• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

ניתוח קבוצתי של הסרט "הערת שוליים"

5 ביוני 2011 מאת אורון שמיר

איך מזהים אירוע קולנועי? הוא נחשב לכזה כאשר רוב האנשים לא מסתפקים בלצפות בסרט, אלה גם מדברים עליו, לפני ואחרי. ואני לא מתכוון ל"אחלה סרט/חרא סרט", אלה לדיונים של ממש, לפרשנויות ולתובנות שמי יודע אם היוצר בכלל התכוון אליהן. "הערת שוליים" של יוסף סידר, הוא חתיכת אירוע קולנועי. אז מכיוון שחשוב לי לשמוע דעות של אחרים, ואולי גם תשובות לשאלות שצצו אצלי במהלך הצפייה, עלה בי הרעיון של "שולחן עגול" וירטואלי. פוסט ניתוח הסרט מנקודת המבט של שלושת הבלוגרים, כלומר של עופר, של אור ושלי. אני אמנם חתום עליו, אבל זה רק בגלל שערכתי את השיחה לפוסט אחד (אולי זה המקום להערת שוליים על הבלוג, ותסלחו לי שאני לא ממקם אותה למטה עם כוכבית והכל – יש כאן שלושה בלוגרים, כלומר שניים מלבדי, ולכן הדרך הטובה ביותר לדעת את מי אתם קוראים היא להסתכל מתחת לכותרת כדי לגלות את זהות מפרסם הפוסט. אני כותב את זה כי למרות שזה נראה לי טריוויאלי, קרה כבר שאנשים החמיאו/לעגו לי על דעתי על סרט כזה או אחר, כאשר לא היה לי מושג על מה הם מדברים. פענוח קצר הוביל להסבר לפיו אנשים טרם הפנימו את העובדה שאני לא כותב יחיד כאן).

אז אם גם אתן ואתם רוצות ורוצים לשמוע או להשמיע דעות על "הערת שוליים", זה הפוסט לעשות זאת. אגב, ספויילרים חופשי. אז אם טרם ראיתם את הסרט (מה? עוד לא ראיתם? אני כבר אחרי הצפייה השנייה. עשו לעצמכם טובה וצפו בו) – הכניסה על אחריותכם בלבד.

אורון: טוב, אז רציתי לדבר בהרחבה על "הערת שוליים" כי אני מרגיש שהוא דורש זאת. מזמן לא היה לנו פה סרט ישראלי שכל-כך מבקש חפירה יסודית. ומכיוון שאת דעתי אפשר למצוא בסקירה שלי, ומכיוון שאתם שניכם הסינפילים והידענים האמיתיים של הבלוג, רציתי לשמוע את דעותיכם. אבל לפני שנדבר על הסרט עצמו, ולא חסר על מה לדבר, רציתי לפתוח בנבואה. מתוך הרגשתכם לגביי ההקרנה שהייתם בה, איך יתקבל הסרט הזה בקרב הקהל? אנחנו כבר יודעים שהוא בנה הייפ יפה, בהתחלה בקמפיין שיווק שכלל טיזר-טריילרים ואז בזכייה בקאן. אבל מה יהיה אחרי סוף השבוע הראשון שלו בקופות? יהיה להיט?

אני לוקח בחשבון את ההקרנות שבהם היינו. עופר היה איתי בהקרנת העיתונאים, אז הוא מוזמן לתקן אותי, אבל אנשים צחקו והרבה. ובקול רם. זה היה תענוג. בפעם השנייה בה ראיתי את הסרט, עם כל ותיקי העיר הרצליה בהקרנת בוקר בסינמטק שלהם (חומר לסרט בפני עצמו, אגב), היה נדמה לי שאנשים לא מתחברים לסרט. היו הרבה פחות צחוקים. אבל אז הגיע הרגע הדרמתי של הישיבה בחדר הקטן ואנשים הגיבו. ובסיום, יצאו מרוגשים ודיברו בלהט על המוטיבים הדרמתיים בסרט, כלומר תפסו אותו לגמרי כדרמה משפחתית ישראלית לכל דבר.
אז איך אתם חוויתם את ההקרנות בהם נכחתם, ומה אתם חושבים יהיה עתידו של הסרט?

עופר: אני מניח כי הסרט ימצא הרבה תמיכה בקהל הישראלי, מכיוון שיש בו הרבה אלמנטים שונים שניתן להתחבר אליהם. ההומור של הסרט לפעמים נוטה לסוראליזם קל או הומור שחור ולא כל הקהל מתחבר לסוג זה של הומור. אבל הסרט פועל גם ברמות אחרות, הוא מצליח לייצר הזדהות עם הגיבורים שלו וגם לבקר אותם, הוא גם יוצר את ההרגשה של סרט מעמיק מבלי להכביד על הקהל. באופן שקצת פחות אהבתי, יש בו את כל האלמנטים של קולנוע "עשוי היטב" ו"בומבסטי" אשר גורמים לקהל תחושה שהוא חוזה בסרט חשוב וייחודי. אני סקרן לדעת כיצד יגיב הציבור הדתי לסרט והאם תועלה ביקורת ליחס שלו לתלמוד, נושא שבו איני מבין. מן הצד השני, אני מניח שכל מי שנמצא בעולם האקדמיה יתחבר להרבה מאוד דברים בסרט ויזהה בהם את עולמו. אם להמר על המספרים, אני מניח שכמות הצופים בארץ תהיה ב-6 ספרות, כלומר הצלחה במונחים ישראלים. אבל יהיה גם קהל שהסרט יראה לו מוזר מדי, או מנסה לומר דברים בכוח.

אור: אני ראיתי את הסרט בטרום בכורה לקהל הרחב בסינמטק ירושלים, זמן מה לפני הקרקס התקשורתי שהיה בסינמטק. התגובות של הקהל היו מהחזקות שנתקלתי בהן. הייתה אווירה חגיגית בגלל ניידות השידור בחוץ, פסטיבל קאן וההקדמה של יושב ראש הקרן לירושלים יורם הוניג על הלוקיישנים של הסרט ואני מניח שהקהל הירושלמי הרגיש שזה סרט שלו מכיוון שהוא צולם במקומות שבו הוא חי, ואני מניח שזה השפיע על האווירה הטובה. אני בטוח שבתל אביב וחיפה ההרגשה תהיה קצת אחרת. בסוף הסרט, כשסידר נכנס, הוא אפילו לא עלה על הבמה, אבל רוב הקהל נעמד על רגליו ומחא כפיים בתהלבות. אני בינהם. סידר נראה נרגש ומבולבל.
הקהל הורכב ברובו מהבוגרנות הירושלים, אלה שגרים ברחביה והמושבה הגרמנית, אני מניח שהרבה מהם היו אנשי אקדמיה צעירים מכיוון שהם צחקו והגיבו להרבה דברים שאני לא ידעתי שצריך להגיב אליהם. כל שם שנזרק לחלל מעולם האקדמיה גרר תגובות מהקהל. למשל, אחד הקטעים שתאכלס היו קצת חלשים בסרט וקצת גאגיים – האילוסטרציה של אוריאל מעביר הרצאות בשבועות – הרים כאלה פרצי צחוק ותענוג מהקהל שאי אפשר היה להתנגד לזה. זה היה סוחף.

אורון: בהקשר לעניין התלמוד והאופי, אפילו הייתי אומר הנשמה המאוד יהודית-ירושלמית של הסרט – זה היה לי קצת מוזר שהוא זכה בפרס על התסריט בפסטיבל קאן. לא שלא מגיע לו, חלילה, אבל למה שהקהל העולמי יתחבר לנושא? חשבתי שאולי הם מצאו בזה איזו מן אקזוטיקה, אבל זה לא מספיק. כנראה שגם הם הרגישו שהם צופים בסרט חשוב וייחודי. אגב, גם אני הרגשתי כך לגביו אחרי הצפייה, אבל עכשיו, בעקבות הדברים של עופר, אני חושב שאולי קצת נסחפתי עם התחושה הזו שהסרט מנסה לייצר. הרי המוזיקה הפריעה לי מעט בצפייה הראשונה וגם הקפיצות והזגזוגים עם השפה הקולנועית. בצפייה השנייה זה כבר נעלם. ממש כמו שהגיעה פתאום ההבנה לגביי סצינת הסיום שפשוט לא הייתה יכולה להיות אחרת. קצת כמו סרט של האחים כהן, שמשנה צורה במבט נוסף.

אור: אני הרגשתי ששלושים אחוז מהסרט  בוזבז עלי כי לא הכרתי את המאטריה. אני חושב שלעומת אנשי האקדמיה והכיפות הסרוגות שנהנו מלראות את העולם הפרטי שלהם על המסך, אני נהנתי מהתנופה הקולנועית הבלתי רגילה של הסרט. ישבתי מכווץ בהתלהבות מכך שסידר רתם כמעט כל אלמנט קולנועי שהוא יכל כדי להדהים את הצופה. היו שם וואן-שוטים ארוכים, סיקוונסים וידאוקליפים, סלאפסטיק, אלמנטים מותחניים, נון-סנס, מוזיקה קיצונית, זוויות מוזרות, תאורה מורכבת, ועבודת סאונד שלא שמעתי בקולנוע הישראלי מאז "בופור".
באופן כללי אני נגד ההטחה הזאת של אלמנטים קולנועיים באופן כל כך מאסיבי. זה מזכיר לי קצת את אוליבר סטון. אבל משום מה, אני לא נתתי לזה להפריע לי וביטלתי את הציניות שלי. זה אולי הזמן לעשות גילוי נאות ולספר שאני גם מעריץ גדול מאוד של "בופור" וגם למדתי סמסטר עם סידר ונגנבתי ממנו ממש. זה בטוח השפיע עלי. אם ערן ריקליס היה מביים את הסרט הזה ככה יכול להיות שהייתי פוטר אותו בנצלנות קולנועית ולכן הסרט הזה בלבל אותי. רוצה לומר – הסרט קצת "מלוכלך" בהתחשב בארסנל האלמנטים שמציפים אותו, והייתי מעריך אותו יותר אם הוא היה קצת יותר רגוע ומחושב. הוא היה עובר יותר נוח באופן "ביקורתי" אבל לא חווייתי. אבל זה משהו מאוד אישי מבחינת ההעדפה הקולנועית שלי.

