוגע בעולמות הפנטזיה ונתפס כמעט באותו הרגע כקלאסיקה או בדרכו להיות סרט פולחן, ואפילו קיבל מועמדויות נוספות מחוץ למסגרת הבינלאומית; מצד שני "שטח הפקר" הבוסני, שכמו "חיים של אחרים" נסמך בעיקר על ביקורות נלהבות, היה דרמת איכות על אירועים היסטוריים קרובים. התוצאה הייתה זהה – "חיים של אחרים", בלי מועמדויות נוספות, הביס את "המבוך של פאן".

הסיבה שאני לא ממהר להכתיר את "המבוך של פאן" כמקום השני (ואתרברב שאפילו ב-2006 לא חשבתי שהוא יביס את "חיים של אחרים") היא כי האקדמיה תמיד הראתה אלרגיה לסרטי פנטזיה. כמות המועמדים והזוכים מהז'אנר הזה כל כך זעומה, שמוערכים ופופולריים ככל יהיו, אם מציבים אותם מול דרמה למבוגרים בעלת מצפון חברתי ואמירה פוליטית, סטטיסטית אין להם שום סיכוי.
אני חושב שיש מצב טוב מאוד שהמקום השני ל"חיים של אחרים" היה בכלל נציג אלג'יר, "ימים של תהילה". החיבה של האקדמיה לסרטי מלחמה וההפקה המרשימה שלו גורמים לו להרגיש כמו משהו שהאקדמיה תגיב אליו הרבה יותר טוב מסרט שיש בו צפרדע ענקית. נכון שגם "המבוך של פאן" הוא בסופו של דבר סרט היסטורי עם אמירה, אבל לא היה לפני או אחרי כן זוכה שאפילו קרוב לעולם הפנטסטי שברא דל טורו.
לדעתי "חיים של אחרים" נועד לזכות בפרס הזה מהרגע שהוכרזה הרשימה המקוצרת של מתמודדי הקטגוריה של 2006. אולי אפילו לפני. למעשה, אני חושב שבשנה של עשרה מועמדים לפרס הסרט, "חיים של אחרים" כנראה היה נכנס לרשימה המובילה (כמו נציגי ברזיל "אני עדיין כאן" ו"הסוכן החשאי"), ובכלל, העובדה שלא קיבל מועמדות על תסריט מקורי באותה השנה עדיין מוזרה לי, במיוחד שדווקא "המבוך של פאן" כן הצליח. עולם משונה הוא האוסקר.

לשאלה האם עשתה האקדמיה צדק באותה שנה ישנה יותר מהסתכלות אחת. מצד אחד, "המבוך של פאן" הוא באמת קלאסיקה מודרנית, יצירה של מי שהפך להיות אחד האוטרים המגדירים של תקופתנו וייבנה קריירה של מלכים. זכייה של "המבוך של פאן" לא רק הייתה הדובדבן בקצפת שנת מקסיקו המפוארת באוסקר, אלא גם מעידה על כך שהאקדמיה סוף סוף עם האצבע על הדופק.
מצד שני, "חיים של אחרים" הוא סרט כל כך הרבה יותר טוב. זה הפעם הראשונה מאז 2001 שאני והאקדמיה תמימי דעים לגבי זהות הזוכה, ומבחינתי באמת שיש פער משמעותי בינו ובין שאר המועמדים.

אז רגע בואו נגע בנושא "המבוך של פאן", כי איכשהו יצא שאף פעם לא כתבתי על דל טורו לסריטה. אז הנה עמדתי לגבי האוטר המקסיקני, דברים שרלוונטיים לכל סרטיו.
אני אוהב את גיירמו דל טורו. מה זה אוהב? שבור עליו. ב-בי"ת דגושה. הוא באמת כנראה אחד האנשים הכי חמודים אי פעם, והוא הגשמה פיזית של הסיפור הזה שאנחנו כל כך אוהבים: ילד מוזר שלא מצא את עצמו בעולם עד שהגיע הקולנוע וסחף אותו, ולמרות שעשו לו חיים קשים בהתחלה להביא את החזון שלו הוא דבק באמונת דרכו, ובעזרת כישרון והתמדה קיבל מקום בפסגת האולימפוס הקולנועית. בנוסף, קשה לחשוב על הרבה במאים כל כך יצירתיים שפועלים במיינסטרים, כאלו שבוראים עולמות מרהיבים, שמבינים תאורה ועיצוב כמו שמעטים אחרים מצליחים. להיכנס לעולמות של דל טורו זו חוויה שאני מקווה שתמשך שנים, ושהוא יצליח להרים כל פרויקט שירצה. אבל זה לגבי דל טורו הבמאי. אם צריך לדבר על דל טורו התסריטאי הדברים קצת מסתבכים.

