פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 48: שנת 2003

בלי להיות דרמטי מדי, אני חייב לפתוח בכך שאמנם אנחנו רק בתחילת העשור הזה ומי יודע מה עוד מחכה לי, אבל אני ממש מתפלל שלא תהיה עוד שנה כמו 2003. זה לא שיש כאן איזושהי קטסטרופה קולנועית שגבתה ממני מחיר נפשי (האחרונה, תודה לאלים, הייתה "הסבא" וזה היה ב-1998), אבל הבחירות של האקדמיה כל כך מתישות וחסרות השראה שבשלב הזה אני פשוט מנסה לשרוד אותן.
כתבתי על זה כבר בפרק הקודם, אז רק לתזכר: העשור הזה נחשב לתקופה החלשה ביותר של פרס הסרט הבינלאומי בעיקר בגלל שהמועמדים לא מעוררים שום עניין ורובם נשכחו במרוצת השנים. עוד נגלה האם זה נכון, אבל זה בהחלט רלוונטי ל-2003, בה יש חמישה סרטים שאני מתערב שאף אחד מכם, קוראים וקוראות אמיצים, לא שמע עליהם כנראה מעולם.

האמת היא שבאופן כללי האוסקר ה-76 היה כולו מוזר. זאת, כזכור, שנת הסחיפה המוחלטת (והמוצדקת!) של "שר הטבעות: שיבת המלך", אבל מעבר לאירוע חסר התקדים בו סרט פנטזיה שיש בו עכביש-מפלצת לוקח 11 אוסקרים, זו השנה בה ניו זילנדית בת 13 מועמדת לפרס השחקנית הראשית (קישה קאסל יוז ב"לרכוב על לווייתן"); ג'וני דפ היה מועמד על סרט שמבוסס על מתקן בדיסנילנד; ו"עיר האלוהים", ששנה לפני כן נמנע מלהיכנס לפרס הסרט הבינלאומי, חטף בהפתעה ארבע מועמדויות מרכזיות (בימוי, תסריט מעובד, צילום עריכה). ודווקא אצלנו, בקטגורית האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, נראה שהאקדמיה בכלל לא התאמצה אפילו, מה שניכר מאוד אם מציבים את המועמדים הסופיים מול הנציגויות שלא נכנסו לחמישייה.

56 מדינות שלחו נציגויות לאוסקר ה-76, מספר שיא נכון לנקודת הזמן ההיא. בין אלו שנותרו בחוץ אפשר למנות את סרטי אוטרים כמו "השיבה" הרוסי של זוויאגניצב, "מרחק" של נורי בילג' ג'יילן מטורקיה, "שלום לפונדק הדרקון" של צאי מינג לינג מטיוואן, "חיים אחרונים ביקום" מתאילנד, "אוסמה" האפגני שבאותה שנה זכה בגלובוס הזהב, "להתראות לנין" הגרמני, "דרך ללא מוצא" ההונג קונגי (הבסיס לזוכה האוסקר של סקורסזה "השתולים"), "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ושוב אביב" הדרום קוריאני, "יער" ההונגרי של בנדק פליגאף, בלגיה שלחה את "ים של דממה" מאת מועמד העבר סטין קוניקס ("דאנס"), ברזיל ניסתה את מזלה עם "קרנדירו" של הקטור בבנקו (הבמאי של מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר "נשיקת אשת העכביש"), דנמרק הגישה את "ריקונסטרקשן" של כריסטופר בו שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן, ישראל שלחה את "האסונות של נינה", ופלסטין קיבלה אישור להגיש נציגות שנה אחרי פסילתה עם "התערבות אלוהית" של איליה סולימן (הפסילה הקודמת הייתה בבסיסה "אתם יודעים שאתם לא מדינה, כן?". הם שינו את דעתם אחר כך).
רק לחשוב מה היה קורה אילו חמשת המועמדים לפרס הסרט הבינלאומי היו "להתראות לנין", "שלום לפונדק הדרקון", "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ושוב אביב", "התערבות אלוהית" ו"דרך ללא מוצא". רשימה של עינוגים. אבל לא. היינו חייבים שני סרטים אירופאים על מלחמת העולם השנייה.