המוזיקה בסרט לדעתי בכל זאת בעייתית. לפחות בהתחלה. היא סוחבת חזק מדי לכיוון הקומדיה וקצת מכריחה אותנו לחוות את הדברים כקומיים רק בשביל לערער אותנו בהמשך. לדעתי זה קצת מניפולטיבי (או. זו מילה שצריך להשתמש בה הרבה בהקשר של הסרט. מניפולטיבי. זה אחת היצירות הכי מנופליטיביות שיצאו מהקולנוע הישראלי בערך מאז "החיים על פי אגפא") ומחליש. ואני עדיין מנסה להבין מה היה קשור כל אפיזודת הסייף הזאת. על אף שהיא חיננית ביותר, היא סוג של שומה באמצע הסרט. אני בטוח שהפן הקומי הוא קריטי לסרט אבל לדעתי יש בו משהו מתחנף מדי. זה מטשטש מכיוון שזה עשוי באופן מבריק.
כנ"ל הטקסטואליות של הסרט. אין ספק שהיא חורגת מגבולות הסביר ואולי מסבירנית ומתחנפת מדי אבל היי! – זה סרט על טקסט. אני לא בטוח שיש דרך טובה יותר לעשות את זה.

עופר: עניין המוזיקה והשימוש המופרז בשפה הקולנועית הוא הנקודה הבעייתית ביותר בסרט. משום כך חשוב לבחון מודע נעשתה הבחירה בסגנון זה ואני לא מקבל את "כי זה יקסום לקהל" כתשובה (מה גם שזה יקסום רק לחלק מן הקהל ויפריע למבקרים). ניתן להסתכל על השפה הקולנועית כמקבילה לדמותו של אוריאל, אשר הופך את חקר התלמוד למופע ראווה נוצץ ופופוליסטי. לעמותו, אבד הכלח על עולמו המעמיק, המדויק והקפדני של אליעזר, המאמין במחקר מדעי ולא מתחנף. הסרט מציג עימות לא רק בין אליעזר ובנו, אלא גם בין שתי תפיסות העולם אלו. השימוש בשפה קולנועית קרובה לסגנונו של הבן מעניק מימד מפתח לסרט: האב לכוד בעולם שלא מתאים לו, שלא מכבד את תפיסת עולמו ובמידה רבה בז לה, גם אם הוא מעריך את חשיבות ההיסטוריה וגדולתה. בטקס חלוקת הפרסים הראשון הוא נותר בחוץ משום שלא התאים את עצמו לכללים החדשים. בטקס האחרון הוא מסכים להיבלע בעולם המנוגד לכל ערכיו, רק על מנת לזכות בהוקרה כוזבת. לכן לקראת הסיום אנו גם חוזים בהופעה של להקת מיומנה, מופע אשר בסופו של דבר הוא כולו הצגה של סגנון מפואר ומרשים בלי הרבה משמעות העומדת מאחוריו (אם חטאתי לטבעו של המופע, סליחה).
תלישות עולמו של אליעזר באה לידי ביטוי גם בהקבלה שנעשית בשיחת חולין בחלק הראשון של הסרט. מדובר בשיחת חולין על כך שהגבר הציוני רמס את הדימוי הקלאסי של היהודי האירופאי המלומד והלא לוחם. אוריאל הרי הוא המייצג המובהק של הצבר הישראלי – החל מן הליהוק של ליאור אשכנזי (שהחליף את אסי דיין בתור דמות הצבר המיתולוגי בקולנוע הישראלי), דרך הצגה של גופו העוסק בספורט ונותר כמעט ערום רק על מנת ללבוש מדים של לוחם ובמידה רבה גם דרך הרדידות והדמגוגויות של השקפת העולם האקדמית שלו. הסרט גם מציג את הדור הבא, זה קיבל את החיים בארץ כמצב נתון: דרך הדמות של יוש, בנו של אוריאל ונכדו של אליעזר. הוא אומנם גילה מעט עניין בנושא המאבק (חקר התלמוד) אבל זה לא ממש חשוב לו והוא מבלה את חייו ללא מטרה מוגדרת. במידה רבה, זהו המוות המוחלט של היהודי הגלותי, אף יותר מיהודי המגן על עצמו ולוחם: יהודי בלי מטרה. וזה בלי להיכנס לפרשנות שיכולה לנבוע מהוספת " לכינויו של ילד.
בחזרה לגבי קבלת הסרט בעולם: לדעתי, אף פעם היא אפשר לדעת. סביר להניח כי רוברט דה נירו, אוליבייה אסיאס ויתר חברי צוות השיפוט לא יודעים דבר על תלמוד (אם כי אסיאס בטח התחבר לסגנון הקולנועי) ועל פרס ישראל. אבל כנראה שבכל זאת משהו נגע בהם, ברמת המאבק הבין דורי וברמה הרגשית. בתור השוואה, הספרים של דויד גרוסמן מאוד מצלחים בעולם, למרות שעבורי חלק גדול מקסמם הוא בכך שהם מתארים במדויק חוויות שאני סבור כי רק ירושלמים יכולים להבין. בסופו של דבר, אמנות גדולה היא כמעט תמיד אוניברסלית.

אורון: הייתי מקבל את ההקבלה שלך בין אוריאל ובין השפה הקולנועית, אם הייתה הקבלה נוספת בין אליעזר ובין נדבך כלשהו בסרט. לעניות דעתי, ואת זה כתבתי גם בסקירה שלי, הדמות הראשית בסרט היא פרופסור א. שקולניק, האב והבן גם יחד. כפי שנרמז בפוסטר, כפי שנכתב על המסך בכל פעם שמופיעה שקופית וכפי שזועקים הסצינה הראשונה (הטקס באקדמיה) והמאורע המחולל (הטעות של הפקידה). כמובן שמבחינה עלילתית הם שתי דמויות נפרדות, אבל הקונפליקט שלהם, ברמה התמתית, הוא סערת רגשות בתוך דמות חצויה אחת. כיוון שכך אני קורא את הסרט, אני מוכרח לחפש הקבלה גם בשביל אליעזר. ואני מאמין שהשקופיות שהזכרתי מייצגות את הישן, את הקולנוע האילם אפילו. באופן אבסורדי, אחד הדברים שמייחדים את הסרט וגורמים לו להיראות משוכלל, הוא שימוש מוגבר בטקסט שמופיע על המסך, או עריכה שמזכירה מצגת שקופיות. ובעיניי, אליעזר יכול להתבטא נגד הממסד כמה שהוא רק רוצה, אבל הוא משווע לכך שיקבלו אותו, מת לקצת הוקרה. עשורים הוא קבור במרתפים לחים, עם המחקר הלא רלוונטי שלו. הוא רוצה אוויר. הוא חושב שמגיעה לו הכתבה בעיתון "הארץ" ובסופו של דבר גם פרס ישראל. למרות שאפילו הבן שלו, הרטוריקן המזהיר, בקושי הצליח למצוא לכך סיבה בבואו לכתוב נימוקי שופטים. בגלל זה אליעזר צועק ״אני פילולוג!״ לא בטקס של בנו אלא בתוך הראש שלו עצמו (משפט שצריך להפוך לקאלט, אגב) ובגלל זה הוא הולך נגד האופי שלו ומקבל את פרס ישראל שהוא יודע שהוענק לו בחסד ולא בזכות. הוא חייב את הפרס הזה, את ההכרה וההוקרה. לא משנה איך ולמה.

עוד משהו ששכחתי להגיד בקשר למוזיקה, הוא שלאחר מחשבה לאחור היה לי קשה להתלונן. אחרי שנים של סרטים ישראלים בהם נעימה קצרה חוזרת על עצמה בנקודות מפתח ונקראת בטעות ״פסקול״, מגיעים סידר והמלחין שלו, פוזננסקי, ותופרים יצירה שלמה ומגוונת סביב הסרט. ההערכה שלי במקרה הזה היא מעל לטעם אישי.

ותודה על המחשבות שלך לגביי שיחת החולין בטקס והסצנה ההזויה במקלחות. יש הרגשה שכל פיפס חשוב בסרט הזה, שלכל דבר יש משמעות. פשוט היו דברים שלא מצאתי להם הסבר. כמו מוטיב הבדיקות הבטחוניות או שקית הנעליים להחלפה של אליעזר…

עופר: ההקבלה בין אוריאל לשפה הקולנועית אפשרית גם אם מתייחסים לשתי הדמויות כדמות אחת, כאשר היא מראה יתרון של צד אחד באישיות על פני צד אחר. אני חושב שהסרט עובד גם בתור סרט על דמות חצויה אחת וגם בתור סרט על דמויות נפרדות (הרי יש את הדברים שהבן לא יודע על אביו ואת האישה המיסתורית, שקשורה או לא קשורה לאותם הדברים). מצד שני, השימוש בטקסט הכתוב בגוף הסרט הוא אכן קרוב במידה מסוימת יותר לאליעזר, או לצד שלו באישיות, שכן הוא איש המייחס חשיבות רבה למילה הכתובה, תמה על כל אות ובסופו של דבר, מבין את הכל באמצעות המילה הכתובה. יש בכך גם סתירה המזינה את הסרט: מצד אחד, סרט נובע מטבעו מן הדימוי ולא מן המילה המודפסת. מצד שני, הסרט מתעסק בספרים ובעיקר בתלמוד, ספרים הבנויים על הבדלים דקים בין מילה ומילה, הבדלים שהולכים לאיבוד בקולנוע (וברובד נוסף: גם התלמוד למעשה מבוסס על תורה שבעל פה). הבעיה במוזיקה אינה המוזיקה עצמה, אלא יותר השימוש בה ובאלמנטים נוספים של פסקול: זה מרגיש לפעמים כמו אמירה של דברים בצורה ברורה מדי. כיאה לסרט בשם הערת שולים, אין בסרט ולו דבר שולי אחד.

אור: מה שעניין אותי בסרט – ותקנו אותי אם אני טועה – זה שמזמן לא ראינו סרט ישראלי שמתעסק באליטה אשכנזית אינטלקטואלית. יש דמות אחת של מזרחי בסרט, אם אני זוכר נכון, וזה של אלברט אילוז וגם זה רק מתוקף הליהוק. הלהיטים האחרונים של הקולנוע הישראלי (אולי חוץ מ"כנפיים שבורות" לפני עשר שנים) היו אנטרופולוגיים. הם עסקו במיעוטים, פריפרייה, קבוצות שוליים או במתח בין הזרמים השונים. אני מכליל בתוך זה את "עג'מי", "לבנון", "הדקדוק הפנימי", "הממונה על משאבי אנוש", "סוף העולם שמאלה", "פעם הייתי", "הבודדים", "התגנבות יחידים", "אביבה אהובתי", "ציון ואחיו", "ביקור התזמורת", "בופור" וכו'. מעניין לראות האם קהל הפריפרייה יתמוך בסרט כמו בשמי זרחין, אבי נשר ו"ביקור התזמורת".

