• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"סאבמרין", סקירה

23 בדצמבר 2011 מאת אורון שמיר

בימים אלה אני עמל על סיכומי שנה מסוגים שונים. המעניינים יותר יעלו כאן בבלוג במהלך השבוע הבא, האחרון לשנת 2011. מלבד השלמות של סרטים בולטים שפספסתי, אני מנסה לעבור על רשימת הסרטים שכן ראיתי השנה ושעשו לי משהו, בתקווה להרכיב איזו עשיריה. וכך שוב נזכרתי בעובדה לפיה אין לנו בבלוג שום סקירה או התייחסות אמיתית ל"סאבמרין" ("Submarine"), דרמת ההתבגרות הקומית מבריטניה, אשר ודאי תוזכר ברשימת עשרת סרטי השנה שלי. זאת למרות שהסרט נחשף לראשונה בפסטיבלים של שלהי 2010 ומעולם לא הוקרן בארץ (אבל מחכה לכם ולכן באוזן השלישית, אם תרצו). אז הנה הניסיון שלי לכתוב סקירה על הסרט המושלם הזה, כדי שאוכל לתת אליה לינק בעוד כמה ימים בפוסט סיכום השנה שלי.

יסמין פייג' וקרייג רוברטס חושבים על להחזיק ידיים

אי אפשר להתייחס אל סרט הביכורים של ריצ'רד איואדה (מוס מהסדרה "The It Crowd") מבלי להתחיל בפסקול. שישה שירים חדשים של אלכס טרנר, סולן "ארקטיק מאנקיז" ומוזיקאי שהוא שילוב בין הרוק-סטאר הכי גדול שקיים כרגע על הפלנטה עם כותב השירים הכי מחונן שפועל כיום. לטעמי, מדובר ביצירה הכי משובחת שלו מאז "The Last Shadow Puppets". אני מאזין לה ממש כרגע, בעת הכתיבה, כדי שמשהו מן האווירה החד פעמית של הסרט אולי יחלחל או יעבור אליכם הקוראים. עשו לעצמכם טובה גדולה והאזינו לפסקול המופלא והמרגש עד רטט בלתי נשלט בכל הגוף, בזמן הקריאה. להשלמת החוויה. אפשר גם ביוטיוב, הנה כאן.

הקשיבו לקולו של אלכס טרנר ושמעו את סיפורו של אוליבר טייט (קרייג רוברטס, אחד הליהוקים המדהימים שראיתי השנה), נער בריטי בן 15 ששני דברים מטרידים אותו בשלב זה של החיים. הראשון הוא אהבתו הבלתי ממומשת לג'ורדנה ביבן (יסמין פייג') בת כיתתו. השני הוא מערכת היחסים המתערערת של הוריו. נדמה שאימו (סאלי הוקינס) חוזרת לקשר עם מאהב מעברה, אשר הפך לשכן החדש והמוזר שלהם (פאדי קונסידיין). נראה שאביו של אוליבר (נואה טיילור) לא מתכוון לנקוף אצבע בכדי לשנות את המצב המתדרדר במהירות. כל האחריות מוטלת על אוליבר, שבכלל טרוד בסוגיות אהבה משל עצמו, כאמור.

באופן אישי, קל לי מאוד להסביר את החיבור המיידי שלי לסרט. חיבור שהתרחש בשוט הפתיחה ממש, כאשר הקריינות של אוליבר עיצבה עבורי במהירות את עולמו של נער אינטליגנטי ורגיש. "סאבמרין" הוא מסוג הסרטים שעושים אותי חלש בברכיים. הוא התלבש על מערכת העצבים שלי כמו המעיל האיקוני של אוליבר על גופו הדקיק, זרם בעורקים שלי למשך 97 דקות שלא רציתי שיחלפו לעולם ואני חושש שהוא תפס מקום שלי קבע בלב הקטנטן והעמוס מדי שלי. לא מספיק שאני אנגלופיל, סאקר של סרטי תיכון וחובב אלכס טרנר מוצהר, פתאום בא הריצ'רד איואדה הזה וערבל הכל עם המרכיב הסודי כדי לברוא מרקחת קולנועית כזו שאני פשוט לא יכול לעמוד בפני הקסם שהיא מהלכת עליי. והסוד הוא כמובן בפרטים הקטנים.