אמנם על פניו, אם מסתכלים במקרו על הנתונים היבשים, נראה שזו דווקא שנה מסקרנת. זו בסך הכול הפעם החמישית שסרט שאיננו מגיע מאירופה מנצח, יש לנו מקרה יוצא דופן של סרט המשך בחמישייה, וגם מדינה משמעותית שחוזרת אחרי בצורת של 22 שנה. אבל אז אשכרה צופים בסרטים, וזה כבר סיפור אחר.

אם להסתכל על החיובי בנוגע לתוצרת הבינלאומית, האוסקר של 2003 היה גם אחד המכילים של תקופתו לקולנוע שאיננו באנגלית, תוצאה של שנה מוזרה שנשלטה לחלוטין על ידי "שר הטבעות: שיבת המלך" (כאמור, 11 מועמדויות, אף אחת מהן לא הפסיד). "שיחות נפש" הקנדי דובר הצרפתית היה מועמד לפרס התסריט המקורי, "שלישיית בלוויל" היה מועמד לפרס סרט האנימציה ולפרס השיר הטוב ביותר, וכמובן "עיר האלוהים" שהזכרתי מקודם. גיוון יפה ונדיר של לאומים היה גם בפרס שחקן המשנה: אלק בולדווין ("קולר") והזוכה טים רובינס ("מיסטיק ריבר") היו האמריקאים היחידים בקטגוריה, מסביבם יליד בנין דג'ימון הונסו ("באמריקה"), היפני קן וואטאנבה ("הסמוראי האחרון") ובניסיו דל טורו יליד פוארטו ריקו ("21 גרם").

הולנד – "תאומות"

המועמדים

הולנד – "תאומות" (De Tweeling / Twin Sisters)

שנתיים רצוף הייתה הולנד מועמדת לאוסקר, ומאוד משעשע שהסרט הקודם נקרא "אחות לצרה". עכשיו אנחנו עם "תאומות", אז בהחלט מצטייר פה איזשהו מוטיב. כנראה שהולנד סרבה לשלוח עוד סרטים על אחיות לאחר מכן, כי היא לא זכתה להיכלל שוב בחמישיית הסרט הבינלאומי מאז 2003 (נכון לכתיבת שורות אלו). או במילים אחרות, עד הודעה חדשה אנחנו נפרדים מהולנד, זוכת שלושה אוסקרים, וגם המדינה שיש לי אזרחות בה אז סיכוי כלשהו שהיא עוד תשמע ממני.

"תאומות" הוא אחד משני סרטי מלחמת העולם השנייה של 2003, מתבסס על ספרה של טסה דה לו. הוא נפתח בגרמניה, שם שתי תאומות קטנטנות, לוטה ואנה, נקרעות אחת מהשנייה לאחר מות הוריהן. לוטה נלקחת על ידי משפחה יהודייה ואמידה מהולנד, כאשר אנה נופלת לידי משפחה של כפריים בורים במעמקי גרמניה. הן גדלות שתיהן בצל הסביבה שלהן, האחת משכילה ומלטפת אך-בקרוב-נרדפת והשנייה אלימה ושמרנית, ובזמן שהן חושבות זו על זו ומנסות ליצור קשר, המשפחות עצמן מונעות מהן לדעת על גורלה של האחרת. מבלי לדעת על הכוחות שפועלים נגדן, האחיות מתפתחות בכיוון שיהפוך אותן לזרות. בחלוף השנים כל ניסיונותיהן להתאחד מציפים קשיים ומטענים שקשה להאמין שיוכלו לעקוף, בטח כאשר המלחמה פורצת ואירופה נקרעת בתוך עצמה.
את הסרט כתבה מרייקה ואן דר פול וביים בן סומבוחארט. לא נרשמו פסטיבלים גדולים לשמו והוא לא היה קיים בעונת הפרסים האמריקאים לפני מועמדותו לאוסקר.

