• סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2017
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 63
  • חלק אחרון ומסכם לפרויקט סרטי אלכס דה לה איגלסיה
  • ״האופה מברלין״, סקירה וניתוח
  • אוסקר 2017/18: מחשבות לקראת הימורי המועמדים
  • אובמה השנה האחרונה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 62
  • ״העיתון״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״העיתון״ של סטיבן ספילברג
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 61
  • מבט מחודש על סרטי האחים כהן: ״רציחות פשוטות״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 60
  • המלצות סינמטקים: מהדורה ראשונה, ינואר 2018
  • ״על גוף ונפש״, סקירה
  • ״כל הכסף שבעולם״, סקירה

״העיתון״, סקירה

11 בינואר 2018 מאת אורון שמיר

בעוד כחודשיים ישוב סטיבן ספילברג אל סרטי ההרפתקאות לצעירים (גם אם רק ברוחם), בעיבוד הקולנועי לספר הקאלט ״שחקן מספר אחת״ (Ready Player One). אבל כעת, בתפר שבין 2017 ל-2018, הוא מסתער על עונת הפרסים עם סרט מהסוג השני בו הוא מתמחה – חשוב וגדול מספיק כדי לנסות להיות מועמד לאוסקר. זה נכון שמעצם המעמד של ספילברג, כל סרט בבימויו הוא אוטומטית אירוע קולנועי. אבל נדמה כי ״העיתון״ (The Post) מבקש גם להיות הסרט הנכון בזמן הנכון עוד בשלב הרעיון. לכן, אין ברירה אלא לכתוב על המשמעויות והדיון הפוליטי והסימבולי בהקשר לסרט הזה, אבל כדי לא להירדם בעצמי אלך עם האינסטינקט הראשוני, שהתעורר אצלי עוד בשלב הכותרת, ואקדים בקריאה של הסרט מזווית שאולי תהיה קצת אחרת (בכוונה עדיין לא קראתי ביקורות של אחרים ואחרות, אז אני רק מנחש שזו לאו דווקא הדעה הרווחת).

״הפוסט״ הוא כמובן שם כינוי לעיתון הוושינגטון פוסט, בדומה לטיימס או המירור לצורך העניין, כך שהכותרת העברית היא תרגום מדוייק. אבל משום מה האסוציאציה שעלתה אצלי למשמע שם הסרט באנגלית הייתה צבאית, כלומר ״The Post״ במובן של עמדה או הצבה. כשספילברג בחר לפתוח את סרטו עם סיקוונס לחימה ממושך של הצבא האמריקאי במלחמת וייטנאם, התקבעה לא רק התקופה של ראשית שנות ה-70 אלא גם הלך הרוח ומאותו הרגע ואילך צפיתי מבחינתי בסרט מלחמה לכל דבר ועניין. הסצנה הפותחת נמצאת שם מכל מיני סיבות, כמו למשל להתחיל סרט שהוא שעתיים וחצי של ישיבות מערכת עיתונאיות בקצת אקשן, או פשוט כדי לתת תוקף ויזואלי ומוחשי לכל הדיבורים על המעורבות האמריקאית בוייטנאם ועל חיי האדם שמושלכים לריק שימלאו את המשך הסרט – להבין מה נמצא על כף המאזניים.

אבל בעיניי היה לפתיחה גם שימוש נוסף, ז׳אנרי כאמור. אם תסכימו איתי ש״העיתון״ הוא בעצם סרט מלחמה, אז הבמאי מסיים כאן את מה שהתחיל עם ״סוס מלחמה״ (מלחמת העולם השנייה) והמשיך עם ״גשר המרגלים״ (המלחמה הקרה). שניהם ישירים יותר בעיסוק שלהם במהות, באתיקה ובאסתטיקה של מהי מלחמה, ואין ספק שמדובר בבמאי שהז׳אנר לא זר לו, שלא לומר הומצא על ידו מחדש ב״להציל את טוראי ראיין״. אבל ״העיתון״ הוא סרט מרתק לא פחות מקודמיו בתיאור של שגרת קרב מתמשכת והשפעתה על נפש האדם, בשוני של האימפקט המלחמתי על הדרגים השונים, ואפילו בהבנה על מה אנחנו נלחמים וגם איך – גם אם כמעט כולו מתרחש בעורף ולא בחזית והמלחמה שהוא מתאר אינה ישירות מול הצבא הווייטנאמי, אלא מול אוייב מבית – שלא לומר אוייב מן הבית הלבן.

