• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

״אל תוך היער״, סקירה

21 בפברואר 2015 מאת עופר ליברגל

דומה כי בהוליווד ויתרו כמעט לגמרי על כתיבת סרטים מוזיקליים המצולמים ישירות לקולנוע. לכן, כאשר מדי פעם הם חושבים על יצירת סרט מוזיקלי חדש, הם שולפים מחזמר מצליח מברודווי שטרם זכה לעיבוד. כעת הגיע תורו של "אל תוך היער" (Into The Woods) לעשות את המעבר למסך הגדול. מדובר במחזה משנות ה-80 שהלחין סטיבן סונדהיים ("סווני טוד") וכתב ג'יימס לאפין (שהדבר המעניין האחרון שהוא עשה הוא סרט תיעודי על… סטיבן סונדהיים), אשר זכה לאורך השנים למספר הפקות בימתיות פופולאריות, מה שיצר עבורו מספר מסוים של מעריצים.

סיבה נוספת לכך שהגיעה שעתו של "אל תוך היער" לעבור למסך הגדול הוא הנושא בו הוא עוסק, אשר מתחבר לטרנד הפוקד את הוליווד בשנים האחרונות: סיפור מחודש, מזווית חדשה, של אגדות ילדים ידועות. למעשה, המקור לטרנד זה הוא מחזה מצליח אף יותר מברודווי, "מרשעת" (Wicked), אבל עד שזה יעשה את דרכו לקולנוע, צללו אף יותר עמוק אל העבר כדי להעמיד על הבמה את המחזה הזה, המשלב בתוכו סיפור מחדש של ארבע אגדות מוכרות, יחד עם סיפור מסגרת שנוסף להם: זוג, אופה ואשתו, צריכים להביא לשכנתם המכשפה ארבעה עצמים שונים ומשונים עד לדדליין שהיא הציבה להם, חצות בעוד שלושה לילות. השגת אותם חפצים תדרוש מהם לקחת חלק בסיפור של סינדרלה, כיפה אדומה, ג'ק והאפונים ורפונזל. כל הסיפורים הללו יסופרו עם נגיעה מעט שונה ביחס לגרסא המוכרת, והסוף של כל קווי העלילה הוא למעשה רק סוף ההצגה עד ליציאה להפסקה.

מי שהופקד על העברת המחזה הזה לבמה הוא הבמאי רוב מארשל, כנראה האיש לקרוא לו אם רוצים העברה קורקטית של מחזה בימתי לקולנוע. הוא עושה זאת מבלי לוותר על האמצעים שמציע הקולנוע, כלומר תנועות מצלמה ועריכה, אבל גם מבלי לנסות דברים קיצוניים מדי. כאשר מארשל ניסה לעבד מחזה מורכב יותר ב"תשע" (NINE), התוצאה הייתה מעט מביכה; כאשר הוא ביים סרטים לא מוזיקליים, התוצאה הייתה מביכה אף יותר. אולם, כאשר הוא עיבד לקולנוע מחזה לא מורכב במיוחד, התוצאה הייתה "שיקאגו" (Chicago) גורף האוסקרים. מבין כל הפרוייקטים הקולנועיים של מארשל, חומר הגלם של "אל תוך היער" הכי קרוב ל״שיקאגו״, משום שהדגש הוא על מופע הראווה המוזיקלי/קולנועי ולא על פיתוח דמויות מורכב. סוג כזה של קולנוע מארשל יודע לבצע בדיקנות.

במקרה של סרט זה, הדבר הבולט ביותר הוא הצד החזותי. היער מתפקד בתרבות המערבית כמקום שהוא בו זמנית קסום ואפל, מקום בו חוקי החברה מתרופפים והמאפשר לתת ביטוי עז יותר ליצרים, מה שהופך אותו למקום מסוכן. לכן, אין זה צירוף מקרים שהיער תופס מקום מרכזי במספר רב כל-כך של אגדות ילדים, כאשר בחלק מן המקרים המטרה המקורית של הסיפור הייתה לא רק להזהיר מן הסכנות האורבות בסביבה הלא-מוגנת, אלא גם בהתנהגות היצרית. לכן, היער, זירת ההתרחשות העיקרית של הסרט כפי שנמסר ברמז דק בכותרתו, מואר בסרט בצורה אקספרסיבית, אשר הופכת אותו לקסום ומעורר משיכה לפרקים, אבל גם לאפל רוב הזמן. לעיתים הדבר נכון גם לגבי סצנות היום, אם כי עיקר עלילת הסרט מתרחשת בלילה. תורם לכך עיצוב המשלב בין המצועצע לאפל בכל דרך אפשרית, עם מעט מאוד ניסיון לייצר אמינות ריאליסטית, ואין זה פלא ששתיים מתוך שלוש המועמדויות של הסרט לאוסקר הגיעו על עיצוב אמנותי ועיצוב תלבושות.

אולם, ייתכן והפרט החשוב ביותר התורם להצלחה היחסית של הסרט מצוי בתחום הליהוק. כל השחקנים המופיעים בסרט יודעים גם לשחק, גם לשיר, וגם לשלב בין שתי הפעולות. מי שצפה בסרטים מוזיקליים מן השנים האחרונות יודע שלא מדובר במשהו מובן מאליו. הדרישה השלישית הנדרשת מן השחקן על הבמה, ריקוד, נוכחת בסרט במידה מצומצמת יותר, כאשר ברוב הקטעים המוזיקליים מארשל נותן למצלמה לרקד יותר מאשר לשחקנים.