יפן – "סמוראי הדמדומים" (The Twilight Samurai)

מסלול משונה התרחש עם יפן והאוסקר. כשהאקדמיה החלה להעניק פרסים לסרטים זרים, יפן עמדה באותה שורה יחד עם צרפת ואיטליה כגדולה שביצרניות הקולנוע בעולם (כך לפי האקדמיה), עם שלושה פרסים מיוחדים. כאשר הפרס הפך להיות תחרותי ב-1956, יפן הייתה לבת בית באוסקר וצברה 10 מועמדויות ב-25 שנים, הישג חסר תקדים למדינה שאינה אירופאית. ואז, פתאום, דממה. האקדמיה הדפה את נציגי יפן במשך 22 שנה, למרות שיפן שלחה לאוסקר סרטים כמו "רפסודיה באוגוסט" ו"הנסיכה מונונוקי", ובמקביל במהלך התקופה אקירה קוראסווה זכה בפרס למפעל חיים, וסרטו "ראן" אפילו זכה בפרס התלבושות.
ב-2003, נקודת הזמן בה אנחנו נמצאים כעת, יפן לפתע צצה אבל זה לא העיד על ההמשך. יחלפו שש שנים עד שהאוסקר יכיר שוב ביפן, אבל אז היא תבוא כמצנחת, ואפילו כמנצחת מפתיעה יש שיגידו. נגיע לכך בהמשך הפרויקט אם הכול יילך כמו שצריך.
אך על אף השנים הארוכות בהן נשארה מחוץ לחגיגה, יפן בכל זאת המדינה הלא-אירופאית עם הכי הרבה מועמדויות. נכון ל-2026, היחידה שמתקרבת אליה היא ארגנטינה, ויש לה פער משמעותי לצמצם.

הגיחה של יפן ב-2003 הייתה עם "סמוראי הדמדומים", סרטו של יוז'י יאמאדה, במאי ותיק שנשלח לאוסקר לפני כן עם "ניסיון אחרון" (1986) "תקווה וכאב" (1988) ו"גאקו 2" (1996), והנה, בגיל 72, הכניס סרט לאוסקר עם החלק הראשון בטרילוגיית הסמוראים שלו.
"סמוראי הדמדומים", שהוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, מתרחש ביפן הפיאודלית שם סייבי, סמוראי לשעבר וכיום פקיד, מתמודד עם מות אשתו האהובה כמו גם טיפול בבנותיו ובאימו הדמנטית. מכיוון שהוא משקיע את כל כולו בעבודה ובמשפחה, הוא מזניח את עצמו ואת חייו, מקבל מחבריו לעבודה את כינוי הגנאי "דמדומים" (לא בטוח למה זה גנאי. בעיני זה כינוי בד-אס לגמרי), מסתובב בבגדים בלויים למדי ולפי העדויות סביבו גם די מצחין. די ברור שהוא זקוק לאישה שתגרום לו להתאפס על עצמו, ואולי אפילו להתקלח. חברו הטוב מנסה לשדך לו את אחותו, צעירה מקסימה וטובת לב שזה עתה נמלטה מנישואים אלימים, ובה היה מאוהב סייבי בנעוריו. כאשר הגרוש שלה מגלה על הקשר בינה לבין סייבי, הוא מזמין אותו לדו קרב. סייבי מסרב לפגוע באיש הרע ולכן מגיע לאירוע לא עם חרב, אלא עם מקל במבוק, מה שלא מונע ממנו לפרק לחבוב המעאפן את הצורה. השמועה עושה לה כנפיים וסייבי לפתע הופך למישהו מכובד ומעורר יראה. לצערו, קוד הסמוראים מכריח אותו לקבל על עצמו משימה מסוכנת, והוא נאלץ להסכים.

"סמוראי הדמדומים" הוא לא אחד מהסרטים היפנים המהדהדים של התקופה, בטח ביחס לקולנוע של טאקשי קיאטנו ומיאזאקי, אבל הוא כן נקודת מפנה של השחקן הנפלא הירויוקי סאנאדה. למעשה, "סמוראי הדמדומים" לא היה סרט האוסקר היחיד שלו ב-2003. למעשה פלוס, "סמוראי הדמדומים" לא היה סרט האוסקר היחיד שלו ב-2023 עם המילה "סמוראי" בשם.
באותה שנה השתתף סאנאדה גם ב"הסמוראי האחרון" בכיכובו של טום קרוז, שהיה מועמד לחמישה פרסי אוסקר, ומשם פרץ לקריירה בינלאומית כמוה מעט מאוד שחקנים מהמזרח הרחוק הצליחו לייצר. סאנאדה השתתף ב"שמש" של דני בויל, "שעת שיא 3", "וולברין" ב-2013, "הנוקמים: סוף משחק", "מורטל קומבט", "ג'ון וויק 4", הסדרה "אבודים", ובשנת 2024 עשה היסטוריה כאשר היה לשחקן היפני הראשון שזוכה באמי, זאת בזכות "שוגון" שם גילם את לורד יושי טוראנאגה.