כמו בימינו אנו, גם בימי התרחשות העלילה ניהלה התקשורת שאמורה להיות ליברלית מאבק לא סמוי בכלל בנשיא המכהן, שאז היה ריצ׳רד ניקסון. עוד לפני פרשת ווטרגייט שלבסוף חיסלה את הכהונה של המנהיג האמריקאי, חשף הניו יורק טיימס מסמכים ממשלתיים סודיים שמוכיחים כי המעורבות של ארצות הברית בווייטנאם הינה מיותרת וחסרת סיכוי לניצחון לא רק בעיני הציבור המפגין, אלא גם לדעת בכירים בהנהגה. הנשיא סינדל את הטיימס בבית המשפט שהכריע לטובת הביטחון הלאומי על פני זכות הציבור לדעת, וכך הפך הוושינגטון פוסט לשחקן המרכזי החדש שניסה לשים יד על המסמכים, ואז לעמוד בדילמה של לפרסם או לא לפרסם. עוד קודם לכן, אחרי הפתיחה הצבאית והצגת קיומם של המסמכים והמדליף שלהם (מתיו ריס), הסרט ממשיך באקספוזיציה לא קצרה של הצגת מערך הכוחות במערכת הפוסט עצמה, הרבה לפני שהאקשן האמיתי מתחיל.

שתי הדמויות המרכזיות הן המו״ל, קיי גראהם (מריל סטריפ), והעורך הראשי, בן בראדלי (טום הנקס). האחת היא אישה חזקה בעולם של גברים דעתנים, שירשה את העיתון מאביה ובעלה המנוח, הממוקמת בצמרת החברה הגבוהה ומחוברת לאנשים שנפגעו ועלולים להיפגע אף יותר מפרסום המסמכים, למשל ידיד המשפחה ושר ההגנה לשעבר, רוברט מקנמרה (ברוס גרינווד). האחר הוא עיתונאי אידיאליסט ועשוי ללא חת, מהסוג שכמעט כבר לא רואים כמותו מאז מועד התרחשות העלילה ועד היום, שברור לו לגמרי כי החובה העיתונאית היא לפרסם את סודות המדינה גם במחיר אישי כבד כמו הפרת צו בית משפט ואולי אפילו השלכה לכלא או חיסול העיתון. הצידוקים שלו הם פטריוטיים מהסוג שאמור לבטל את ההבדל בין ימין ושמאל פוליטיים – אם הממשל פועל בטענה שהוא מגן על אזרחיו אך למעשה שולח אותם לתופת לחינם, הרי שהממשל הוא האוייב האמיתי של אמריקה.

הסיווג של ״העיתון״ כסרט מלחמה הופך את מרבית הפעולות בו, גדולות כקטנות, להרות גורל ממש. פתאום כל שוט של משאית חלוקה שמושלכים ממנה חבילות של עיתוני הבוקר, כמוה כגיחת מטוסים המפציצים מן האוויר בתחמושת של מלל. טקטיקות של עיתונות חוקרת מזכירות שיטות ריגול, וסיקוונס של נער שליח עם מעטפה יכול להאיץ דופק כאילו היה מדובר בחציית קווי האוייב למטרות צפייה או הטמנת פצצה. נראה כאילו העיתונאים החפורים בשוחות המשרדיות שלהם מאזינים ברוב קשב לכל הודעה בקשר, רוקמים בריתות עם האויבים של האויבים שלהם (מה שהופך אותם לחבריהם) ובעיקר מנסים לעבוד עם הוראות שנוחתות עליהם מלמעלה, אבל גם להשפיע על שרשרת הפיקוד מן השטח אל העורף. רק במאי שכל כולו תנופה ותשוקה כמו סטיבן ספילברג יכול לצלם עבודה עיתונאית כאילו הייתה לוחמה לחיים ולמוות, ואין ספק שעם סוללת הפרצופים המפורסמים שגוייסו לסרט הוא היה יכול ללהק שחקן לתפקיד של הנבל – ריצ׳רד ניקסון. במקום זאת, הוא מצולם תמיד מרחוק, מהגב, ובתוך הבית הלבן, יורה הוראות טלפוניות כשהוא מרגיש את הקרקע נשמטת תחתיו.

שאר הדמויות, כפי שניתן להבחין מן השמות שציינתי, מלוהקות באופן ראוותני ממש – אבל בחלק מן המקרים זה מוצדק. הפעם האחרונה שנהניתי ככה מטום הנקס הייתה, ובכן, ב״גשר המרגלים״ של אותו במאי. הוא לועס ויורק כל שורה בחדווה רבה, מצליח להסגיר את תחושותיו במחוות קטנות בסרט שכל כולו גודל ונפח, ובעיקר יודע לפנות את הבמה כשנדרש ממנו. מי שנדחפת כל הזמן מן השוליים למרכז היא הדמות של קיי, בגילומה של מריל סטריפ הטובה כהרגלה, אלא אם אתם או אתן כבר ממש לא סובלים או סובלות אותה בשלב זה של הקריירה. בעיניי אין בהופעה שלה הפעם משהו יוצא מגדר הרגיל לכאן או לכאן, אבל אפשר לברך שעוד נותרו תפקידים מעט יותר עמוקים עבורה מאשר בידור נמוך כמו ״פלורנס פוסטר ג׳נקינס״, ״מאמא מיה״ ו״ריקי והפלאש״, או גדולים יותר מאלה שהיו לה באחרונה ב״סופרג׳סטיות״, ״אל תוך היער״ או ״המעניק״. לא שכל זה מפריע לה להיות מועמדת לאוסקר שוב ושוב, אבל אולי הפעם השיוך האוטומטי שלה לקטגוריית המשחק הנשי יהיה בזכות ולא בחסד (מספיק היה לראות את מבטיה באוסקר האחרון כשהגיעו להציג את המועמדות שלה על ״פלורנס פוסטר ג׳נקינס״ כדי להבין שגם היא כבר לא מרוצה מכל העניין).

