• אוסקר 2020/21: מהמרים על הזוכים
  • לקראת טקס האוסקר: על ״ארץ נוודים״ של קלואי ז׳או
  • ״עוד סיבוב״, דעה נוספת והפעם עם ספוילרים
  • אהבה ומפלצות
  • על ״אהבה ממבט שני״ והקולנוע של מיכל בת אדם
  • סרטים חדשים: ההיסטוריה האישית של דייויד קופרפילד
  • ?״ג׳יו ג׳יטסו״: האם הסרט הזה נורא כמו שהוא נראה
  • ״בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר״, סקירה
  • ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה
  • אוסקר 2020/21: פוסט פרסי איגוד השחקנים
  • ״מלמקרוג״, סקירה לסרטו של כריסטי פויו
  • ״מוד הקדושה״, סקירה

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 4, פרק 7: "מלתעות"

14 בינואר 2021 מאת אור סיגולי

מבלי שהתכוונתי לכך או אפילו חשבתי בכיוון, הפך הבמאי-מפיק סטיבן ספילברג לאושיה הבולטת ביותר של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר. אמנם בגלל ההצלחות הקופתיות שלו ו"רשימת שינדלר", ספילברג, בקלות אחד הקולנוענים החשובים ביותר אי פעם, לא נתפס כאיזה לוזר אוסקרים, אבל לפתע התברר כמה פעמים הוא היה קרוב אך לא סיגר.
בפרויקט עצמו הופיע גוף עבודותיו של ספילברג דרך "להציל את טוראי ראיין" בעונת הניינטיז, ו"שודדי התיבה האבודה", "הצבע ארגמן" ו"אי.טי." בעונת האייטיז. אל אלו מצטרפות הסקירות שכתבנו על מועמדיו בזמן אמת, "העיתון", "גשר המרגלים", "לינקולן" ו"סוס מלחמה". ועכשיו, עם הפרק על "מלתעות" כחלק מעונת הבלוקבאסטרים, למעשה יוצא ש"מינכן" הוא מועמד האוסקר היחיד של ספילברג בלי טקסט. אם תרצו שאשלים את הסדרה, רק אומר, אתם כמובן מוזמנים לבקש את הסרט הזה לקראת העונה החמישית, שכזכור תהיה עונת בקשת הקהל. אתם יכולים לספר לנו על בקשותיכם ב"צור קשר" או בפייסבוק.
לינקים לכל הפרקים והעונות בסוף הטקסט, כרגיל.

אז אמנם "מלתעות" יהיה הספילברג היחיד בעונת מפסידי האוסקר השולטים בטבלת שוברי הקופות של כל הזמנים (בחישוב אינפלציה), אבל זה כמובן בגלל ש"אי.טי" (מקום 4) ו"שודדי התיבה האבודה" (מקום 22) הופיעו בעונה השנייה.
עם סרטו של ספילברג מ-1975, ששינה את פני הקולנוע לנצח, אנחנו נמצאים כבר בעשירייה הפותחת של הטבלה, בה הוא ניצב במקום השביעי. הפרק הקודם היה על "אוואטר" (מקום 15) כשאותו רדפו מפסידים גדולים אחרים – "מגרש השדים" (מקום 9) ו"דוקטור ז'יוואגו" (מקום 8), אבל הם כבר קיבלו מקום של כבוד בסריטה בעבר.
אני יודע שזה קצת מסובך, אבל תאמינו לי, להכל יש היגיון, וחוץ מזה – מה זה משנה? העיקר שאנחנו נהנים מלחזור אחורה למירוצי האוסקר של סרטים אהובים שכיף להיזכר בהם. או כך אני משכנע את עצמי.

וכך אנחנו מקפצים אל העיירה אמטי, שבשנת 1975 התמודדה עם מפלצת אכזרית ועל הדרך הייתה אבן הדומינו הראשונה במותה של הוליווד החדשה, סוס טרויאני שיכניס את עולם הקולנוע למציאות אחרת, והביאה לאירוע אוסקר בלתי נשכח.