שוודיה – "רוע" (Ondska / Evil)

בשבילי המועמדות הזו תמיד נחשבה כאחת מעוררות התמיהה של הקטגוריה, בטח בתקופה הספציפית הזו, כי היא מאוד לא מאפיינת את הקו של האקדמיה. לא רק שמדובר בדרמת נעורים, סוגה שאנחנו אכן נתקלים מדי פעם אבל יחסית מעט (במהלך הניינטיז ראינו את "ילדה רעה" ו"מעבר לדממה" הגרמנים, "על אהבה וצרות אחרות" משוודיה, ו"הצד האחר של יום ראשון" מנורבגיה), "רוע" השוודי עדיין שונה מהם בעיקר בגלל הטבע האלים והאכזרי שלו. מחוץ לסרטי המלחמה, אנחנו כמעט ולא נתקלים באלימות על המסך בחמישיות השנתיות, להוציא מקרים מאוד ספציפיים של אירועים קולנועיים בלתי ניתנים להתעלמות כמו "אהבה נושכת".

"רוע" הוא סרט הקולנוע השלישי של מיקייל האפסטרום, אחרי שעבד לא מעט בטלוויזיה. אם שמו נשמע לכם מוכר, זה מכיוון שאחרי "רוע" הוא יובא להוליווד שם יקבל פרויקטים כמו "מחיר הבגידה" עם קלייב אוון, העיבוד לסטיבן קינג "1408" ו"תכנית בריחה" עם סטאלון ושוורצנגר.
"רוע" מבוסס על ספרו של הסופר והעיתונאי רב הפעלים יאן גילו ("טרילוגיית מסעות הצלב"), המתאר את ימיו של צעיר בפנימיית בנים בשוודיה של שלהי שנות החמישים, כך שאני מניח שיש פה גם ניסיון לייצר בחינה תרבותית של הדור הספציפי הזה שגדל בזמן ובמקום האלו. גיבור הספר, בן דמותו של גילו הסופר אם הבנתי נכון, הוא אריק פינטו בן ה-15 (השחקן והדוגמן אנדריאס ווילסון בהופעה קולנועית ראשונה, וממש לא נראה בן 15 חשוב לי לציין) שחי בצל אב מכה וזוועתי. אריק גם הוא מפתח נטייה לאלימות, ולאחר שהוא מרסק במכות מישהו בבית הספר שלו, ומקבל מהמנהל את הכינוי שישמש כשם הסרט, נשלח לפנימייה יוקרתית לבנים. שם הוא מגלה שההיררכיה בין התלמידים יצרה מצב של בריונות והתעללות, גרוע אפילו יותר ממה שיש לו בבית, בזמן שהמורים וההנהלה מעלימים עין. אריק מתחבר עם תלמיד לא פופולרי אחר שמגיע ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, ומחליט לפרק את המערכת ולהראות לתלמידים השולטים שזמנם בראש שרשרת המזון ספורים, והוא בהחלט לא מתכוון לעשות את זה על ידי עליונות אינטלקטואלית.

לצד אנדריאס ווילסון משחק הנריק לונדסטרום בתפקיד חברו של אריק, וגם מתגלה לנו הופעה שנייה בפרויקט הזה למשפחת סקארסארגד. אחרי שהאבא סטלאן כיכב במועמד שוודיה מ-1981 "השור", מגיע בנו השני גוסטאף סקארסגארד (שנולד בין אלכסנדר לבילי) כאוטו, התלמיד הבכיר והמתעלל. את גוסטאף תמצאו לאחר מכן ב"ווסטוורלד", "ויקינגים", "אופנהיימר" ו"אייר", אבל פה הוא עדיין עם שיער אז קשה קצת לזהות בהתחלה.
"רוע" הוקרן פומבית לראשונה בפסטיבלי טורונטו וטאלין, והיה להצלחה גדולה מאוד בשוודיה. מעונת הפרסים האמריקאית הוא נעדר.