את רשימת השחקנים מעטרים שמות נוספים שיכולים להיות מוכרים, כמו שרה פולסון, בוב אודנקירק, טרייסי לטס, בראדלי וויטפורד, קארי קון, אליסון ברי וג׳סי פלמונס, אם למנות כמה. כולם עושים די הרבה עם המעט שהם מקבלים, אבל קשה לומר שיש עוד דמויות בסרט חוץ מקיי ובראדלי, כלומר כאלה עם לבטים ותהליכים פנימיים. אולי מלבד מתיו ריס כדניאל אלסברג, אחד המדליפים המפורסמים בהיסטוריה, למרות שגם כשהוא בפריים הפוקוס העלילתי כמעט תמיד לא עליו. מרבית השחקניות והשחקנים בסרט הזה הם חיילים טובים המבצעים את מלאכתם בנאמנות, ברגים במכונת הדפוס הגדולה אם תרצו, ונדמה הסיבה המרכזית ללהק שלל של פרצופים מוכרים היא בעיקר כדי לעזור ולהבדיל בין הדמויות החוזרות, במערכת העיתון או סביבתה. אישית, אני בהחלט מברך על כל סרט שמשתמש בשירותים של שרה פולסון ושל אליסון ברי, ומאוד ממליץ לשחק במהלך הצפייה את המשחק ״זהה את דייויד קרוס״ – לי זה לקח שלוש סצנות שלמות עד שנפל האסימון, וגם אז קיבלתי רמז.

הפגנת הכוח מסוג ״אין פרצוף במערכת העיתון שאתם לא מכירים או מכירות״ מזכירה מאוד את ״ספוטלייט״, סרט עכשווי נוסף על עיתונאים עם דילמה מוסרית שיצאו לחקור ואז להתנגח בממסד אמריקאי שאמור להיות סמכות עליונה – הכנסייה. מדובר בסרט שרק לפני שנתיים זכה באחד האוסקרים הכי בלתי זכירים של תקופתינו, בעיקר מפני שכשל לגרוף פרסים נוספים מלבד זכייה בקטגוריית התסריט המקורי. אחד משני הכותבים של ״ספוטלייט״ הוא ג׳וש סינגר, שלא במקרה חתום גם על כתיבת ״העיתון״, הפעם במשותף עם ליז האנה. גם הפעם ניתן להאשים את הכותבים בתיאור יבש למדי של עבודת העיתונאי, כולל דגש מורחב על השגת מידע ועריכתו. אך באותה המידה ניתן לומר שמדובר בסוג של פורנו רך עבור קהל העיתונאים, שיכול להציץ לנעשה בחדרי חדרים של עיתון אמריקאי גדול בתקופה בה עיתונות באמת הייתה כלב השמירה של הדמוקרטיה, ולא מתקן שיגור להודעות יחצניות או רדיפה ריקנית אחר קליקים.

עוד השוואה מתבקשת בין ״העיתון״ לדרמת עיתונות עם אותן דמויות ממש תהיה לזוכה אוסקרים נוסף, ״כל אנשי הנשיא״ של אלן ג׳יי פאקולה. אפשר לראות ב״העיתון״ מעין פריקוול לא רשמי לאירועי הסרט המוקדם מבין השניים, אם כי אחרי שהשלמתי צפייה בקומדיה הפוליטית ״דיק״ (Dick), נדמה לי שהפריים האחרון של ״העיתון״ מזכיר יותר את ההתחלה של הסרט בו מישל וויליאמס וקריסטין דאנסט בנות העשרה לכאורה מפילות את הנשיא ניקסון. אם לחזור להיות רציני לקראת סיום, לעומת ״ספוטלייט״ שבו רוב אם לא כל האירועים המעניינים התרחשו במערכת עיתון אפרפרה ומשום מה גם נטולת חלונות, הפעם כמה מרגעי השיא שכתב סינגר מעבירים את הדרמה אל תוך בתים פרטיים, כולל משיכה אל האור בכלל ואל חלונות בפרט. מעניין גם להשוות בין הסרטים משום ש״ספוטלייט״ בויים בידי טום מקארתי בהתאם ליובש התסריטאי, בעוד ספילברג כאמור הוא במאי שהופך כל עט נופל לספקטקל וכל מהדק סיכות שנגמרה לו התחמושת לרגע מותח. וכשספילברג מצלם את מכונות הדפוס רגע לפני הפעלה גורלית במיוחד, ניכר שהוא פשוט נהנה – ואם הוא נהנה, אז ודאי שגם אני, אפילו אם זה כל מה שיצאתי איתו מסרט שמתיימר ליותר.

השאר תגובה