• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

סיכום שנת 2011: עשרת אנשי השנה בקולנוע

28 בדצמבר 2011 מאת אור סיגולי

סיכום שנה, בקולנוע ובכלל, זה לא דבר פשוט. בשבוע האחרון תקפנו כל אחד בנפרד את הסרטים הכי טובים, את הסרטים הכי גרועים, את הרגעים הכי מוצלחים, את התפקידים הכי מלהיבים, את ההפתעות והאכזבות.
עכשיו, כדי לסגור את סיכומי השנה כמו גדולים, אנחנו פונים אל הדבר הכי חשוב – האנשים שמאחורי השנה החולפת.

בניגוד לשאר סיכומי השנה, את הרשימה הזו של עשרת האנשים הבולטים והחשובים של 2011, הרכבנו כולנו ביחד. שלושת חברי סריטה – אורון, עופר ואנוכי – חברנו לישיבה סוערת שבסופה החלטנו על האינדיבידואלים שבלעדיהם השנה הזאת הייתה אחרת לגמרי, קצת פחות משמעותית, קצת יותר רגילה.
הרשימה טומנת בחובה הרבה מאנשי העשייה הקולנועית על כל צדדיה: במאים, שחקנים ותסריטאים אך גם מקרינים ומבקרים. היא מורכבת מחמישה ישראלים, שני בריטים, שני אמריקאיים וטורקי אחד.

עשרת אנשי השנה שלנו מסודרים על פי סדר אלפבתי של שם המשפחה, ובסיום הרשימה עוד כמה יוצרים אמיצים שחשוב להזכיר.
הרעיון המקורי היה, כפי שמתבקש בדרך כלל, לדרג את המופיעים מהמקום העשירי ועד המקום הראשון. אורון ועופר התנגדו באופן נחרץ כי הם לא חושבים שראוי לדרג בני אדם. לי ספציפית אין בעיה עם זה.

עשרת אנשי השנה של "סריטה" לשנת 2011

גארי אולדמן
שחקן: "החפרפרת"

מר לאונרד גארי אולדמן השתתף רק בסרט אחד השנה (אם לא מחשיבים את כל הטריילרים והטיזרים ל"עליית האביר האפל" שאם משדכים את כולם ביחד יש מצב שהם באורך פיצ'ר ממוצע) אבל מבחינתנו זה מספיק.
אולדמן, שבמהלך שלושים שנות קריירה עשה אומנות מהרוע הטהור, מ"דרקולה" ועד "השליח", כנראה החליט באמצע העשור החמישי לחייו לעבור לצד החיובי יותר של הסקאלה. זה התחיל עם פקח גורדון – אחד התפקידים הכי פחות מוערכים ב"האביר האפל" – והמשיך השנה עם ג'ורג' סמיילי, סוכן הביון שכבר עבר את שיאו, ביצירת המופת "החפרפרת".
הרבה שחקנים גדולים התעלו על עצמם השנה. מל גיבסון, מייקל פאסבנדר, בראד פיט, דיויד מורס, אלברט ברוקס, ניק נולטי, קווין ספייסי ושלמה בראבא בין היתר. כולם נתנו את הטובים שבתפקידיהם הקולנועיים, אבל אף אחד לא התקרב למה שגארי אולדמן עשה בסרטו של תומאס אלפרדסון.
בשביל להפנט את צופיו לאולדמן לא היה צורך בסצנות בכי, מונולוגים קורעי לב, רגעי סלפסטיק או פירוק מישהו במכות. התסריט של "החפרפרת" לא אפשר לו זאת גם אם היה מעוניין. סמיילי של אולדמן רק מביט. מביט במבט העצוב והחכם שלו, מנתח ומפענח, ולפעמים – רק לפעמים – מצליח לשרבב איזה חיוך ממזרי של מישהו שיודע קצת יותר מכולם.
ברגע אחד בסרט, אחד משיאי השנה של הקולנוע, סמיילי משחזר את השיחה היחידה שהייתה לו עם האיש הרע של הסרט, איש רע שלעולם לא נראה את פניו. סמיילי של אולדמן מספר בקול שקט, מונוטוני, עם מינימום תנועות, ומראה כמה מעט שחקן גדול צריך לעשות בשביל להשיג כל כך הרבה.
גארי אולדמן כל כך טוב ב"החרפרפת" שרק זיכרון התפקיד שלו הפך את השנה החולפת לקצת יותר טובה.
(אור סיגולי)

ראיין גוסלינג
שחקן: "דרייב", "טיפש מטורף מאוהב", "משחקי שלטון"