שוודיה – "רוע"

צ'כיה – "ז'לארי" (Zelary)

זו דרמת מלחמת העולם השנייה הנוספת לפרק זה, והפעם מצ'כיה. אני נאלץ לבשר שנכון לכתיבת שורות אלו ב-2026, צ'כיה לא שבה לאוסקר, ולכן ממש כמו עם הולנד אנחנו נפרדים ממנה כאן ומודים לה על כל הרגעים היפים, עם סלובקיה או בלעדיה.
מבוסס על ספריה של קווטה לגאטובה, "ז'לארי" מתרחש בשנות הארבעים, שם אחות רפואית בשם אלישקה משמשת גם כחברת מחתרת אנטי-נאצית יחד עם אהובה הרופא המנתח. כאשר הגסטאפו תופס שני חברי מחתרת, הנותרים מבינים שחייהם בסכנה ועליהם להימלט. אלישקה, מבלי שאף אחד שואל אותה, נשלחת לז'לארי, כפר מרוחק, שם תינשא לאחד הפציינטים של אהובה ותחיה תחת זהות בדויה. בלי הרבה ברירות אלישקה נעתרת, ונאלצת להתחיל חיים חדשים במיטתו של גבר שאיננו מכירה בקהילה כפרית שהיא איננה מכירה את הלכותיה.
אני לא בטוח אם העלילה הזו נשמעת לכם מוכרת כי באמת עבר המון זמן, אבל היא כמעט זהה לחלוטין לזו של מועמד הונגריה מ-1980, "התוודעות". ההבדל המרכזי הוא שאצל ההונגרים הסיפור התרחש ברובו בדירה עירונית קטנה, ואצל הצ'כים מדובר בכפר ירוק שמצטלם נהדר. מעבר לזה, די אותו הדבר.

את "ז'לארי" ביים אונדריי טרויאן, שהפיק את מועמד בלגיה של שנת 2000, "כולם מפורסמים". זה לא הקישור היחיד לאותו מועמד מפוקפק, אלא גם התסריטאי חתום על שני הסרטים – פטר יארצ'ובסקי. את אלישקה מגלמת אנה גייסלרובה, שהיא סיפור כל כך גדול בצ'כיה, שזו אפילו לא הפעם הראשונה שנתקלנו בה בסריטה, גם אם זה קרה לפני הרבה זמן. היא השחקנית הראשית של סרט האימה הצ'כי הלא-רע "מכשפת הצהריים" (זוכרים את אימת החודש?), וגם דומה מדי לג'סיקה צ'סטיין. את האיכר טוב הלב שמסכן את חייו ואת חיי קהילתו בשביל אישה שהוא איננו מכיר מגלם גיורגי קסרהאלמי ההונגרי, שהופיע בסרטי האוסקר ממולדתו "האנוסן" ו"מפיסטו".
"ז'לארי" לא צבר פסטיבל גדולים לשמו, וכמו האחרים, שמו לא נקרא באירועים אחרים של עונת הפרסים האמריקאית.

צ'כיה – "ז'לארי"

הזוכה

קנדה – "שיחות נפש" (Les Invasions Barbares / The Barbarian Invasion)

עד 2003 ראינו כמה סרטי המשך שנכנסו לחמישיות אבל הם היו מעטים ("הדוד שלי" ו"נשיקות גנובות" מצרפת, "ארץ חדשה" משוודיה ו"איש הפלדה" מפולין). ב-2003 קנדה הצליחה לשחזר את מה שעשתה שוודיה בתחילת הסבנטיז, כאשר גם הסרט המקורי וגם סרט ההמשך היו מועמדים לפרס הבינלאומי ("המהגרים", "ארץ חדשה"). ההבדל אצל הקנדים הוא שהם אפילו זכו. כך "שיחות נפש" לא היה רק ההמשך הראשון שזוכה, אלא גם הזכייה הלא-אירופאית החמישית בסך הכול בתולדות הקטגוריה.