אני רק רוצה להזכיר שעל אף שיש הרבה ביקורת על הסרט והבימוי שלי – אני עפתי עליו ממש, ועדיין הרגשתי קצת רע אחר כך שנגנבתי ממנו.

אורון: בקשר לעניין האליטה האשכנזית לעומת מיעוטים, אני מצטער לבשר לך שהאשכנזים הם וואחד מיעוט נרדף במדינת ישראל של היום. בטח ובטח האליטיסטים והאקדמאים שבהם. אבא שלי אומר את זה כבר שנים, אבל רק לאחרונה התחלתי להבין אותו. נדמה לי שהסרט מיישר קו עם צורת המחשבה הזו ואפילו מצמצם אותה עוד יותר – בשלב מסויים, אוריאל (או הדמות של נבו קמחי, אני לא בטוח) אומר שיש איזה ארבעה אנשים בעולם שאשכרה מבינים מה אליעזר שקולניק בכלל עושה. זו האיזוטריה של האליטה של האשכנזים. יותר מיעוט נרדף מזה, זה רק לסבית נכה שעלתה לארץ כי מתחוללת במדינה שלה מלחמת אזרחים, ומצביעה לרב בא-גד. חוץ מהמיעוט וההתעכבויות על גודלו הקטן, הסרט מגביר את תחושת הרדיפה בכל מוטיב הבדיקות הבטחוניות.

אגב, אור – אני זוכר שאחרי הסרט התקשרת אליי נרגש ובפיך שתי "כותרות" –
1. "הערת שוליים" הוא הסרט הגדול הראשון של 2011
2. אמור מעתה – יש במאים ישראלים, ויש יוסף סידר.
אתה עדיין מרגיש ככה?

בנוסף, אני רוצה להתחבר למה שאמרת על מניפולציות ולאזכור של עופר את "האשה המסתורית". בצפייה השנייה שלי, היא לא הייתה מסתורית כלל. ברור לחלוטין שהיא קולגה של אליעזר ותו לא. זה אוריאל שעושה מזה ביג דיל, זה בראש שלו וזה מעיד עליו הרבה יותר מאשר על אבא שלו. אני מסיק זאת מהשיחה שלו עם אשתו (עלמה זק) בלילה. ואני לא יודע למה, זה תמיד מחמיץ את ליבי לראות את עלמה זק נשואה בסרטים. במציאות אני מפרגן לה ולבעלה, אבל למה צריך להוציא אותה מתחום הפנטזיה גם בקולנוע? אפרופו, אם מישהו רוצה לדבר על השחקנים או המשחק, זה הזמן. אני רק אגיד בקצרה ש:
1. ההופעה של בראבא היא לא פחות מג'ק ניקולסון בסרט ההוא של שון פן. אין שום סיבה לקיים את תחרות פרס אופיר השנה בקטגוריה הזו, הזוכה כבר כאן.
2. אני לגמרי מאוהב ביובל שרף, לראשונה בחיי. מקווה שזה יחלוף במהרה.
3. אפשר לעשות סרט שלם מהמצח של מיכה לווינסון.

עופר: לגבי המניפולטיבות של הסרט – מצד אחד, זה מפריע ומודגש, בעיקר לגבי השימוש במוזיקה. מצד שני, עצם העובדה כי הסרט פתוח למספר רב של פירושים מראה שהוא לא מניפולטיבי לגמרי. מלאכלת השיפוט המוסרי של הדמויות מבוצעת, אני מרגיש, יותר על ידי הקהל מאשר על ידי הסרט. כמו גם ניתנת דגש לפרט זה או אחר.

לגבי "האישה המיסתורית" גם אני הרגשתי במהלך הצפייה, מן הרגע הראשון, שהיא קולגה ותו לא. הפונקציונליות שלה בעלילה היא בעיקר על מנת לערער את ביטחונו של הבן. אבל מעניין לציין כי היא מופיע בסרט 3 פעמים: בפעם הראשונה בפיקניק מבודד בפינה מבודדת באוניברסיטה (מההיכרות שלי עם גבעת רם – לא פינה מבודדת בכלל, אבל אולי לא הייתי אמור לדעת את זה), מה שגורם לתהיות לגבי הקשר שלה עם האב. בפעם השנייה היא בהרמת כוסית אליה מגיע הבן במקרה – שם היא מוצגת כחלק אינטרגרלי מן הצוות שעובד עם האב, מה שלכאורה מרגיע. בפעם האחרונה היא מפנה מבט לעבר הבן במהלך טקס חלקות הפרס, הפניית מבט שיכולה להתפרש כהכרה בנוכחות הבן אך גם כהתרסה/רמיזה לכך שהיא שותפה לסוד כלשהו. חשוב לציין כי המונח האישה המיסתורית הוא לא שלי, אלא של הקרדיטים של הסרט (ובהקשר אחר: רק אני שמתי לב בקרדיטים של "עץ החיים" מופיע שם של דמות לצד כל שחקן, בעוד שבסרט רק לגיבור ניתן שם?). לדעתי הקהל יכול לבחור באיזה גישה להתייחס אליה: כקולגה תמימה או כיותר מזה. יש לציין כי אוריאל מוצג קצת כחובב סנסציות, כיוון שכתב ספר על יחסי אישות בתקופת המשנה או התלמוד. שמעתי התייחסויות לאישה המיסתורית בתור מינפולציה של הסרט, אבל למעשה היא המייצגת המובהקת של המקום הניתן בסרט לפרשנות אישית. אגב, מאחר ושני הפרופסרים עובדים באותה אוניברסיטה ובאותו שדה מפרוסם, עולה השאלה כיצד אוריאל לא פגש באותה אישה? אם כי ייתכן כי הוא מעולם לא נתן את הדעת על מזכירה שולית. אופציה אחרת היא שהאישה עובדת בארכיון כתבי יד ואוריאל אף פעם לא טרח לבצע מחקר מעמיק.

נקודה מעניינת אחרת לגבי היחסים בין שתי הדמויות בסרט, אשר עולה בקנה אחד עם ההסבר שהם מייצגים גיבור אחד (הסבר שלדעתי הוא פירוש אפשרי ולא בלעדי): בכל פעם שאחד מצליח, השני נופל. בהתחלה, חלוקת הפרס לאוריאל היא השפלה עבור אליעזר, הנותר מנותק משאר העולם בטקס של האקדמיה (המתקיים במוזיאון ישראל, הקרוב לאוניברסיטה בה השניים עובדים וגם לבניני האומה בהם מתקיים טקס פרס ישראל). לאחר שאליעזר מתבשר על הזכייה בפרס, אוריאל מופשט מנכסיו הלכה למעשה. בסצנה בה אוריאל מעניק כבוד לאליעזר על ידי שיכתוב החלטת ועדת הפרס, אליעזר קובר את אוריאל בעיניי העיתונאית (סצנה שראוי להרחיב עליה את הדיון).

הדמות של נבו קמחי היא זו האומרת שיש רק 4 אנשים בעולם שמבינים במה אליעזר מתעסק ויש לכך סיבה: אוריאל כנראה אינו אחד מן הארבעה הללו, מה שלא מונע ממנו להגיש את אביו שוב ושוב כמועמד לקבלת פרס ישראל. אוריאל הוא ההפך מן החוקר המעמיק לא רק בעבודתו, אלא גם בכל תחום בחייו: הוא מכריז כי תיקו נגנב ללא חיפוש קפדני, וגם כאשר מייעצים לו לבצע את החיפוש הוא עושה זאת בחיפזון רב מדי. הוא ממהר לקפוץ למסקנות לגבי אביו והאישה המיסתורית וכו'. נכון, הוא בקיא בהרבה שמות של חוקרים ופורס אותם בפני הסטונדטים שלו, אך דומה כי אליעזר מכיר אומנם פחות, אבל מכיר כל היבט בחומר אותו הוא יודע. אבל כל זה מחזיר אותי להערה של אור על פיה הוא הרגיש כי 30 אחוז מן הסרט בוזבז עליו: הסרט לא ממש דן בסוגיות תלמוד. ראוי להדגיש זאת כי זה עלול הרחיק אנשים. יחד עם זאת, הסרט לא מציג את הנושא בצורה חד מימדית או שיטחית.  נדמה לי שזה סרט שניתן להבין בלי להיות בקיאים בשדה המחקר המאוד ספציפי שבו הוא עוסק, אך גם כזה אשר לא יעליב את האינטלגנציה של אלו הכן בקיאים בו – אם יש בין קוראי הבלוג אנשים הבקיאים יותר ממנו בעולם בתלמוד אשמח לשמוע את דעתם.

יתרון בולט של הסרט הוא הצגת העולם האקדמי כעתיר תככים, פרוטקציות ועיגולי פינות. למעשה, אליעזר הוא הנציג האחרון של המדע המדויק, הנע לא לפי יחסי אהבה/שנאה. בנו הוא חוקר לא חשוב בעיניו משום שהוא לא מדעי. אך העולם האקדמי, המופקד על המדע, כבר אינו מתנהל בצורה המדעית כפי שתופס אותה אליעזר. אוריאל, לעומת זאת, פועל קודם כל על פי הלב, לכן הוא נאבק למען אביו ומעלה נימוקים רגשיים בכל שיחה בסרט. בסופו של דבר, בסיום הסרט אליעזר בוגד בערכי המדע ואוריאל נבגד על ידי ערכי האהבה למשפחה ומוצא את עצמו בצד המפסיד של עולם התככים האקדמי.

לגבי השחקנים: מסכים לגבי בראבא, עם כי גם המשחק של אשכנזי בסרט מבריק. ויובל שרף נפלאה.

אורון: אני מעדיף את ההסבר השני שלך ל"חור העלילתי" שהוא אי הזיהוי של אוריאל את האשה, שללא ספק מופיעה רק בהקשרים של האקדמיה. אבל זה עדיין לא מסביר את אי התגובה שלו לגביי הפגישה איתה בהרמת הכוסית. למרות ששם הוא נבוך גם ככה, אבל הייתה חסרה לי סצינת ריאקציה לאחר מכן, אולי עוד שיחה עם אשתו (עלמה זק) או משהו בסגנון.

