"הסוכן החשאי" ו-"זאב בין הברבורים", סקירה כפולה

שני סרטים ברזילאים שיוצאים לקולנוע בישראל במקביל זה לא דבר שמתרחש הרבה, או כמעט בכלל לא מתרחש. אולם, זה מה שקרה בסוף השבוע ולכן אני מאחד את שני הסרטים לסקירה כפולה, אף כי הם מאוד שונים. הראשון שבהם ראוי לטקסט ארוך בנפרד, אולם בגלל שכבר כתבתי עליו, כשהציג בפסטיבל הקולנוע ירושלים בקיץ האחרון, אני אוסיף רק באופן חלקי בטקסט הנוכחי עוד קצת על אחד מן הסרטים הכי טובים שמוקרנים כרגע על המסכים בארץ. ויש גם סרט נוסף ששווה לדבר עליו.

הסוכן החשאי
The Secret Agent

זהו עוד מקרה בו אני מפנה לפוסט קודם שכתבתי על הסרט כאשר הציג בפסטיבל ירושלים בקיץ, במקרה או שלא במקרה בפוסט שהכיל כמה מן הסרטים הכי טובים שיצאו לאחרונה לאקרנים (״נאנדאורי״ ו״צליל של נפילה״ שעדיין מוקרנים בבתי הקולנוע). הפעם יש לי הסתייגות קלה מהטקסט שכתבתי אז, בעיקר עם המשפט המסיים: "הוא יורה להרבה כיוונים שונים וגם אם יש בו חלקים שעובדים מעט פחות טוב, בסופו של דבר הוא מתחבר למשהו שיש בו לא רק מסר פוליטי והרהור על הקולנוע, אלא גם שפע של הנאה". כך כתבתי ואחרי צפייה חוזרת, קצת לא ברור לי לאילו חלקים שלא שעובדים התכוונתי.

הסרט כן אומר משהו על המצב הפוליטי בשנות השבעים ובימינו, והוא כן חוויה מהנה, אבל בצפייה שנייה אשנה את דעתי ואגיד שכל חלק בו מעשיר את החוויה וגם את הלכידות. הבמאי קלבר מנדוסה פיליו לא נד בין ז'אנרים שונים, אלא משלב לאורך כל הסרט עשייה עם מקורות השראה שונים: סרט מתח מוקפדים, מבט ריאליסטי על הדמויות, ומחווה לקולנוע ז'אנר הנחשב ירוד אבל תופס מקום מכובד בתרבות הפופולרית, נושא עליו ארחיב בפסקה הבאה. איני מתכוון לחזור על עצמי יותר מדי ולכן שוב אפנה לטקסט הקודם שכן תיאור העלילה הבסיסי נמצא שם.

רגע מפתח בסרט הוא השיחה המוקלטת של הגיבור, ארמנדו/מרסלו בגילומו של וגנר מורה, עם אלזה, חברת המחתרת שמארגנת את מקום המסתור שלו ואת הזהות הבדויה שלו. השיחה הזו היא גם ההקלטה שמעוררת סקרנות באישה הצעירה בסיפור המסגרת של הסרט, תמלול הארכיון של המחתרת לאחר שנים, במאה ה-21. הגיבור שואל האם המצב בו הוא חי כרגע, וצפוי להימשך כחיים זהות נוספת במקום מפלט מחוץ למדינה, היא כמו התכנית להגנת עדים שהוא מכיר בסרטים. היא מסבירה לו כי המציאות אולי מכילה רכיבים דומים, אבל היא שונה.
בסרטים הממשל האמריקאי מגן על מי שמעיד. היא מספקת הגנה בברזיל מפני ברזיל. הסכנה היא המדינה, הגורם הרשמי שפועל בדרכים גלויות וחשאיות. המציאות שונה מן הדרך בה אנו רואים דברים בקולנוע, אבל מה שאנו רואים בקולנוע משנה את הדרך בה אנו חושבים – הוא בונה מיתוסים ולפעמים הממשל מנצל אותם לשימור הכוח שלו, כמו הזזת תשומת הלב לרגל השעירה, ולסיפור על הכריש בו נמצא רגל אנושית, במקום לסיפור על אנשים המושלכים לים, בידי עבריינים או סוכני ממשל. ההבדלים בין שתי הקבוצות דקים, כך בסרט.

כותרת הסרט מתייחסת לכך, שכן "הסוכן החשאי" הוא ז'אנר מוקצן. טריילר לסרט מסוגו נראה במהלך הסרט בבית הקולנוע בו מבקרות הדמויות ובו גם מתקיימת השיחה לעיל. גם מרסלו, השם הבדוי, נחקר כמו מקרה מפתח של פעיל פוליטי שחוסל. אבל הוא לא סוכן חשאי מסתורי, או אפילו מתנגד משטר בולט: הוא אקדמאי שעמד על כבודו ובכך עיצבן את נציג הממשלה, שיש לה מינימום סבלנות למי שלא מתיישר לפי הקו שלה. או לא מתעל את המחקר שלו לטובת המדינה, מעדיף שיתוף פעולה עם מדענים מרחבי העולם.