ב-1986 קנדה קיבלה את מועמדותה הראשונה בזכות "שיחות מלוכלכות" של דניס ארקנד. סרט די בלתי נסבל לטעמי העוסק בקבוצת בורגנים שנפגשים לארוחה ושם אוכלים בעיקר אחד לשני את הראש. שלוש שנים לאחר מכן שוב החזיר ארקנד את מדינתו לאוסקר, עם "ישו ממונטריאול" המוצלח בהרבה. וכעת הנה קנדה חוזרת בפעם השלישית בחסות ארקנד, עם סרט ההמשך ל"שיחות מלוכלכות" שאפילו כולל כמה דמויות מ"ישו ממונטריאול". ה-CCU, אם תרצו – היקום הקולנועי של קנדה.
ב"שיחות נפש" אנחנו מגלים שאחד מגיבורי הסרט הקודם, רמי (רמי ז'יראר), חולה בסרטן והמצב לא נראה טוב בכלל. אל התמונה נכנס בנו סבסטיאן (סטפאנה רוסו) שמחפש דרכים להקל על אביו העקשן. סבסטיאן ואימו לואיז, גרושתו של רמי (דורותי ברימן), מחליטים לקבץ את כל חבורת "שיחות מלוכלכות" עמם הקשר התרופף במהלך השנים, כדי לעודד את רוחו של רמי. שם גם סבסטיאן עולה על הרעיון הכי טוב להקל על סבלו של אביו: הירואין. אני לא צוחק. בשביל זה סבסטיאן יוצר קשר עם מכורה מקסימה ומסתורית (מארי-ג'וזה קרוז) שמספקת לרמי את החומר, ואולי זו גם הזדמנות בשבילה למצוא גאולה אחרי חיים קשים שעברה בעצמה.

"שיחות נפש" הוקרן בפסטיבל קאן, שם בחר חבר השופטים שכלל את מג ריאן, סטיבן סודרברג ודניס טאנוביץ' בין היתר, להעניק לסרט את פרס התסריט ואת פרס השחקנית הטובה ביותר למארי-ג'וזה קרוז, שנכנסת לסרט חצי שעה פנימה ודי לוקחת אותו כבן ערובה. היא הביסה בקאן את ניקול קידמן ("דוגוויל") ושרלוט רמפלינג ("בריכת שחייה") אם למנות כמה שמות גדולים מהתחרות. זוכה דקל הזהב באותה שנה, אם אתם מסוקרנים, היה "אלפנט" של גאס ואן סאנט.
בקנדה היה הסרט להצלחה עצומה, ונראה שגם העולם נשבה בקסמיו. "שיחות נפש" זכה בסזאר (כי היה גם הפקה צרפתית), בדונטלו האיטלקי, בפרסי הקולנוע האירופאי (כסרט שאיננו אירופאי. איזה כאב ראש), ב-NBR, היה מועמד לבאפט"א, לגלובוס הזהב ולפרסי המבקרים.
האקדמיה אפילו העניקה לו מועמדות לאוסקר התסריט המקורי הטוב ביותר, סיפור די משונה כי סרטי המשך מיועדים אוטומטית לפרס התסריט המעובד. תשאלו את "לפני השקיעה" ו"צעצוע של סיפור 3".

המרוץ ומי היה צריך לזכות

רשימת המועמדויות הכלליות לאוסקר ה-76 נחשבת לדי מוזרה עם לא מעט אנומליות. עם זאת, כשזה הגיע למעמד הזכייה בטקס עצמו, היו מעט מאוד הפתעות. כלומר אפס הפתעות. ופרס הסרט הבינלאומי לחלוטין היה חלק מזה.

