• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

סיכום 2012: עשרת אנשי השנה של סריטה

31 בדצמבר 2012 מאת אור סיגולי

ברוכים הבאים לגראן-פינאלה של סיכומי השנה של סריטה, הפוסט האחרון לשנת 2012.
רשימת נבחרי השנה היא אירוע חגיגי בשבילנו מכמה סיבות: קודם כל זה פוסט ראשון משותף לכל כתבי סריטה מאז שפבלו אוטין ויניב אידלשטיין הצטרפו אלינו (שנה שעברה פוסט אנשי השנה סימן את הפעם הראשונה שישבנו הצוות המקורי, אורון, עופר ואני, סביב אותו שולחן). אבל יותר מכך – זה תמיד משמח לדבר על האנשים שמאחורי השנה הקולנועית. אלו שעיצבו את 2012 ואלו שהותירו את חותמם.

מיותר לציין כמה קשה היה להרכיב את הרשימה, גם לבחור רק עשרה וגם לפשר בין דעתם של חמישה אנשים שונים. בסופו של דבר, משמח לספר, אלו הבחירות של כולנו ביחד.
זו הייתה ישיבה ארוכה ושמות חדשים עלו אפילו כשהפיצות נגמרו וכבר היינו עם רגל מחוץ לדלת, אך כבר בתחילתה אחת ההחלטות הראשונות שעשינו הייתה – במסורת הבלוג – שבדילמה בין האישי והכללי, אנחנו תמיד נבחר באישי. כלומר, יוצר שעשה רק סרט אחד השנה שנגע בנו והלהיב אותנו יכנס לפני מישהו ששבר קופות ומילא את ארונו בפרסים עם סרט שלא הותיר את חותמו עלינו.
ההיסטוריה תשפוט אותנו.

הרשימה השנה מורכבת מעשרה גברים וגברות שלא היינו יכולים לדמיין את 2012 בלעדיהם. היא מורכבת מחמישה שחקנים, שלושה במאים, מפיק ומנכ״ל. מתוכם ישנם שלושה ישראלים, שלושה בריטים וארבעה אמריקנים. תשעה מתוכם, אגב, עדיין בחיים ואנחנו מאחלים להם עוד שנים רבות של עשייה.

לרענון, הנה רשימת עשרת אנשי השנה הקודמת.

עשרת המופלאים של 2012 מסודרים לפי סדר אלפבתי. אנחנו רוצים להודות להם על השנה שהייתה ועל הקסם שהעניקו לנו במרוצת שניים-עשר החודשים שחלפו.
Well played, everybody.

עשרת אנשי השנה של סריטה, מודל 2012, הם:

emily-blunt

אמילי בלאנט
שחקנית: "האחות של אחותך", "לדוג סלמון בתימן", "לופר", "עד החתונה זה יעבור"

מבחינת כמות, אין הרבה שחקניות שהתחרו השנה באמילי בלאנט (ואל תגידו לי עכשיו ג'סיקה צ'סטיין). מבחינת איכות, היא כבר שנים בטופ ההוליוודי, לפחות עבורי. אבל בשנה הספציפית הזאת, גם, לפחות עבורי, הגברת בלאנט לא רק העמיקה וחיזקה את הביטחון ביכולותיה הדרמתיות והקומיות, אלא גם הראתה ורסטיליות מרשימה מבלי לערער את תחושת השלווה שהיא מקרינה. זאת אומרת, אני לא יודע איך זה אצלכם או אצלכן, אבל כשאמילי בלאנט נכנסת לפריים בפעם הראשונה בסרט, כל סרט – אני אוטומטית נעשה רגוע יותר. כי לא משנה מה יקרה מעתה באותו סרט, לפחות תהיה בו הופעת משחק אחת יציבה כמו סלע ממוסמר לקרקע. אני זוכר שאחת המחשבות הראשונות שלי בתום "עד החתונה זה יעבור" (בדיעבד סבל מתמשך מבחינה תמטית ובשלב מסויים גם קולנועית), הייתה משהו כמו "למה נותנים למדהימה הזאת לשחק רק בריטיות כל הזמן? אז מה אם היא בריטית, היא יכולה לעשות הכל!". כהרגלו בקודש, ראיין ג'ונסון הגאון שמע את משאלתי הכמוסה (יש לי יסוד סביר להניח שיש לו גישה למחשבות שלי. אבל זה כבר נושא אחר) וכמה חודשים לאחר מכן זכיתי לצפות באמילי בגרסת הבלונד השרוף, חמושה במבטא אמריקאי דרומי כבד, ומכוונת שוטגאן אל גיבור הסרט "לופר". או חוטבת עץ (אחת מסצנות השנה שלי בקולנוע). וואו, איך שהאשה הזאת יודעת לחטוב עץ. סוג של וונדר-וומן, אין מה לומר.
(אורון שמיר)