אז איך העדפתם את הראיין גוסלינג שלכם השנה? כנהג שקטו מקצוען, שכמעט ולא מזיז שריר בפניו ומתנהג באדיבות לסביבה אך הופך לפושע יעיל ואלים במיוחד אם ממש חייבים? סוג של לוחם בפנים חתומות המנסה בין סצנה אלימה אחת לשנייה לשפר חיים של אישה תמימה בהרבה? זה היה התפקיד שלו ב"דרייב". אבל אולי העדפתם אותו מגוון יותר ושולט פחות בנעשה סביבו, בעודו מנסה לנהל קמפיין ומחליף דיאלוגים מורכבים עם כמה מטובי שחקני הקולנוע של השנים האחרונות? זה היה תפקידו ב"משחקי שלטון", סרט שדרך מעניינת להסתכל עליו היא כניסיון הכתרת הנסיך החדש של הוליווד בידי המלך המכהן (ג'ורג' קלוני). אבל אולי התפקיד הכי מרשים שלו היה דווקא בתור רודף שמלות מקצועי הלוקח תחת חסותו את סטיב קארל ובדרך מצליח להיות מצחיק כמעט כמוהו – הישג יפה ב"טיפש, מטורף, מאוהב".
2011 הייתה השנה בה גוסלינג הפך מאחת ההבטחות הגדולות בהוליווד לדבר האמיתי. זה היה צריך לקרות הרבה קודם – ב-2004, אחרי "היומן", הוא היה בעמדת זינוק להיות שובר הלבבות התורן של נערות מתבגרות ברחבי העולם אבל במקום לבחור כמה מן התפקידים הרבים שהוצעו לו, הוא הסתפק בסרט בשנה, לרוב סרט בפרופיל נמוך. ב2006 הוא היה מועמד לאוסקר על תפקידו ב"חצי נלסון", בשנים 2008-2009 הוא לא הופיע בקולנוע בכלל. ב-2010 הוא חזר בשני סרטים עצמאים קטנים (אחד מהם, "בלו ולנטיין", הופץ בארץ השנה ומצא את דרכו לצמרת רשימת סרטי השנה שלי). ב-2011 הוא פשוט התפוצץ בשלוש הופעות מרשימות. מבט אל עבר העתיד מראה שהוא כאן כדאי להישאר – שלושה סרטים עימו מתוכננים ל-2012 ועוד אחד לשנה שלאחר מכן. שניים מהם יהיו שיתופי פעולה עם ניקולאס וינדינג רפן, במה שעשוי להפוך לשותפות אגדית. בכלל, עושה רושם שגוסלינג מנסה ללכת רחוק כלל האפשר מן התדמית הרומנטית שיצר לעצמו ב"היומן" ומנסה להתמחות בסרטים אלימים/תפקידים של מניאק. מסלול קריירה די מעניין, כי הוא עומד בניגוד למראה שלו, שמשדר טוב לב.
(עופר ליברגל)

נורי בילגה ג'יילן
במאי ותסריטאי: "היו זמנים באנטוליה"

את רוב מה שלמדתי על החיים למדתי מן הסרטים. "היו זמנים האנטוליה" לימד אותי שיעור חדש שכמוהו לא היה: חיפוש אחר גופה מוביל בעצם ללידה. לידה של הרבה דמויות המגלות את עצמן, של הקהל החושב מחדש על החיים ועל הקולנוע. סרט שבו אבל כבד ברגע אחד הופך לחגיגה של פשטות החיים ברגע אחר.
הדבר המדהים הוא שהסרט הזה זוכה בארץ לקהל. אומנם רק בשני הפסטיבלים הגדולים, ירושלים וחיפה, אבל הוא זכה בהם לאולמות מלאים ולפי מה שאני התרשמתי, גם לכמות זניחה של נוטשים באמצע. באמנות גדולה, גם אם היא איטית, ארוכה ומורכבת – הקהל מבין משהו. ג'יילן אינו שם חדש עבור שוחרי הקולנוע האיכותי בארץ – סרטיו הקורנו בסינמטקים (אפילו בטלוויזיה) ו"שלושה קופים" – סרט הרבה פחות נגיש מ"היו זמנים באנטוליה" – אף הופץ מסחרית. חבל שיצירת המופת הגדולה של השנה לא זכתה ליחס דומה. אני אתנחם בכך שאם בעוד 50 שנה עדיין יהיו לימודי קולנוע, סטונדטים יתלוננו על כך שמאלצים אותם לראות סרט טורקי באורך שעתיים וחצי – אבל יהיו להם חברים לכיתה שהסרט הקלאסי הזה ישנה את השקפת העולם שלהם.
(עופר ליברגל)

נדב לפיד
במאי ותסריטאי: "השוטר"

תגידו מה שאתם רוצים להגיד על "השוטר", סרט הביכורים של נדב לפיד. תאמינו לנו ששמענו הכל. מביקורות משתפכות, לקהל זועם, להתלהבות עולמית בסדר גודל לא מבוטל, לתיאוריות קונספירציה של אנשים קטנים. לא נראה לי שהייתה מילת תואר אחת מכל צידי הסקאלה שלא הודבקה ל"השוטר" מאז הקרנת הבכורה בפסטיבל ירושלים ועד שירד מהמסכים מהר מדי.
בין אם אתם מהמהללים או מהמקטרגים, עם זה קשה להתווכח: נדב לפיד אחראי ללא מעט מאיך ששנת 2011 הקולנועית התעצבה ונדמה שהוא היה שם בכל אחד מהאירועים המדוברים של השנה. הדיון הסוער בעקבות הסרט על מיקומו של הארט-האוס בארץ ועל רלוונטיות המבקרים אל הקהל, הוא לבדו אינו מאפשר להיזכר בשנה החולפת בלי "השוטר". תוסיפו לזה את סקנדל פסטיבל ירושלים, את שבע המועמדויות בפרסי אופיר, את הדיון על הגבלת הגיל שניתנה לסרט ואז הוסרה… זה לא יהיה מופרך להגיד ששמענו על "השוטר" כמעט כמו ששמענו על "הערת שוליים" או על "דרייב". אם לא יותר.
לצרכי סטטיסטיקה: מילות החיפוש "השוטר" ו"נדב לפיד" הביאו לבלוג מעל 1200 קוראים מאז הקיץ. הסקירה שלי ל"השוטר" הפכה לפוסט השני הנקרא ביותר בתולדות הבלוג, ממש מתחת לסקירה המשולשת של "הערת שוליים", שבעצם פתחה את סריטה לעולם. "השוטר סרט" הוא החיפוש שהביא הכי הרבה אנשים לבלוג (522) אחרי "הערת שוליים" (532) וכמובן "סריטה" (3582). אנשים היו צמאים לאינפורמציה על הסרט הזה, רצו לדעת מי מתנגד לדעתם ומי מסכים איתם.
עד כאן הקטע האובייקטיבי.
אני צפיתי בסרט, כאמור, בפסטיבל ירושלים. בחצי שנה שעברה מאז אף אחד לא הצליח לשכנע אותי שלא מדובר באחד הסרטים הכי מרתקים שנעשו בארץ אבל גם היה ברור שהקהל הרחב לא בהכרח יבין על מה מדובר. אבל השורה התחתונה היא כזו: סרטים כל כך שונים עם דרך עשייה כל כך מיוחדת אסור שייעלמו מנוף הקולנוע הישראלי. אנחנו צריכים את "השוטר" כמו שאנחנו צריכים את "הערת שוליים" ואת "עג'מי" ואת "ואלס עם באשיר" ואת "סוף העולם שמאלה" ואת "כלבת" ואת "איים אבודים". אנו זקוקים גם לסרטים שמביאים לך בשעה וחצי של כיף אבל גם לסרטים שנוברים פנימה ובודקים גבולות, גם אם זה לא תמיד הכי נעים.
נדב לפיד, עם סרט בודד אחד, עשה מה שהרבה יוצרים לא מצליחים לעשות עם חמישה. אף אחד לא ייקח לו את זה.
(אור סיגולי)