בהתחשב בכך שארבעת המתחרים של "שיחות נפש" בכלל לא היו קיימים בעונת הפרסים, בכך שהוא היה בפער הסרט המעוטר ביותר מהחמישייה אחרי פסטיבל קאן, בכך שארקן כבר קיבל בוסט אוסקרי באייטיז, וכמובן המועמדות אקסטרה לפרס התסריט המקורי, אלו באמת לא היו כוחות. קנדה נועדה לקחת את הפרס הזה בלי הרבה מאמץ. אפילו בגלובוס הזהב הסרט הקנדי היה המשותף היחיד למקבילתו באוסקר (הוא התחרה מול "להתראות לנין", "מיסייה איבראהים", "השיבה" ו"אוסמה" שניצח).
גם במחשבה על מי היה המקום השני אני קצת מתבלבל. ברמת האלימינציה, אני מניח ש"רוע" השוודי היה במקום החמישי, סתם כי לא ראינו כאלה זוכים בקטגוריה הזו. מעבר לזה, כולם די זהים במעמדם.

את הפרק הזה פתחתי בתפילה שזו השנה הגרועה האחרונה של האלף, אבל מסתכלים בפריזמה רחבה זו רחוקה מלהיות השנה הגרועה בתולדות הקטגוריה. התואר הזה עדיין שייך כנראה ל-1982 ו-1986 (אני צריך לעשות בדיקה מדוקדקת יותר). העניין שגם אם אין פה שום סרט שהייתי מכריז על כקטסטרופה מוחלטת, עדיין אין אף אחד שהיה מקבל ממני יותר מ"סחתיין".

"תאומות" ההולנדי ו"סמוראי הדמדומים" היפני יכולים לחלוק את אותה משבצת. הם שניהם סרטים בסדר גמור, הפקות מרשימות עם סטים יפים ומשחק סבבה, ושניהם בוחרים בנראטיב היסטורי אבל כזה שיש לו מה להגיד על האדם באשר הוא. ההסתייגויות שלי הן מכך שהדבר הזה שהם רוצים להגיד לא הכי מעניין, ושניהם בחרו במעל שעתיים לעשות את זה בלי באמת סיבה מוצדקת.
אני מרגיש רע להתייחס אליהם ככה כי הם באמת סרטים מושקעים מאת יוצרים מיומנים אבל פשוט לא הצלחתי להיתפס עליהם. ייתכן וזה מעיד עלי, או על המצב שהייתי בזמן הצפייה בהם, יותר מכל דבר אחר.

קנדה – "שיחות נפש"

"שיחות נפש" ניצב באמצע מבחינתי, כשהדבר הכי טוב שאני יכול להגיד עליו ללא עוררין זה שהוא כל כך הרבה יותר טוב מקודמו שזה אפילו לא מרגיש מאותו עולם. ב"שיחות מלוכלכות" די רציתי שכל הדמויות ימותו, הפעם לפחות היה לי נחמד איתן. גם הקולנוע של ארקנד השתכלל והוא משתמש טוב יותר באמצעי המבע העומדים לרשותו. הוא גם הסרט הכי קצר מהחמישייה, וזה בהחלט יתרון.
הנשק הסודי של "שיחות נפש" הוא כאמור מארי-ג'וזה קרוז, אמנם בתפקיד משנה, אבל גם הכתיבה וגם הביצוע הופכים אותה לבלתי נשכחת. בכלל זה סיפור מוזר עם השחקנית הזו, שכמובן הפכה להיות מחוזרת למדי לאחר הזכייה בקאן ואפילו קיבלה קצת באזז אוסקר על הופעתה ב"מינכן" של ספילברג ו"הפרפר ופעמון הצלילה", אבל נראה שהקריירה שלה לא תפסה כמו שהיה ניתן לשער ב-2003. קרוז לא הפסיקה לעבוד מאז, אבל הסרטים שלה בעשרים השנים האחרונות או שלא עוררו יותר מדי עניין, או שלא מאוד התייחסו לנוכחותה שם.

