• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • ״הבחירה״ (אחמד הצעיר), סקירה
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

"שומרים על השכונה", סקירה

2 בספטמבר 2012 מאת אורון שמיר

הגבריות האמריקאית, ובעקבותיה גם העולמית – במשבר. לפחות בקולנוע. כבר שנים שקומדיות רומנטיות מתאפיינות בגברים-ילדים שחוגגים את האינפנטיליות שלהם ברגישות ובמודעות עצמית. ז'אנר הברומאנס, האחווה הגברית, משיג את ההיפך ממטרתו כאשר שני החברים הכי טובים נוטים למצוא עצמם רוטטים מבכי וממלמלים לחבר האפלטוני הטוב ביותר שלהם – אני אוהב אותך, אחי. בינתיים, גיבורי האקשן החדשים נראים יותר כמו דוגמניות, בעוד שרירנים מהעבר עושים קאמבקים מעוררי גיחוך (ע”ע “בלתי נשכחים 2”), כי מה נותר להם בחיים האלה מלבד הומור עצמי.

אבל מי יציל את כל מה שגברי, דוחה וילדותי באמת בקולנוע האמריקאי? מי יזכיר לנו שזכר אלפא לא מכרסם נבטוטי אלפלפא? גיבור לא סביר, זה מי. “שומרים על השכונה" ("The Watch") הוא הסרט שיחבר לגברברי העולם את הזין חזרה למקום ויצמיח להם את האשכים מחדש! (הבהרה: כל הכתוב לעיל ובהמשך מודע לפסבדו-שוביניזם או סקסיזם שבעניין, וצוחק יחד איתו. אם זה לא משעשע אתכן או אתכם, דלגו גם על הסרט עצמו).

מדובר בגיבור לא סביר מבכמה בחינות. ראשית, הסרט הוא בכלל קומדיית מדע בדיוני, העוסקת במשמר שכונתי שמנסה להתמודד עם פלישת חייזרים לכדור הארץ. שנית, הוא מגיע אל בתי הקולנוע אחרי שהתקבל באופן צונן למדי במולדתו האמריקאית. בקופות הוא הכניס בערך חצי מהתקציב הלא פעוט שלו (כשבעים מיליון דולר), המבקרים לא סבלו אותו וגם הקהל לא פירגן. ייתכן שהאשם העיקרי בכך הוא התזמון האומלל בו יצא לאקרנים, אשר גם גרם לו גם לשנות את שמו – תקרית ירי בפלורידה הפכה את הסרט מ-”Neighborhood Watch” ל-”The Watch”, כדי לא להזדהות עם היורה, קפטן משמר שכונתי חמום מוח.
מאידך, זה לא כאילו חתום עליו במאי בעל שם, אלא עקיבא שפר – איש SNL ושליש מהטריו הקומי-מוזיקלי “The Lonely Island” (חפשו הופעת אורח של ההרכב במלואו באחת הסצנות). הוא ביים בעבר רק כשלון מהדהד אחד בשם "פעלולן לנצח" ("Hot Rod"), סרט שעדיין עושה לי צרבת בכל פעם שאני נזכר בו. בקיצור, ל"שומרים על השכונה" היו את כל הסיכויים להיות פלופ. אז מה בכל זאת "השתבש"? כיצד ייתכן שדווקא הוא עשוי להיזכר כאחת ההפתעות המבריקות של השנה? כנראה שזו העובדה הפשוטה שלסרט הזה יש ביצים ענקיות והוא לא חושש להשתמש בהן, או לפחות לצחוק על כל העניין.

הצחוקים מתחילים כבר מהדקה הראשונה, כאשר קריינות אופטימית מציגה לנו את גלנוויו, אוהיו, עיירה שלווה וציורית. הקריין הוא אוון (בן סטילר), גיבור הסרט והטיפוס הכי אמריקאי שראיתם בקולנוע לאחרונה, סוג של פארודיה מהלכת. הוא מקפיד על מצבת חברים מכל הגזעים, מה שלדעתו הופך אותו להכל חוץ מגזען, והוא חיובי נצחי עד כדי גועל. אוון ואשתו האהובה אבי (רוזמרי דה-וויט) מנסים להרחיב את המשפחה, ללא הצלחה. בינתיים, ממלא גיבורנו את זמנו כמקים סדרתי של מועדוני חברים מסוגים שונים ומגוונים.
האחרון שבהם הוא משמר שכונתי, אשר עולה במוחו בעקבות רצח מזעזע של שומר בחנות הכלבו אותה הוא מנהל. אל קריאתו של אוון נענים בוב (וינס ווהן), פרנקלין (ג'ונה היל) וג'אמרקוס (ריצ'רד אייאוודי). הראשון הוא טיפוס עצבני ופטפטן, אב לבת טיפש-עשרה, שרק רוצה לבלות עם החבר'ה כמו פעם. השני הוא צעיר בלתי צפוי עם הפרעה נפשית חמורה כלשהי ונטייה לאלימות וטמטום. הרביעי הוא גם שחור וגם בריטי, מה שמעורר אוטומטית את חיבתו של אוון. החבורה יוצאת לדרכה ומתחילה להתגבש, אך באופן אירוני למדי, דווקא ארבעת הלא יוצלחים האלה הופכים לקו ההגנה היחיד של המין האנושי מפני כוח חייזרי שהסתנן אל עולמנו, במטרה לא ברורה אך צפויה למדי.