טרנס מאליק
במאי ותסריטאי: "עץ החיים"

"אחת משתיים: או ש"עץ החיים" הוא הטוב בסרטי כל הזמנים, או הגרוע שבהם. דומה שהאופציה השנייה היא הנכונה". כך כתב מאיר שניצר בסיכום השנה שלו ודומה כי קלע לשיח סביב הסרט השאפתני ביותר שהוצג השנה בארץ (אף כי איני מסכים עם הקביעה ביחס לסרט עצמו). זה לא רק שקהל דרש את הכסף בחזרה והמטיר על הסרט קללות. הסרט הזה גם גרם למבקרים טובים ומנוסים להתלונן על מאליק, בעבר במאי אהוב, על כך שיצר יצירה יומרנית וריקנית. אבל אחרים, כגון כותבי שורת אלו, מצאו בסרט משהו אחר: תיאור של יחסים בין אדם להורה בעייתי ובין אדם לאל. זה לא רק ניסיון לקחת את הקולנוע למקום בו הוא טרם היה, אלא גם ניסיון לספר סיפור אישי, גם אם בדרך לא שגרתית. מה שלא יהיה, מדובר בסרט שלא ניתן להתעלם ממנו ובמחלוקת קולנועית שאולי יהיו לה השלכות בעתיד. רק הזמן יקבע אם מדובר בשערוריה רגעית או אירוע ששינה במעט את פני הקולנוע. בינתיים, נותר לי רק לקבוע כי "עץ החיים" הוא לא הסרט הכי טוב של השנה, אבל בהחלט אחד מן הטובים. ואולי הסרט שהיה הכי מעניין להתווכח עליו.
מאליק והסרט גם קשורים לאירוע הכי הזוי שהיה לי השנה: חברת התעופה אל-על קנתה את הסרט להקרנה בטיסות, משום מה, ובאופן נדיר אף כתבו נגד הסרט בחוברת הטיסה! אבל זו לא הייתה סיבה מספקת להקרין את הסרט רק בדיבוב לצרפתית, גם בערוץ המיועד לדיבוב לאנגלית. בכל מקרה, ראיתי כמעט שעה מן הסרט הזה על מסך קטנטן שבטח לא עושה עימו חסד (גם המקטרגים יסכימו כי הוא מרהיב ויזואלית) ובשפה שאני לא מבין. לכן אני מרגיש שאני חייב למאליק התנצלות. או לפחות להכניס אותו לרשימת אנשי השנה.
(עופר ליברגל)

יוסף סידר
במאי ותסריטאי: "הערת שוליים"

הקולנוע הישראלי הוא קולנוע של במאים. זה אומר שסביר שתשמעו את המשפט "הסרט החדש של ארי פולמן" או "הסרט החדש של אבי נשר" יותר מאשר תשמעו את "הסרט החדש עם ששון גבאי" או "הסרט החדש עם גילה אלמגור". הבמאים הם הכוכבים האמיתיים של הקולנוע הישראלי. ותיקים כמו פולמן, נשר, זרחין ודיין או חדשים יותר כמו קולירין, ידעיה וברגמן. אפילו לא צריך שמות פרטיים.
בנבחרת הכוכבים הזו יוסף סידר הצליח, תוך ארבעה סרטים באחד-עשרה שנים, להיות לא רק אחד מהבמאים החשובים בארץ, אלא גם מישהו שבפסטיבלי העולם מחכים לסרט הבא שלו. וזה באמת נדיר.
"הערת שוליים", סרטו האחרון, היה ההצלחה הגדולה ביותר של הקולנוע הישראלי בשנה החולפת. ולא מדובר רק במספר הכרטיסים שנמכרו, אלא גם בכמות הפעמים שדיברנו על הסרט. הסקירה המשולשת שלנו ל"הערת שוליים" ניצבת בראש רשימת הפוסטים הנקראים ביותר וסביר להניח שתישאר שם בעתיד הקרוב.
אבל "הערת שוליים" וסידר עשו משהו גדול יותר. הם הביאו למחוזותינו עשייה ברמת גימור כל כך גבוהה, שהקולנוע הישראלי לא מורגל בה. וזה עוד אחרי הקפיצה הענקית שנעשתה בעשר השנים האחרונות. סרטים מצולמים, מולחנים וערוכים היטב יש בקולנוע הישראלי למכביר, וזה לא מובן מאליו ומשמח מאוד. ועם זאת, "הערת שוליים" הרים רף חדש. זה מתחיל בדקויות המיקרוסקופיות של התסריט לסחיטת ניואנסים נפלאים משני שחקנים שברוך השם כבר עשו אי אילו תפקידים גדולים. זה ממשיך עם בניית סטים מאפס לצורך הדרמטיות ונגמר בהשתלת פרופס לצרכי עריכה. האנשים שהלכו עם סידר את המסלול המפרך הזה, בראשם המעצב האומנותי ערד שאואט, העורכת עינת גלזר-זרחין והצלם ירון שרף (מבלי להשמיט את אנשי הסאונד, תולי חן, אלכס קלוד, ישראל דוד ז"ל, והמפיקים דויד מנדיל ומשה וליאון אדרי) הביאו סרט מקומי למשהו שיכל להיות פנינה בוהקת במכלול הקולנועי של כל מדינה בעולם בכל נקודת זמן.
מחוץ לגבולות הפריים, סידר גם היה אחראי על ההתנצחות המרתקת בינו לבין מבקר הקולנוע אורי קליין ולימד אותנו את השיעור הכי מאלף במנגנון האנושי: כל מחיאות הכפיים בעולם לא ישנו לך אם בתוך הבית שלך מפנים לך גב, והיוצר שבורא מתוך צורך באהבה – לא תשקוט נפשו לעולם.
(אור סיגולי)