לקריאה נוספת:
הסקירה של עופר על "האחות של אחותך"
סקירה קצרה של עופר על "לופר"
הסקירה של אורון על "עד החתונה זה יעבור"

מוקי גרידינגר
מנכ"ל תיאטראות ישראל, מפעילת רשת בתי הקולנוע יס פלאנט

נכון, הסינמטקים מאפשרים לנו לראות קלאסיקות כל השנה, אז מה מיוחד בכך שפתאום ביס פלאנט אספו מספר סרטים קלאסיים ושמו אותם בהקרנות מסחריות? בדיוק זה. יס פלאנט היא רשת מסחרית של ריבוי בתי קולנוע הממוקדת בסרטים הוליוודיים. לא מדובר אפילו ברשת סרטי "ארטהאוס". השנה, במקום לעשות עוד הקרנה של "סקייפול", או "ההוביט", החליטה הרשת לפנות אולם גדול שלוש פעמים בשבוע ולהקדיש אותו להקרנה של סרט שנעשה לפני עשרות שנים, לעתים אף בשחור-לבן. נכון, יתכן שלא מדובר בנדיבות אלא בהרחבת קהל היעד שלהם, או שאולי באסטרטגיה שעוזרת להם למלא אולם באמצע השבוע. אבל עם או בלי ציניות, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבסופו של דבר, ניתנת ההזדמנות לראות קלאסיקות גדולות דוברות אנגלית על מסך גדול, באולמות הקולנוע הטובים ביותר הקיימים בארץ.
יש אמירה מרגשת בעובדה שהסרטים מוקרנים דווקא ביס פלאנט: הקלאסיקה לא שייכת רק למוזיאון, אלא יכולה להיות חלק מהבילוי הרגיל שלנו. הניתוק של הקלאסיקה מהמוזיאון והשילוב שלה בחיי היומיום היא קביעה אידיאולוגית חזקה ומשמעותית שאי אפשר להתעלם ממנה.
יש לציין שגם הטיפול במסגרת מעוררת הערכה. שכן הסרטים לא סתם "נזרקים" אל המסכים. קודם כל הודפסה תוכנייה מיוחדת ואפילו הופק סרטון מקדים במיוחד עבור המסגרת. אך מבחינתי הדבר החשוב ביותר זה שלפני כל הקרנה קלאסית, מחולק סקר ובו הקהל מתבקש להציע סרטים קלאסיים אחרים שאותם היה רוצה לראות על המסך הגדול בעתיד. זהו צעד מרתק שמשדר שלא מדובר ביוזמה חד-פעמית ואכן נודע שהרשת כבר הכינה סבב שני של קלאסיקות נוספות שיוקרנו בחודשים הקרובים. אך חשוב לא פחות, יש כאן ניסיון נהדר לייצר דיאלוג עם הקהל, לשתף אותו בתוכנייה ובעיקר לעודד אותו לחשוב על הסרטים הקלאסיים שהוא אוהב, שהשפיעו על חייו וכך להחזיר את הסרטים האלה למודעות – כלומר, לחשוב על קולנוע כמערכת היסטורית, אמנותית, ולא רק כתירוץ לאכול פופקורן.
הנה לינק לתוכנייה: http://www.yesplanet.co.il/classic
(פבלו אוטין)

tom hardy

טום הארדי
שחקן: "ארץ יבשה", "זאת מלחמה" ו"עלייתו של האביר האפל"

