פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 42: שנת 1997

אם לומר זאת בישירות, הפרק הקודם, זה של 1996, היה לאורכו ולרוחבו בעצם תלונה, או יותר נכון רטינה, על הסרטים שנבחרו. טובים יותר או פחות זה כבר עניין של טעם, אבל מה שנראה לי הייתה קביעה די אובייקטיבית היא שהסרטים האלו נטולי משמעות היסטורית. אין להם או ליוצרים שלהם הרבה רלוונטיות לאומנות הקולנוע, ולמעשה כל הקיום שלהם מצטמצם לאוסקר הבינלאומי בלי הרבה ערך מוסף. פרק שלהכין אותו היה מסעיר בערך כמו שיעורי בית (למרות שאני מקווה שהצלחתי לעשות אותו מעניין לקריאה בכל מקרה).

הקטע המשעשע, או אולי האירוני, עם 1997 לשמה התכנסנו, זה שאפשר להגיד את אותם הדברים גם הפעם – אבל יש טוויסט. חמשת המועמדים לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר הנוכחי כולם סרטים שאני מניח שרובכם לא שמעתם עליהם מאז אותה שנה. אין פה סרטים שמככבים במיני רשימות ואף אחד לא נחשב חובת צפייה. ההבדל מ-1996 הוא שמדובר בחבורה מצוינת. שוב, שום דבר שאמור לגרום לכם לרוץ ולחפש אותם, אבל לפחות הצפייה עצמה הייתה טובה ויהיה כיף לספר עליהם. וכן, זה כולל גם את הנציג של המדינה שעד כה החליטה לעשות לי רק חיים קשים.
מה שעוד ממש בלט לי בחבורה הזו היא שיותר מחצי ממנה הם סרטי התבגרות. האקדמיה תמיד נמשכה לנראטיבים מרגשים על ילדים חמודים אבל הפעם זה באמת היה מוחלט, עם שלושה סרטים כאלו מתוך החמישייה. מה גם שארבעה מהמועמדים נשענים בעיקר על הקשר בין הגיבור/ה לאביו/ה, בין אם הוא נוכח בסרט או לא.

חמשת הסרטים של הקטגוריה ב-1997 – ארבעה אירופאים ודרום אמריקאי – נבחרו מקבוצה של 44 מדינות. גם שם לא תמצאו הרבה קלאסיקות או סרטים שמהדהדים מאז בזיכרון, להוציא אחד עצום: נציג יפן "הנסיכה מונונוקי". עד אותה תקופה טרם התקבל סרט אנימציה לקטגוריה הזו (נחשו מי הראשון. רמז: גאווה ישראלית), אז סיכויו היו די נמוכים מלכתחילה אבל זה אחד הפספוסים הגדולים ביותר של האקדמיה אי פעם. למעשה, הוא הפספוס האוסקרי ה-77 הגדול ביותר, אם להאמין לדירוג התעלמויות האוסקר הגדולות ביותר שלי.
מעבר אליו אפשר לציין מהנותרים בחצי כוח את "החיים בוורוד" מבלגיה, זוכה פרס מיוחד בפסטיבל קאן "ווסטרן – הדרך לאהבה" מצרפת (אף אחד מהזוכים הגדולים של הפסטיבלים המובילים לא נשלח כנציג) ו"גאבה" האיראני של מחמלבאף. ישראל שלחה את זוכה האופיר השנתי "עפולה אקספרס".

האוסקר ה-70 במספר היה כמעט טקס של סרט אחד, "טיטניק" כמובן. הסרט המצליח ביותר בכל הזמנים לתקופתו (ללא חישובי אינפלציה) שלט בכיפה עם 11 זכיות מתוך 14 מועמדויות, מכניס את עצמו כשיאן המועמדים (עם "הכול אודות חווה" ובעתיד "לה לה לנד") ושיאן הזוכים (עם "בן-חור" ובעתיד "שר הטבעות: שיבת המלך"). ההפסדים היחידים שלו היו בפרס השחקנית הראשית (ל"הכי טוב שיש"), בפרס שחקנית המשנה (ל"סודות אל.איי") ולאיפור (ל"גברים בשחור"). מבין כל המועמדים באוסקר הכללי, היחיד שלא היה באנגלית לחלוטין הוא "קונדון" של מרטין סקורסזה.