עוד לפני האוסקר…

"מלתעות" (Jaws) התחיל כספר של פיטר בנצ'לי (שבארץ תורגם כ"הכריש"), ועוד לפני שיצא לאור רשמית ב-1974, תפס את עיניהם של מפיקי יוניברלס ריצ'רד זאנוק ודיויד בראון. הם התחילו לדוג במאים אפשריים לפרויקט, ומי שבלע את הפיתיון (סליחה, אני אפסיק עם דימויי הים) הוא במאי מאוד צעיר בשם סטיבן ספילברג, שביים כמה פרויקטים מעניינים לטלוויזיה ("דואל" המעולה, למשל) אבל רק סרט אחד שלו, "שוגרלנד אקספרס" יצא לבתי הקולנוע במסגרת מסחרית. רק בן 26 היה ספילברג אז, ועל אף שחשש בהתחלה, החליט ללכת על ההפקה למרות שהיה ברור לכולם שקל זה לא יהיה. בכל זאת, סרט שחלק משמעותי ממנו מתרחש על המים ודורש לא מעט אפקטים מיוחדים.

הסיפור על עיירת קיט שנופלת קורבן לכריש לבן עצום וצמא דם ממש בתחילת עונת הרחצה, ועל הגברים שמוצאים את עצמם בדרכם להיפטר ממנו, עבר לא מעט תסריטאים מהרגע שבנצ'לי סיים את הדראפטים הראשונים, אבל הקרדיט הרשמי הוא של תסריטאי הטלוויזיה קארל גוטליב.
רוב כאב הראש במעבר לסרט היה בהפיכת הדמויות הראשיות למעוררות חיבה והזדהות יותר מאשר גיבורי הספר, אבל הטירוף האמיתי היה כאשר הצילומים החלו. המכאניקה של הכריש (ברוס, בשבילכם) התגלתה כסיוט, ספילברג הפעוט בקושי השתלט על הסט, והכל נראה שעומד לשקוע במצולות מאוד מהר, יחד עם הציוד היקר שהלך לאיבוד במים. סיפורי ההפקה של "מלתעות" יצרו עניין רב בהוליווד אז, ועדיין ממשיכים לחזור אל המור"קים שהתרחשו במסצ'וסט 1974, כאשר התקציב תפח לתשעה מיליון (מעל 47 מיליון כיום).

התפקידים הראשיים ניתנו לרוי שיידר, בן ה-43, שחקן ענק שהיה כבר אחרי מועמדותו לאוסקר המשנה על "הקשר הצרפתי". הוא גילם את התפקיד הראשי של צ'יף בריידי, שזה היה הקיץ הראשון שלו בעיירה אמטי והוא מוצא את עצמו נלחם לא רק בכריש, אלא גם בראש העיר, הלא הוא מוראי המילטון, אותו פגשנו בפרויקט המפסידים בעבר כמר רובינסון ב"הבוגר"; מומחה הכרישים הצעיר שמגיע לעיירה לעזור לברודי הוא ריצ'רד דרייפוס בן ה-28, שנתיים אחרי הצלחת "אמריקן גראפיטי"; והצלע השלישית של החבורה, קווינט הדייג הוותיק והמפוקפק, הגיע לידיו של השחקן הבריטי המפואר רוברט שו ("העוקץ", "אדם לכל עת" עליו היה מועמד לאוסקר).
את "מלתעות" צילם ביל באטלר ("השיחה"), ערכה ורנה פילדס ("אמריקן גראפיטי", "שוגרלנד אקספרס") והלחין, כמובן, ג'ון וויליאמס, שליווה את ספילברג עוד מסרטו הקודם, יחד יצרו את אחד מיחסי הבמאי-מלחין המוכרים והאהובים ביותר בתולדות הקולנוע.