זה היה רק עניין של זמן עד שמתישהו השחקן הבריטי הצעיר (35) יככב ברשימת אנשי השנה שלנו. הבחור בונה מומנטום יציב ומרשים בערך מאז 2008, ואם לא צפיתם בשיתוף הפעולה שלו מאותה שנה עם הבמאי הדני ניקולס וינדינג רפן (ששלוש שנים אחר כך יהפוך את ראיין גוסלינג לכוכב) ב״ברונסון״, אנא פנו לכם ערב וצפו בו.
מאז הארדי התברג לקאדר של נולאן ב״התחלה״ (בעיני עשה שם את התפקיד הטוב ביותר מכל הקאסט) פירק את ג׳ואל אדג׳רטון במכות בדרמה המצויינת ״לוחם״, והעביר את זמנו של גארי אולדמן ב״החפרפרת״. אבל שום דבר מאלה לא הכין אותנו להארדי מודל 2012.
הארדי גילם השנה שתי דמויות מיתולוגיות בסרטים שנעים על הקו שבין אופרה וטראש, בין קלאסיקה ובי-מובי. ב״עלייתו של האביר האפל״ הוא נותן פייט לכל אלמנט אחר על התואר ״הדבר הכי טוב בסרט״, וב״ארץ יבשה״ של ג׳ון הילקוט, הוא מצליח לתפוס בעלות על כל סצנה גם אם הוא רק ברקע מחוץ לפוקוס, וגם אם הוא רק נוהם בשקט.
הארדי הוא שחקן חד פעמי שתפקידו הגדול ביותר עוד לפניו ואם נמשיך במסורת אנשי השנה שלנו בעוד שנים מעכשיו, סביר להניח שהוא יככב שוב באחת מהן.
(אור סיגולי)

לקריאה נוספת:
הסקירה של אור על "ארץ יבשה"
הסקירה של אורון על "עלייתו של האביר האפל"

Jonah-Hill

ג'ונה היל
שחקן: "מבוגר אחראי", "רחוב ג'אמפ 21", "שומרים על השכונה"; תסריטאי: "רחוב ג'אמפ 21"

ג'ונה היל התבגר לנגד עינינו. ראינו אותו לראשונה ב-2005, כווירדו שמנסה לקנות נעלי פלטפורמה מגוחכות מקתרין קינר ב"בתול בן 40". ג'אד אפטאו זיהה את הפוטנציאל שלו כבר אז, וצילם איתו המוני טייקים מאולתרים ששדרגו את מעמדו משחקן של שורה אחת לתוספת קבועה לפמליה. עם השנים והסרטים, היל טיפס בסולם הדרגות של אפטאו עד שלבסוף פרץ בתפקיד ראשי ב"סופרבאד", בדמות בן דמותו הצעיר של סת' רוגן (שכתב את התסריט אבל כבר היה מבוגר מדי לתפקיד). ב-2011 הוא עשה קפיצה נוספת כשגילם דמות רצינית מול בראד פיט ב"מאניבול" והיה מועמד על כך לאוסקר. אבל 2012 הייתה השנה של ג'ונה היל. קודם כל, הוא הפתיע בדמות פרנקלין הפסיכוטי ב"שומרים על השכונה", ומתח את הפרסונה הקומית החביבה שלו אל מחוזות של הפרעות נפשיות מסוכנות כמו שלא ראינו מאז סת' רוגן (שוב הוא) בסרט האפל והלא-מוערך-דיו "Observe and Report". היל גם החזיק על כתפיו את הקומדיה "מבוגר אחראי" שאמנם לא הפילה אותנו מהכיסא, אבל הפריצה האמיתית שלו השנה הייתה ככוכב, ולראשונה גם ככותב-שותף, של "21 ג'אמפ סטריט", הקומדיה המטומטמת, המבריקה ובהחלט המצחיקה ביותר של השנה (שנפתחת אגב בפלאשבק ל-2005, אותה השנה בה היל הפציע לראשונה בחיינו). שם אנחנו זוכים לראות אותו בתור תיכוניסט שמן עם ברזלים בשיניים שמנסה להיות סלים שיידי, ובהמשך הסרט גם בתמונת הילדות המביכה בכל הזמנים (בעירום!) שתלויה על הקיר בבית הוריו. את ההופעה של היל ב"ג'אנגו" של טרנטינו עוד לא ראינו, אבל על מה שהוא הספיק ב-2012, מגיע לו להיות אחד מאנשי השנה.
(יניב אידלשטיין)