ברזיל – "ארבעה ימים בספטמבר"

המועמדים

ברזיל – "ארבעה ימים בספטמבר" (O Que é Isso, Companheiro / Four Days in September)

ברזיל הייתה על הגל האוסקרי בשנות התשעים עם שלוש מועמדויות תוך ארבע שנים. השיא יגיע בפרק הבא, אבל אם קצת להקדים את המאוחר, יש קשרים משפחתיים בין כל המועמדויות המודרניות של ברזיל (כלומר, מאז "שומר ההבטחות" ב-1962).
זהירות: ניים דרופינג.
ב-1995 הייתה ברזיל מועמדת עם "זוג ועוד זוג" שביים פאביו בארטו. כעת, ב-1997 אנחנו עם "ארבעה ימים בספטמבר" שביים אחיו, ברונו בארטו. זאת ועוד – בסרט הנוכחי מככבת אישה צעירה מאוד בשם פרננדה טורז, שגם אימה, פרננדה מונטנגרו, מופיעה לסצנה קצרצרה. המועמד הבא של ברזיל יהיה ממש שנה אחר כך, "תחנה מרכזית ברזיל", הפעם בכיכובה של גברת מונטנגרו בעצמה (שאפילו תהיה מועמדת בעצמה לפרס השחקנית) ובבימויו של וולטר סאלס. ברזיל תחכה 26 שנה למועמדותה הבאה, "אני עדיין כאן" שגם אותו יביים וולטר סאלס, בכיכובה של פרננדה טורז, עם הופעת אורח של – ניחשתם נכון – אימה פרננדה מונטנגרו. הכול מתחבר יחד.

אם חוזרים לנקודת הזמן ממנה התחלנו, "ארבעה ימים בספטמבר" הוא כאמור סרטו של ברונו בארטו ("דונה פלור נשואה לשניים") שאני מקווה שזה בסדר אם אכתוב שהוא מתרחש על פני הרבה יותר מארבעה ימים, ולמעשה לא כולו בספטמבר. השם הזה הוא הבחירה הבינלאומית, כאשר זו המקורית מפורטוגזית מתרגמת למשהו בין "מה קרה, קומראד?" לבין "מה זה היה, חבר?". זה שמו של הספר שעליו מבוסס הסרט, אותו כתב פרננדו גאביירה ובו מובאים זיכרונותיו של המחבר מאירוע שטלטל את ברזיל בימי הדיקטטורה שלה ב-1969. אם כי, לפי מה שאני מבין, הסרט נטל לעצמו חירויות די משמעותיות במעבר מההיסטוריה אל המסך.
"ארבעה ימים בספטמבר" מתרכז בקבוצת מחתרת צעירה ששמה לעצמה מטרה להפיל את המשטר הדיקטטורי של ברזיל ולשחרר אסירים פוליטים. לטובת העניין הם מחליטים לחטוף את השגריר האמריקאי, יחד אתו הם מתחבאים בבית כפרי נטוש. הסרט מתרכז בדינמיקה בין הקבוצה הצעירה לבין עצמם והשגריר, ובמהלכים של השירות החשאי לאתר את השגריר ולשחרר אותו.

את התפקיד הראשי של גאביירה גילם פדרו קארדוסו, ואת המנהיגה הקשוחה גילמה אותה פרננדה טורז הנהדרת. כמו רבים גם אני נחשפתי אליה רק ב-2024 עם "אני עדיין כאן", כך שלראות את גרסת סוף שנות העשרים שלה עשה אותי שמח במיוחד. מעבר לקאסט הברזילאי, הסרט הצליח להביא לעצמו חיזוק אמריקאי עם לא אחר מאשר אלן ארקין (לימים זוכה האוסקר על "מיס סאנשיין הקטנה") כשגריר החטוף, ופישר סטיבנסון (שלאחרונה מופיע בכל סרטיו של ווס אנדרסון, וגם מפיק תיעודי שזכה באוסקר על "הלגונה הסודית").
"ארבעה ימים בספטמבר" הוקרן בפסטיבלי ברלין וטורונטו, ובארה"ב הופץ על ידי מירמאקס והארווי וויינשטין.