"מלתעות" יצא לאולמות ברגע מכריע, כאשר הוליווד החדשה הגיעה לשיאה וארה"ב עמדה לצאת מוויטנאם, שהייתה כבר עשור טראומה לאומית. הפרימיירה התרחשה בקיץ 1975, כנראה ניסיון לתפוס את קהל הקיץ שהפך את "אמריקן גראפיטי" ללהיט שנתיים לפני כן. באופן מאוד יוצא דופן, יוניברסל השקיעו סכום עתק בשיווק ובחשיבה אסטרטגית על מנת להגיע להמונים, וההצלחה הייתה כל כך קיצונית שהוליווד לא יכלה לחזור לאחור מאז.
מלכתחילה הופץ הסרט בכמות גדולה של מסכים, והכסף לא הפסיק לזרום. תוך חודשיים כבר עבר את המאה מיליון ולא הרבה אחר כך עקף את "הסנדק" ו"צלילי המוסיקה". יוניברסל סחטו את הלימון כל כך טוב, ששנה לאחר מכן הוציאו את הסרט שוב. העולם גם שיתף פעולה, והכנסותיו של הסרט עברו את ה-400 מיליון, מעל ל-2 מיליארד בחישובי אינפלציה, ועל כן הוא עדיין במקום השביעי בטבלה.

השיא של "מלתעות" החזיק בדיוק שנתיים עד הגעת "מלחמת הכוכבים" (ספויילר להמשך העונה), והשילוב של שניהם, יחד עם "אמריקן גראפיטי" והכישלון הפסיכדלי של "שערי גן עדן" ב-1980, גרמו לקברניטי הוליווד להבין שכסף מכניס כסף, לקחו בחזרה את המושכות מהבמאים האוטרים, והפכו את הוליווד למכונת רווחים בשונה מקרקע פורייה לקולנוע חדשני ואומנותי. זה לא השתנה מאז.

את היחס המאוד אמביוולנטי של הוליווד לקרקע הרועדת מתחתיה היה אפשר לראות באופן די מדויק כבר באותה שנה – כן, אתם יכולים להגיד את זה יחד אתי – בטקס האוסקר, החגיגה היוקרתית של נבחרי תעשיית הקולנוע לשם הגיע כבר כמנצח בזכות עצמו.

מסלול ההפסד של "מלתעות"

המועמדים לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר של הטקס ה-48 היו:
"קן הקוקייה", האלגוריה האכזרית של מילוש פורמן, צברה 9 מועמדויות, יותר מכל סרט אחר, כולל בימוי, משחק (שני השחקנים הראשיים) והכתיבה.
"בארי לינדון", הדרמה התקופתית עוצרת הנשימה של קובריק, עמדה אחריה עם 7 מועמדויות, ללא נוכחות בפרסי המשחק.
"אחר הצהריים של פורענות" צברה 6 מועמדויות, כולל בימוי, משחק (שחקן ראשי, שחקן משנה) ותסריט בין היתר.
"נאשוויל" של אלטמן הגיעה לאחר מכן עם 5 מועמדויות, כולל בימוי ומשחק (שתי שחקניות משנה) אך ללא תסריט.
"מלתעות" לשמו התכנסנו צבר אך ורק ארבע מועמדויות לסרט, העריכה, הסאונד והמוזיקה. כלומר היחיד מבין חבריו לקטגוריה בלי בימוי, משחק או תסריט.

צריך לשפשף את העיניים מול רשימת המועמדים הזו. אמנם ב-92 שנות האוסקר היו שנים בהן כל המועמדים היו סרטים טובים, והיו שנים בהן כל המועמדים נשמרו בזיכרון, אבל לא ככה. לא כמו 1975 – השנה היחידה (ובדקתי את זה) שבה כל המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הפכו להיות נכס צאן ברזל של הקולנוע, קלאסיקות מוחלטות שהשפיעו על הבאות, ואומצו שוב ושוב על ידי דורות של צופים. זה בשום אופן לא הגיוני מה שקרה כאן.
הכי קרוב שהיה לזה (ואתם כמובן מוזמנים לחלוק עלי) התרחש ב-1974 עם "הסנדק 2" שזכה, "צ'יינטאון", "השיחה", "לני" ו"המגדל הלוהט", אם כי האחרון קצת מערער את הסטרייק. מעבר לזה, לא היה לזה תקדים או המשכיות.

