פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 20: שנת 1975

פעם מזמן, בפרק מספר 10 של פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי, הכרזתי על שנת 1965 כשנה הטובה ביותר של הקטגוריה מאז היווסדה, נכון לרגע ההוא. זאת מכיוון ששם נוצר מקרה נדיר בו כל חמשת הסרטים המועמדים היו משובחים וראויים, גם אם חלק יותר מאחרים. מאז, לא רק שאף שנה לא התקרבה לתת פייט ל-1965, אלא שהמצב די הלך והתדרדר. כלומר, כמובן שפה ושם היו סרטים טובים, מהטובים ביותר הייתי מגדיל ואומר, אבל במקביל היו לא מעט תפוחים רקובים. כשנכנסו אל שנות השבעים זה בכלל הפך לקשה יותר.
והנה, הגיעה 1975, וטיהרה את האוויר. לראשונה מזה עשר שנות הקטגוריה, כל המועמדים לפרס הם לכל הפחות שווים את זמן הצפייה שלהם. יש פה חזקים יותר, יש מהודקים פחות, אבל כמכלול זו הייתה הנאה גדולה. החדשות השליליות היחידות היא שמדובר בחבורה מאוד מדכדכת של סרטים. צפיות קלילות לא היו פה.

באופן קוסמי, זה מסתדר נפלא גם עם האוסקר הכללי, והאגדי של 1975. הטקס ה-48 ידוע כשנה היחידה בתולדות הפרס בה כל המועמדים לסרט הטוב ביותר לא רק שהיו מצוינים, אלא גם הפכו די מהר לקלאסיקות. סרטים שהשפיעו על הקולנוע מאז ועד היום ונחשבים צפיית חובה לכל אדם באשר הוא: "מלתעות", "בארי לינדון", "נאשוויל", "אחר הצהריים של פורענות" וכמובן הזוכה "קן הקוקייה". זה פסיכי איך האקדמיה לא מעדה אפילו פעם אחת. לא משהו קרה לפני או אחרי. בהתחשב בכך שגם מלחמת ויטנאם הסתיימה באותה שנה, אפשר להגיד ש-1975 הייתה די סבבה בסך הכול.
בהקשר של האוסקר הבינלאומי, מדובר גם ברגע מפתח, מכיוון שבמאי "קן הקוקייה", מילוש פורמן, הפך לראשון שהיה מועמד לפרס הבינלאומי ואז הפך לזוכה אוסקר הסרט הטוב ביותר. הוא יעשה זאת שוב ב-1984. למעשה, פורמן הוא היחיד שהצליח לעשות את הדאבל הזה.

יחד עם היבול ההוליוודי המרשים באותה שנה, האקדמיה גם מצאה מקום לחגוג את אלו מהניכר. "בושם נשים", נציג איטליה השנתי, היה אמנם היחיד שפרץ מחוץ לגטו הבינלאומי וצבר גם מועמדות בפרס התסריט המעובד, אבל לצדו בלוח המועמדויות הכללי הקולנוע הבינלאומי-שאינו-באנגלית נכחו זוכה השנה שעברה "זיכרונות" (עם תסריט ובימוי לפליני, כביכול לוקח את הספוט של ספילברג), "סיפורה של אדל ה." של טריפו בפרס השחקנית הראשית לאיזבל אדג'ני, "וכעת אהובתי" הצרפתי בפרס התסריט המקורי, ו"חליל הקסם" של ברגמן בפרס עיצוב התלבושות.

חמשת המועמדים לפרס הבינלאומי היו כולם ממדינות שכבר התקבלו למועדון המוזהב בעבר, אבל אחת מהן עשתה קאמבק אחרי 13 שנה מחוץ למשחק. זו הייתה מקסיקו, ואם אתם עוקבים אחרי הפרויקט אתם ודאי יודעים כמה חששתי משובה, אחרי שלושה מועמדים מטעמה שהתמקמו ממש בתחתית המועדפים עלי. מקסיקו, יחד עם המועמדות של יפן, גרמו לכך שלראשונה מאז 1971 היו רק שלוש מדינות אירופאיות בחמישייה: איטליה, פולין והזוכה ברית המועצות.
המדינות ששלחו נציגות אך נותרו בחוץ ובקור היו אלג'יר, ארגנטינה, ברזיל, גרמניה (עם "כל אדם לעצמו ונגד אלוהים" של ורנר הרצוג), יוגוסלביה, יוון (עם "מסע השחקנים" של אנגלופולוס), דנמרק, הולנד, הונגריה, ישראל (עם "מיכאל שלי"), מצרים, ספרד, צ'כוסלובקיה, צרפת, קנדה ושוויץ.