אבנר פיינגלרנט
מנהל אומנותי: פסטיבל דרום

באופן קולקטיבי, האירוע שאנחנו מתחרטים שוב ושוב שלא נטלנו בו חלק הוא פסטיבל קולנוע דרום העשירי, אשר התקיים בשדרות בין סוף מאי לתחילת יוני. בדברי הימים של הקולנוע הישראלי, הוא עשוי להיזכר כמקום לידתו של הקולנוע העצמאי החדש בארץ. כחודש לפני פתיחתו החגיגית, הכריז הפסטיבל על מסגרת אלטרנטיבית, בה יוצגו ארבעה סרטים שנעשו מתוך תשוקה אמיתית וללא תמיכת קרנות הקולנוע או התחשבות בטרנדים העכשוויים. היו אלה "ג'ו + בל", "פלנטה אחרת", "2 בלילה", ו-"חתולים על סירת פדלים". על הראשון תוכלו לקרוא מעט בהמשך, השני מוקרן כעת בסינמטקים ועל שני האחרים תשמעו והרבה בשנה הבאה.
על היוזמה הברוכה ניתן להודות לאבנר פיינגלרנט, אשר הקים ומנהל ומטפח את פסטיבל דרום לפני כעשור והשנה הגיע לשיאו. ודווקא עכשיו, ממרומי אותה פסגה, חש צורך בשנת שבתון ניו יורקית. כי אין כמו לפרוש, או לקחת הפסקה, דווקא בשיא. במקביל לפסטיבל מכהן פיינגלרנט כאש המחלקה לקולנוע וטלויזיה במכללה האקדמית ספיר ואף חתום השנה כבמאי, יחד עם מכבית אברמזון, על הסרט התיעודי "מטאדור המלחמה". הכל בזמן שהוא עוקף בסיבוב את הפסטיבלים הגדולים של ירושלים וחיפה, שהציגו בציר ישראלי חלש יחסית, ומזכיר לכולם איפה זה שדרות ואיך נראה קולנוע עצמאי. לו רק היו קווי אוטובוס שמגיעים לשם באופן סדיר מירושלים, הייתי כותב את הטקסט הזה עוד בזמן הפסטיבל. נסתפק בחשק אדיר להגיע לפסטיבל הבא, הפעם בניהולו של ענר פרמינגר, ובצריבה של 2011 בזיכרון כשנת הקולנוע הישראלי העצמאי. והדרומי.
(אורון שמיר)

דורון פישלר
בלוגר ומבקר: "עין הדג" ו"ז'ורנל"

קבלו את האדם (או מבקר הקולנוע מטעם עצמו שהוא גם דג אדום) השני ברשימה זו שלא עשה השנה שום סרט. הוא נציגם של אלה שכותבים על סרטים של אחרים והוא המצטיין שבהם, לפחות לדעתנו. ייתכן ואתם מכירים אותו בתור דורון פישלר, שהשנה חזר לכתוב בעיתונות המודפסת, ב"ז'ורנל" החדש של מעריב ליתר דיוק. אבל יכול מאוד להיות שעבורכם הוא "רד פיש", השליט הבלתי מעורער של "עין הדג", אתר על סרטים.
על החשיבות של האתר ההוא בחיי כבר כתבתי כאשר ניעור לחיים בימים האחרונים של דצמבר 2010. אחרי קצת יותר משנה לא קלה, שבה לא ידעתי את דעותיו של פישלר על סרטים (ביניהם "התחלה" ו-"סקוט פילגרים"), סופק מבוקשי. אבל האימפקט האמיתי התרחש כמובן במהלך 2011, אז חזר להיות עין הדג כוח דומיננטי בשיח המקוון על קולנוע (והחיים, למעשה) ובאופן קצת יותר פרטי, עבורי הוא גם בולען זמן משמעותי מאוד והמקור הכי מהימן לתאריכי עליית סרטים חדשים וחדשים-מכדי-לראות-אותם-באופק. בשנה זו, הוכיח דורון שהוא גם איש של מעשים. מלבד סיקור כמעט יומיומי של כל מה שחובב קולנוע צריך לדעת, הוא פירגן ליוצרי סרטים קצרים עם במה וירטואלית תחת סדרת פוסטים בשם "אודישן", אירגן מפגשים לסינפילים בסינמטק חולון (הנוכחי שבהם קורה מחר) ואף הוכיח את היותו עיתונאי הקולנוע הרציני והמצחיק ביותר בישראל עם כתבת התחקיר שלו על הסרט האיראני "צייד השבת". דורון פישלר, אנחנו מצדיעים לך. אנא שחרר אותנו מההצדעה לפני שייתפסו לנו השרירים.
(אורון שמיר)