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון ל"שומרים על השכונה"
הסקירה של אורון על "מבוגר אחראי"
אור כותב על "שגעון של קולג'", אחד הסרטים הפחות מוכרים והיותר מוצלחים של היל
הסקירה של אורון על "רחוב ג'אמפ 21"

alfred hitchcock

אלפרד היצ'קוק ז"ל
במאי: "ורטיגו"

אלפרד היצ'קוק לא ביים סרט חדש השנה. למעשה, כבר למעלה מ-35 שנה הוא לא הוציא סרט חדש (והשנה מלאו 40 שנה לסרט הגדול האחרון שלו) בעיקר עקב היותו מת. זה ממש לא הפריע לו להיות אחד מן הבמאים המדוברים ביותר השנה בעולם בעקבות גלויים חדשים לכאורה – ומוכרים בפועל – על היחס הבעיייתי שלו לשחקנים, נשים ואלו השייכות לשתי הקבוצות במקביל, דרך עוד כמה רכילויות ועדויות על סרטיו. אנשים צמאים לעוד ידיעות ותיאוריות על האיש שהוא כנראה השם הראשון שעולה בראש של אנשים כשהם חושבים על המונח "במאי קולנוע".
שני סרטים חדשים על חייו נוצרו והם צפויים להגיע לארץ, אחד לטלוויזיה (ערוצי הסרטים של יס) ואחד לקולנוע, עוד בחודש הקרוב. לפחות אחד מן הסרטים תוקף אותו, אבל עצם היותו הבמאי היחיד שמבטיח שכל סרט שיזכיר אותו יקבל מנה לא קטנה של יחסי ציבור מצביע על מעמדו הייחודי.
אבל השנה היצ'קוק בעיקר קיבע את מעמדו כבמאי החביב ביותר על האקדמיה והביקורת – מי שנחשב בחייו לבמאי לקהל הרחב הפך אחרי מותו לבמאי של האליטה. "ורטיגו" של היצ'קוק סיים 50 שנה של שליטת "האזרח קיין" במשאל המבקרים של מגזין "Sight & Sound" – למעשה הוא הביס את סרטו של וולס וכל סרט אחר וזכה במקום הראשון בפער די גדול. לא רע עבור סרט שבזמן אמת נקטל והיה אחד מן הכישלונות הקופתיים הבודדים של היצ'קוק.
חי או מת, היצ'קוק פותח פער עצום בהערכה ופופלאריות שלו על פני כל במאי אחר. יותר שהוא איש השנה, הוא איש השנים באהבה שלנו לקולנוע. כי השנה הוכח שאולי יש במאים שאנחנו מעדיפים יותר, אבל היצ'קוק הוא שם נרדף לקולנוע, מסחרי ואמנותי כאחד.
(עופר ליברגל)

לקריאה נוספת:
הסקר האחרון של המגזין Sight & Sound

anne_hathaway

אן הת'אוויי
שחקנית: "עלייתו של האביר האפל"