רשימת המועמדים הזו מאוד מקשה על כל תלונה שתבוא – ואם אתם מכירים אותי, אתם יודעים שתבואנה כמה – על האוסקר של 1975. אחת מהן היא העובדה שסטיבן ספילברג בעצמו לא היה מועמד לפרס הבימוי. הרי העבודה שלו ב"מלתעות", בטח בגיל 26 אבל אפילו בלי קשר, מדהימה בכל אספקט, מהטכני ועד הרגשי. אבל מי שלקח את מקומו בקטגוריה היה לא אחר מאשר פדריקו מאדרפאקינג פליני על "זיכרונות". אז כאילו מה נגיד?
אגב, אם ספילברג היה מועמד לפרס הבימוי, הוא היה משווה את השיא של אורסון וולס ו"האזרח קיין" לבמאי המועמד הצעיר ביותר. אולי זאת אחת הסיבות שענף הבמאים של האקדמיה לא מיהר להכניס אותו לחמישייה. וולס, אם כבר שאלתם, החזיק בתואר הזה עד 1991, אז נהדף על ידי ג'ון סינגלטון ז"ל, שהיה בן 24 כשביים את "החבר'ה מהשכונה".

נוכחות "מלתעות" בפרס הסרט, אם שנייה מביטים לאמת בעיניים, נתפסת יותר כמו מס שפתיים של הוליווד. הם כל כך העריכו את מכונת הכסף הלא סבירה הזו שכנראה הרגישו חובה להכניס אותו לפרס הגדול, עם קומץ מועמדויות "טכניות" כליווי, אבל לא באמת העריכו את האומנות שמאחוריו, כלומר איזכור בפרסי הבימוי, התסריט והמשחק. מצד שני, "מלתעות" הפסיד בדיוק פעם אחת במהלך הערב, בפרס הסרט כמובן, מביס את התחרות בפרסי המוזיקה, הסאונד והעריכה.
אבל רגע לפני שנפרט על מהלך העונה, הנה כן התלונה שלי, והיא בעיני היחידה שמכתימה את הטקס המפואר הזה: לא מקובל עלי שאף אחד משלושת גיבורי "מלתעות" לא קיבל מועמדות על משחק. זה מחפיר.
רוי שיידר ענק בתפקיד ברודי, ואפילו נכנס למקום ה-22 בסקר המבקרים שעשיתי לבחירת הופעות האימה הטובות בכל הזמנים. זה תפקיד שאולי על הנייר לא נראה מורכב מדי, אבל מה שהשחקן הזה מביא אליו ברמת החרדה וחוסר האונים שני רק להיותו הלב הפועם של "מלתעות", והדאגה והאהבה שלו לילדיו היא זו שהופכת את סרט המפלצות הזה מעוד אימה משודרגת לפצצת רגש שמביאה לדמעות. השמטתו מקטגורית השחקן הראשי היא פאדיחה, וזאת אני אומר בבטחה על אף שלא ראיתי את כל המועמדים.
בקטגוריית שחקן המשנה, ייתכן וריצ'רד דרייפוס ורוברט שו ביטלו זה את זה, אבל מספיק להיזכר במונולוג אינדיאנפוליס של שו באמצע הסרט, שהוא מצמרר ואפקטיבי יותר מכל סצנת פאניקה המונית. אין שום סיכוי ששאר המועמדים היו טובים ממנו. אין סיכוי.

"מלתעות", אחד מסרטי האימה הראשונים שהיו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר (הקדים אותו "מגרש השדים" ב-1973, ובאיזשהו מקום גם "גברים במלכודת"), הפסיד את האוסקר ל"קן הקוקייה" שהיה הסרט השני בתולדות האוסקר שחטף את כל חמש הקטגוריות המרכזיות: סרט, בימוי, שחקן ראשי (ג'ק ניקולסון), שחקנית ראשית (לואיס פלטשר) ותסריט מעובד.
לפני כן הפסיד סרטו של ספילברג פרסי הסרט-דרמה, הבימוי והתסריט בגלובוס הזהב (אך ניצח בפרס המוזיקה), את פרס איגוד הבמאים, ואת איגוד התסריטאים. הזכייה המשמעותית היחידה שלו הייתה בפרס איגוד העורכים.