אציין שוב שאני אוהב את רוב סרטיו. אני אחד המגינים האחרונים על "צורת המים", ולהוציא אולי את "פינוקיו" ו"סמטת הסיוטים" שיצאתי מהם די אדיש (את "קרונוס" לא אהבתי אבל עברו שנים מאז הצפייה, ומגיעה לו הזדמנות שנייה), אני מוחא כפיים לכל מה שהוא מביא אל המסך. פשוט ממש חבל שרמת הכתיבה שלו היא של ילד שמשחק בפליימוביל.
תפיסת העולם של דל טורו היא מאוד נאיבית, ואני כותב את זה לזכותו. אנחנו כל כך טובעים בציניות בכל רגע נתון שכיף ומרענן לפגוש יוצר כן ורגיש. החיסרון הוא שזה גורם לכל הדמויות שלו להיות ייצוגים, כאלה שמקבלים איזושהי מורכבות (אם בכלל) רק בגלל שחקנים מוכשרים שמגלמים אותם. בנוסף, המהלכים התסריטאים אצלו בקושי מחזיקים מבחינתי. המעשים של הדמויות כמעט תמיד מרגישים מאולצים כדי שהעלילה תמשך, ועל סאבטקסט אפשר רק לחלום.
התסריט של "המבוך של פאן" הוא כמעט בעיה. הדמות של אופליה פועלת בגחמות לא אחידות ולכן קשה לרוץ איתה כדמות מובילה (מרסדס הייתה גיבורה טובה הרבה יותר), המשימות שמעניק פאן לא מתוחכמות או מסעירות, ולכן העניין – מבחינתי, לפחות – נוצר אך ורק מהפן הוויזואלי או מהציפייה לאלימות שתגיע משום מקום. את שני הדברים האלה הסרט מספק עם אקסטרה, אבל זה מביא עד לגובה מאוד מסוים.
"המבוך של פאן" הוא סרט יפהפה עם תסריט לא טוב, וזה מתסכל לא רק כי זה אישיו בכל, או כמעט כל, הסרטים של דל טורו, אלא שנדמה שזה פשוט עניין של קצת יותר עבודה בשלב הכתיבה. אני האחרון על פני האדמה הזו שראוי לתת עצות לדל טורו האהוב, אבל בשבילי בכל פעם זה מועד שם. לכן כל פעם שיוצאות ביקורות חדשות על הסרטים שלו, או דיונים בפודקאסטים, בהם מבקרים או סתם צופים אוהדים מתאכזבים מאפס העומק של הסרט, אני מוצא את עצמי נדהם כי אני לא בטוח מי עדיין מצפה לזה בהתחשב בכל מה שהוא עשה עד כה.

לעומת זאת, "חיים של אחרים" הוא עשר עגול בכל האספקטים, וכשזה מגיע לתסריט אני חושב שפון דונרסמרק עשה פה בית ספר לכתיבה. יש מהמורות, זה בוודאי. אני חושב שהמהלך של וויילסר אפקטיבי בעיקר בזכות ההופעה של מואה מאשר הכתיבה, הדמות של כריסטה-מריה היא בעייתית ואפילו נוגעת במחוזות המיזוגניה (קלות), ואין ספק שהסרט מסתיים משהו כמו חמש פעמים לרמה שמאוד מאתגרת סבלנות. כלומר, כל סיום מדהים בפני עצמו, אבל בהצטברות זה די מתיש. מכאן, אין מילה לא חיובית אחת להגיד על הטרגדיה המצמררת הזו, שבסוף גם מנחיתה פאנצ'ים רגשיים לייק א מאדרפאקר.
אמנם אין פה עולמות דמיוניים ואפקטים מרהיבים, אבל העיצוב האומנותי והסטים של גרמניה המזרחית בשנות השמונים ראוי לאוסקר ממש כמו שאר המועמדים ("המבוך של פאן" שזכה, "נערות החלומות", "הרועה הטוב", "שודדי הקאריביים: תיבה של איש מת" ו"יוקרה"), המשחק גורם לך לשכוח שאתה רואה סרט שנכתב מראש, והסצנות מתקדמות לקראת מצב של חוסר נשימה.
"חיים של אחרים" הוא בפער הטוב מבין מועמדי 2006, וגם אם "המבוך של פאן" חשוב ומהדהד יותר, זו אחת הזכיות הגדולות של הקטגוריה הזו.