גרמניה – "מעבר לדממה" (Jenseits der Stille / Beyond Silence)

עוד לפני "משפחת בלייה" הצרפתי (2014) והרימייק האמריקאי זוכה האוסקר שלו "קודה" (2021), היה "מעבר לדממה" הגרמני. האמת שכל כך נדהמתי מהמשותף בעלילות הסרטים האלה שמיהרתי לבדוק האם בעצם גם "משפחת בלייה" נותן קרדיט לסרט הגרמני, אבל לא מצאתי שום אינדיקציה לכך.
"מעבר לדממה" הוא סיפורה של נערה שנולדה להורים חרשים, אבל היא עצמה שומעת. לא רק זה, נפשה נמשכת אל עולם המוזיקה וחלומה הוא להיות נגנית קלרינט. אביה, אדם די טוב בסך הכול אבל לא הכי מווסת רגשית, מפתח טינה כלפי התרחקותה של בתו הבכורה, ורצונותיה שלה מאיימות לקרוע את התא המשפחתי. בלי להיכנס ליותר מדי ספויילרים, אומר שאפילו סצנת הסיום של הסרט הזה זהה לאלו שהוזכרו.

במאית הסרט היא קרולינה לינק בת ה-33, שלימים תעשה היסטוריה אוסקרית משלה: ב-2003 תהיה הבמאית הראשונה שהייתה מועמדת פעמיים לאוסקר הבינלאומי, והאישה השנייה שתזכה. בתקווה שעוד נגיע לשם. בתפקיד הראשי מככבת סילביה טסטוד ("לורדס", "סוספיריה").
הנוכחות היחידה של הסרט בעונת הפרסים הייתה כאחד ממצטייני הקולנוע הזר מטעם ה-NBR.

ספרד – "סודות של הלב" (Secretos del Corazón / Secrets of the Heart)

סרט ההתבגרות השני ברשימת המועמדים הגיע מספרד, הראשון מתוך רצף של שלושה מועמדים ספרדים בזה אחר זה. היא הראשונה שהצליחה לעשות טריפל רצוף מאז איטליה (1989-1991).
את הסרט כתב וביים מונצ'ו ארמנדאריז, שכבר צבר לעצמו תארים רבים מאז תחילת הקריירה שלו בשנות השמונים. עד המועמדות לאוסקר הוא הספיק לזכות פעמיים בפרס הגדול של פסטיבל סן סבסטיאן, להכניס סרט לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ולזכות בשני פרסי גויה על תסריט.

"סודות של הלב" מתרחש בספרד של שנות השישים, דרך עיניו של חאווי בן התשע. הוא ואחיו הגדול עברו לבית דודותיהם הרווקות לאחר מות אביהם. את בית ילדותו בכפר, שם עדיין גרים אמו האלמנה, דודו וסבו, הוא פוקד רק בחופשים. חאווי הוא ילד רגיש ועדין למדי, ובאופן טבעי השאלות על הסיבות שהביאו את אביו להתאבד מעסיקות אותו לא מעט. מעבר לכך, בשנה הזו העולם יפתח לאט לאט אל חאווי, והוא יבין וילמד הרבה דברים שהוסתרו ממנו, בין אם כדי לשמור עליו או לא.
הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין וזכה בשלושה פרסי גויה, אבל הפסיד את פרס הסרט הטוב ביותר.

ספרד – "סודות של הלב"

רוסיה – "הגנב" (The Thief)