הרומן שלי עם אנני, ככה אני אוהב לכנותה לאחרונה, החל ממש לא מזמן. אם הייתם מדברים איתי על אן הת'אוויי לפני חצי שנה בערך, סביר להניח שהייתם מקבלים ממטרים ממוקדים של בוז, מלווים בתלונות נוסח "מה כולם מוצאים בבחורה הזאת לעזאזל?" (כן, ראיתי את "רייצ'ל מתתחנת" מחד ואת "יומני הנסיכה" מאידך – עזבו אותי). או בכיוון של "לכריסטופר נולאן יש לפעמים ליהוקים נשיים איומים – איזו מין אשת החתול הוא בחר…". אבל נולאן האשף בחר בתבונה. כי אחרי הצפייה ב"עלייתו של האביר האפל" לעולם לא אחשוב עוד סרה על אנני. היא השחקנית היחידה השנה, היחידה, שעשתה תפקיד מושלם – שום פאלטות, אפס גליצ'ים. כליל השלמות. המקומות שהיא לקחה אליהם את הדמות של סלינה קייל היו מעבר לדמיוני הפרוע ביותר (יש מצב סביר שגם של נולאן, אגב, ואני ממעיט בערכו של אחד המאסטרים שלי לראשונה בחיי, שימו לב). היא הייתה, ללא שום עוררין, הדבר הכי טוב בסרט שהכי אהבתי השנה. וזה לא דבר של מה בכך בהתחשב בסרט עם דמות הקומיקס האהובה עליי בכל הזמנים ואחד הנבלים הכי מטילי אימה שנראו על המסך לאחרונה.
זמן מה לאחר מכן, החלטתי לראות את הטריילר של "עלובי החיים". בשביל אנני, בסרט עצמו אין לי שום עניין, מפאת זהות הבמאי והז'אנר. אז קצת חבל לי שזה יהיה התפקיד שהיא תזכה עליו באוסקר הראשון שלה (ואני אומר זאת מאז ספטמבר בערך), אבל העיקר שתזכה – ושתזכה השנה. כי למרות שהוליווד מתה על זונות רחוב טרגיות שמגולמות על-ידי שחקניות שהתכערו, רזו וקיצצו שיער בשביל תפקיד שכולל שירה חיה – אני באופן אישי חושב שאת התפקיד הכי קשה ששחקנית יכולה לדמיין, אן הת'אוויי עשתה דווקא ב"עלייתו". למה? כי היא גילמה שם אשה. פשוט אשה. אין דמות מורכבת מזו.
(אורון שמיר)

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון על "עלייתו של האביר האפל"

joss-whedon

ג'וס ווידון
במאי: "הנוקמים"; תסריטאי: "הנוקמים", "בקתת הפחד"

זו הייתה אולי הבחירה הכי שנויה במחלוקת בדיונים הפנימיים שלנו. מצד אחד, אף אחד מחמשתנו לא נמנה על עדת מעריציו (או שמא – כת מאמיניו) של ג'וסף היל "ג'וס" ווידון. אורון נהג אמנם למנות את "סרניטי" כאחד מסרטי המד"ב הטובים בעשור הקודם, אבל אף אחד מאיתנו לא בדיוק מנשק תמונה של באפי כל בוקר. גם "בקתת הפחד" לא הצליח לכבוש אותנו. בכל זאת, בסופו של דבר החלטנו שרשימת אנשי השנה לא תהיה מלאה בלי התייחסות לסיפור הסינדרלה הזה: ווידון, גיבור הקאלט, האאוטסיידר הנצחי, אורסון וולס של הקומיק-קון, שקיבל סוף סוף את הצ'אנס לנצח על סרט הוליוודי עתיר תקציב והוציא תחת ידיו לא רק את הלהיט הקופתי הכי גדול של השנה, אלא גם את הסרט הרווחי ביותר בכל הזמנים שלא בוים ע"י ג'יימס קמרון. תוסיפו לזה את העובדה ש"הנוקמים" היה סרט טוב מאוד (בניגוד לסרט המצליח ביותר בישראל ב-2012, אהמ) ולא נותר אלא להסיר בפני ג'וס את הכובע.
(יניב אידלשטיין)

לקריאה נוספת:
הסקירה של אורון על "בקתת הפחד"
יניב מוסיף את שלו לסרט האימה
אורון מתארח בפודקאסט של דורון פישלר ומדבר על הסרט
הסקירה של אורון על "הנוקמים"
עופר מנתח את "הנוקמים" דרך הדמויות

chaning tatum

צ'נינג טייטום
שחקן: "אל תשכח", "בגידה כפולה", "מג'יק מייק", "רחוב ג'אמפ 21"; מפיק: "מג'יק מייק", "רחוב ג'אמפ 21"