בנוגע לסצינת הראיון העיתונאי, אני מקבל את האתגר שלך להרחיב עליה את הדיון. בעיניי, זו נקודת המאזניים של הסרט וגם אחד הרגעים הכי מניפולטיביים בו. איך בסרט עם מעט מאוד קלוז-אפים יחסית עד לנקודה זו, הבמאי עושה כזה אקסטרים קלוז-אפ על העיניים של יובל שרף בכל פעם שצריך לבלבל את הקהל? למרות שאני מודה שזה עבד עליי לחלוטין. נראה שגם אליעזר התרגש, אבל מסיבות אחרות. הרבה יותר מפריעה לו צורת ההתנסחות שלה מאשר המראה שלה או אפילו העובדה שהיא מכירה טוב יותר את עבודתו של בנו, למרות שאותו היא באה לראיין (הגיוני לגמרי בהתחשב בעלילה עד כה). אבל בתור סרט שמוסר אקספוזיציה בצורה מאוד ישירה בכל מיני חלקים שלו, בעיקר בעזרת טקסט מפורש, מצאתי בסצינה הזאת את רגעי המפתח להבנה עמוקה יותר של כל משפחת שקולניק. לדוגמה, שימו לב להתנהגות של האם (עליזה רוזן), שהולכת לחפש תמונות משותפות של האב והבן אבל בעצם מצותת לשיחה. התמונה היחידה שהיא מצאה, אגב, היא מלפני חצי מאה, בערך. אז הם הסתדרו, השניים. היום אליעזר אפילו לא מוכן לעמוד ליד המשפחה של עצמו בתמונה הקבוצתית בתחילת הסרט. יהודית, זה שמה של דמות האם, היא הדמות הטרגית של המשפחה הזו. בעיניי, כמובן. אם בהתחלה היה נדמה לי שהיא ישנה בנפרד מבעלה בגלל החלטה שלו, הסצינה הזו של הראיון גרמה לי להפוך את דעתי. תומכת בכך סצינה מאוחרת יותר, בה היא מתהפכת במיטתה (כשומרת סודו של אוריאל, שאפילו לאשתו לא סיפר את האמת בנוגע לפרס ישראל) ואז קמה והולכת למיטתו של אליעזר. הוא מציע לה מקום בלא התנגדות, כלומר שאין זו יוזמה שלו שהם ישנים בנפרד. אבל אני מניח שלא לזה התכוונת בפיתוח הדיון על הסצינה ההיא, אז אני אשאיר לכם את הפרשנות לגביי הדברים שנאמרו (ובעיקר אלה שרק נרמזו) באותו ראיון שמוציא החוצה מאליעזר את כל מה שהיה רק נדמה לנו שהוא חושב, עד לנקודה זו של הסרט.

אור: לשאלותיך אורון-
"כן" לשתי ההכרזות שלי. "הערת" הוא הסרט הגדול הראשון של 2011, אבל אין לו באמת תחרות כי "עץ החיים" יצא איתו/אחריו וכל מה שהקדים אותו היה "המכונאי" ו"שודדי הקאריביים".
אני חושב שסידר הוא במאי מאוד שונה בנוף הקולנוע הישראלי כי הוא משתמש בקולנוע כדי לספר סיפור ולא להיפך. היחידים שאני יכול לחשוב עליהם שבאמת עשו קולנוע בזמן האחרון – ובכך אני מתכוון שבאמת סחטו את כל האלמנטים שעומדים לרשות במאי בעשיית סרט – ועשו את זה טוב, אלו ערן קולירין ושמוליק מעוז. אבל שניהם עשו את זה רק עם סרט אחד אז אי אפשר לדעת עדיין אלו במאים הם. גם דני לרנר עשה את זה אבל לא באמת בהצלחה.
אחרי שחשבתי על זה קצת הגעתי למסקנה שאני לגמרי תומך באובר-קולנוע של סידר בסרט ולו רק בגלל העובדה שהגבתי לזה באופן כל כך מוחלט. אני תוהה אם אעבור את אותו דבר בצפייה שנייה.

עופר: בסוגיות מקומו של סידר בקולנוע הישראלי: אני תמיד ראיתי בו כבמאי הקרוב ביותר לסגנון הבימוי ההוליוודי – הוא מביים ביעיליות ובראוותנות. בסרט הזה אני מרגיש כי הוא השתפר כתסריטאי, למעשה הקולנוע שלו משתפר מסרט לסרט (יש לי הסתגיות מבופור, אבל הקטעים הטובים בו מאוד מרשימים). ב"הערת שוליים" אני מרגיש שהוא ניצב בשורה אחת עם הקולנוע הדרום-מערב אירופאי העכשווי, בעוד רוב הקולנוע הישראלי קרוב יותר ברוחו לקולנוע המזרח-אירופאי של ימינו. אבל לדבר על סידר בהשוואות עושה לו עוול, הוא עומד בפני עצמו.

בחזרה אל הראיון העיתנואי: אין ספק כי זוהי סצנת מפתח בסרט, אך גם סצנה בעייתית. הקלוז-אפ על העיניים מדגיש כי אליעזר מרגיש מאוים מן המבט הזר, או יותר נכון – מכך שהוא לא בשליטה על המילים שלו, שיצטרכו לעבור עיבוד בטרם יראו דפוס. במקביל, אוריאל נמצא בשליטה טוטאלית על המילים שלו ומייצר טקסט המבהיר במדויק את כוונתו במילים שרק הוא יוכל לכתוב. העובדה כי דבריו של האב עברו עיבוד שהפך אותם לתוקפניים יותר בעוד דבריו של הבן, לאחר מחיקות ושיכתובים, הפלילו אותו, היא משמעותית ביותר בסרט. העריכה הצולבת משרתת את הסרט היטב, אבל יכול להיות שהקלוז-אפים הם קצת יותר מדי. עם כי לא מדובר באלמנט מבודד, כל הסרט מועבר דרך סינון התודעה של הדמות/דמויות, כאשר במקרים בהם אליעזר הוא המתווך נוספת להם תחושה קלה של אימה.

אולם, אני מרגיש שאנו מרחיבים על החסרונות היחסים של הסרט ולאו דווקא על הצדדים החזקים ביותר שלו. למשל, היכולת של סידר לבנות סיטואציות אבסורדיות מאיימות בצורה מדוייקת ומושלמת. אחת מן הסצנות הטובות ביותר ב"בופור" היא הסצנה בה החבלן לא מוצא את עצמו במוצב חסר הסדר בלילה. ב"הערת שוליים" יש סצנות רבות המזכירות את הסצנה הזו: החל בהישארות מחוץ לכנס האקדמיה, דרך סצנת איבוד הבגדים, ההליכה הלילית של אליעזר והשיא הוא במסדרונות בנייני האומה לפני קבלת פרס ישראל. בנוסף, הרגע בו אליעזר מודרך על קבלת פרס ישראל ולוחץ יד דמיונית לנשיא ולראש הממשלה הוא פסגה קומית סוראליסטית שבוניואל היה יכול להיות גאה בה, ובו בעת סצנה שאני סבור כי ייתכן והיא מתקיימת במציאות. מלבד הקומיות שלה, היא מדגישה את חוסר הקשר בין הדמות "א. שקוליק" לעולם. בעוד האב מכיר בחוסר הקשר הזה וסובל ממנו, הבן סבור כי הוא נמצא בשליטה והבנה וככל שהסרט מתקדם מתבררת טעותו.

אורון: אני חושב שאנחנו דווקא די מאוזנים בדיבורים על החיובי והשלילי בסרט. אבל כדי שזה לא ייראה כאילו אני רק מסוייג, הרגעים שהכי אהבתי בסרט הם:

כל סיקוונס הפתיחה, בעיקר הוואן-שוט הסטטי שהופך פתאום לדינמי יותר והבחירה על ההתמקדות בתגובות של אליעזר מבלי להראות את אוריאל נואם על הבמה. ואז סיום השוט בקלוז-אפ על הידיים המוחאות כפיים ומעבר לסצינה הנפלאה בה אליעזר יוצא לשאוף אוויר, נתקל בקשיים להיכנס פנימה ואז נעמד ליד הקיר ואנו חווים את החגיגה מנקודת מבטו הלא שייכת (ובתור אחד שבילה את רוב המסיבות בחייו, מכל סוג שהוא, בצמוד לאיזה קיר – אני חייב להגיד שהעריכה ברגע הזה מעבירה במדוייק תחושות כה מוכרות).
סיקוונס נוסף הוא הסיום של הסרט, שלא כל-כך חיבבתי בהתחלה אבל התענגתי עליו בדיעבד. החל מההגעה של אליעזר ואשתו אל בנייני האומה והגשת ידיו של אליעזר לעונדת הצמיד כשם שאסיר מורשע נכפת באזיקים. אליעזר יודע שהוא אשם, שהפרס לא מגיע לו והוא מעניש את עצמו על כך שהוא כן מקבל פרס שהוא למד לבוז לו. אחר-כך מתחיל הסוריאליזם במנהרה הלבנה, המפגש עם הרקדנים-ליצנים ולבסוף ההגעה של אליעזר לחזרה של "מיומנה". כאן, לראשונה בסרט, התרגשתי. הוא מביט במחול השדים שלהם כחייזר שנחת על כוכב לכת הפוך לגמרי משלו. וזה בעיניי הרגע בו הוא מבין עד כמה הוא מנותק – כל ההשמצות שלו את פרס ישראל בראיון העיתונאי, הן כעין וכאפס לעומת מה שבאמת הולך שם. הרגע הזה התחבר לי לסצינת השיחה בין גרוסמן לאוריאל, על התנאים לקומבינת פרס ישראל. גרוסמן מסרב בהתחלה משום שכך "הפרס יהפוך לקרקס". אפילו הוא לא יודע כמה הוא צודק, בשלב ההוא של הסרט. יש לי חיבה יתרה לבחירה מוקפדת של מילים בסרטים וסידר זכה אצלי להמון קרדיט על השדות הסמנטיים והמילים בהם הוא עושה שימוש חוזר בסרט. ע"ע מצודה.