ג'ו קורניש
במאי ותסריטאי: "שכונה VS חייזרים", תסריטאי: "הרפתקאות טינטין"

יש לי שאלה אישית למר אדגר רייט, אז אני מקווה שהוא קורא עברית – תגיד יא אדגר, איפה בדיוק החבאת את הבחור הזה כל חיי? ולמה? עד שאדון רייט יואיל בטובו לענות, אני אשמח לספר בגדולתו של אחד החבר'ה היותר מוכשרים איתם הוא מסתובב – ג'ו קורניש.
בערך בסביבות ראש השנה העברי דווקא, הבנתי שכנראה עדיין לא ראיתי את סרט השנה הלועזית שלי. זו שנגמרת עוד חודשיים-שלושה. "שכונה VS חייזרים", או "Attack the Block" כמו שאני אוהב לקרוא לו, בהחלט עורר סקרנות עוד משלב הקונספט או הטריילר. שמו של אדגר רייט כמפיק העלה את רף הציפיות. ואז צפיתי בו. ובואו נגיד שבפעם הראשונה ראיתי אותו על מסך 13.3 אינץ'. ובואו נגיד שראיתי אותו שוב עוד באותו השבוע, בתנאים משופרים. ובואו נגיד שבימים שבין לבין, הלכתי ודיברתי כמו גנגסטה בריטי משכונת מצוקה (התנצלותי הכנה בפני משפחתי וחבריי על ההתנהגות הזו. זה היה ממש לא Shizzle מצידי). באמת שאני לא זוכר סרט שקפץ החוצה מן המסך ונדבק אל חיי היומיום שלי כך, מאז סרטים ישנים של ג'ים קארי, או אולי "בוראט". ג'ו קורניש דיבר הישר אל הילד שבתוכי. הוא הזכיר לי למה אני אוהב קולנוע ויצר סרט ביכורים שהוא כל-כך נקי מבולשיט עד כי הוא פחות או יותר בגדר נס. זאת אומרת, אתם באמת חושבים שאם היה נוחת היום חייזר על כדור הארץ מישהו היה מפחד ממנו? אחרי כל-כך הרבה סרטי פלישת חוצנים שראינו? לפרק אותו במכות נראה לי הרבה יותר סביר. ממש כמו שהגיוני לחלוטין שהילדים יסתובבו עם גופתו של אותו חייזר רק בשביל לעצבן את הבנות, כאילו היה זה חרדון דרוס שאפשר לנופף מולן ולראות אותן צורחות. איפה זה ואיפה הילדים של "סופר 8".
הלינק הישיר אל הלב של אורון-בגיל-10 המשיך עם "הרפתקאות טינטין" אשר יצא מעט אחרי הסרט ההוא. ואם שמו של אדגר רייט היה הסיבה היחידה מבחינתי ללכת לצפות בסרט, שיתוף הפעולה עם קורניש הפך לשניה. בקיצור, ג'ו קורניש הוא האדגר רייט החדש. וזה לא שיש איזושהי בעיה עם הישן, אז נאלץ לחיות בעולם מושלם בו יש שניים כאלה.
(אורון שמיר)

ורוניקה קידר
במאית, שחקנית ותסריטאית: "ג'ו + בל"

וואו, איזו שנה הייתה לורוניקה (רוני) קידר. אתם מוזמנים לקרוא עליה בהרחבה בראיון מיוחד שערכתי עם היוצרת הכשרונית. למי שלא מכיר, אספר שהשנה שלה התחילה כבמאית/תסריטאית/שחקנית ראשית בסרט בשם "ג'ו + בל", שבשלב זה לא הצליח למצוא פסטיבל להקרין בו. אחרי חצי שנה של תסכול – בה למדה שלעשות סרט עצמאי בישראל זה אולי קשה, אבל לא כמו להפיץ אותו – הגיע המהפך. החשיפה והזכייה במסגרת האלטרנטיבית של פסטיבל קולנוע דרום פרצו את הסכר בארץ, פסטיבל Outfest בעולם. בחצי השנה האחרונה הספיקה קידר לנסוע סביב העולם עם הסרט שלה, לזכות בהגבלת גיל מהצנזורה המקומית רק כי שתי בחורות מתנשקות בו, לבטל את הגבלת הגיל, להקרין בסינמטק ת"א מול קהל אוהד, לזכות בפסטיבל סרטי נשים ברחובות (שדחה אותה בשנה הקודמת), לזכות בתחרות הפיצ'ינג בפסטיבל חיפה ולהתחיל לעבוד על סרטה הבא ולמכור את הסרט שלה לשירותי ה-VOD של הכבלים והלווין. אם אתם מוצאים לי יוצר או יוצרת ישראלים שחוו שנה מטורפת מזו, אני לסבית מוצהרת.
אבל ההישג הכי גדול של קידר, בעיניי, הוא כמובן הסרט עצמו. בניגוד לאחיה העצמאיים כמו "כלבת" או השלישייה שהשתתפה יחד עימה בפסטיבל דרום, לרוני אין ולו לוגו אחד של אף קרן לשים בתחילת הסרט שלה. לא מענק של אחרי השלמות ולא אולפני מיקס-סאונד בחו"ל. "ג'ו + בל" נעשה ללא תמיכה וללא תקציב, אלא מתוך דחף עמוק ובאנרגיה מתפרצת, והוא מונע מאהבה עצומה לקולנוע. הבימוי הקצבי והדיאלוגים המבריקים הם רק הבונוס. כלומר, העובדה שהוא קיים היא נס. זה שהוא מעולה – זה כבר בגדר תופעה על-טבעית.
(אורון שמיר)