שני עמודי התווך של הסרט הם התסריט והמשחק. במבט ראשון, ניתן למנות גם את השחקנים המפורסמים אך לא מאוד לוהטים שמאכלסים אותו כאחת הסיבות לכשלון בארה"ב. בדיעבד, הליהוק הוא תוסף הדלק של הסרט ומה שמעניק לו את הטוויסט שחורג מגבולות השטאנץ. סטילר – בתפקיד הראשי והדי קבוע שלו בתור הגיבור שעובר תהליך להוצאת המקל שתקוע בישבנו – מעניק את אחת מהופעותיו המצחיקות זה שנים. גם ווהן, שהקריירה שלו נמצאת בנסיגה מסויימת, זורח כאן עם תצוגה ורבלית שוצפת. היל הפך השנה רשמית לסופרסטאר, אחרי "רחוב ג'אמפ 21" ובעיניי גם לא מעט בזכות דמותו בסרט הנוכחי. הוא מגלם מעין בריון ביזארי ומעופף שכל-כך רחוק מכל דבר אחר בקריירה שלו עד כה, שאין ברירה אלא להאדיר אותו. אייאוודי, הג'וקר של הסרט, הוא כבר סיפור בפני עצמו. זוהי הפעם הראשונה בה משתתף הבמאי/שחקן/כותב/היפסטר הבריטי (“סאבמרין”, “The IT Crowd”) בהפקה אמריקאית, והוא בהחלט מרגיש לא לגמרי קשור או שייך. אך הדבר עובד לטובתו בסופו של יום, בזכות כמה החלטות תסריטאיות חכמות. מה שמוביל אותנו אל נקודת החוזק הבאה.

על הכתיבה חתומים שלושה – ג'ארד סטרן, שעבר מסרטי דיסני (“בולט”, “הנסיכה והצפרדע”) למגרש של הגדולים השנה והצמד סת' רוגן את אוון גולדברג, שאחראים ליצירת המופת "סופרבאד", כמו גם על "פיינאפל אקספרס" ו-“הצרעה הירוקה". המשולש התסריטאי הזה לא רק משכיל להצחיק במשך רוב דקות הסרט עם שורות נהדרות וסיטואציות מבדרות, אלא גם להפתיע מספר פעמים. בשלב מסויים, הסרט הופך לכל-כך טיפשי ויורד כל-כך נמוך, עד שהוא כמו עושה סיבוב שלם ומגיח מן הצד השני הישר אל הפסגה של הגאונות הקומית. לדוגמה – “שומרים על השכונה" מביא למסך כמות בלתי אפשרית של בדיחות זין וזרע. בשיא הרצינות, אינני זוכר הרבה סרטי מיינסטרים שהתעסקו באופן כה נרחב ומפורט באיבר המין הזכרי ופועלו. זה כל-כך מעבר למינון המומלץ עד כי אין ברירה אלא לקבוע שמדובר בלייט-מוטיב של הסרט ולכן יש להתייחס לכך בכובד ראש.

מבלי לגלוש לספויילרים, שימו לב כיצד כל אחד מהגברים נאלץ להשיב לעצמו את הגבריות באמצעות התעסקות ישירה בנעשה באיזור חלציו, או חלציהם של אחרים. אוון לא מצליח להפרות את אשתו, בעוד בוב מאויים בידי התבגרותה המינית של בתו ומאיים שיתלוש את הזין לכל מי שרק ינסה להתקרב אליה. וכן הלאה. הנושא נשזר הן בעיצוב החייזרים הפולשים והן ברבדים עמוקים ואלגוריים יותר של הסרט. הבדיחות אינן לשווא והתוצאה המצטברת היא סוג של מניפסט לגבריות ההוליוודית האבודה. קשה מאוד להחמיץ אותו – בשל היותו שקוף וסמיך כמו…דם של חייזרים – אבל הוא מגיע דרך הדלת האחורית ולפיכך לא גורע מן הפן הבידורי. ו-“שומרים על השכונה" הוא אחלה של בילוי עם החבר'ה.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.