סרט ההתבגרות השלישי הוא הנציגות הרוסית, שנה שנייה ברציפות אחרי שהייתה מועמדת על "האסיר מההרים". זהו סרטו של פאבל צ'וקראי, ובכורתו הייתה בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. מבין סרטי ההתבגרות המועמדים ב-1997 הוא על הילד הקטן מכולם, סניה בן החמש (מישה פיליפצ'וק, בקלות אחד הילדים הכי חמודים שראיתי בסרט אי פעם), שאביו מת במהלך מלחמת העולם השנייה ואימו הצעירה קטיה (יקטרינה רדניקובה) נאלצת לגדל אותו לבדה וחסרת כל. בנסיעה ברכבת הם פוגשים חייל מקסים וחתיך מאוד בשם טוליאן (ולדימיר משקוב, כיום אחד מתומכי פוטין הנלהבים, אם מישהו מעוניין), שהופך תוך כמה דקות למאהב של קטיה ודמות אב לסניה. יחד הם מגיעים לעיר ומעמידים פנים שהם משפחה על מנת למצוא לעצמם חדר בדירה צפופה, אבל במהרה מתגלה שהתמונה האידיאלית היא לא יותר מאשליה. טוליאן הוא למעשה נוכל, כנראה אפילו לא חייל, שעובר ממקום למקום, מפתה נשים וגונב חפצי ערך. סניה מגלה את האמת די מהר, אבל קטיה כבר עמוק בתוך מערכת היחסים הלא בריאה הזו, וכאשר טוליאן נתפס על ידי המשטרה, האמא והילד נותרים שבורים, צריכים להתחיל הכול מחדש.

הזוכה

הולנד – "שאלה של אופי" (Karakter / Character)

ב-1997 הולנד הצטרפה לקבוצה מצומצמת מאוד של שלוש מדינות להן יותר משני אוסקרים בינלאומיים תחרותיים: צרפת ואיטליה כמובן (השיאניות, עם 9, לא כולל הפרסים המיוחדים) ושוודיה. לרשימה הזו גם בהחלט אפשר להוסיף את רוסיה, אם מחברים לה את שתי הזכיות כשהייתה חלק מברית המועצות. אגב, עד 2026 הרשימה הזו לא תגדל במיוחד, ותוסיף פנימה רק את ספרד, דנמרק וגרמניה.
זכייתה השלישית והאחרונה לרגע זה של הולנד הגיעה שנתיים אחרי הניצחון הקודם ("שושלת אנטוניה") ועל אף ששני הזוכים האלו הם סיפורים על נראטיב בין-דורי המתפרש על פני כמה עשורים, באמת קשה לחשוב על שני סרטים שונים זה מזה. הראשון הוא דרמה מטריאכלית עם נגיעות של ריאליזם פיוטי, והשני הוא דרמה אפלה על מאבק פטריאכלי.

"שאלה של אופי" מבוסס על רב המכר שכתב פרדיננד בורדווייק ב-1938. בהולנד של תחילת המאה העשרים גבר צעיר, רגע אחרי סיום לימודי המשפטים שלו בהצלחה, נלקח לחקירה בעניין מותו האלים של דרוורהייבן – נוטוריון ובנקאי רב מעמד וחסר רחמים. הבחור, יעקב ווילם קטאדראוופה (פדיה ואן הויט, שלי תמיד הזכיר את רוברט דאוני ג'וניור הצעיר, ולאחרונה נצפה בסרט האימה "לשון הרע"), מגולל לחוקרים את סיפור היכרותו עם העסקן המת (יאן דיקלייר, הלא הוא הכומר יאנס ממועמד בלגיה של 1992), שלמעשה היה אביו, תוצאה של לילה חד פעמי של הגבר הערירי עם עוזרת הבית שלו.
קטאדראוופה חסר האמצעים שואף לטפס במעלה הסולם החברתי על ידי לימודים ועבודה קשה, והוא אכן מצליח יפה, אבל מוצא את עצמו נשאב למשחקי כוחות של שנים עם אביו ממנו ניסתה אימו לחתוך את הקשר. האם קטאדראוופה הוא האחראי למותו בטרם עת של דרוורהייבן ומה בעצם הייתה מטרתו של איש העסקים האכזר כל השנים האלו? זאת נגלה בתום השעתיים של הסיפור הדיקנסי הזה, שהוקרן במסגרת שבוע המבקרים של פסטיבל קאן.

זהו סרט הביכורים של מייק ואן דיים, אז בן 38. לשמו רק שני סרטים בלבד אחרי "שאלה של אופי" אז מעניין לדעת מה קרה שם שגרם לו להימנע מעשייה רצופה. השנה (2026) אמור לצאת סרט חדש שלו, לראשונה מזה שמונה שנים, גם הוא בהשתתפות פדיה ואן הויט.