אבל לא פחות חשובים:
חלקכם שמכירים את הבלוג יכולים לגרד בפדחתם ולשאול למה נשמטו יוצרי "כלבת", אהרון קשלס ונבות פפושדו, מהרשימה על אף הכבוד שהביאו למחוזותינו בפסטיבלי העולם השנה. האמת היא שאם היינו חכמים מספיק כדי לעשות את הרשימה הזו בשנה שעברה, היו מקבלים קשלס ופפושדו – יקירי הבלוג, יקירי הפייסבוק ויקירינו באופן כללי – מקום של כבוד. אך הרגשנו ש"כלבת" שייך לשנת 2010 וברוך השם כתבנו עליו לא מעט.
למשל, כשהתחננו מאנשי האקדמיה שיתייחסו בכבוד לפלא הזה; אני שמתי אותו ברשימת 20 הרגעים הקולנועיים הגדולים של שנה שעברה; וזוהי סקירתו הרשמית של אורון לפני (כמעט) בדיוק שנה.

עוד אנשים שהיו משמעותיים בשנה החולפת הם מישל ריאק שהפך את עולם הפסטיבלים הישראלי על פיו עם סקנדל פסטיבל ירושלים האחרון; ג'סיקה צ'סטיין שהשתתפה בשלושה סרטים שהוקרנו בשנה החולפת בארץ ועל אף איכותם הלא אחידה ("החוב", "העזרה", "עץ החיים") הצליחה לצאת מלכה בכל אחד מהם; יניב אידלשטיין, כתב אורח בבלוג הזה ממש, שהחזיר את הקאלט עם הקרנות "הטרמפיסט" בסינמטקים; ארנון גודלפינגר שמפוצץ אולמות בכל הארץ עם "הדירה"; אורי קליין על השתתפותו בפרשיית סידר/קליין; בלה טאר שהכריז על פרישתו מתחום הקולנוע אחרי "הסוס מטורינו"; אנדי סרקיס שהגדיר מחדש את המשחק ב"מרד הקופים" ו"טינטין"; קירסטין וויג, האישה המצחיקה של השנה בקולנוע עם "מסיבת רווקות" ו"פול"; ניקולס וינדינג רפן שביים את "דרייב"; אדגר רייט רק בגלל שהוא קיים; ואמה סטון שאנחנו סתם נורא אוהבים.

שנה מצויינת, קולנועית ובכלל, מאנשי סריטה.

תגובות

  1. משוחררים
    (וואו, זה היה מפתיע. הגזמתם לגמרי. והמון תודה).

  2. גדעון גנני הגיב:

    בכל הכבוד לאבנר פיינגרלנט ויש כבוד וכן לפסטיבל דרום- ":הצלמניה,, "הדירה" , "שלטון החוק" , ,רחוקים" ,מותרות" ועוד רבים אחרים בכל הקרנות -זה בציר חלש ? מי שכתב את זה כנראה לא מתמצא כלכך בעסקי היין והגפן. גדעון גנני.-מנכ"ל מקור

    1. אני חושש שמדובר באי הבנה, שנובעת מן הניסוח שלי. ההערה שלי לגביי פסטיבל דרום לעומת הפסטיבלים האחרים נוגעת אך ורק לקולנוע עלילתי, כלומר לתחרות המדוברת (סרטים עצמאיים עלילתיים באורך מלא, מול סרטים עלילתיים באורך מלא שאינם עצמאיים). אני בהחלט מסכים שהייתה שנה מצויינת, אולי אפילו באופן מיוחד, בקולנוע התיעודי. במהלך פסטיבל ירושלים שמעתי שוב ושוב אנשים יוצאים מרוגשים מההקרנות של הדוקומנטרים, בזמן שאני מנסה לכסות את התחרות העלילתית ומתבאס. אין ספק היכן היו הסרטים הדומיננטיים יותר. את "הדירה" והבמאי שלו אף מצאנו לנכון להזכיר בפסקה האחרונה כבעלי משמעות, כפי שניתן להתרשם גם מן הסקירה של עופר על הסרט. לדעתי אנחנו די מסכימים אז אסכם בהתנצלות על ההפרדה המאולצת שעשיתי בין הקולנוע העלילתי לתיעודי 🙂

  3. משה זאבי הגיב:

    שלום לך יפה לך שאתה אוהב לכתוב אבל עדיין לא למדת כנראה מהו תחקיר אמיתי. לפחות סרט אחד 2 בלילה קיבל מקרן הקולנוע מעל למאתיים אלף ש"ח מענק השלמה.היגיע הזמן שתיקח אחריות על מערכת השקרים הקטנים שאתה מפיץ בכתבת סיכום השנה בקולנוע.לו היית מועסק בעיתון אמיתי היית צריך לעוף מהמערכת.ולכן סרט זה איננו מוגדר כעצמאי. אני בודק גם את שאר ההפקות שאתה מכנה עצמאיות אחזור אליך ללמדך מהן עובדות