בחזרה לסיום, אני מסכים לחלוטין עם דבריו של עופר על התדרוך לחתני הפרס – פסגה קומית-סוריאליסטית, לא פחות. צחקתי בטירוף ברגע הזה. ואת זה אני רוצה לחבר לרגעים שבאמת הכי אהבתי בסרט, כולם קטנים ולא משמעותיים אבל יש לי עניין אישי בהם – אלה הרגעים הקומיים האלה שבהם המציאות חושפת פגמים. באגים במערכת. יש לי אובססיה קלה עם חיפוש והנצחת כאלה בחיי היומיום שלי, אז לראות את זה בסרטים זה כיף גדול. לדוגמה, אוריאל המהלך ברחבי הקמפוס במדי סייף ומברך את העוברים והשבים. או אפילו יוש (דניאל מרקוביץ') צופה בטלוויזיה בשעת לילה מאוחרת וברקע קולו של מוטי קירשנבאום מלהג על היפופוטמים (אני מתנצל בפני מי שנכח בהקרנת העיתונאים ונבהל משאגת הצחוק שלי ברגע הזה).
ואפרופו יוש, בסצינה הזאת, כמו ברוב הפעמים בהם הוא מופיע בסרט, הוא מצולם בזווית כזו שמבליטה את הכיפה שלו – כיפה קטנה בצד הראש, כמו נער גבעות. לאביו, אוריאל, יש כיפה סרוגה וגדולה במרכז הפדחת (נראית בצילומי עורף בלבד). ואילו אליעזר, לא חובש כיפה כלל, אלא רק כובע קסקט ורק בצילומי חוץ. מה נסגר עם הדת במשפחה הזאת?

עופר: לא התווכנתי לכך שאין איזון בין החיובי והשלילי, אבל מעניין כי דווקא החלקים הבעייתים מוליכים אותנו לתובנות.

לגבי הדת של המשפחה: אליעזר הוא הרי המדעי והמדיוק ביותר, לכן אינו מאמין באלוהים שהוא אולי נושא העיסוק שלו, אבל רחוק מלהיות מדעי ומוכח. אוריאל לעומת זאת שש לחבר יחדיו חלקים עקב דמיון ומכיוון שתחום העיסוק שלו קשור בדת – הרי הוא דתי, או לפחות מסורתי (ואולי גם המשפחה כולה מסורתית, הם הרי צופים במחזמר שאחד השירים המפורסמים ביותר בו הינו "מסורת"). יוש הוא אכן נער גבעות, כולל הסיור הרגלי במקום שלא זהיתי, אך הוא לא נראה כחלק מקווי '67.

היחס להתנחלויות בסרטיו של סידר הוא נושא מורכב. הרי שני סרטיו הראשונים העמידו את הנושא במרכזם. "ההסדר" דן במתחים האידיאולוגים בתוך ההתנחלויות ודן בסכנה של התפרצות אלימה והרסנית; "מדורת השבט" עסק בהקמת התנחלות והסתיים בהישארות בירושלים, ממניעים אישים ולאו דווקא אידיאולוגים. "בופור" עסק בפינוי מוצב בארץ אויב לטובת חזרה מרגשת לגבולות הרשמיים של הארץ. יוש הוא דמות משנית למדי בסרט, אבל הצגתו כנער גבעות אשר לא ממש מתעניין בעתידו, בעבודה או במחקר מעמיק יכולה להתפרש כאמירה על הדור הזה של מתנחלים. זהו כמובן לא הנושא המרכזי של הסרט ובכלל העיסוק של סידר במתנחלים לאורך כל הדרך (ואני מצרף את "בופור" לדיון למרות ששם הוא בא ממקום מאוד שונה) מקורי – הוא דן בהם לא ביחס לפלשתינאים, אלא ביחס לעצמם ולנזקים והבעיות שהתנחליות יוצרת בתוך הציונות הדתית. היחס של סידר לדמויות, גם אלו השליליות, הוא לעולם אינו מתנשא.

לגבי האבטחה והצמיד, גם כאן אני מרגיש כי הנושא הביטחוני הוא לא העיקר, העיקר הוא השייכות וחוסר השייכות. השימוש בצמיד כאזיקים (הבחנה יפה מאוד) מראה את המחיר שהשייכות גובה מאליעזר: ויתור על כל עקרונותיו ואמנותיו, למעשה ויתור על כבודו על מנת לקבל כבוד.

יש לתת את הדעת גם על המילה "מצודה" אשר יכולה גם היא להתקשר להתנחלויות אם מתאמצים. אבל חבל למקד את העניין בפן הפוליטי, שאומנם קיים בסרט, אך הוא משני. "מצודה" היא גם ביטחון, סלע איתן וגם טמינת פח. לא לחינם זוהי המילה של אוריאל, אשר משוכנע כי בנה לו מצודה. הוא איתן בעמודותיו, מרגיש מוגן נוכח הצלחתו והכבוד, בניגוד לאביו השברירי לכאורה. אבל המצודה של אוריאל סדוקה והיא למעשה הפח בו הוא נופל: עודף הביטחון העצמי מוביל אותו לעימות אלים בחדר הקטן במשרד החינוך (בסצנה שהיא אחד משיאי הסרט עבורי, יחד עם הפתיחה והסיום) ובסופו של דבר לנפילה, דרך הלשון הלא מדוייקת שלו. המילה מצודה מהווה סוג של מצודה עבורו, אך דומה כי הוא מעולם לא עצר לחשוב על המשמעות המדוייקת שלה, כפי שאביו עשה בצורה המובהקת ביותר. הבדיקה במילון לא באמת הייתה נחוצה על מנת לאשש את חשדותו של אליעזר, אבל כאיש המילה והמדע היא הייתה הכרחית עבורו. אבל גרוסמן טועה בכך שהוא חושב שפרס ישראל יהפוך לקרקס – כפי שהוא מוצג בסרט, פרס ישראל הוא קרקס כבר זמן רב, כמו האקדמיה כולה.

אורון: המחזמר בו צופה המשפחה הוא כמובן ״כנר על הגג״. בקרדיטים נתן דטנר מופיע בתור טוביה החולב. אם להמשיך את דבריי על כך שהרגשתי שלכל פרט ועניין יש צידוק בסרט, כאן התקשתי להבין את הבחירה של סידר בהצגה הספציפית הזו. מלבד הסצינה של החזרה הביתה, בה אליעזר (שהסכים לנסוע עם משפחתו ברכב!) מזמזם לעצמו ״מסורת, מסורת״, שיר מתוך ההצגה.

כעת, בעקבות ההערות של עופר אני מתחיל לזהות מוטיב השזור בסאבטקסט של היצירה ונוגע למותו של מיתוס היהודי הגלותי, ודאי כפי שהוא מיוצג ב״כנר על הגג״. למרות שאני לא מספיק מבין ביהדות או במחזמר הנידון בשביל לקבוע זאת כעובדה. מה שכן, שוב מוצא חן בעיניי שסרט ישראלי עושה רפרנס ליצירה מקומית אחרת. ההתמוגגות שלי מילדי ״הדקדוק הפנימי״ שהולכים לראות את ״סאלח שבתי״ (במקום את ג׳יימס בונד כמו ספר) מזמן לא קיבלה חיזוק כמו בסצינה הזו ב"הערת שוליים". כן ירבו הסרטים הישראלים שקורצים לתרבות ישראלית ולא לחו״ל.

בעניין המצודה, המילה עליה קם ונופל הסרט הזה. עופר התייחס למצודה של אוריאל, המילה אליה הוא תמיד חוזר ונשמעת לו כמו מחמאה ריקה. אז אני אדבר על המצודה של אליעזר וזאת חתיכת מצודה. הבנאדם חי בבונקר כל חייו. במחילות הספריה "אסור להפריע לו, הוא עובד על משהו חשוב". בבית, יש לו את המבצר הקטן שלו ואת המגן מפני העולם שבחוץ – האוזניות הצהובות. לשם הוא נמלט כאשר הוא מבין שסידרו אותו, כשהוא עולה על הקנוניה. הוא היה יכול להריץ חיפוש גוגל פשוט באוניברסיטה, אבל רק על הניירות שלו, אשר במבצרו, הוא סומך באמת. הם האישור הסופי. החומות שהוא מקיף את עצמו בהם לא באמת מתמוטטות, עד סוף הסרט. הוא אולי משיל מעט מההתנגדות שלו למגע (כפי שמתבטא בתמונה הקבוצתית, או אפילו בסירוב לנסיעה משותפת באוטו) לקראת הסוף, עם ההסכמה שאשתו תישן במיטתו והנסיעה המשותפת שהזכרנו. יש גם את החיבוק עם בנו באמצע, אבל זה הורס לי התיאוריה… אז אזכיר שאוריאל אומר שזה היה כמו לחבק אדם זר. בקיצור, החומות של אליעזר אולי נסדקות, אבל המבצר נותר על תילו. עד הרגע בו הוא מחליט להכשיר טעות, כפי שהגדיר זאת גרוסמן. בסופו של דבר, שתי המצודות הופכות למלכודות. וכל קרב האבירים המתחולל לאורך הסרט, בו שני הגבירים מנסים להגן על טירתם, מקשר אותי למדי הסייף של אוריאל. למרות שהקרב הוא יותר מילולי, כיאה לסרט העוסק במילים ופילולוגיה. בין אם זה מעל דפי העיתון, או בנאום תודה לחברי האקדמיה הלאומית למדעים (ושלא יתבכיין אוריאל על מה שאביו עשה ממנו בעיתון. הרי הוא צלב את אבא שלו לפני כולם בנאום הזה).

עופר: בעניין המצודה: יש בסרט גם מצודה נוספת, היא הקהילה האקדמאית המסוגרת בתוך עצמה. קשה לחדור אליה, גם אם לא ברמת הכניסה למצודה (צריך לעבור באבטחה הקלה היחסית) אבל בודאי ברמת הקבלה האמיתית. פרס ישראל היא הדרך לחדור למצודה זו, אך בסופו של דבר אליעזר לא יודע האם אכן חדר למצודה, או שהעדמת הפנים לא תצליח לעבוד על אלו המפקפקים בהענקת הפרס לו. תורמת לכך גם הארכיטקטורה של המבנים בקריית הממשלה.

ועכשיו ברצוני להתייחס לביקורת של אורי קליין על הסרט ב"הארץ" (העימות בין המבקר לבמאי פחות מעניין אותי בנקודה זו). קליין הוא אחד מן המבקרים שאני הכי מעריך, גם כשאני לא מסכים עימו. אני חושב כי יש משהו בכל התלונות שלו לגבי הסרט, אך את חלקן יש לבדוק. היחס לאב ובנו בתור דמות אחת עונה על חלק מן השאלות. הטענה העיקרית עימה אני רוצה להתמודד היא הטענה על הנרטולוגיה של הסרט. לדעתי, האזכור של קליין לכך שהסרט מתכתב בין היתר עם התנ"ך מהווה מפתח להכרת המבנה הנרטולוגי של הסרט.