רוסיה – "הגנב"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

המרוץ של 1997 מרגיש כמו כזה בו כל – או רוב – חמשת המועמדים הגיעו לשלב ההצבעות במצב של שוויון, משהו שהיה יותר שכיח בניינטיז מהעשורים האחרים. כלומר, אם לשפוט לפי הנתונים היבשים (נוכחות בפסטיבלים גדולים, ביקורות, יחס מעונת הפרסים האמריקאית וחשיבות היוצרים) כולם נראים די שווי ערך ולכן נוצר מצב שבו נראה שיש קרב צמוד למדי. זה, אגב, ממש לא יהיה המצב בטקסים הבאים.

אני מניח, על פי הסקת מסקנות מההיסטוריה ולא שום מידע קונקרטי, שכנראה המועמד הגרמני "מעבר לדממה" היה זה עם הסיכויים הנמוכים יותר. גם בגלל שהוא סרט שעוסק בתקופה עכשווית (הזוכה האחרון שהתרחש בתקופה בה צולם היה "מסע של תקווה" ב-1990), הוא עוסק בנשים (בעשר השנים האחרונות רק שני סרטים במרכזם נראטיב נשי מובהק זכו, שלושה אם מוסיפים את "הודו-סין"), ואין לו שום עוקץ פוליטי. זו דרמת התבגרות משפחתית שגרתית למדי, גם אם מוצלחת באופן יחסי.
הוא גם זה שאני באופן אישי הייתי ממקם כחמישי. בעיני הוא הכי פחות מהודק ויציב משאר המועמדים, מכיוון שתסריט שלו מפוזר מאוד והרבה פעמים חוזר על אותן נקודות. מה שגם הקולנוע שלו, ראוי ומיומן ככל שיהיה, איננו ייחודי או מבריק באיזושהי דרך. כסרט בפני עצמו הוא בעל מעלות רבות, אבל בתוך התחרות הזו הוא בעיני החלש ביותר.
מעבר אליו, אני חושב שכל ארבעת הסרטים האחרים היו בעלי סיכויים די זהים לזכייה.

היתרון של "הסודות של הלב" הספרדי ו"הגנב" הרוסי הוא שהן דרמות תקופתיות במרכזן ילד קטן (שהאקדמיה מאוד אהבה אם לשפוט לפי זכיות "קוליה", "מסע של תקווה", "סינמה פרדיסו" ו"פלה הכובש", ובהמשך "החיים יפים"); "ארבעה ימים בספטמבר" הוא סרט על תקופה היסטורית מהעבר הקרוב מלאת חשיבות ואג'נדה פוליטית (כמו "שמש בוגדנית", "הודו-סין", "מדיטרנו", "התקיפה" ו"הסיפור האמיתי"); בזמן ש"שאלה של אופי" ההולנדי הוא הפקה מרשימה עם מצפון חברתי וקולנוע סוחף (פחות או יותר כל הדוגמאות הנ"ל).

אם להמשיך באלימינציה מתוך הארבעה האלו, כנראה ש"ארבעה ימים בספטמבר" הברזילאי נמנע מלהגיע כזוכה לקו הסיום כי הוא הבעייתי ביותר מבחינת קונטקסט. מעבר לכך שהביקורות כלפיו היו מעורבות ופחות מזה, הוא היה פרובלמטי מאוד ביחס שלו אל שובים וחוטפים. גם אם גיבוריו אנשים פגומים ולעיתים חלשים, נראה שהוא לחלוטין לוקח את הצד של הפורעים. זו כמובן זכותו הבלעדית, אבל מי כמונו יודע שגם אלו הפועלים באופן לא חוקי ו/או אלים נגד כיבוש או דיכוי כנראה טומנים בתוכם צדדים אפלים מהנורמה. "ארבעה ימים בספטמבר" עשוי מצוין, יש בו רגעי מתח משובחים והוא מתמודד עם מספר רב של דמויות ואירועים באופן מיומן ומרשים, אבל חסרה איזושהי מורכבות שהייתה הכרחית בטיפול בחומר נפץ נראטיבי כמו זה.