המועמדים

איטליה – "בושם נשים" (Profumo di donna / Scent of a Woman)

כעשרים שנה קדימה, כאשר יעובד לקולנוע בשנית ספרו של ג'ובאני ארפינו "החשיכה והדבש" והפעם בהוליווד, הוא יקבל בעברית את השם "ניחוח אישה". על הדרך גם יירשם כאוסקר היחיד שבו זכה אל פאצ'ינו – אחת הזכיות השנויות במחלוקת בהיסטוריה של הפרס. אבל ב-1975, לפי הבנתי, העיבוד לספר זכה לשם העברי "בושם נשים" ולכן כך נתייחס אליו, כמו מחלקה בדיוטי פרי.
את התסריט כתב הבמאי דינו ריסי יחד עם רוג'רו מאקארי, והמסגרת העלילתית כמובן זכורה לנו מהגרסה האמריקאית: תלמיד בפנימייה צבאית מתבקש ללוות קפטן לשעבר, שאיבד את מאור עיניו ואת אחת מזרועותיו במלחמה, למסע באיטליה על מנת להתאחד עם חברו לקרבות, גם הוא נכה צבא. בהתחלה היחסים בין השניים לא הולכים מאוד חלק, במיוחד בגלל מזגו הקשה והגאה של הקפטן, אבל בהמשך השניים יתחברו, ולכן הגילוי על מטרתו האמיתית של הקפטן במסע הזה תזעזע את הבחור, והוא ינסה לעצור אותו.

"בושם נשים" הוקרן בפסטיבל קאן שם זכה בפרס השחקן הטוב ביותר לוויטוריו גאסמן ההורס (שבפרויקט הופיע בעבר עם "אנו הגנבים", ובהמשך חייו גם בקולנוע האמריקאי עם "חתונה" של אלטמן ו"סליפרס"), מביס בריביירה בין היתר את דסטין הופמן של "לני" ואת ג'ק ניקולסון מ"הנוסע".
הסרט הזה גם מסמן רגע יוצא דופן בתולדות איטליה באוסקר: עד כה, כל זכיות המדינה הגיעו בצמדים שנה אחרי שנה. "לה סטרדה" ו"לילות כביריה" (56-57), "שמונה וחצי" ו"אתמול, היום ומחר" (63-64), ו"חקירתו של אזרח מעל לכל חשד" ו"הגן של פינצי-קונטיני" (70-71). ב-1975 התרחשה הפעם הראשונה בה איטליה זכתה ("זיכרונות" ב-74) אך לא שיחזרה את ההישג שלה שוב שנה לאחר מכן. באופן כללי איטליה תצטרך עוד תריסר שנים לחזור אל פודיום המנצחים.

כאמור, "בושם נשים" היה מועמד באותה שנה גם לפרס התסריט המעובד. זה יצר אירוניה אוסקרית משעשעת למדי, כי הסרט שהביס אותו באותה הקטגוריה היה "קו הקוקייה" שכתבו לורנס האובן ובו גולדמן. אף אחד לא יכל לדעת אז שהשני מבין התסריטאים האמריקאים, בו גולדמן, יהיה זה שלימים יעבד שוב את הספר בגרסתו האמריקאית, ועל "ניחוח אישה" יהיה מועמד בעצמו לאוסקר ב-1992. במילותיו של ניק קייב: "I say it's funny how things go".

איטליה – "בושם נשים"

יפן – "סאנדאקן, בית זונות מספר 8" (Sandakan No. 8)

אמנם ב-1975 זכה סרט של במאי יפני, לראשונה מאז הפיכת הפרס לתחרותי, אבל זה לא היה בזכות נציג יפן. ארץ השמש העולה בחרה כנציגה את סרטו של קיי קומאי, ששנה לפני כן השתתף בתחרות של פסטיבל ברלין עם "זרחי, שמש טובה". גם הסרט בזכותו הועמד לאוסקר היה חלק מהברלינאלה, ואף יצא משם עם פרס השחקנית הטובה ביותר לקינויו טנאקה בת ה-65. שנתיים לאחר מכן תחזיר את נשמתה לבורא.