כמו התנ"ך (או סרטיו של ג'ון פורד, אף כי אין דמיון רב ביניהם לבין סרטיו של סידר) גם "הערת שוליים" מספר בעיקר על דרך הרמיזה, בונה דמויות דרך ניאונסים קטנים ומשאיר יותר בגדר הנסתר מאשר בגדר הגלוי. כמו התנ"ך, הסרט לא נע בהכרח מאירוע לתצואה שלו, אלא קוצף בין אירועים ומותיר לקהל להשלים את החסר. הדבר נכון במיוחד לגבי בחינת היחסים לדמויות הנשיות בסרט. האם (עליזה רוזן) בנויה כדמות חזקה השולטת במידה רבה בחיי אליעזר בדרך שקטה, כפי שרואים בסצנה בה מבינים כי היא זו המבקשת לרוב לישון בנפרד. היא גם זו המונעת מן הבן להפריע לאב. במידה רבה, היא חינכה את אוריאל להיות מי שהוא. כאשר הוא כועס על אביו, זה בעיקר על הפגיעה בה, שהוא חושב שהתרחשה עם האישה המיסתורית. אשתו של אוריאל עומדת במבחן תמידי מול האימא – ומפסידה. הדבר הזה מונע מאוריאל לראות אותה באמת. הפחד של אוריאל מבגידה נובע לא מתוך מחויבות לאשתו, אלא מתוך מחויבות לאם. יש לציין כי האם היא זו שאוריאל משתף אותה בסודו, במהלך צפייה באותו מחזה על המשפחה היהודית הקלאסית, בו הגבר היהודי הגלותי (מקביל לאליעזר, כאמור) מנסה לסדר את חיי בנותיו, אך בהצלחה חלקית בלבד. אוריאל רואה באימו סוג של דמות חזקה כפי שטוביה החולב אמור היה להיות. גם אם הדמות הזו לא באמת חזקה (היא בוחרת להימנע מכל עימות במהלך הסרט) היא נתפסת ככזו בעיניי שתי הדמויות הראשיות, שהסרט מועבר במידה רבה דרך התודעה שלהם.

אורון: אוקיי. נראה לי שאם הגענו לדעות של אחרים (אורי קליין), זה יהיה המקום בו נסגור את הדיון בינינו ונבקש מהקוראים להמשיך אותנו ואיתנו. אפשר גם לנצח נצחים מצידי.

אז אבקש משפט סיכום מכולם, או נגיעה קצרה בנקודה שטרם נגענו בה כלל.
אישית, אני מבסוט למדי מהדיון הזה, כי נפתרו לי כמה תסבוכות, אז נראה לי שאסיים ברעיון של הסרט, גם "הערת שוליים" וגם סרטים בכלל – כמטפורה לחיים. בין אם זו השיחה בין סידר לאורי קליין שעופר הזכיר (בה אורי קליין יצא יותר אליעזר שקולניק מאליעזר שקולניק, כאשר הוא סירב להכיר בעצמו ככזה), או העובדה שגם בהרצאה שלפני הקרנת הסרט בסינמטק הרצליה וגם בשתי ביקורות שקראתי עליו, חזרה על עצמה המילה "קורפוס". האם זו ה"מצודה" של עולם הקולנוע האקדמי?
סרטים תמיד היו ותמיד יהיו מדיום ויזואלי, עם אימג'ים שנצרבים עמוק בתודעה. אבל את הסרטים הגדולים באמת זוכרים באמצעות מילים, בדרך כלל מילה אחת.

עופר: לדעתי סידר, בראיון עם קליין, יצא לא פחות שקולניק מקליין, אבל זה לא העניין ועדיף שלא נתייחס כלל לסוגיה זו, לא בפוסט זה.

השאלה האם אנחנו זוכרים סרט בגלל מילה או דימויים היא שאלה מרתקת. לרוב, אנחנו זוכרים דימוי, אבל מצטטים מילה אשר נקשרת אליו. זוכרים את התאורה על קורץ, אבל מתייחסים לסצנה בזכות המילה "הזוועה". המקרה של "הערת שוליים" הוא שונה כי זה סרט החוגג את המילה בתור מילה. מה שהופך את הסרט למרתק הוא שגם הנקודות החלשות שלו מרתקות ואויל אף מחזקות אותו. זהו סרט מלא בסתירות שלא מתיישב בצורה שלמה עם אף פירוש. אבל מעבר לכך, זה גם סרט מהנה מאוד לצפייה. וגם זו סתירה.

אור: "הערת שוליים" הוא חלק מקבוצת סרטים שמהלך הצפייה בהם מוטט לי את יכולת הביקורת. לא הצלחתי לחשוב על התפתחות עלילתית, על רגעים טובים או חלשים של משחק, על רגעים מיותרים או מניפולציות קולנועיות. מהרגע שנגמרו כותרת התומכים בסרט (שאני חושב שהיא הארוכה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי) הרגשתי בתוך פעמון זכוכית. הרציונל נשאר על פאוז והמציאות חיכתה קצת בחוץ. אני צחקתי, החזקתי את היד קרוב לפה בתדהמה ובעיקר רציתי לסמס לכולם כמה מגניב לי עכשיו. ההרגשה הזאת החזיקה מעמד כמה שעות ארוכות  מתום ההקרנה ואז כמו אחרי באפרינג ארוך חוש הביקורת צף למעלה. אז רגע, סצינת הסיף והמעקב חביבה אך מוזרה בסרט; אולי המוזיקה בעצם לא משרתת את הרגש כראוי; אולי יש יותר מדי טקסטואליות ופחות מדי רגש, ואולי – רק אולי – יש יותר מדי במאי בסרט הזה. יותר מדי טכניקות, יותר מדי מהכל.
אבל כל זה לא משנה. "הערת שוליים" הוא המלצה לכל אדם שמחפש קולנוע טוב. מכיוון שהשנה רק התחילה קשה לעמוד על מיקומו של הסרט בסקאלות השנתיות הכל כך אהובות על בלוגרי קולנוע, אבל אם השאלה היא "כן או לא", אני עם ה"כן". ביג טיים.

תגובות

  1. אור סיגולי הגיב:

    עופר, רק עכשיו התרכזתי בהסבר שלך על סצינת הסיף. מבריק. אני לוקח את הביקורת שלי עליה בחזרה.

  2. י. פלדרמאוס הגיב:

    קודם כל אני שמח שהגעתי לכאן עקב המלצה של חברה טובה.
    היה תענוג לקרוא את הפוסט הזה ואת הניתוח המשולש שמורכב כשיחה.
    כיוון שביקשתם מהקוראים להמשיך אתכם ועימכם, אנסה.

    ראשית כל, הרגשתי שזה סרט ירושלמי מאוד, והיות ואני סטודנט בעברית (למדעי היהדות, בין היתר), הזדהתי מאוד עם חלקים נרחבים. חברים ירושלמים שבאו איתי צחקו מאוד מהחלק על שבועות, והבנתי שזה בדיחה ירושלמית פנימית. בסופו של דבר, זה סרט מעולה. מאוד נהניתי ממנו ואני בטוח אצפה בו שנית ואנסה להשלים את כל הקצוות. אני דווקא לא תמה שהוא קיבל פרס בקאן, ולא חושב שהוא קיבל את זה בגלל האקזוטיקה, אלא בגלל שמדובר בסרט, שעל אף כל האלמנטים שלו, מרגיש מאוד בנוח במרחב הקולנועי שלו – זה סרט יהודי, על נושאים של יהודים (ואני נוטה להאמין שרוב העולם תופס אותנו כיהודים ביישות דתית-פוליטית, אע"פ שאנחנו לרוב לא חושבים על זה בכלל, אלא תופסים את עצמנו כישראלים בתוך יישות פוליטית בלבד), ובסופו של דבר זה סיפור מצויין שעובר בכל מקום.

    אני סבור שהמפתח לבחינת הסרט היא כהתייחסות אליו כאל סרט מתח בו הכלים הם הכלים המילוליים.
    ככזה, המוזיקה משרתת נאמנה את התפתחות העלילה – אני אישית לא הרגשתי שהיא
    קומית, אלא להפך, מדגישה את המסתורין שאנחנו אפופים בו דרך שלבי הגילוי השונים.

    אני לא יודע האם הסרט מדבר על דמות אחת או שתיים, אם כי אני מודה שזה כיוון שלא חשבתי עליו בכלל
    אבל הוא מבריק בעיניי (בייחוד הצגת המוטיבים הויזואלים כדימוי למקרן שקופיות, וכרזת הסרט עצמה שנראית
    כבבואה). אם הסרט מדבר על דמות אחת בעלת שתי פנים – אז מה הסיפור בעצם? בין מי למי הקונפליקט? לשאלה האם ידע בתלמוד עוזר, אני סבור שבעוד כפי שציינתם אין באמת עיסוק אמיתי בסוגיות תלמודיות, אכן יש עיסוק במהות התלמוד בהקשר הסרט. ראשית, חשוב לציין שהתלמוד הוא יצירה רב-דורית, ויצירה של פרשנות של טקסטים (נניח כמו ויקיפדיה עתיקה). זאת אומרת, יש איזושהי מציאות וכל דור מפרש אותה כפי שהוא מבין אותה. במובן הזה אנחנו בהחלט רואים את יחסי הדורות בין האב, לבן ולנכד. כמו כן אולי חשוב להגיד שאליעזר חוקר את התלמוד הירושלמי, לו יש עותק אחד בלבד, לעומת התלמוד ה"רגיל" (הבבלי), כך שנכון שאמרתם שאליעזר חוקר משהו ממש ממש איזוטרי – התלמוד הירושלמי קצר ולעניין בניגוד לבבלי, ובקושי מתעסקים בו הן באקדמיה והן בישיבות, או בלמידה הדתית. כמוהו, גם הסיפור בסרט הוא שולי, קטן, איזטורי, אבל עם השלכות עצומות (פרס ישראל).