בשלב הזה הגיע הזמן לדבר על הפיל בחדר. או שמא צריך לכתוב האלפאנטה שבחדר – המועמד הספרדי.
למקרה שאתם לא קוראים את הפרויקט בסדר כרונולוגי, או שקיפצתם על כמה פרקים פה ושם, עלי להסגיר שהספרדים ואני נמצאים בסכסוך קשה שנפתח אי שם בפרק החמישי, ורק הלך והחריף. האמת שההתחלה הייתה מבטיחה. המועמד הראשון של ספרד, "הנקמה" ב-1958, היה סרט מצוין. מאז ועד 1996, ספרד הייתה מועמדת 14 פעמים, כולם ללא יוצא מן הכלל הסרטים החלשים, המתישים והמיותרים ביותר בקטגוריה אליה נקלעו. להוסיף חטא על פשע, עד ל-1997 ספרד זכתה פעמיים עם "להתחיל בשנית" (1982) ו"הפיתוי היפה ביותר של חיי" (1991), מבחינתי שתי הזכיות הכי רעות בתולדות האוסקר נכון לרגע זה. בשלב הזה אני באמת מתכווץ אוטומטית כשמחכה לי סרט ספרדי לפרק.
אבל, כאדם אופטימי ומכיל בסך הכול, נתתי הזדמנות שווה ל"הסודות של הלב" כי מה אכפת לי. לא עולה לי כסף (רק זמן ושפיות). ואין שמח ממני לבשר שהנה, המאבק נבלם. אין לדעת אם זו הפסקת אש או הסכם שלום (המועמד הבא של ספרד מרגיש כמו התגשמות הסיוטים שלי, על זה נדבר בפרק הבא), אבל סרטו של ארמנדריז הוא לא רק המועמד הטוב ביותר של ספרד מאז 1958, הוא גם יופי של סרט בפני עצמו.
כמו לפחות שלושה מהחמישייה הזו, גם הוא לא משהו שאני מאיץ בכם לראות. אין בו הרבה דברים שמבליטים אותו מסרטי התבגרות-סודות-משפחתיים אחרים, אבל הוא פשוט סרט טוב. התסריט לא סופר מתוחכם והליווי המוזיקלי הניינטיזי קצת חירפן אותי באיזשהו שלב, אבל הוא מבויים ברגישות, יש בו לא מעט קטעים שממש העלו בי דמעות, ואפילו כמה צחקוקים רשמתי בדרך. הוא לא טופ של הקטגוריה הזו, אבל בהחלט חוויה חיובית.

בפסגת 1997 נמצאים שניים, ההולנדי והרוסי, ואני באמת מסוקרן איפה התמקם "הגנב" בתום ספירת הקולות. התחושה שלי היא שהוא נתן פייט רציני לזוכה "שאלה של אופי", אבל סימוכין אין ולעולם לא יהיו.

הולנד – "שאלה של אופי"

"שאלה של אופי" הוא אהבה רבת שנים שלי. ראיתי אותו פעם אחת, לפני המון המון זמן, אבל הוא נרשם אצלי כאחד הסרטים המרשימים של תקופתו. זה לא מאוד השתנה אחרי הצפייה העכשווית יותר, אבל ההתלהבות שלי התקררה בכמה אחוזים בודדים.
לפני הכול, די מדהים שזה סרט ביכורים. האתגר בלהתמודד עם הפקה כל כך גדולה בסיפור בעל אלמנטים של מתח והסתרה המתרחש על פני תקופה ארוכה הוא עצום, ו-ואן דיים גורם לזה להיראות קל. במהלך כל השעתיים שלו, "שאלה של אופי" כמעט לא מפיל את הכדור לרגע, ועובר מסצנה משובחת לאחרת, בין אם כזו מלאת ניצבים ופעילות, ובין אם שני אנשים משוחחים בחדר אפוף צללים. המשחק של ואן הויט ודיקלייר יוצא מן הכלל, ובעיקר הכימיה ביניהם משובחת (הדינמיקה הזו הזכירה לי מאוד כזו של מועמד עתידי בקטגוריה הזו, טאהר רחים ונילס ארסטרופ ב"נביא" הצרפתי), הסטים הכרומתיים מרשימים בכל רגע, והשימוש במצלמה ותאורה מפואר. עם זאת, זה מסוג הסרטים שמורגש שהרבה מהעלילה נשארה בחוץ, ולמרות שאני מודה לאלוהי הקולנוע על כל סרט שלא עובר את השעתיים, יכול להיות שקצת יותר נפח היה הופך אותו ליותר פוגע או מצמית. כלל לא התפלאתי כאשר התברר שהחומרים שנשארו מחוץ לסרט נכנסו פנימה לטובת מיני-סדרה שיצאה בשנת 1999.