די ברור שסרטו של ספילברג היה כנראה האחרון בהימורים של אותה השנה, בטח כאשר הוא היה היחיד בלי איזכור במשחק, תסריט ובימוי. אף סרט לא זכה בלי הדברים האלו מאז "גראנד הוטל". הנוכחות שלו בפרס הסרט, שבהתחשב בנתונים היבשים, מאוד מפתיעה. היא תזכורת לעולם קדום בהוליווד בו ההצלחות הכי גדולות קיבלו מקום בפרס הסרט רק בגלל שהם היו ההצלחות הכי גדולות. זה המשיך ככה גם לתוך האייטיז (כשספילברג הוא נושא הדגל) אבל נעלם כמעט לחלוטין עם תום המאה ה-20 והכניסה לאלף החדש. עדות לכך ראינו כאשר ב-2009, מעל לשלושה עשורים אחרי המועמדויות של "אמריקן גראפיטי", "מלתעות" ו"מלחמת הכוכבים", האוסקר הרחיב את מספר המועמדים לפרס הסרט לעשרה כתגובה על השמטת "האביר האפל", ואחרי שזה לא לגמרי הצליח היה ניסיון לייסד את קטגורית "הסרט הפופולרי הטוב ביותר". איזה מזל שזה נגדע באיבו.
ועדיין, "מלתעות" הוא אחד מרגעיה המפוארים ביותר של האקדמיה. והנה מגיעה השאלה הקשה ביותר…

האם ההפסד היה מוצדק?

בפעם הראשונה – וכנראה היחידה גם להבא – בתולדות הפרויקט, חשבתי לוותר על החלק הזה בפרק. 1975 היא שנה שבה כל אחד מהמועמדים יכל לזכות ואי אפשר יהיה לבוא בטענות לאף אחד. "נאשוויל", "אחר הצהריים של פורענות", "בארי לינדון", "קן הקוקייה" ו"מלתעות" כולם נמצאים בראש רשימת הסרטים הטובים ביותר אי פעם. חמישה מטובי הבמאים בכל הזמנים בשיא כוחם, כולם סרטים עשויים לעילא. איך אפשר לבחור בכלל?
אבל אני אוהב אתגרים.

"מלתעות" הוא אחת מהאהבות הקולנועיות הגדולות שלי. בפעם הראשונה שנתקלתי בו הייתי בגיל חד ספרתי ולכן לא יפתיע אתכם שלא שרדתי אותו עד הסוף (או הצלחת להירדם באותו הלילה), וגם לים לא נכנסתי איזה חצי שנה. כבר על ההתחלה, ספילברג מפציץ עם אחת מסצנות הפתיחה הטובות ביותר של הקולנוע, כזו שגם בצפייה העשירית עדיין מקפיאה את הדם ויוצרת אפקט הלם שלוקח לו דקות ארוכות להתפוגג. אבל זה רחוק מלהיות שיאו.
יש בסרט האימה הזה כמה מהסיקוונסים הכי מדהימים של הז'אנר. בית ספר ממש. סצנת החוף הבאה, כאשר ברודי יושב על החוף במצב חרדה מתקדם, וכל תנועה במים מקפיצה אותו עד האסון הנורא שמסתיים באימג' קורע לב של אישה מבוגרת המחפשת את בנה הקטן על החוף אבל מוצאת רק מזרון מתנפח קרוע מוכתם בדם, הוא מופת של סאונד, צילום ועריכה. ספילברג הצליח, במיומנות של אשף, לשלב בין מתח בלתי נתפס, אימה אמיתית (בסרט יש את אחד הג'אמפ-סקארים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע, כאשר הופר צולל מתחת לסירה הנטושה) אבל גם דמויות מעולות ורגעים מרגשים. פתאום באמצע הסרט ישנו רגע שבו ברודי חווה רגע קטן ונפלא עם הילד שלו, שנותן לנו את כל מה שאנחנו צריכים לדעת על הצורך שלו למגר את הכריש. לצדו נוכחים המונולוג של קווינט, אותו כבר הזכרתי, שמדביק למסך, ואפילו יש קליימקס אקשן מרהיב. מיותר לציין את הליווי המוזיקלי של ג'ון וויליאמס. מעבר לנעימה המפורסמת, כמעט כל רגע בסרט משודרג על ידי מוזיקה שלא תופסת תשומת לב לעצמה ובלתי אפשרי להפריד אותה מהחוויה.