"סאנדאקן, בית זונות מספר 8" מתנהל על פני שלוש נקודות זמן: המודרנית יותר היא כאשר עיתונאית יפנית מגיעה למלזיה על מנת למצוא את שרידיו של בית בושת מפורסם אליו נשלחו (כלומר, סוג של נחטפו) צעירות יפניות בתחילת המאה העשרים. החלק האמצעי הוא כמה שנים לפני כן, כאשר אותה עיתונאית החוקרת את ההיסטוריה של הנשים ביפן, נתקלת בקשישה בשם אוסאקי (טנאקה). לאחר שהעיתונאית מבינה שאוסאקי הענייה שרדה את סאנדאקן, היא מחליטה לראיין אותה על סיפור חייה מבלי ידיעתה. השלישי הוא פלאשבק לסיפורה הנורא של אוסאקי, מהרגע שנמכרה על ידי משפחתה היפנית אל בית הבושת המלזי, ומהלך חייה שובר הלב כקטינה בתעשיית המין.

מקסיקו – "מכתבים ממארוסיה" (Actas de Marusia / Leeters from Marusia)

13 שנה לאחר מועמדותה האחרונה והקטסטרופלית ("הפנינה של טלאיוקאן"), חזרה מקסיקו אל האוסקר בזכות סרטו של הצ'יליאני מיגל ליטין בן ה-33. צ'ילה ספציפית לא תשלח סרט לאוסקר עד 1990 (ולא תהיה מועמדת עד "לא" ב-2012), אבל ליטין יזכה גם לייצג את מולדתו ב-2009.

"מכתבים ממארוסיה" הוא סרט בסגנון של מערבון מאובק, ומפורק כרונולוגית, העוסק במאבקם הסוציאלי של עובדי כרייה צ'יליאנים בשנת 1925. אל מול התנגדותם לתנאי העבודה והמחייה הבלתי נסבלים, מנסה השלטון הצבאי לשבור את רוח ההתנגדות של הפועלים, וכל האמצעים כשרים מבחינתם.
הסרט השתתף גם הוא בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, אך יצא משם נטול תארים.

פולין – "הארץ המובטחת" (Ziemia Obiecana / The Promised Land / The Land of Promise)

אחד מגדולי במאי פולין, וייתכן שגם אחד מבכירי הקולנוענים באופן כללי, אנדז'י ויידה, נשלח לראשונה לייצג את מדינתו בשנת 1969 עם "הכול למכירה". הוא נותר בחוץ, אך ב-1975 יקבל הזדמנות נוספת, והפעם עם "הארץ המובטחת", הפקה מרשימה וארוכה מאוד-מאוד כמו שאוהבים הפולנים ("פרעה", "המבול", וגם הסרט שלהם משנה הבאה, "לילות וימים"). לימים יהפוך ויידה למי שהביא הכי הרבה מועמדויות לפולין, אבל יש לנו עוד איזה אלף פרקים עד שנקבל את התמונה המלאה. אני סתם ממהר.
"הארץ המובטחת" גם הוא מבציר קאן 1975, ונחשב מאז לאחד מהחשובים שבסרטי המדינה. כזה שהדהד שנים קדימה וזכה לתמיכה של רבים וחשובים, בהם מרטין סקורסזה. ובהחלט קל לראות בסרט הזה הדים ליצירותיו של המאסטר האמריקאי, כמו "החבר'ה הטובים", "קזינו", "הזאב מוול סטריט" ו"כנופיות ניו יורק".

במה שבקלות יכל להיקרא "היו זמנים בפולין", ולי בעיקר הרגיש כמו "בבילון" של הקפיטליזם הפולני, "הארץ המובטחת" מספר על שלושה בחורים, חברים טובים מאוד, נצר למשפחות צווארון-לבן (אחד מהם מגולם על ידי דניאל אולבריצ'סקי, הכוכב הלאומי שגם היה התפקיד הראשי במועמד הקודם, "המבול"). יחד הם מחליטים להקים מפעל טקסטיל בלודג' ולהפוך לאנשי עסקים עשירים. כדי להגשים את משאלת ליבם הם לא יבחלו באמצעים בין אם לשקר ולרמות, או להעמיד בסכנה את הפועלים מול מכונות תעשייתיות קטלניות לגמרי. בהקשר הזה אני חייב להגיד שיש בסרט הזה סצנות שלא היו מביישות את "מטחנת הבשר" על פי סטיבן קינג. אף גף איננו בטוח.