"סאבמרין" הוא הוכחה נוספת לחשיבותה של כתיבה קולנועית לא רק כדי להוות בסיס איתן בעזרתו הבמאי יבוא לידי ביטוי כמספר סיפורים, אלא בעיקר כדי לחפות על כל נדבך אחר בו הסרט עלול להיות חסר. תקציב גדול, לדוגמה. בעיניי, הסרט הזה כתוב בשכל כה רב ובאופן כה חלק וזורם עד כי ממש לא היה לי אכפת מהעשייה הקולנועית הצנועה יחסית. להיפך – בכל פעם שהגיעה איזו הברקת צילום (רגע מטריקסי להפליא) או עריכה (פייד טו רד), נדהמתי כאילו חזו עיניי בפלא עולם. ככה זה כששומרים על טון מינורי יחסית – כל שיא נראה כמו וואחד שיא.

התסריט לא חושש מלהתמודד עם אלמנטים מעודנים או שורשיים יותר של כתיבה, כמו הלייט-מוטיב, למשל, זה אשר העניק לסרט את שמו ואף הטביע רבות מן הסצינות תחת המוטיב המרכזי של המים על השפעותיהם השונות והטביע את חותמו על כל סצינה וסצינה. בעיניי, רמת וסגנון הכתיבה הוא שמבדיל את הסרט הנ"ל מכל אותם סרטי תיכון נבובים וריקניים יותר, או אם תסלחו לי – אמריקאיים יותר. סרטים שכל שנינה בהם אמנם חדה כתער, אך גם חלולה כמוחם של בני הנוער של אומת הפוליטיקלי קורקט. "סאבמרין" נכתב מהלב ולכן מדלג מעל הריקנות הזו, אך הוא אף מגדיל לעשות משום שהוא "לובש את ליבו על שרוולו" ולכן מפגין פגיעות ושבריריות יוצאות דופן.

סאלי הוקינס ונואה טיילור, המגלמים את הוריו של הגיבור

את תחושת הייחודיות והאטמוספירה הספציפית המערסלת אותו מקבל הסרט גם מן הקריינות של אוליבר, המזכירה בפונקציונאליות שלה את "אמלי" הצרפתי, רק בביצוע שונה לגמרי. אפיון הדמויות, למשל, נעשה בזריזות על ידי קטעים קצרים וחוץ-עלילתיים, על-ידי גיבור הסרט והשקפת עולמו המיוחדת. כך שהסרט לא מבזבז זמן על אקספוזיציה או אפיון הדמויות דרך דיאלוגים רבים מדי, אלא פנוי להתרכז בעלילה וברגשות של הדמויות. בנוסף, אותם דיאלוגים משוחררים ממחויבויות של שירות מטרה כלשהי ופנויים להיות מה שירצו. בין אם פנינות לשוניות מצחיקות ומרירות, או קצת חוכמת חיים שעבורי חסרה כל-כך ברוב הסרטים שאני רואה היום. בנעוריי, את כל מה שאני יודע למדתי מסרטים. החל ממידע כללי וטריוויאלי דרך כיצד פועל העולם וכלה במדוע אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים או מה עליי לחשוב ולהרגיש בכל סיטואציה שהיא. כמובן שבכל מחדש החיים הגיעו וניפצו את האשליה ברגעי האמת, אבל זה כל העניין בהתבגרות – להגיע מוכן למצב שאתה רק חושב שיש לך איך להתמודד איתו, רק כדי להבין שאין לך מושג בשום דבר שאתה חושב/רוצה שיהיה לך בו מושג.

בנקודה זו שווה להזכיר שהסרט מבוסס על ספר של ג'ו דאנת'ורן, שלא קראתי. כך שאני לא באמת יודע כמה מן הבינה והאמת, או בכלל המחמאות בנוגע לכתיבה, יש לייחס למקור הספרותי וכמה לזקוף לזכותו של הבמאי/תסריטאי. אז נעבור לחלק שסרטים בריטיים נוטים להצטיין בו במיוחד, גם השנה וגם באופן כללי. אני לא מדבר על עיצוב אמנותי, אלא על המשחק. אני לא יודע מה איתכם, אבל באופן אישי אני לא זוכר מתי ראיתי, לאחרונה או בכלל, סרט שכל הליהוקים בו הם פגיעות מדוייקות כל-כך. כלומר, גם בסרטים עתירי כוכבים ושחקנים איכותיים, תמיד יש את הפרצוף האחד הזה שהוא פשוט לא במקום. לא זה המקרה עם "סאבמרין", שממשיך את הילת השלימות המקיפה אותו גם בגזרת הקאסט. אז להחמיא להוקינס, קונסידיין וטיילור על דמויות לא לגמרי שגרתיות ברזומה שלהם, אני מקווה שאני לא צריך. הרי כולם כבר אמורים להכיר בגדולתם. לכן, אזכיר את השחקנים הצעירים יותר והמפורסמים פחות.