המשחק הנדרש מן השחקנים השונים בסרט הוא לא בדיוק קונבנציונלי, והדבר נובע בין היתר מאופיו של סונדהיים כמלחין. הוא מחלק את חובבי מחזות הזמר למעריצים ולשונאים בין היתר בגלל שהלחנים שלו מנסים לא רק להיות מלודיים, אלא גם להיות סיפוריים. וכך, הנאמברים של הסרט פחות מדגישים את הרגשות של הדמויות ויותר מקדמים את העלילה. כתוצאה מכך, אף אחד מן השחקנים לא נדרש אמנם להתמודד עם ביצוע דמות בעלת יותר מתו אופי אחד, אבל כן לשלב את העברת האופי הזה דרך קידום הסיפור תוך כדי שירה. דקות הפתיחה של הסרט הינן למעשה שיר אחד ארוך מאוד, בו לוקחות חלק כמעט כל הדמויות. זהו שיר המספר לא רק את הרקע של הסיפור, אלא מכיל גם את הפעולות המחוללות של כל דמות בסיפור שלה.

into-the-woods-agony

מבין שחקני הסרט, עבורי בלטו לטובה ג'יימס קורדן ואמילי בלאנט בתור האופה ואשתו, הזוג אשר מזגזג בין העלילות השונות. בלאנט היא מיקירות הבלוג ושחקנית מגוונת (שרק חלק קטן מכישוריה מנוצל בתפקיד זה), בעוד קורדן הוא שחקן שבעיקר מצטייין בלשדר חביבות ותמיכה, והוא עושה זאת גם כשהוא שר בעדינות ומתוך ידיעת המגבלות שלו. לשדר חביבות זו לא משימה פשוטה כלל, וקורדן ניחן בכישרון טבעי, מה שהופך אותו מועמד אידיאלי להנחיית תוכנית אירוח – אכן השלב הבא בקריירה שלו. עוד מצטיינים בקאסט, מעט פחות צפויים, הם צמד הנסיכים כריס פיין וביל מאגנוסון. הם מגלמים אולי את הדמויות הכי פלקטיות, בסרט של דמויות פלקטיות, אבל מוסיפים לתפקידים שלהם מינון מדויק של הומור ומודעות עצמית.

הסרט כולל גם לא מעט שמות מפורסמים כמו אנה קנדריק, טרייסי אולמן, לוסי פאנץ', וגם את ג'וני דפ לסצנה וחצי. יש גם את מריל סטריפ הנצחית, שהסרט העניק לה מועמדות נוספת לאוסקר, מה שקורה בכל פעם שהיא משחקת בסרט שאינו מחפיר (וגם בחלק מן הסרטים הלא טובים בהם הופיעה). על פניו, לא מדובר באחד מן התפקידים הגדולים של סטריפ – בסצנות בהן היא מדברת, היא נדרשת להפגין קשת דלה במיוחד של רגשות והיא עושה זאת בתיאטרליות (המתאימה לאופי הסרט), הנראית כמו חיקוי של מכשפה. הגדוּלה של סטריפ היא בקטעי השירה שלה, שכוללים, במקרה או שלא, את שני השירים הטובים ביותר בסרט. במסגרתם, היא מצליחה להכניס עוד רבדים לדמות שלה, שהיא הדבר הקרוב ביותר שיש בסרט לנבל, אבל גם הדמות היחידה שמעוררת הזדהות אמיתית, גם אם לרגעים ספורים. אוסקר נוסף היא לא תראה מזה, אבל בסופו של דבר המועמדות שלה היא לא הדבר הכי תמוה בקטגוריית שחקנית המשנה השנה.

מידת ההנאה של הצופה מן הסרט תלויה בהתחברות למספר דברים שלא כל צופה מתחבר אליהם: עולם תיאטרלי מאוד של אגדות ילדים; אנשים ששרים פתאום, דבר שלא כל צופי הקולנוע אוהבים; ולבסוף, צריך לאהוב את הלחנים של סונדהיים, מה שדורש טעם מאוד ספציפי. מי שיצליח עם כל האופציות הללו, יקבל בידור מבוצע היטב ומחזמר עם נגיעות קלות מאוד של פמיניזם וחתרנות כלפי דרך הסיפור הפופולארית של האגדות הספציפיות ושל האגדות בכלל.

בנוסף, יחסית לסרט שמיועד גם, אם לא בעיקר, לילדים, יש בו לא מעט רגעים אפלים. לא כל הדמויות יצלחו את הסרט בחיים, בלי קשר להיותן טובות או רעות. האפלה הזו באה גם מכיוון שכל אחד מן הסיפורים השונים בסרט דן למעשה בתהליך של התבגרות – גם על ידי הכרת העולם המיני והרגשי, וגם על ידי פרידה מאורח החיים המוכר, כולל פרידה מן ההורים, בין אם מדובר בהתנתקות מרצון או מנטישת ההורים. התכנים האפלים הללו אמנם מטופלים בנגיעות דקות מאוד, אבל הם ללא ספק נוכחים ביצירה.

לכן יש גם משהו מעט מאכזב ב״אל תוך היער״ כמכלול, גם אם מדובר בחיסרון שמקורו במחזה. בכמה מקרים ישנה תחושה כי הסרט מעגל פינות יותר מדי, ומבצע מהלכים דרמטיים בקלילות רבה מדי. הדבר בלט עבורי בעיקר בקלילות הדעת בה הסרט מתייחס לאופציה של מות האויב בקרב, מה גם שלא מדובר בסרט מלחמה של ממש. לכן, השורה התחתונה היא שזהו סרט מהנה למדי, אבל בשום צורה לא סרט גדול או אפילו זכיר במיוחד. מצד שני, במאי הסרט כבר יצר סרט זוכה אוסקר לסרט הטוב ביותר, אשר ניתן לומר עליו את אותו הדבר בדיוק.

into-the-woods-9

השאר תגובה