ארמנדו, בשם ה"אמתי" שלו, לא בא טוב לממשל גם בגלל מערכת יחסים מעורבת מבחינה גזעית בה הוא מצוי. למעשה, גם הוא עצמו תוצר של מערכת יחסים כזו, שחצתה את גבולות ההפרדה החברתית של גזע ומעמד, מה שהרגיז לא רק את השלטון הצבאי בשנות השבעים, אלא גם את הממשל בתקופה בה נולד. לכן אין לו הרבה זיכרונות מאמו, ולמעשה בבגרותו הוא מחפש עדות לקיומה. החיפוש הזה הוא דרך אחת בה הגיבור לא מקפיד על חשאיות הנדרשת מאדם במצבו. הדרך השנייה הוא יצירת הקשר עם משפחתו במטרה להתאחד עם בנו, טעות בסיסית של אדם שיורד למחתרת. העניין הוא שגם אחרי שזה מובהר לו, הגיבור לא מצליח להפנים שהוא נמצא גבוה ברשימת אויבי המשטר. הוא לא היה אמור להיות שם, הוא שאף לעסוק בשלו ולא בהכרח להתנגד, מעבר לחייו הפרטיים. אבל עבור משטר פשיסטי, גם חיי פרט שמנסה להתבודד הם בגדר אויב.

מולו יש את הסוכן שמקבל משימה להרוג אותו. על פניו סוכן חשאי אמתי, בשירות המדינה. אולם, גם הוא מתגלה כמי שמתרשל לפעמים בעבודתו, חרף החזות החריפה ולפעמים הוא נעזר בקבלן משנה. מעבר לכך, הסרט הוא על מצב של חשד תמידי ומבט מעבר לכתף. גם מפקד המשטרה, סוכן מאוד לא חשאי בשם אוקלידס, עובר בסרט כמי שאולי מסתיר משהו בכל פעולה שהוא מבצע. לפני שאנו פוגשים אותו אנו רואים שהוא משקר: מרסלו ויתר עובדי משרד הפנים נדרשים על ידו להעמיד פני שוטרים. ייתכן והוא כבר לא יודע מה העמדת הפנים שלו ומה המציאות.

המפקח אוקלידס לוקח את מרסלו לראות אדם כלשהו, על פניו סיור לבן טיפוחים שהוא שואל פעמיים האם הוא שוטר, ספק במטרה לגייס אותו ספק ברצון לאתר בן ברית. אוקלידס מתעקש מול אותו אדם, שהוא מגדיר כחייל נאצי, שיראה לו את צלקות הקרב שלו. אך בפועל מדובר בניצול שואה. הליהוק לתפקיד הקטן והמהותי של השחקן אודו קייר (שהלך לעולמו בין שתי הציפיות השונות שלי בסרט), גרמני שמזוהה בין היתר עם קולנוע אימה וקולנוע להטב"קי, מוספיה לסצנה רובד נוסף. הקהילה הגאה היא עוד סוג אחר שנרדף. קולנוע אימה זוכה למספר מחוות ישירות ועקיפות בסרט, מבלי שיש ניסיון להפחיד את הקהל, אבל כן ניסיון לגרום לקהל לחשוב על הפחד בו שרויות הדמויות.

הבמאי משחק על הפער שבין הבדוי והאמת, על המקום בו הבדייה הופכת למציאות של הדמויות, בין אם דרך שמות בדויים שהם מאמצים או דרך המחשבה שהתרבות הפופולרית והמשטר שותלים בראש של הציבור. כמו הסרט שמלהיב לפרקים כמו קולנוע בידורי, אבל גם תוהה על מהות הבידור בזמנים אפלים, הן כצורך נפשי שנותר והן כסכנה להתעלמות מחומרת המצב. כמו כל סרט תקופתי גדול, הוא מתאים לתקופה בה הוא נוצר ונצפה לא פחות משהוא מתאר את התקופה בה הוא מתרחש.

זאב בין הברבורים
A Wolf Among the Swans

גם סרט זה הוא סרט ברזילאי תקופתי, בדרכו, אבל הוא די ההפך המוחלט מן הסרט הקודם. אם מנדוסה פיליו שואף למתוח את גבולות המיינסטרים, הבמאים מרקוס שכטמן והלנה ורוואקי ממקמים את הסרט הנוכחי שלהם עמוק בתוך אזור הנוחות של הקהל. הם רוצים לעורר השראה ופחות לעלות נקודות לדיון או מחשבה, כולל באופן בו הם בונים אמפתיה לקהילה הגאה, תוך הבהרה כי הגיבור שלהם הוא סטרייט. כל הקהל שיצפה בסרט ייצא פחות או יותר עם אותה חוויה, שנקודת המחלוקת העיקרית היא האם השם העברי של הסרט הוא "זאב בין הברבורים" או "זאב בין ברבורים" כי הסרט מוקדם ומופיע בבתי הקולנוע תחת שני השמות. בגלל שזה סרט שעוסק בבלט והבלט הכי מוכר ומיוצג בקולנוע הוא "אגם הברבורים", אני הולך עם ה' הידיעה בכותרת, מקווה שזה בסדר.