ואפילו יותר מזה, "מלתעות" הוכיח את עצמו כרלוונטי כיום. המאבק של ראש העיר להשאיר את החופים פתוחים על אף הסכנה מצמרר בהקשר של 2020, כשמנהיגים – בין אם מדיניים או מוניציפליים – התעקשו להמשיך להתנהג כרגיל ולהעלים עין מהסכנה הבריאותית, מבלי לקחת אחריות על האנשים שעל ביטחונם הם אמונים. בתור מי שעובד בתחום התרבות, שלא מעט במהלך המגיפה עמד בפני השאלה האם לפתוח את האולמות או לא, שמעתי ואמרתי את המשפט "אף אחד לא רוצה להיות ראש העיר של אמטי". זה עד כדי כך מהדהד גם היום.

ואחרי כל הדברים האלו, האם באמת אפשר להגיד ש"מלתעות" ראוי יותר לזכייה מעבודת הטווייה המורכבת של אלטמן ב"נאשוויל", גם היא עדיין מרגישה טרייה ואקטואלית? לקולנוע הדוהר והמצמית של סידני לומט ב"אחר הצהריים של פורענות"? לאימג'ים של "בארי לינדון" וההומור החצוף והמבריק שמשוח לכל אורכו? או ל"קן הקוקייה", הזוכה הגדול, שאין בו שום דבר שאיננו מדהים?

אבל, נו, הכנסתי את עצמי לפינה הזו, אז הנה – "מלתעות" הוא חד משמעית אחד הסרטים האהובים עלי, אחד משלושת סרטי האימה הגדולים בכל הזמנים, ויצירת מופת מוחלטת. אין לי מילה רעה אחת להגיד עליו. למעשה, אין לי מילה אחת שאיננה פליאה להגיד עליו. כמו "שודדי התיבה האבודה", ספילברג יצר סרט שלסוגו הוא הכי קרוב לשלמות שיש.
ועדיין, "קן הקוקייה" היה צריך לזכות. אבל ההבדלים דקים, לא רק בין "מלתעות" וסרטו של פורמן, אלא בין כל המועמדים. איזו שנה, יא ראבי.

הוליווד לא תחזור לעצמה אחרי "מלתעות". סטיבן ספילברג ימשיך לשנות את הקולנוע גם אל תוך העשורים הבאים, וג'ון וויליאמס יקבל מעמד של אגדה. ריצ'רד דרייפוס, השחקן הצעיר של הקאסט והיחיד שעדיין חי, ישתף פעולה עם ספילברג בסרטו הבא "מפגשים מהסוג השלישי" (שיגרום לאפקט הפוך – ספילברג יהיה מועמד כבמאי, אבל הסרט עצמו לא יהיה בחמישייה הסופית) ובאותה שנה גם יזכה באוסקר היחיד שלו על "דירה לשניים"; רוי שיידר ישחק בכמה מהסרטים הגדולים של הסבנטיז ("סורסרר" ו"איש המרתון"), יסיים את העשור כמועמד שוב לאוסקר עם סרטו של בוב פוסי "כל הג'אז הזה" וימשיך לעבוד עד מותו בשנת 2008; רוברט שו יחזיק מעמד רק שלוש שנים אחרי "מלתעות". כולם לנצח יהיו חלק מאגדה, כזו שהשפיעה על אלפי סרטים לאחר מכן, ושלא תדהה גם אחרי שלושה סרטי המשך שלא עשו כבוד לאף אחד.

בפרק הבא, ותאחלו לי מלא בהצלחה עם זה, אנחנו עוברים ליציאת מצרים. 220 דקות בסך הכל, לא שום דבר מדאיג.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנייקביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"