דנמרק – "אחרי החתונה"

את "המבוך של פאן" לא הייתי ממקם אפילו במקום השני, אם הייתי צריך לדרג. זה לגמרי היה הולך ל"אחרי החתונה" הדני, סרט שהמפגש היחיד שלי אתו עד כה היה דרך הרימייק האמריקאי. מכיוון שכל כך סבלתי בעיבוד של בראד פרוידנליך, לא הגעתי לסרט הזה עם הרבה ציפיות. את הטוויסטים העלילתיים כבר הכרתי, ותהיתי מה יכול להיות בגרסה המקורית שתגרום לו לעבוד עלי כמו שצריך. ובכן, צבעו אותי מופתע, כי בזמן שלא נעשו הרבה שינויים בתסריט בין המקורי והעיבוד (להוציא את ההחלטה המיותרת להחליף את המגדר של הדמות הראשית), זה ממש שמיים וארץ. אני רשמית יכול להכריז על "אחרי החתונה" האמריקאי כאחד הרימייקים הגרועים ביותר שהוליווד הוציאה. זה עד כמה הסרט המקורי טוב.
העניין המשעשע הוא שעל פי תיאור העלילה היבשה, מתקבלת תמונה כאילו זו עוד דרמה על אינטריגות משפחתיות, סודות ושקרים, מהסוג שאנחנו נתקלים בהן די הרבה. אבל זה רק המצע. כי אז נכנסת לתמונה – מילולית – סוזנה בייר יחד עם מורטון סובורג שצילם וערך (עריכה בשיתוף פרנילה בך כריסטינסן), והם באו להשתולל. זה ממש נראה כאילו בייר מנסה בכוח להתנתק מימי תנועת דוגמה 95 אבל לא מצליחה, וזה נפלא. הקלוז אפים המוגזמים והחיתוך האסוציאטיבי, המיזנסצנה והבלוקינג, הופכים את "אחרי החתונה" לדרמה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים, כזו שבה אתה מרגיש כאילו יש בליבת הסצנה משהו שאתה לא מצליח לפענח אבל עדיין יודע שהוא שם וחייב לברר. הסרט הזה שובר כל כך הרבה חוקים של צילום ועריכה שאני קצת מופתע שהאקדמיה היחסית שמרנית זרמה אתו, ואיזה יופי שכך עשתה.
כדי להוסיף עוד אלמנט משובח, כל ההופעות של השחקנים פה זה ליגה אחרת. ממאס מיקלסן וסיסדה בבט קנודסון תמיד אפשר לצפות לטוב ביותר, אבל אני גם ממש נדהמתי מסטינה פישר כריסטינסן ובמיוחד רולף לאסגארד. ראינו אותו מככב במועמד בינלאומי בעבר, "מתחת לשמש" השוודי ב-1999, וזה כמעט לא סביר כמה הוא אחר בשני התפקידים, וכל זה בלי איפור או תוספות. פשוט שחקן שיכול לשנות את העור שלו ולהיות מדויק כמו לייזר.
איזה סרט מעולה. עם כמה שאהבתי את "חיים של אחרים", והוא בהחלט יציב ובנוי טוב יותר מ"אחרי החתונה", לא הייתי מתלונן על זכייה נוספת של דנמרק במקרה הזה.

שני האחרונים, "מים" הקנדי ו"ימים של תהילה" האלג'יראי, מבחינתי חולקים את אותן הצלחות ואותן מעידות, אם כי מאספקטים קצת אחרים. שניהם סרטים היסטוריים עשויים היטב עם אג'נדה אנושית חשובה, אבל לכל אחד מהם אלמנט שמאוד מחליש אותו ביחס למועמדים האחרים. בפני עצמם הם טובים למדי, במסגרת של תחרות הם קצת משתרכים מאחור.