רוברטס מצויין בתפקיד הראשי לאו דווקא בזכות כשרון דרמתי יוצא דופן, אלא יותר מפני שלא היה ניתן לדמיין פרצוף מתאים משלו לתפקיד אוליבר טייט. לא תמצאו נער בריטי ממנו בכל רחבי הממלכה המאוחדת, אני מבטיח לכם. מקרה קלאסי נוסף של ליהוק המתבסס על תווי פנים או מבנה גוף הוא של המקבילה הנשית של גיבורנו, הגברת פייג' בתפקיד ג'ורדנה. כמות הפעמים ששנאתי או התאהבתי בה שווה בדיוק לכמות הפעמים שעשה זאת אוליבר והייתה תלויה בניואנסים בלתי מורגשים כמו זווית צילום או צבע הבגד שלבשה. עבודה מזהירה של המלהקת, קארן לינדזי סטיוארט. די נדיר להחמיא למלהקת בסקירות על סרטים, אבל במקרה של מי שמצאה את שלושת הכוכבים של סדרת "הארי פוטר" עוד כשהיו בחיתוליהם, העניין מובן לגמרי.

כאמור, לפנינו סרט שקל מאוד יהיה להגדירו כמושלם לסוגו. בכל פרמטר שלא תבחרו. השאלה היחידה שנותרת פתוחה לגביו, היא איך ייתכן שאף בית קולנוע בישראל לא אימץ אותו לחיקו? את התשובה אינני יודע. יכול להיות שמפיצי הסרטים כאן לא מעוניינים בסרט מצחיק, מרגש, נוגע, חכם, מקורי, מיוחד, פועם, חי, ועשוי למופת. אבל זה שהוא לא הוקרן כאן ממש לא הולך למנוע ממני לבחור בו כאחד מסרטי השנה שלי. ורק הזמן יגיד איזה מקום הוא יתפוס ברשימה של האהובים עליי באמת-באמת.

וזהו יוצר הסרט, ריצ'רד איואדה. או איך שלא כותבים את שמו בעברית.

תגובות

  1. רונן הגיב:

    למה אתה קורא לזה "סאבמרין" ולא "צוללת", כשם הספר שגם תורגם לעברית?

  2. rinveges הגיב:

    סאבמרין זה סרט מדהים. אין לי מה להוסיף על הביקורת. לא בגלל שאין לי מה לומר על הסרט אלא בגלל שכמו ילד מאוהב, אני רק רוצה להגיד כמה הוא יפה. ומצחיק. וטוב. ויפה. וחכם. וכולי. גם אין שום סיבה שאני בעצם אכתוב תגובה לסקירה, כי אין לי מה להגיד בתגובה. אבל אני כמו ילד מאוהב. אני רק רוצה להגיד כמה סאבמרין הוא סרט יפה. וכולי. אני כמעט רוצה שאף אחד לא יראה אותו, כי מאוד כיף לי להתעצבן על זה שאף אחד לא ראה אותו. כי אם כולם יראו אותו אז זה יהיה לגמרי לא אפשרי להגיד שאף אחד לא רואה סרטים טובים. וכן הלאה.

    זה שתרגמו את הספר לעברית זה גם כיף מאוד לשמוע.
    איך התרגום, שווה משהו?

  3. Niv Maoz הגיב:

    מאוד התרשמתי מהביקורת שלך!