מקסיקו – "מכתבים ממארוסיה"

הזוכה

ברית המועצות – "שומר היערות" (Dersu Uzala)

הפעם האחרונה שנתקלנו במאסטר היפני אקירה קוראסווה הייתה בשנת 1971, וזו לא הייתה שעתו היפה ביותר. אמנם אנחנו מדברים פה במסגרת של פרסים ויוקרה, אבל על אף מועמדותו על "דודסקאן", הסרט עצמו היה כישלון גדול (ובעיני גם אחד החלשים שלו), קוראסווה זה לא מכבר פוטר מהפקה הוליוודית גדולה ("טורה! טורה! טורה!"), והוא עצמו ניסה לקחת את חייו.
לשמחתו, לשמחת משפחתו, ולשמחת התרבות העולמית, קוראסווה בן ה-62 התאושש ונעטר להזמנת אולפן הקולנוע הסובייטי מוספילם לביים סרט על פי ספרו של ולאדימיר ארסנייב. התוצאה הייתה "שומר היערות" שלא רק זכה באוסקר, אלא גם היה להצלחה קופתית גדולה ונחשב מאז לנקודת שיא של הבמאי.
עם הניצחון הזה, קוראסווה השלים טריפל אוסקרי שכולל אוסקר מיוחד "(רשומון"), מועמדות תחרותית ("דודסקאדן") וזכייה. הוא ו-ויטוריו דה סיקה היחידים להם הבינגו הזה.
אני מניח שהיפנים די התמרמרו על כל המהלך הזה, שהביא במאי משלהם להביא אוסקר לשכנתם, בזמן שהם מפסידים.

"שומר היערות" מתרחש בראשית המאה ה-20, אז קפטן ארסנייב, חוקר רוסי, מפקד על משלחת שתפקידה למפות את אזור סיחוטה-אלין שבקצה המזרחי של רוסיה. המשלחת מפלסת את דרכה בתנאים הבלתי אפשריים של איתני טבע ומזג אוויר, ולילה אחד נתקלת בנווד טונגוני (תודה לך על הכול, ויקיפדיה), דרסו אוזאלה שמו, שחי את הנופים הפראים ומכיר את האזור טוב מכולם. דרסו מצטרף למשלחת, ובינו ובין הקפטן ניצתת חברות שתתחדש כמה שנים לאחר מכן, כאשר ארסנייב יחזור להמשך המשימה. ארסנייב יתקשה להיפרד מחברו, וינסה לביית אותו לחיים בכפר, אבל דרסו יהיה חייב לחזור אל המרחבים הפראיים.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

כפי שהסגרתי בהתחלה, 1975 יצרה מצב נדיר להפליא שבו באמת כל אחד מהמועמדים היה יכול להיות זוכה ראוי. לסרטים עצמם חוזקות משלהם וחולשות משלהם, אבל כל אחד באמת יצור יוצא דופן שמביא דברים אחרים לשולחן. לכן מאוד מסקרן לנסות לפענח האם היה פה מוביל למרוץ או שמא הכול היה ברור מלכתחילה.

כמו עם כל הפסד איטלקי, אני ממש תוהה מה היה פער ההצבעות. "בושם נשים", כזכור, היה היחיד מבין החמישייה שהרוויח מועמדות נוספת, לפרס התסריט המעובד. זה היה אמור לתת לו איזשהו מינוף, אבל כפי שראינו ועוד נראה בעתיד (ממש בשנה שלאחר מכן, למשל), זה לא תמיד ערובה לניצחון. מולו יש שני מאסטרים של הקולנוע העולמי, ויידה וקוראסווה עם הפקות מרשימות במיוחד, כשאת התמונה משלימים שני סרטים מחוץ לאירופה, שניהם סיפורים מסמרי שיער על נושאים חשובים מאוד במרכזם מאבק אנושי שקשה לתאר.
את התוצאות אנחנו כבר יודעים, והאמת היא שאם הייתי מצביע לאוסקר הבינלאומי באותה שנה, כנראה שהייתי חלק מהקונצנזוס. לא רק שזו הזדמנות פז לתת אוסקר תחרותי לקוראסווה, אלא גם שבאמת מדובר ביצירת מופת. "שומר היערות" הוא סרט כמעט נטול עלילה, או לפחות נעדר נראטיב קלאסי, כי אין פה באמת איזו משימה לנצח אל מול הטבע האכזר א-לה "אגירה, זעם האלים" או "האיש שנולד מחדש". על אף הסצנות המדהימות, וכנראה הקשות להפליא לצילום, זה סיפור מאוד קטן על חברות בין שני אנשים מאוד שונים זה מזה. אף דמות לא משתנה, זה סרט נטול אנטגוניסט, ואיכשהו קוראסווה עושה מזה זהב. מעבר לרגעים שאני לא אשכח בחיים (סצנת איסוף הקנים מול הסערה הוא מהסיקוונסים הכי מרהיבים שראיתי בקולנוע), "שומר היערות" כל כך מרגש בעדינות ובאנושיות שלו, שבסופו הדמעות זולגות מעצמן.