אם לפני שנה הייתם אומרים לי שאשב עם חברי ואשכנע אותם שטייטום הוא אחד מהדברים הכי טובים שקרו ב-2012 הייתי כנראה מגחך בבוז ומבקש שתעבירו לי את הדבר הזה שאתם מעשנים. מי שכיניתי בעבר כ״גרסת הצוואר של סם וורת׳ינגטון״ מעולם לא גרם לי לחשוב שאולי יש בו משהו מעבר לזה.
טייטום הופיע בארבעה פרוייקטים השנה, אבל אני הייתי צריך רק אחד: תפקידו ב״רחוב ג׳אמפ 21״, על פניו (ורק על פניו) קומדיה אמריקנית דבילית מהסוג שנפלט אל חופינו כל שבוע במהלך הקיץ, התגלה כאחד הדברים הכי נהדרים שאפשר לבקש. תוסיפו לזה את תפקידיו בשלושת הסרטים האחרים שבכולם הוא הדבר הטוב ביותר ותבינו אותי.
צ׳נינג טייטום הוא שחקן ומפיק שהותיר את חותמו על השנה הקולנועית בארה״ב אבל יותר חשוב מזה – כאשר אני אחשוב אחורה על 2012, הוא אחד הראשונים שיעלו במוחי. ואתם יודעים מה? יותר מזה, הוא גם יגרום לי לחייך.
(אור סיגולי)

לקריאה נוספת:
הסקירה של אור על "בגידה כפולה"
הסקירה של אורון על "רחוב ג'אמפ 21"
טייטום מקבל את תואר "הכוכב הכי מפתיע" עוד בסיכום המחצית של השנה

Eran Kolirin
ערן קולירין
במאי ותסריטאי: "ההתחלפות"

אם יש סרט אחד שיצא ב-2012 לקולנוע וזוכה לתואר "יצירת מופת" הוא מבחינתי "ההתחלפות" של ערן קולירין.
"ההתחלפות" לא זכה לחיבוק רחב של הקהל והפסטיבלים כפי שעשה זאת סרטו הקודם, "ביקור התזמורת" ב-2007. אפילו הביקורת לא הצליחה לזהות בפה אחד את ההישג האדיר של הסרט הזה. לרגע היה נראה ש"ההתחלפות" (סליחה על הניסוח) יחלוף על פני האדמה כסרט שני לא מוצלח – תרגיל קולנועי לא שלם – של אחד הבמאים המסקרנים בארץ. אבל לאט לאט צצו עוד ועוד אנשים מתחומים שונים שהצליחו לזהות את הגאונות של הסרט. שכן, השלמות הצורנית של "ההתחלפות" היא רק הבסיס עליו נשען דיון מעמיק ופילוסופי על מהות החיים הבורגניים בחברה המערבית. "ההתחלפות" זה מה שאנחנו מקבלים כאשר הניהיליזם הקיומי מתנגש עם שמחת החיים החבויה במינימליזם. זהו סרט על דו-קרב מתמיד ללא הכנעה, על המרד הרוחני והבלתי אפשרי בסתמיות החיים.
מבחינתי, אין שום דבר "שנוי במחלוקת" ב"ההתחלפות", הוא עומד ברמה אחת עם היצירות הגדולות של הקולנוע העולמי. במיוחד בזכות שני השוטים המסיימים את הסרט, שמעלים אותו רמה בצורה בלתי נתפסת – שני שוטים שנחתכו מגרסת הפסטיבלים של הסרט, ויתכן (רק יתכן) שזאת הסיבה שסיכוייו הבינלאומיים נפגעו. מי יודע. כל מני דברים יפים קרו ב-2012. אבל מבחינתי, אני אזכר בה בתור השנה שבה ערן קולירין הוציא לאקרנים את "ההתחלפות".
(פבלו אוטין)

לקריאה נוספת:
עופר חוזר לסרטו הראשון של קולירין, "המסע הארוך"
"ההתחלפות" מקבל את תואר "סרט השנה" בסיכום השנה הישראלית של אור
הבלוג עומד מאחורי הסרט בפרסי אופיר
הסקירה של אורון
יניב מתייחס לסרט בהקרנתו בפסטיבל חיפה 2011

itainew

איתי תמיר
מפיק: "אליס", "לא בתל אביב", "שרקייה"