כשזה מגיע ל"רוע" היחס שלי קצת שונה כי זו הצפייה השנייה שלי בו, והיא הקפיצה את מניותיו בעשרות אחוזים ביחס לפעם הקודמת. לא רק שהוא משב רוח מאוד מעניין במורשת האוסקר הבינלאומי, אלא גם שהוא עשוי מצוין. העניין הוא שלא כל כך הבנתי את המהות שלו, והתיאוריה היחידה שהצלחתי לחשוב עליה מאירה אותו באור יחסית שלילי.
ערכי הפקה משובחים בצד, "רוע" הוא סרט מאוד מבלבל כי או שלגיבור אין מהלך גאולה או שמהלך הגאולה שלו משובש ומטריד. שזה לא בהכרח דבר רע, סתם גורם לי להרבה מאוד תהיות.
הקטע הוא שאריק הפרוטגוניסט הוא קורבן בביתו אבל תוקף בחוץ. השנה בפנימייה לא באמת משנה אותו – הרי הוא היה בריון אלים גם כשנכנס לשם – אבל מבחינת הסרט המהפך האמיתי מתרחש כשהוא חוזר הביתה, ולראשונה יכול לעמוד מול אבא שלו ולהגיד לו שאם ירים יד עליו או על אמו פעם נוספת זה היום האחרון שלו בחיים. מצד אחד זה יופי כי הנה הוא יכול לעצור את מעגל האלימות, אבל מאדך הוא גם משתמש באלימות כדי לעשות את זה.
בגלל נסיוני האישי כמי שגדל בצל איומי בריונות תמידיים (מחוץ לבית, חשוב לציין), אריק הוא דמות שאני באופן אישי שונא, והעובדה שהוא רק הופך להיות חזק יותר בסוף בזכות אלימות, הוא לא בדיוק המהלך שאני הכי תומך בו. אריק איננו אדם טוב יותר בסוף הסרט, כך לפחות לפי הקריאה שלי, אלא כזה שעוד יותר בטוח בעצמו כדי לעצור את מי שגרם לו את הכאב הראשוני בחייו. משהו נורא מוזר בסרט הזה, שרציתי לאהוב יותר.

כך שבזמן שזו תמונה שמאוד לא מחמיאה לי, אני הייתי מצביע ב-2003 ל"ז'לארי" הצ'כי למרות שהוא באמת מהקלים לעיכול והלא מאתגרים של השנה, ומילולית ראינו סרט מאוד זהה לפני כן ("התוודעות" כאמור, שגם היה הרבה יותר טוב). אבל למרות שגם הצ'כי סרט ארוך מאוד, הוא השלם והיציב יותר מכל המועמדים. הוא גם לגמרי הסרט היחיד מהחמישייה שהייתי שוקל לראות שוב מתישהו בהמשך חיי. הוא אמנם הולך על מקומות מאוד מוכרים ולא מסתכן יותר מדי, אבל את המשימות שלקח לעצמו הוא מבצע הכי טוב שיש. הסיפור מאוד מעניין גם בהקשר של האישה שצריכה להסתגל לחיים חדשים, אבל גם מנקודת המבט של הקהילה שלה והדמויות הרבות שמאכלסות את הסרט. הוא מבוצע נהדר עם שיחזור אומנותי מקסים וסיקוונסים יפהפיים, וגם היחיד מהחמישייה שריגש אותי לרמה של דמעות בסופו. לכן אני מאמין שהוא גם היחיד שהיה קרוב לאיים על "שיחות נפש" בשלב ההצבעות. לעולם לא נדע. לפחות נתנחם בכך שנוכחותה האחרונה של צ'כיה באוסקר (נכון ל-2026) הייתה בזכות סרט יפה מאוד, גם אם זה לא הסתיים בזכייה.

השנה הבאה תהיה יותר טובה. אני אומר את זה בוודאות. בפרק הבא אמנם יש שני סרטים עם בדיוק אותה עלילה, אבל גם שני סרטים מפורסמים למדי, והפתעה גדולה שמגיעה מאפריקה. אז גם אם הפרקים האחרונים גרמו לכם קצת לאבד כוח, אני שמח לבשר שזה משתפר מעכשיו.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-2003:
צרפת – 32 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 26 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 18 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 13 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 13 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 12 (מתוכן 2 זכיות)
יפן – 11 (+ 3 פרסים מיוחדים)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
מקסיקו – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
ארגנטינה – 5 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
יוון – 4
נורבגיה – 4
אלג'יר – 3 (מתוכן זכייה אחת)
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
קנדה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
הונג קונג – 2
סין – 2
איסלנד – 1
אירן – 1
אוסטריה – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פורטו ריקו – 1
פינלנד – 1
קובה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989,
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999,
2000, 2001, 2002