ברית המועצות – "שומר היערות"

אבל אם לעשות הנחה כלשהי ללא יותר מדי מידע קונקרטי, הייתי אומר אפילו שההפקה של "מכתבים ממארוסיה" המקסיקני הייתה קשה ומסובכת אף יותר מזו של "שומר היערות". אמנם הקנבאס קטן יותר, אבל אני כמעט התעלפתי מהתייבשות תוך כדי צפייה, רק מלחשוב על העבודה עם כל כך הרבה ניצבים בלוקיישנים מאובקים כמו זה. כזכור, ההיסטוריה של המועמדים המקסיקנים ושלי לא חלקה במיוחד (היה לי ממש קשה לשרוד את שלושת הקודמים), ולכן לא ידעתי למה לצפות, אבל דקות ספורות פנימה ידעתי שאני מול אופרה אחרת.
הדבר הכי בולט ב"מכתבים ממארוסיה", להוציא את ההפקה כאמור, זה שמדובר בסרט אכזרי מאוד. מבחינת מה שנראה על המסך, זה אולי הסרט הכי קשה לצפייה מכל מאה המועמדים עד כה. יש בו סצנות איומות של טבח המוני, של עינויים, סבל ומכאוב שכולו מוצג על המסך. מה גם שהוא לא בדיוק ניצחון הרוח האנושית, אלא כרוניקה של דיכוי ורמיסה. ועם זאת, באמת קשה להוריד את העיניים מהמסך. סרטו של ליטין בא לתת עבודה, לא מתחנף ולא מקל על אף אחד, וזה קשה אבל גם אפקטיבי ומרשים במיוחד.
מהרבה בחינות זה סרט מפוזר מאוד, לי לפעמים היה קשה לעקוב אחרי מי או מה, אבל כשסיקוונס משוגע רודף סיקוונס משוגע, אי אפשר שלא להעריך כל מה שקורה שם.

תכנים קשים לצפייה יביאו אותנו אל המועמד הבא, זה של יפן. אמנם כבר היה לנו בקטגוריה הזו סרט שעוסק בתעשיית המין ("הפנסים האדומים" מיוון ב-1963), אבל פה מדובר במשהו אחר לגמרי, עדות לזמנים המשתנים. " סאנדאקן, בית זונות מספר 8" הוא כנראה אחד הסרטים האמיצים והבולטים לתקופתו. נתחיל בכך שמדובר בסרט מטריאכלי לחלוטין, כאשר הגברים כולם בהופעות משנה ואף פחות מזה, וחלקם הגדול נמצאים בצד השלילי של הסקאלה. היו רק מקרים בודדים בהם האקדמיה אימצה אל הקטגוריה הזו נראטיביים נטולי גברים כמעט לחלוטין, וזוה בהחלט אחד הבולטים שבהן. ככזה, סיפור החברות בין העיתונאית הצעירה והאמיבציוזית מול הקשישה חסרת הכול ששמרה על אנושיות וטוב לב על אף מה שראתה בחייה, הוא אגרוף לבטן בפני עצמו (ומרגש ברמה של בכי), אבל זה לא הכול. הפער שנוצר בין מה שאנחנו יודעים על ההיסטוריה של אוסאקי הקשישה, לעומת מזגה הטוב והמכיל בהווה, אפקטיבי להדהים. עוזרות לכך תצוגות המשחק הנהדרות של קומאקי קוריהארה כעיתונאית, קינויו טנאקה כאוסאקי המבוגרת, ויוקו טקהאשי כאוסאקי הצעירה. אמנם קיי קומאי לא חוסך מראות מצופיו, ולוקח אותנו פנימה אל המפגשים המיניים בבית הבושת (וב"מפגשים מיניים" אני כמובן מתכוון ל"אונס קטינה") אבל עדיין לא מתפלש בזה בצורה אגרסיבית או נצלנית. למעשה, הסרט שוב ושוב מדגיש שליבתו היא יותר החיבור בין הדור הצעיר לדור המבוגר, הרבה יותר מאשר איזו סגירת חשבונות ואג'נדה חברתית. סרט נפלא.