    אהבתי את הניתוח של הדורות, עם הסתייגות – בעוד שהאב מסמל את דור המייסדים (שקיים ושריר באקדמיה, ובייחוד בעברית בחוקרי מדעי היהדות, ולא צריך ניים דרופינג), שלדעתי מסמל את דור החלוציות, שהפנה עורף לאמונה והתמקד ביהדות כתרבות, או כמשהו "שחוקרים", אנחנו רואים אמונה חזקה מאוד בדור השני (לאוריאל כיפה עוד מילדות, לא גדולה מאוד, אבל "אמונית" דיו – מי החליט שהוא יילך לחינוך דתי?), שהולכת ומתרופפת בדור השלישי. אני חולק עליכם שהבן של אוריאל הוא נער גבעות – הכיפה שלו הולכת וקטנה כי הוא מאבד את האמונה, ובשיחה שלו עם אליעזר הוא מדגיש אלמנטים הומניסטיים של יהדות – ממש לא נער גבעות קלאסי. זה דור שיותר מהכל הולך לאיבוד, ואנחנו מבינים את זה כשהוא יוצא לטיול, בלי פלאפון, בלי מטרה או יעד, בעצם, הליכה אקטיבית לכיוון "איבוד".

    הסרט הוא סרט מילולי מאוד וזה מתבטא גם באלמנטים הקולנועיים הויזואליים, בטקסטים על המסך, בכתב היד של התלמידה היחידה שכותבת באולם המוקרן, במקצוע האב, ובעצם צורת האות מלווה אותנו לאורך כל הסרט. לשם כך חובה עלינו לנסות להבין את הכותרת – "הערת שוליים" ועל פיה לנסות אולי לשפוך מעט אור על העלילה.

    מילון ספיר מגדיר "הערה" כ: 1. הפניית תשומת הלב לפרט מסויים הקשור לעניין 2. דברי לוואי או הסבר לספר, למאמר וכד' 3. הפסקת אדם משינה, יקיצה 4. הבאה לידי התעוררות ועניין. אני חושב שיש לנו משני האלמנטים בסרט, כאשר כל דמות מנסה גם למצוא לעצמה משמעות באמצעות מישהו אחר (כמו להיות הערת השוליים שלו), והניסיון של כל דמות לעורר דמות אחרת. כך אליעזר מקבל משמעות לקיומו מהיותו הערת שוליים פיזית במבוא לחיבור איזוטרי ומנסה לעורר את העולם בנוגע לבינוניות בנו, בנו מקבל משמעות מחייו של אביו, ובעצם מגדיר את עצמו רק ביחס לאביו, ומנסה לעורר את הבן שלו עצמו, אולי מתקוות שווא שבנו, כמוהו, ייראה עצמו כהערת שוליים שלו, אישתו של אוריאל שעבורנו היא הערת השוליים שלו, אבל מנסה לעורר אותו מחוסר היכולת שלו להכנס לעימותים, ואישתו של אליעזר, שבדומה לאישתו של עגנון כל משמעות חייה נובעת ממשמעותו של אליעזר.

    בניגוד אליכם אני ראיתי חשיבות רבה באישה המסתורית, ובחרתי להניח שדווקא כן היה רומן בין פרופ' שקולניק לבינה. במובן הזה, אליעזר שקולניק המאוהב הוא האדם האמיתי, ואליעזר האחר, זה שאנחנו רואים לאורך כל הסרט, הוא המבצר – זועף, אטום כאבן, מבוצר לחלוטין. בגלל זה כשהוא מקבל את פרס ישראל הוא מהין להיפגש עם הרומן שלו לשעבר (ואין ספק שהיא משהו מהעבר), בגלל זה אוריאל מחבק "אדם אחר" – זה לא אדם אחר, זה אליעזר האמיתי. גם אוריאל הוא מבצר, כפי שציינתם, והספרייה היא סמל למבצר האינטלקטואלי של השניים – האחד, מסודר, קפדני, מנותח היטב, והשני מבולגן בצורה מחפירה, הספרים מגובבים אחד על השני, פשוט בלגן אינטלקטואלי, כנראה בדומה לעבודתו המחקרית של הבן (ויש לא מעט חוקרים כאלה בעברית…שגם זוכים לתהילה, שחוקרים אחרים בזים לה.)

    אני חושב שמה שמחזק את זה היא שאישתו של אליעזר מחליטה לחזור לישון איתו אחרי שהיא יודעת שהוא לא מקבל את פרס ישראל בצדק. היינו יכולים להניח שהיא תוביל אותו לגילוי האמת, או שהיא תנסה לפתור את המצב איכשהו, אבל כמו כל הדמויות, גם לה אכפת בעיקר מעצמה (אפילו שאוריאל מגיש כל שנה את פרס ישראל עבור אביו צריך לזכור שהוא מגדיר את עצמו ביחס לאביו, שאשכול נבו מציין ש"עדיף להיות על הצד הטוב שלו", שגם בו יש זחיחות ויהירות כלפי הנחותים לו אינטלקטואלית, ושייתכן שהוא מעוגן בכבלי מסורת של "כבד את אביך ואת אימך" ובגלל זה הבחירה בכיפה ובמורשת דתית), וברגע שיש לה את הידע על הבגידה של הבן באביו, כל עוד היא שומרת את הסוד, גם היא בוגדת באליעזר, ובכך משתווה לבגידתו בה, ויכולה לחזור לישון איתו.

    אני אישית ראיתי את מוטיב הבידוק הבטחוני (שחוזר על עצמו גם לאב וגם לבן), וגם הצמיד הכחול, כחלק מהאמירה הקולנועית שכשאתה מוכר, העולם מחייך אלייך, וכשאתה נדחק, העולם זועף לעומתך – בתחילת הסרט לכולם צמידים כחולים חוץ מלאליעזר, ועבורם זה לא יותר מקצת פסולת, משהו של מה בכך (ולכן מצלמים את הפח המלא), לעומתו, שהמחסור שלו מדיר אותו מהם. כל עוד אליעזר לא מוכר, גם הבידוק הבטחוני לא נעים, אבל ברגע שהעולם מתהפך עבורו לטובה, נותנים לו להכנס בקלות יתרה – העולם לא שם לו מכשולים. (ואוריאל נאלץ לעבור בידוק בטחוני לא נעים בסצנה ששכחתי, והתגובה שלו מופתעת, הוא לא רגיל לזה).

    חשובה במיוחד המשמעות של טמינת פח בהקשר המצודה – פרופ' שקולניק (האב, ולא הבן דווקא), מרגיש שנטמנה לו מלכודת – הוא הולך לקבל את פרס ישראל בכזב, והוא מניח שזו דרכו של בנו לנקום בו שוב, או של העולם לנקום בו – בגלל זה הקלוז-אפ על כלב השמירה לדעתי, והקטע של מיומנה – הוא נרדף ונלכד כחיה. הסכמתי עם כל מה שאמרתם לגבי מוטיב האיזוק והכליאה, ורק רציתי לחדד שהמעבר בין הרקדנים הממוסכים לדעתי מסמל את ההסכמה בשתיקה של אליעזר לחיות חיים צבועים תחת מסיכה, וזה מרמז לנו שהוא יסכים לקבל את הפרס ולחיות בשקר (מבחינתו) – שימו לב שאישתו נפרדת ממנו בשלב הזה, היא לא קשורה למאבק הזה שלו.

    מיותרת לדעתי הריצה שלו מהאולפן לגבעת רם להסתכל על המילה מצודה, והסכמתי עימכם לגבי ריבוי הטכניקות הקולנועיות שגם הן מיותרות בעיניי ואולי יוצרות אהדה או קלילות בצפייה ראשונה, אבל לדעתי יימאסו עד מהרה. גם המשפט "מספר עובדות על פרופסור שקולניק" (או איך שלא אמרו את זה) שהזכיר לי את אמלי, באופן כללי זה הרגיש קצת "זול", וחשבתי שהיה אפשר לספר את זה בצורה רגילה לחלוטין. יוצא מהכלל היה השימוש בסאונד פנימי של הדמויות ובאקסטרים קלוז-אפס על כל הדמויות, כל הזמן, כדי לתת תחושה שכל הסיפור הזה קצת יוצא מפרופורציה (אולי דרכו של הבמאי להגיד מה דעתו על העולם הזה, או תגובה לביקורת אפשרית של הקהל שיגיד "מה זה כל כך חשוב").

    בהקשר לביקורת של קליין, אני ממש לא חושב שיש פה יסודות מקראיים (תנכ"ים), ואם הוא חשב שכן, אני חושב שמן הראוי הוא שהוא היה מסביר לנו לאילו יסודות בדיוק הוא מתכוון, ושינמק, ולא יאמר זאת כלאחר יד – העיסוק בתלמוד דווקא מציין במפורש שאין פה אמירה תנ"כית לדעתי.

    סך הכל אחלה סרט 🙂

    1. תודה רבה על התגובה. בכלל, תודה לכל המגיבים לפוסט עד כה. אהבתי את הפרשנות שלך על החזרה לשינה משותפת.

      לפי דעתי, היסוד התנ"כי קיים בסרט בעיקר במימד המבנה הנרטיבי וחשיבות המילה בסיפור. כמו כן, עיסוק ביחסים בין הדורות, בהשפעה של חטאי דור אחד על דור ההמשך ובניסיון של אב לחסל את בנו מהדהדים את התנ"ך בתודעה.

      לגבי האישה המיסתורית: אין ספק כי אליעזר חי ופתוח יותר כאשר הוא נמצא בחברתה, אבל האם זה מצביע בהכרח על רומן? אנחנו לא אמורים לדעת.

      לגבי יוש וזיהויו כנער גבעות – לדעתי זה משתלב עם אובדן הדרך – כלומר הנוער איבד את הדרך וכבר לא פועל למען ערכים, אפילו לוא למען אלימות. לכן הדמות של הנער מועצבת כשילוב בלתי אפשרי של נער גבעות וחילוני אשר חי בלי מחויבות ובלי ללמוד. המשבר הדורי עליו מדבר הסרט אינו שייך רק למגזר הדתי, אלא לחברה הישראלית כולה. הוא נותר ברקע למאבק האקדמי/פנים משפחתי.

      הסרט לא עוסק בדמות אחת או בשתי דמויות שונות. הוא עוסק בשתי דמויות שהם גם דמות אחת (בהנחה ובוחרים בפירוש הזה).

      לגבי הריצה – זהו אחד משני הרגעים היחידים בסרט המצביעים על חדוות רגע הגילוי, רגע שכל יוצר וחוקר חש מדי פעם. בפעם הראשונה שזה מוצג בסרט, הרגע נחווה בעיקר מבחוץ – אוריאל מבין כי לא מפריעים לאביו בשעה שהגיע לתגלית גדולה. בפעם השנייה, בא הגילוי נעשה בצורה ישירה, חשוב להראות את עוצמת השמחה. אבל לא מדובר רק בסצנה של גילוי, כי הגילוי מגיע מתוך מקום של שפל – גם לאחר קבלת הפרס, אליעזר נותר לא שייך לעולם התרבות המודרני – לא מבין כיצד להתלבש לטלוויזיה ומרגיש לכוד תחת כללי הראיון הטלוויזיוני. דווקא ברקע זה, המכשיר המאיים המריץ בפניו את נימוקי ועדת הפרס, חושף בפניו את האיום האמיתי ואת ה"מלכודת" אשר נטמנה לו. אליעזר יוצא מתוך עולם אליו הוא לא שייך על מנת לברר בהתלהבות כיצד הוכנס בטעות לתוך עולם זה – אבל הוא עדיין שואף להיות מקובל, למרות שחוסר ההתאמה שלו לסביבה רק גובר כאשר הוא מגיע לבניני האומה לקבל את הפרס.