הבעיה הכי גדולה שלי עם "מים" הייתה נקודת המבט שלו. ובזמן שאני זוכר שדיפה מהטה הבמאית היא בעלת שורשים הודים, אי אפשר שלא לחוות את הסרט הזה כהתרפקות על עולם נחשל דרך עיניים מערביות. הסימנים הכי גדולים לכך הם בליהוק זוג הנאהבים הצעיר, קליאני ונריאן. השחקנים עצמם – ליסה ריי וג'ון אברהם, בהתאמה – כריזמטיים ומשכנעים, אבל בו בזמן הם גם ההודים הלבנים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, כשמסביבם כולם נראים כמו בני המקום. אני לא אומר שאין הבדלים בגווני העור בהודו, אבל אם אלו רק הסקסיים והרגישים בכל הנראטיב שנראים כמו מסרט צרפתי, זה מרגיש כמו התערבות אולפנית הוליוודית. כאילו אמרו לבמאית שסבבה הודו והכול, אבל אם היא רוצה אישור לתקציב היא חייבת להביא שחקנים לבנים כדי שהקהל המערבי יוכל להזדהות איתם. כאילו זה מאט דיימון ב"החומה הגדולה". כמובן שזה כנראה לא המצב כי מדובר בהפקה עצמאית, אבל מעניין מה הסיבה לכך. הבחירה הזו מרגישה פחדנית או לפחות לא כזו שעושה חסד עם החומרים שבהם הסרט מתעסק.
מעבר לזה, "מים" באמת סרט מקסים עם סיום שקשה לא לדמוע במהלכו, ולעומת הטרוניות שלי על ליהוק הזוג הצעיר, זה של צ'וייאה, סאראלה קריאוואסאם, הוא מעולה. יש המון סצנות מופלאות בסרט הזה, יכולות צילום ועריכה ברמה נפלאה שמשדרגים את המלודרמה הזו, אבל זה עדיין נחווה כמו בהייה אנתרופולוגית שגורמת לנו לצקצק על החברה הארכאית הזו וכמה סבבה לנו שאצלנו אין דברים כאלה.

גם על "ימים של תהילה" קשה מאוד לבוא בטענות. באמת שמדובר בהפקה מרהיבה והשחקנים אכן מצדיקים את הפרסים שקיבלו. הבעיה שלי היא כנראה יותר תלוית קונטקסט. בשלב הזה של הפרויקט אני כל כך שבע סרטי מלחמה בפרויקט הזה שצריך לעבוד מאוד קשה כדי להלהיב אותי. אני אחרי "מלחמה ושלום" ו"הקרב על נראטווה" " ו"הקרב על אלג'יר" ו"הנפילה ו"ארבעת הימים של נאפולי" ו"הנבל הבורמזי" ו"קגמושה" ו"הגשר" ו"שטח הפקר", כך שהרמה פשוט גבוהה מדי כדי להתלהב מכל דבר שמגיע. "ימים של תהילה" בהחלט סרט מלחמה ראוי, אבל כבר היינו שם, מה גם שהתסריט שלו גונב באופן כל כך קיצוני מ"להציל את טוראי ראיין" ו"במערב אין כל חדש" – לרמה של סצנות זהות – שקשה באמת להיסחף אתו. אבל זו כנראה הבעיה של לצפות בכל כך הרבה סרטים דומים בזמן קצר. מי יודע מה הייתי מרגיש אם הייתי רואה את "ימים של תהילה" ב-2006.

ואגב סרטי מלחמה, בפרק הבא זה כבר ממש יהיה מוגזם. ועדיין, אנחנו נדבר על שובה של ישראל ופתיחת הפרק היפה ביותר שלנו בתולדות האוסקר, יחד עם כמה מאסטרים אירופאים שחוזרים בכוחות מחודשים. הולך להיות שמח. זכרו לבוא עם מימיה ודיסקית, בבקשה.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-2006:
צרפת – 34 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 27 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 19 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 15 (מתוכן 3 זכיות)
שוודיה – 14 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 13 (מתוכן 4 זכיות)
יפן – 11 (+ 3 פרסים מיוחדים)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
דנמרק – 7 (מתוכן 2 זכיות)
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
מקסיקו – 7
פולין – 7
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
אלג'יר – 4 (מתוכן זכייה אחת)
ארגנטינה – 5 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
יוון – 4
נורבגיה – 4
קנדה – 4 (מתוכן זכייה אחת)
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
דרום אפריקה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הונג קונג – 2
סין – 2
איסלנד – 1
אירן – 1
אוסטריה – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פורטו ריקו – 1
פלסטין – 1
פינלנד – 1
קובה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989,
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999,
2000, 2001, 2002, 2003, 2004, 2005