• סרטים חדשים: ״קצפת ודובדבנים״ של גור בנטביץ׳
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019
  • ״איפה את, ברנדט?״, סקירה

"האחות של אחותך", סקירה

26 בנובמבר 2012 מאת עופר ליברגל

אנשים בסרטים לרוב נראים כאילו הם יודעים מה הם הולכים להגיד. בדרך כלל, יש מידה רבה של ביטחון בדברים שלהם. כאשר יש להם פליטות פה, או שיהוק באמצע המילים, זה לרוב משהו שיהיה בעל משמעות לגבי העלילה בסרט. זו לא חוכמה; מישהו לרוב כתב להם את הטקסט. החיים, לעומת זאת, הם חוויה מגומגמת בהרבה.

במהלך הצפייה בסרטה של לין שלטון האחות של אחותך (Your Sister's Sister) היו לא מעט רגעים בהם צחקתי בקול רם – הם לא נבעו מבדיחות, אלא מהתנהגות טבעית של דמויות, ניואנסים של פגמים אנושיים חביבים שהועברו למסך. זהו סרט מגומגם למדי בטון שלו, מה שיכעיס חלקים מן הקהל ויקסום לחלקים אחרים. כי למרות הגמגום, הסרט די בטוח בעצמו ומעביר את הדרמה שלו בצורה מוצלחת.

לא מדובר בסוג חדש של סרטים, אלא בזרם קולנועי של ממש שזכה לכינוי "ממבלקור" – סרטים מאוד דלי תקציב, מצולמים במצלמות זולות, עם קאסט שמורכב ברובו משחקנים לא מקצועיים, כאשר מהר מאוד התפתח קשר בין יוצרי הסרטים שהתנדבו להופיע בסרטים של חבריהם. הבמאית לין שלטון והכוכב הראשי של הסרט, מארק דופלאס, החלו כשחקנים/במאים עם ראשית הופעת הזרם, באמצע העשור הקודם.

הסרטים הללו זכו לכינוי "ממבלקור" גם בשל כך שהדיבור בהם היה מגומגם, עמוס ולא ברור וגם בגלל שהם שיקפו לרוב מצב נפשי לא ברור של בני 20 פלוס עד 30 פלוס במאה העשרים ואחת. לרוב אנשים שלא ממש יודעים מה לעשות עם החיים שלהם. האחות של אחותך הוא אולי הסרט הראשון הקרוב ברוחו לזרם המופץ מסחרית בבתי הקולנוע בישראל (ואני מניח שהוא מהר מאוד יעלם מהם).

אבל למעשה הזרם הזה כבר עבר את התקופה הקיצונית שלו. רוב יוצריו ממשיכים לעשות קולנוע אישי, אבל העלילות הפכו מגובשות בהרבה ולעיתים הן אף זולגות מן הקונבנציה בה כל שחקן מגלם דמות הקרובה לעצמו. מארק דופלאס החל להופיע גם בסרטים עצמאיים מעט פחות, וגרטה גרוויג שצמחה בזרם נמצאת על סף מעבר לכוכבות. גם לין שלטון סידרה לעצמה כמה תפקידי משנה מגוונים יותר כשחקנית ולפי IMDb אני רואה שאחרי שהשלימה את הסרט בו אנו דנים, היא עברה לביים פרקים בסיטקומים.

האחות של אחותך מתחיל במסיבת אזכרה לצעיר שנהרג, סצנה המבטאת היטב את רוח הממבלקור – דיאלוגים חופפים, נאומים אשר נראים מאולתרים והרבה מאוד רגעים של מבוכה. הצילום רועד, דבר שיכול לעצבן אם לא מתמסרים לאנושיות של הדמויות בסרט. אבל מהר מאוד, הסרט תופס נימה של עלילה יותר קונבנציונלית, גם עם לא עתירה בתפניות.

הסרט עדיין נכתב בשיתוף עם הקאסט ומכיל לא מעט אלתור, אבל עיקרו הוא עלילה בנויה היטב, עם נקודת תפנית מתוזמנות היטב ואפילו עם עריכה מחושבת מאוד. חשוב מכך – מלבד דופלאס, שתי השחקניות הראשיות לא צמחו בממלבקור אלא בקולנוע הממוסד יותר – הן מביאות למשחק המאולתר גם כשרון רב אשר נעדר בחלק ניכר מסרטי הז'אנר ובעיקר מרומם את האחות של אחותך למחוזות מרגשים יותר מן הצפוי.

הראשונה בהם היא אמילי בלאנט – אשר מבקשת מן הידיד שלה (דופלאס) הנמצא במשבר אמצע החיים לקחת שבוע הפסקה בבקתה של משפחה בלב אי. תמיד חשבתי שבלאנט היא שחקנית מוכשרת מאוד, אבל רק בסרטים אשר הגיעו לארצנו השנה היא נחשפת במלוא הפוטנציאל שלה. כמעט אין שוט בסרט בו היא לא אמינה, מצחיקה ומדמיעה רק באמצעות הבעות הפנים שלה. בבקתה הגיבור פוגש במפתיע את האחות הלסבית שלה – בגילומה של רוזמרי דוויט (לא פעם ראשונה שלה בתור "האחות של") שמפגינה אף היא משחק אמין ומהפנט.

הסיפור שהסרט מספר הוא פשוט למדי, אך לא נטול תפניות, בעיקר תפניות רגשיות. כמי שצמחה בממלבקור, שלטון לא עונה על כל השאלות בסיום היפה של הסרט, אבל היא כן מצביעה על התבגרות מסוימת של הדמויות ובעיקר של הקולנוע שלה. בעוד הגבר בסרט לא יודע מה הוא רוצה לעשות עם חייו, הנשים יודעות טוב מאוד. והגבר לא נתפס כמייצג של דור, אלא כשרוי במצוקה נפשית פרטית. ונדמה כי הפתרון נמצא מעבר לפינה, גם אם בסרט יש רק רמיזות לפתרון זה.

הסרט מצולם כאמור באי לא ממש עתיר תושבים, ואם יש פספוס מסוים בסרט, הוא שהצילום עושה שימוש מוגבל יחסית בנוף המרהיב, אך אווירת המקום עדיין עוברת. מלבד זאת, קשה לי למצוא תלונות כלפי הסרט – זהו סרט "קטן" מאוד באופייו, אבל כזה שנדמה כי כל דבר בו משרת את התכלית שלו. 90 דקות שעוברות די מהר בחברת שלוש דמויות קצת מתוסבכות, אבל מאוד אנושיות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.