הסרט הוא ביוגרפיה של הרקדן טיאגו סוארס. סוארס גדל ברחובות ריו דה ז'נרו והחל להופיע בריקודי ברייקדאנס והיפ-הופ, אולם הוא היה לא ממושמע ולכן מנטור של הלהקה הציע לו שילך ללמוד בבית ספר לבלט בעיר. בית הספר עצמו סבל ממחסור ברקדנים גברים ולכן הציע שכר למי שיסכים לרקוד עם הנשים. טיאגו לא רוצה להיכנס לבית ספר תחילה, בלט נחשב לעולם תרבותי הרחוק מן העולם שלו, והוא גם לא רוצה שיחשבו שהוא הומוסקסואל. כאשר הוא מתחיל ללמוד, הוא מגלה שהריקוד דווקא עוזר לו להשיג מין עם בחורות, רקדניות שחלקן רוצות איתו קשר חולף ולפחות אחת מהן רוצה קשר ארוך.

צמד הבמאים בונה את הסיפור שלו כסרט ביוגרפי שדי הולך בתלם המצופה מסרטים מסוג זה. אולי פרט לציפייה לקטעי ריקוד מרהיבים. כי פרט לקטע של סוארס האמתי המשולב בסיום, הסרט די עני בקטעים כאלו, בעיקר בכל הנוגע לבלט. מה שיש הם קטעים סבירים, והמצב בהיפ-הופ קצת יותר טוב. השחקן הראשי, מתיאוס אברו, הוא יותר שחקן מרקדן וזה בסדר, אבל הסרט לא מחפה על כך מספיק דרך שימוש ברקדניות או רקדנים אחרים במקביל. אם כי יש פה ושם נגיעות של יצירת אינטימיות וביטוי עצמי דרך ריקוד עדין ולא בהכרח מרהיב. כאמור, הסרט לא ממש הולך על מרהיב, לא במקומות העוסקים בגיבור.

המקומות בהם הסרט מתעורר קצת יותר לחיים הם אלו העסוקים בדמותו של דינו, מורה בכיר יותר לבלט שלא עובד בבית הספר, אלא בדרגות יותר גבוהות. למרות מפגש ראשוני לא מוצלח, הוא הופך למנטור/מאמן עבור טיאגו הצעיר וגם לגיבור שמצוי בקונפליקט היותר-מעניין בסרט. דינו כלוא בין החזות הקשוחה שהוא סבור כי דרושה למאמן רקדנים לבין העידון שבריקוד. הוא קובני שחי בגלות ולמעשה נראה שהוא תמיד רדוף בידי חוסר השלמות באמנות ובחיים האישיים שלו, כהומוסקסואל בשנות התשעים, נטייה שבן החסות שלו מנסה לחמוק מקשר איתה ברוב שלבי העלילה. גם המצב הבריאותי של דינו רודף אותו ומייצר פער בין איך שהוא מרגיש ואיך שהוא מציג את עצמו לעולם. הדמות שלו עובדת בין היתר כי הוא מגולם בידי דריו גרנדיטי, שחקן שהוא ברמה אחרת מיתר שחקני הסרט מבחינת הפרסום שלו והיכולת שלו, אם כי הוא מצליח לייצר דינמיקה עם השחקן הצעיר המרוממת גם את ההופעה שלו.

אפשר לזקוף חלק מן ההצלחה היחסית בסיפור של דינו גם לתסריט מהודק יותר באופן שבו הוא נחשף ומעוצב, להבדיל מן הבנייה של הדמות הראשית או הדמויות הנשיות. הסרט נכתב בידי קמילה אגוסטיני וגיירמו אריאגה, כאשר השני הוא תסריטאי מקסיקני שמוסיף לשיווק של הסרט את היכולת לכתוב "מאת המועמד לאוסקר". אריאגה היה שותף לכתיבה של איינריטו לסרטים "אהבה נושכת", "21 גרם" ו"בבל" ולפני שני עשורים עשה רושם כי הוא בדרך לקריירה מסקרנת במקסיקו ובהוליווד גם עם "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה" בבימוי טומי לי-ג'ונס. בעשורים שחלפו מאז, הקריירה שלו פחות מרשימה וגם הסרט הזה לא ממש מכניס אותו לליגה של גדולים.

"זאב בין הברבורים" אינו סרט רע, אך הוא מציע כמות קטנה למדי של רגעים שנותרים בזיכרון. הוא מצדיע היטב לגיבור שלו ולסיפור על גילוי עצמי דרך אמנות, אבל לא מספק חוויה אמנותית עזת מבע בפני עצמו, אלא רק סיפור שעושה טוב על הלב, מהול בסיפור עצוב על המנטור שמאפשר את החלום בעודו חי בעצמו שנים מחוץ לארץ המובטחת שלו. עבור מי שמחפש מפלט מן המציאות עם חזות אלגנטית ומעט ריקוד, זה סרט שעושה את המלאכה בצורה צנועה ויעילה, גם אם כזו שרחוקה מלהסעיר או לממש את מלוא הפוטנציאל.