לעומת קומאי היפני שמצא דרכים לחמול על דמויותיו, אנדז'י ויידה לא היה יכול להיות פחות בכיוון בסרטו "הארץ המובטחת". ככזה, נדמה שהמועמד הפולני עשה כל מה שהוא יכול כדי לגרום לי לשנוא אותו, או לפחות להירתע ממנו כמה שאפשר. זה סרט שבז לגיבורים שלו ולמעשיהם, מבקר ושופט את כל התנהלותם, מעצב קולנוע אקספרסיבי ותוקפני שבכל רגע מדגיש את האג'נדה של הסרט שחוקרת את שורש הרע של פולין. על פניו, זה בדיוק הסרטים שאחרי כמה דקות אני מרגיש שכבר אין לי שום רצון או צורך להיות בהם, אבל איכשהו בסרט הזה פשוט לא יכולתי להפסיק לצפות.
בפרק הקודם כתבתי על "לאקומב לוסיין" ואיך לואי מאל ניסה להרים סרט סביב דמות שלילית, והתוצאה הייתה בלתי נסבלת. והנה הגיע ויידה והראה איך עושים את זה כמו שצריך. מעבר לערכי ההפקה המרשימים והליווי המוזיקלי הפסיכי מאת וז'צ'ייץ' קילאר הגאון הלא-מוערך ("דרקולה" של קופולה, "הפסנתרן"), "הארץ המובטחת" הוא אפוס מרהיב ואכזרי שלא עושה הנחות לאף אחד. כולם בו אנשים די איומים, הדמויות הנשיות כולן חסרות עמוד שדרה או טיפשות, אבל יש בו אנרגיה שלא מאפשרת לעצור.

יפן – "סאנדקאן, בית זונות מספר 8"

זה משאיר לנו את הסרט הכי יוצא דופן מבין החמישייה הזו, "בושם נשים" האיטלקי. וכשאני מכריז עליו כיוצא דופן, אני מתכוון לכך שהוא בעצם הסרט הכי שגרתי מבין כולם. "בושם נשים" הוא לא סרט של פיתולים נראטיביים או הפקה מאתגרת. הוא לא מנסה לסחרר בשפה קולנועית חסרת תקדים או לעמת אותנו עם כל משגי האנושות. זו דרמה על אנשים כמעט רגילים בסיטואציות שגרתיות, שמנסים לעשות את הטוב ביותר שהם יכולים. העניין הוא שרמת המיומנות והעשייה בו כל כך מדויקת, כל נכונה, שעל אף שבהחלט יש גלישה לכיוון הקיטש במערכתו האחרונה, הוא כולו עוצמה מהדהדת. ההופעה של ויטוריו גאסמן היא מהטובות ביותר שראיתי בפרויקט הזה, והוא בורא דמות בלתי נשכחת שאני בטוח שגרמה לאל פאצ'ינו רגע של פקפוק. אתוודה שאת "ניחוח אישה" ראיתי לפני יותר מדי זמן בשביל לעמוד על איכויותיו, אבל כמאמר הקלישאה, אני מאמין שהמקור יותר טוב.
"בושם נשים" לוקח סיכונים קטנים יותר, לפחות על פניו, משאר המועמדים שלצידו, אבל לא נופל מאף אחד מהם. הוא סרט שיודע מה הוא רוצה לעשות, ומפלס את דרכו לשם בצורה מעוררת השתאות, מרגשת ונוגעת. זאת הסיבה שהוא המקום השני שלי בקטגורית הסרט הבינלאומי של 1975, אחרי "שומר היערות", אבל בכל תקופה אחרת יכול להיות שהתוצאות היו אחרות לחלוטין

בפרק הבא האוסקר עושה היסטוריה, צרפת שוב באה לעשות בלגן, ושואת יהודי אירופה חוזרת אחרי הפסקה של חמש שנים. טוב כמו 1975 זה בטח לא יהיה, אבל אנחנו תמיד מקווים להפתעות.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1975:
איטליה – 16 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 15 (מתוכן 6 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 8 (+ 3 פרסים מיוחדים)
שוודיה – 7 (מתוכן 2 זכיות)
ספרד – 6
גרמניה (מערב) – 5
יוגוסלביה – 5
רוסיה / ברית המועצות – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ישראל – 4
מקסיקו – 4
פולין – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
יוון – 3
הולנד – 2
הונגריה – 2
שוויץ – 2
אלג'יר – 1 (שגם זכתה)
ארגנטינה – 1
בלגיה – 1
ברזיל – 1
הודו – 1
נורבגיה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969, 1970, 1971, 1972, 1973, 1974