    1. למזלו של הדיון שהתפתח בהמשך, ראיתי אותו רק בשעת לילה שכזו. לו הייתי כאן בצהריים, הייתי מזהיר את המגיב שסגנון מעין זה לא מקובל כאן בבלוג. ואם אתה מתכנן להמשיך להכפיש, להשתלח ולרדת לפסים אישיים, אאלץ למחוק אותך. אבל כיוון שאני מאמין בצ'אנסים, יש לך בהחלט אפשרות להמשיך את הדיון על הגדרתו של קולנוע עצמאי בישראל (דיונים על הגדרות חביבים עליי במיוחד) אבל בלשון נקייה ומבלי להאשים ולגדף אף אחד. בטח לא אף אחד שמנהל את הבלוג שנותן במה לתגובה שלך, למרות מה שהוא חושב עליה.
      אני משאיר את הדיון כפי שהוא, משתי סיבות – ראשית, אחרים כבר ענו לטענות שלך, ברצינות גמורה. שנית, אני מרוגז מכדי להוסיף משהו. כשמתנסחים כפי שעשית כל טיעון שתטען מאבד אוטומטית את התוקף שלו.

  4. משה זאבי הגיב:

    המשך לתגובתי לגבי האמינות של מנהל הבלוג הזה הסרט המכונה עצמאי חתולים על סירת פדלים קיבל 112000 ש"ח מקרן הקולנוע ולכן הוא לא עצמאי בהגדרה. כלבת קיבל 800000ש"ח מקרן רבינוביץ גם הוא לא יכול להיות קולנוע עצמאי.

    1. Niv Maoz הגיב:

      מר משה זאבי היקר,
      אומנם אני רק קורא של "סריטה" ולא כותב פה, אך ההשתלחות שלך בכותבי בלוג הקולנוע, לא יכלה להשאיר אותי אילם, הרי שהבלוג הזה הוא ללא תגמול כספי ומה גם שאינך חייב לקרוא אותו. התנהגותך זוהי אותה ההתנהגות חסרת הביסוס שמוציאה אותי בחיי היום-יום מדעתי, תלמד לבסס את העובדות שלך. מכיוון שאינני כאן כדי להמציא נתונים, אני מעדיף לתת לך לבד לבצע את העבודה- תקרא בעיון את המקורות השונים.

      אתה תלמד שכל הסרטים הללו שמכונים פה "עצמאיים", ולעניות דעתך הם אינם, זכו, אם בכלל, לכסף קרנות, אך ורק לאחר שהגיעו לשלב הפוסט-פרודקשן של ההפקה, לצורכי השלמות. וזאת, לא כזאת חוכמה גדולה. הרי שאף אחד לא תמך בהם כשיצאו לדרך וזוהי לטעמי הגדרה של עצמאות.

  5. אור סיגולי הגיב:

    מר זאבי,
    זה נכון שההגדרה של "קולנוע עצמאי" בארץ רחוקה מלהיות חד משמעית. למעשה, בסיכום השנה העברי האחרון שלנו עלה פוסט בבלוג הזה ממש שהתייחס לנושא ושאל את השאלה הזו, עם עוד כמה שאלות נוספות בנושא.
    כל עוד אין הגדרה אחת מוחלטת לכל אחד מערכת ערכים משלו. מבחינתו סרטים שיצאו לשלב ההפקה ללא כספי קרנות הם, לצורך העניין, נכללים תחת "קולנוע עצמאי".
    אם קיבלו קרנות לאחר מכן, אחרי שהוכיחו שהסרט שלהם ראוי ובר רווח, זה אינו גורע מהעניין ולמעשה רק מעיד יותר על עצמאות היוצרים.
    נכון שיש עצמאיים יותר ועצמאיים פחות, וזה בהחלט נושא לדיון, אבל אנחנו לחלוטין עומדים מאחורי הכפפת כל הסרטים שהוזכרו בהקשר הזה כקולנוע עצמאי, ללא קשר למענקי ההשלמות שקיבלו לאחר תום הצילומים.

    שנה אזרחית פורייה מצויינת!

  6. חנה הגיב:

    זאבי מביך. עצוב.

  7. משה זאבי הגיב:

    קולנוע עצמאי זה קולנוע שלא מקבל כסף בשום שלב הפקתי כך מגדיר זאת אפילו כתרי שחורי. אין דבר כזה קולנוע עצמאי ברוחו יש רק קולנוע עצמאי עם זה גם בגופו. גם בשלבי השלמת ההפקה ישנם לקטורים שמקבלים החלטות להמשך הדרך,ובזו מסתיימת עצמאותו של סרט על פי הגדרתו.אין דבר כזה עצמאי פחות או עצמאי יותר, יש עצמאי לחלוטין.התעלמות מהסרט "העפיפונים של ארמנד" במסגרת האיזכור של סרטים עצמאים ב2011 בסיכום השנתי אומרת דרשני לגבי רמתו העיתונאית אם בכלל מחזיק ברשיון כזה של כותב בלוג זה..גם בהתנדבות צריך להיות ישרים ולהביא מידע אמין.

    1. אור סיגולי הגיב:

      סלח לי, משה, כי רק עכשיו אני מבין את הבעיה.
      בכאבך לא קראת לעומק (או בכלל) את הפוסט. אם היית עושה זאת היית מבין שלא מדובר בהתייחסות מקיפה על הקולנוע העצמאי, אלא אך ורק על הסרטים שהשתתפו בפסטיבל קולנוע דרום. לצערי אתה מתייחס לכתבה שמעולם לא נכתבה…
      תקן אותי אם טעות בידי, אבל סרטך איננו הוקרן במסגרת הפסטיבל הזאת ולכן לא נכלל בפסקה המדוברת.