את "הגנב", לעומת זאת, לא ראיתי לפני העבודה על הפרק, ולא ידעתי כלל למה לצפות. על אף שכמו ההולנדי גם הוא מתרחש באירופה מוכה ועלובה של לפני מאה שנה, ושניהם סיפורים על מערכת יחסים בין צעיר ודמות אב, הוא סיפור קטן הרבה יותר. וגם קצר יותר בחצי שעה. ועדיין, האפקט הרגשי שלו מהדהד אפילו יותר מ"שאלה של אופי".
אתוודה שלקח לי קצת זמן להיות במאה אחוז עם "הגנב". הוא מרשים כבר מהדקה הראשונה, אבל היה ברור לאן הסיפור מתקדם והרגשתי שאלו טריטוריות שכבר היינו בהן בעבר. זה אולי לא ממש השתנה במהלכו, אבל הליהוק המעולה של פיליפצ'וק הילדון ומשקוב הנוכל העניקו לסרט חיים משל עצמו, כך שאפילו כשהדמויות מחליפות שחקנים בשני האפילוגים של הסרט (האפילוג הראשון לא ייצא לי מהראש בחיים), הם כבר אנשים מגובשים שאין כל כך הרגשה של קפיצה בזמן.
מכיוון שאינני רוסי או בעל זיקה סובייטית, אומר בזהירות שלתפיסתי הסרט גם מנסה לומר דרך סיפור ההתבגרות הזה הרבה דברים על רוסיה המאוחרת, על הדור שהוביל את המדינה אל שנות השמונים והתשעים. יש פה הרבה שכבות לגלות ולהעמיק בהן, וכמעט כל סיקוונס בו מסתיים בעוד לחיצה על הלב.
אני אישית הייתי מצביע ל"שאלה של אופי" אז אני חושב שהאקדמיה עשתה את הבחירה הנכונה. כנראה שגם הם רותקו לחלוטין על ידי המסלול המפותל והכואב של הגיבורים ההולנדיים. אבל אם התוצאות היו אחרות, ורוסיה הייתה מרוויחה אוסקר נוסף, גם זו הייתה נחשבת לאחת המוצדקות של העשור.

בפרק הבא זוכה אחד הסרטים הקאנוניים ביותר של התקופה, שסחף את האוסקר כמו שמעט עשו לפניו או אחריו. לצדו מועמד אחר שהשתלב בקטגוריות הכלליות, שניהם, כמובן, תוצאותיו של קמפיין אינטנסיבי של הלוחש לאוסקר (והאנס) הארווי וויינשטין בשנה שבה כבש רשמית וסופית את כל הוליווד. מעבר לכך, גם מדינה חדשה מצטרפת למרוץ, כזו שעוד לא דיברנו עליה אבל תזכה בעתיד, והבמאים הספרדים באים לריב אתי עם נוכחות כפולה כנציגים של שתי מדינות שונות. יהיה טנגו. מילולית.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון לשנת 1997:
צרפת – 29 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 25 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 16 (מתוכן 2 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 13 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 11 (מתוכן זכייה אחת)
שוודיה – 11 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
הולנד – 5 (מתוכן 3 זכיות)
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
בלגיה – 4
יוון – 4
מקסיקו – 4
אלג'יר – 3 (מתוכן זכייה אחת)
ארגנטינה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
ברזיל – 3
נורבגיה – 3
הודו – 2
הונג קונג – 2
טייוואן – 2
קנדה – 2
איסלנד – 1
אוסטריה – 1
בריטניה – 1
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
סין – 1
פורטו ריקו – 1
קובה – 1
צ'כיה – 1 (שגם זכתה)

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996