    חודש שעבר, נשלחתי מעיתון הסטודנטים של אוני' תל אביב לכתוב ביקורת די.וי.די במאה מילה. לאחר התחבטות עם "רדיו רוק"- בחרתי בסרט זה והמילים פשוט זרמו. אומנם מדובר רק במאה מילה, אך במצב שכזה, כל מילה ומיקומה צריכה להיות שקולה ומדודה (חבל רק ששינו לי את סדר המשפטים בעריכה וכך יצא שהדבר הראשון שאני כותב הוא על כך שצופי קולנוע ממוצעים- הכוונה היא לציבור הסטודנטים הרחב, לא יבחינו בשחקנים מוכרים בסרט, משפט שבמיקומו החדש מרגיש כמו תלונה או חסרון של הסרט למרות שזו רק הבחנה קטנה ותו לא).

    שורה תחתונה: מאוד נהנתי מהסרט ושמחתי לחלוק את המציאה הזו עם מי שיפתח ויקרא את הידיעה הקטנה, שבסופו של דבר פחתה בעוד מספר מילים… (-; הפיצו את הסרט לקהל ההמונים, הם לא יודעים איזה תענוג הם מפספסים!

  4. רונן – האמת היא שלא ידעתי שתרגמו את הספר, אני די בור בתחום… ולא תרגמתי את שם הסרט אלא השארתי אותו כפי שהוא מפני שאין לו שם עברי רשמי, כיוון שלא הופץ. "צוללת" דווקא נשמע לי נחמד.

    ניב – ראשית, תודה. שנית, אני ממש ממש לא סובל שמגבילים אותי במילים. לכן אני כותב בעיקר באינטרנט. 100 מילה זה בקושי פסקה, בטח שלא ביקורת – עשו לך עוול ידידי 🙂

  5. איתן הגיב:

    מצחיק, אורון. אתה נוהג להגיד שאתה לא אוהב וויס-אובר, אבל בסרטים כאלו אתה נופל שדוד לרגליהם. זוכר את מקרה "המודיע!" של סודרברג? אתה נורא צחקת. אני לא הבנתי למה. אותו דבר "צוללת".
    זוכר את "500 ימים עם סאמר"? כמוהו, "צוללת" להרגשתי הוא סרט הרבה יותר מדי מתחכם. מחר אני אעלה פוסט עליו אצלי. אבל אני חייב כבר מעכשיו לפוגג את הקונסנזוס סביב "צוללת". מצטער, אני לא נפלתי שדוד לרגליו.

    1. אני לא אוהב ווייס-אובר ככלי לביטוי המחשבות והתחושות של הדמויות, שבא על חשבון אמצעים קולנועיים אחרים. כי זה פתרון קל וכי לפעמים אני מרגיש שאומרים לי בקול קצת רם מדי מה להרגיש ומה לחשוב על הסרט. מבחן הווייס-אובר תמיד יהיה – האם הוא מוסיף משהו לסרט? והאם אפשר בלעדיו?
      ב"המודיע!" הווייס-אובר הוא פארודיה על קריינות. אין שום קשר בינו ובין מה שקורה על המסך. הוא אשכרה מפריע לפעמים, והוא נדבך סופר-חשוב בבניית הדמות המפוצלת של הגיבור. הוא יוצר פער שיוצר אפקט קומי. הסרט היה עובד גם בלעדיו, מבחינה עלילתית, אבל היה לנו פחות מצחיק.
      ב"צוללת" הווייס-אובר הוא אווירתי בלבד. את כל האינפורמציה שנמסרת לנו, באגביות, אנחנו מקבלים גם מהתמונה והעלילה. זוהי יותר פרשנות נוספת על האירועים. אני חושב ש"צוללת" לא היה אותו הדבר בלי שנקבל את האישיות של הגיבור גם בפרשנות שלו לאירועים (לעיתים מאוד קל להבין שהיא אינה נכונה או מוגזמת ולכן שוב נוצר פער). כלומר, העלילה הייתה זהה, אבל לסרט היה קצת פחות אופי, כך שזה מוסיף אך לא גורע בעיניי. וזו גם דרך מהירה להיכנס לעניינים, שאני אישית פחות אוהב אבל מקבל ככלי קולנועי יעיל.
      אין לך על מה להצטער, חוץ מעל הניסוח "הרבה יותר מדי מתחכם". אין דבר כזה 🙂
      שרק יצאו עוד סרטים כמו זה וכמו "סאמר", על כל סרט שמסביר את עצמו לעייפה למרות שהוא מספיק טוב בכדי שיהיה אפשר להבין אותו לבד (לקראת סוף החודש יעלה כאן אחד כזה, שמועמד להרבה אוסקרים, למשל)

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.