  8. דני הגיב:

    סרטים הם לא היחידים שיכולים להנפיק שוטים מרהיבים, גם משחקים:

    (כן, אני יודע שפה זה על אנשים, אבל לא ידעתי אם מישהו יראה את זה אם אני אשים את זה באחד הפוסטים הישנים. חוץ מזה, למרות שלא הכל פה זה גיימפליי, הרוב פה אלו סירטונים שלקוחים ממנוע המשחק עצמו. וזה מאוד מרשים לראות כמה סינמטים משחקי וידיאו נהיו בימינו).

    1. וואו, הגבול בין קולנוע ומשחקי מחשב נראה פתאום בעובי של פיקסל 🙂
      היו פה לפחות שני קטעים שכאילו נלקחו ישירות מ"סאקר פאנץ'", אבל הכי מעניין אותי – מאיפה השוטים של האבירים?

      (אין לי בעיה עם אוףטופיקים בעיקרון, אבל תזכור שרואים את התגובה שלך לפי מתי שפרסמת אותה ולא לפי חדישות הפוסט, בבוקסת התגובות האחרונות מצד שמאל. וסתם שתדע – פוסטים אצלנו לא מתיישנים כל-כך מהר מבחינת מספר הגולשים בהם)

      1. דני הגיב:

        אם אתה מתכוון לסצינה מ-1:23 אז זה מהמשחק Dragon Age 2.

        אם אתה מתכוון לזה מ-0:37 עם הבחור בברדס שנלחם בשומרים אז זה מהמשחק Assassin's Creed: Revelations.

        אגב, רק להבהיר: מלבד הקטעים שרואים את הבחור בברדס, שהם בבירור סרטוני מעבר שלא לקוחים ממנוע המשחק, וסצינת האנימה שבאה קצת לפני, כל שאר הקטעים שם כמו האיש שהולך במדבר והעיר העתידנית (לקוח מהמשחק Deus Ex: Human Revolution) אלו קטעים שלקוחים ממנועי המשחק של אותם משחקים.

        גם מבחינת איכות המשחקים, Portal 2 הוא סרט פיקסאר טוב יותר מסרט הפיקסאר שאשכרה קיבלנו השנה. אתה יכול לשאול אפילו את רד פיש בעניין הזה.
        ו-Uncharted 3 (הבחור במדבר) הוא סרט אקשן טוב יותר מכל בלוקבסטר שקיבלנו השנה. משחקי וידיאו עוד יעברו את תעשיית הסרטים, כבר עכשיו הם עוברים אותם במכירות עם משחקי Call of Duty ומתקדמים בקצב מהיר לעבור אותם גם מבחינת החוויה הסינמטית. לו רק היה אפשר לשחק במשחקי וידיאו על מסך קולנוע *אנחה*.

        טוב לדעת שאפשר לראות תגובות אחרונות. לא שמתי לב לזה 😛
        וסליחה על האוף-טופיק. לא יקרה יותר. מעכשיו תגובות ישלחו למקומות המתאימים חוץ מבמקרים מיוחדים 🙂

        1. דני הגיב:

          אה, והנה משהו שבטח יעניין אותך – מקס פיין 3!

  9. Oz Guttman הגיב:

    חשוב לציין בהקשר של "העפיפונים של ארמנד" של מר משה זאבי שסופסוף עשו סרט ימני בארץ הזאת!!!
    ההתעלמות הבוטה של כותבי הבלוג מז'אנר סרטי הימין היא שערורייתית אם לא על גבול הפלילית!
    (-;

    1. טוב, אני אכנס לדיון. באמת שרציתי לא להתעלם מ"העפיפונים של ארמנד" הלכתי לראות אותו בסינמטק מותך מטרה לכתוב עליו. אבל לא מצאתי שום דבר חיובי להגיד עליו ובגלל שאני לא אוהב לפרסם קטילות, לא כתבתי. אני רוצה לקוות שחוסר הסיבה שלי לסרט לא נובע מהעמדה הפוליטית שלו, אלא מן הדרך בה הוא מנסה להעביר אותה. לגבי המונח "ז'אנר סרטי הימין" – יש עוד? אני שואל ברצינות, מעניין אותי לדעת ולראות, עם אפשר. אני מכיר כמה סרטים קצרים של בית ספר "מעלה" שחלקם פוליטיים ימיניים בגילוי, בפיצ'רים, אני זוכר רק את "האור השחור" שאולי ניתן לקרוא לו "ימני" אם כי אני ממש לא בטוח שיוצרו יסכימו עם ההגדרה הזו.
      בסיכום השנה הישראלי דווקא כן כתבתי על הסרט וציינתי שאני לא רואה חלק ממה שאני מכנה, בצדק או שלא בצדק, "עליית הקולנוע העצמאי" למרות שהוא עצמאי למהדרין, בגלל שהוא שונה מאוד בסגנון, במטרות ובאמירה הפוליטית שלו משאר הסרטים המכונים "עצמאיים" (שם תואר בעייתי, כפי שכתבתי).

      וגם: מטרת הסיכום הזה היא רק לציין אנשים שעשו עברנו את השנה. מובן שזו רשימה אישית (או שילוב של שלוש אישיות שונות) ויש הרבה אנשים ראוים לא פחות, שעשו את השנה עבור אחרים. יש מגמות שפספסנו. אני באמת מקווה שיש אנשים שאהבו השנה דווקא, או גם את הסרטים שלא אהבתי.

השאר תגובה