לא חסרים במאים עם כישרון בקולנוע הישראלי, אבל מצרך מבוקש לא פחות – ונדיר יותר כי הוא פחות עטור תהילה – הוא מפיק עם תעוזה וקו אמנותי לא מתפשר. יש בישראל כמה אנשים שעונים להגדרה הזו ולשניים מהם הייתה שנה מוצלחת – אסף אמיר הפיק את הלהיט הקופתי הגדול של השנה "למלא את החלל", ואת אחד מסרטי הארט-האוס יותר ייחודים שהופקו כאן "חיותה וברל", וגם תקף את שרת התרבות כשזו העניקה לו את פרס אופיר לסרט הטוב ביותר. אבל עבור "סריטה" מפיק השנה הוא איתי תמיר – שהעמיד השנה שלושה סרטים ייחודים, שונים מאוד זה מזה, שכל אחד מהם הוא משב רוח רענן בנוף הקולנוע ישראלי. גם אם כרגע רק אחד מהם יצא להקרנות בקולנוע, התחושה היא כי בסופו של דבר שלושתם יזכרו בתולדות הקולנוע הישראלי.
ב"לא בתל אביב" תמיר הימר על קולנוע חצוף, "גודארי", של במאי-שחקן שהציג תסריט שקשה מאוד להבין אותו, שנתן לו פרס בפסטיבל לוקרנו – שנה אחרי ש"השוטר" של נדב לפיד בהפקת תמיר זכה בפרס באותו פסטיבל. ב"אליס" הוא עזר לבמאית של סרטים קצרים לעשות את המעבר לפיצ'ר והתוצאה היא דרמה רגישה המנוהלת ברגישות ובקצב שהם הניגוד המוחלט ל"לא בתל אביב", אך ההרגשה היא של יצירה מקורית ומפעימה שהפתיעה כשזכתה בפרסים בולטים בפסטיבל ירושלים (אבל לא הפתיעה אותנו כי ראינו את הסרט). אפילו מעל שני הסרטים הללו ניצב "שרקייה" – הזוכה הגדול של פסטיבל ירושלים שזכה להערכה גם בפסטיבל ברלין – שהוא כל מה שסרט ישראלי על המצב הפוליטי צריך להיות: בלי מילה אחת של שיפוט או הטפה, רק תיאור חייהם של האנשים שלא זוכים ליחס הוגן מן הסביבה, או ליחס בכלל. סרט שהוא מסמך חברתי חשוב אך חשוב מכך – דרמה נהדרת. ואת כל הסרטים שלו בחר תמיר לא להגיש לתחרות פרסי אופיר ובכך שבר שתי תפיסות של עולם הקולנוע הישראלי: שפרסי אופיר הם כלי חשוב ביחסי ציבור לסרט, ושפסטיבל ירושלים מנבא את פרסי אופיר. שני הסרטים הבולטים בפסטיבל ירושלים (לפחות מבחינת פרסים) כלל לא התחרו באופיר, דבר שלפחות עבורי קיבע את התחרות בפסטיבל ירושלים במקום הראוי לה: תחרות ייחודית ובעלת חשיבות בפני עצמה. תמיר מייצג חשיבה מחוץ לקופסה, הליכה נגד הזרם אבל בעיקר תמיכה בקולנוע טוב. שלושה במאים שונים מאוד ומוכשרים מאוד – נוני גפן, דנה גולדברג ועמי ליבנה – נעזרו בתמיר על מנת להפוך את השנה הקולנועית שלנו לעשירה הרבה יותר.
(עופר ליברגל)

לקריאה נוספת:
עופר על "לא בתל אביב"
אורון על דנה גולדברג, היוצרת מאחורי "אליס"
אורון כותב על "אליס" כחלק מפסטיבל ירושלים
עופר מתייחס ל"שרקייה" בפסטיבל ירושלים
וגם אורון

מעבר לרשימת המכובדים הללו יש עוד לא מעט אנשי קולנוע שמגיע להם רגע של מחיאות כפיים: פיני שץ ואלון גרבוז שנתנו בית חם לקולנוע ישראלי עצמאי והכניסו את הרוח החדשה והמרתקת הזו לשיח וללבבות הצופים; עודד הורוביץ, האיש שעומד מאחורי בחירות ההפצה של קולנוע "אורלנדו"; יוצרי אהוב ליבינו ״לופר״ – הבמאי ראיין ג׳ונסון והשחקן ג׳וזף גורדון לוויט; שחקן השנה בקולנוע הישראלי, רועי אסף, שהפיל אותנו ב״המשגיחים״, ״עדות״ ואפילו ב״רווקה פלוס״; והבמאים פאולו סורנטינו, כריסטופר נולאן ופול תומס אנדרסון.

שנה טובה, עמוסת סרטים ופוסטים, שתהיה לכולנו.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.