      למעשה, הוא מבין כי הפח שנטמן לו הוא משולש: לא רק ששוב הפסיד את הפרס, הוא הפסיד אותו לחוקר שהוא רואה כנחות ולא רציני, חוקר שהוא במקרה גם הבן אשר גנב לו את התהילה. כואב לו גם כי הוא מבין שרק בחסדי הבן הפרס בכל זאת ניתן לו. הנקמה שלו היא לשחק את המשחק – לקבל את הפרס בכל זאת, תוך ידיעה כי הוא עובד על כל הכולם ושובר את הכללים האתיים, בעיקר אלו אשר הציב לעצמו. לכן, הסיום הוא בו זמנתי רגע מפלתו ורגע ניצחונו הגדול.

      1. אלון רותם הגיב:

        הוא מבין שהפרס באמת מגיע לבנו כי הוא לא פילולוג מספיק טוב – הוא פספס את כל הרמזים הן בשיחת הטלפון והן בנימוקי השופטים. בנו לא רק זכאי לפרס בגלל היותו פופלארי, הוא באמת טוב מאביו במילים.

        אפשר להניח גם שהבן יודע שאביו לא ראוי לפרס ויודע גם שאין לו סיכוי לקבל אותו בגלל שיריבו עומד בראש הועדה – ועדיין הוא מגיש אותו כל שנה מתוך ידיעה שההפסד רק יכאיב לו יותר.
        כבר כתבתי את זה בתגובה אבל חשוב לי להדגיש זאת שוב כי אני מרגיש שהעובדה שכל מה שאוריאל עושה זה במטרה (לא מודעת) לפגוע ולהכאיב לאביו מתפספסת ברוב הניתוחים.
        האיסמון שנופל בסוף הסרט סביב המילה 'מצודה' הוא רק שאליעזר מגלה שלא הגיע לו הפרס – הוא מבין גן שבצורה לא מודעת הוא שיקר לעצמו, בגד באמת הקדושה מתוך רצונו לכבוד (בעצם הפך להיות כמו כל יתר הדמויות בסרט). ואסימון נוסף בדמות הכפולה היא הרשעות הנקמנית בה בנו מתעלל בו, הן בנאום שראינו בהתחלה שנשמע כמו נאום חנופה אבל גרם לאליעזר להתפתל ובכוונה והן בנימוקי השופטים. הבן רודף הכבוד דורף על אביו במילים גם כאשר הוא מעמיד (אפילו בפני עצמו) פנים שהוא מסייע לו.

  3. ע' ק' הגיב:

    ניתוח מעניין מאוד.
    מה אתם חושבים על כותרתו של הסרט? בעיניי כותרתו של הסרט יכולה להתפרש בדרכים רבות (לגבי חלקים שונים בסרט עצמו כמו שרוה דיבר ועוד כמובן). הפירוש המעניין ביותר שלי הוא מטפורי לחיים עצמם. הרי הסרט מציג עולם שאמור להיות מאוד מכובד ומחזיק מעצמו (המחלקה לתלמוד באוניברסיטה העברית), אבל למעשה מוכיח שמתחת לכל הדיבורים האלו ברומו של עולם מתקיימת דרמה שקספיירית ממש, המציגה את הפאתט האנושי במיטבו. אני חושב שהסרט מנסה להגיד: לא משנה כמה משמעות אנחנו מייחסים לחיים שלנו או לדבר כזה או אחר בהם (כל הסרט הוא איבוד פורפורציות אחד גדול, של טעות אחת ממש קטנה), בסופו של דבר אנחנו רק הערת שוליים ביחס ליקום האינסופי והנצחי.לא רק חייו של אליעזר שקולניק הם הערת שוליים, החיים של כולנו מתמצים בהערת שוליים אחת, נולדים מתים ומה שעשינו באמצע לא באמת משנה, אנחנו סתם עושים מזה סיפור.

    1. אני לוקח את הפירוש שלך צעד אחד קדימה, באופן המשנה אותו לחלוטין (אבל שני הפירושים קיימים בסרט): כן, אנחו רק הערת שוליים ביקום הגדול והרגע הזה הוא רק הערת שוליים בחיי הדמויות – אבל כל הערת שוליים הינה חשובה מאוד, בעלת ערך. כל נפש היא עולם ומלואו, כל דקה היא עולם ומלואו כל אזכור שולי בספר הוא מהותי, כל מחיקה של מילה וכתיבה של מילה אחרת יכולה לשנות גורלות.

      וגם: פרס ישראל עצמו הוא בסופו של דבר לא יותר מהערת שוליים המוסיפה כבוד (הרבה לכבוד) לחוקר. הערת שוליים היא פרט שלא כל הקוראים מקדישים לו תשומת לב בכלל. אפשר לנחש כי אליעזר קורא בערות שוליים, בעוד אוריאל לא.
      הכותרת גם לקוחה מתוך העולם האקדמאי ולכן מרמזת על תחום העיסוק של הסרט. בנוסף, הגיבורים הינם חוקרי תלמוד התלמוד הוא למעשה ספר אשר מעניק להערת השוליים את קדמת הבמה, מבלי שקוראים להם בשם הערות שוליים.

  4. הילה הגיב:

    ניתוח מצוין! תענוג לקרוא. אני חושבת שהפגישה עם האישה המסתורית רק באה להראות לנו שיש צד "אנושי" יותר בשקולניק האב. שהוא לא כולו אנליטי ורובוט, אלא עם אנשים שמבינים אותו ו"מדברים את השפה שלו" הוא לבבי ופתוח.

  5. MuyaMan הגיב:

    ממש נהניתי מהניתוחים. אגב, סימוך נוסף לתזה ששני הגיבורים הם שני צדדים של אותו גיבור ושכשאחד מהם עולה השני נופל אפשר למצוא כבר בפוסטר (הכפול) של הסרט: http://www.fisheye.co.il/footnote_teaser/

  6. ע' ק' הגיב:

    לגבי הניתוח של היהודי הגלותי:
    מההיכרות שלי עם העולם האקדמי בשנים האחרונות, משתלט הזרם של התיאוריה הביקורתית (שהוא רק חלק מהפוסטמודרניזם), שעושה ניתוח ביקורתי של מגמות חברתיות שולטות. ככה מנתח הוא גם את הציונות. ולכן אני חולק על הניתוח של אליעזר כדמות הגלותית ושל אוריאל כדמות הציונית. אני חושב שדווקא ההפך הוא הנכון (גם אם הסקווש והסיף סותרים זאת, אופיים של הדמויות מאשר זאת).
    אני חושב שהכי חשוב להתרכז פה בעימות עם יו"ר ועדת פרס ישראל שנתן את הפרס לאוריאל, והסכים רק לבסוף לשנות את החלטתו בתנאי שאוריאל יכתוב את נימוקי השופטים.
    הטיעון המרכזי של אוריאל הוא ששררת הכוח והאמת מופעלים באופן שרירותי משהו (אגב משחקי מילים), שהיא טענה ממש שמתאימה בול לתיאוריה הביקורתית, שטוענת שהקבוצה השליטה, ההגמוניה, משתמשת בכותרת "האמת" כדי להמשיך ולדכא קבוצות מיעוט. אוריאל יוצא חוצץ כנגד "האמת" שלהם (שהיא אין אמת כלל, אם טענותיו כלפי יו"ר ועדת הפרס נכונות, וגם לאור החלטתו הסופית של אליעזר לקבל את הפרס), וכנגד ההשלכות הנוראיות של ההיאחזות באמת. הוא מוכן לשקר (הוא לא באמת משקר, כי עפ"י תפיסה זו אין אמת ואין שקר), אבל הוא מוכן לקחת את העמדה התרבותית ההפוכה, אפילו הקורבנית משהו (יהודי גלותי, נכון?) רק כדי להיות טוב כלפי אביו וכלפי היחסים ביניהם (ואולי כדי להרגיש טוב עם עצמו).
    אכן רוב רובו של הסרט סובב סביב מאבקי שליטה, מי שולט באקדמיה, בפרס ישראל, בכותרת "חוקר התלמוד הטוב ביותר" וכו'. הציונות נתפסת בתיאוריה הביקורתית כהגמוניה אשכנזית חילונית גברית שממשמעת את קבוצות המיעוט שלה. זהו בדיוק אליעזר שקולניק. גבר (אולי אפילו מצ'ואיסטי), שאין בו שום אמונה דתית (הציונות הייתה תנועה חילונית במהותה ובמרכזה, גם אם היו קבוצות שוליים דתיות ציוניות), ובשם איזה תפיסה שנקראת "מדע" (אגב ההיאחזות בטענה כי יש מדע רציונלי ושיטתי היא טענה מודרנית שהפוסטמודרניזם יוצא נגדו חוצץ גם כן), מוכן לא להתייחס כלל לבן שלו ולאשתו (לגבר הפנימיני ולזו שעומדת תמיד בצל). הוא קשה ונוקשה, ילדו הוא רך, מבין ומתוק, שמבין שמה שחשוב לאנשים הוא לא חלק כזה או אחר של החרס, אלא החרס כולו ובעיקר הרלבנטיות שלו לחיינו אנו. ואילו בבנו, אוריאל, ישנה אמונה, בניגוד לאביו, והוא מסוגל לקבל ולהכיל את השונה (אפילו את בנו המוזר שלו).

  7. עמנואל הגיב:

    קודם כל, היה תענוג לקרוא.

    אחד הדברים היפים לדעתי אצל סידר הוא היכולת שלו להביא את החברה שעליה נסוב הסרט על כל פרטיה ודקדוקיה, בצורה אמינה להדהים. ובהערת שוליים סידר מצליח להביא את תת החברה של האקדמאים הירושלמים במדעי היהדות – הרבה מהם דתיים אבל מהצד השמאלי, הן פוליטית ובעיקר דתית של המפה – בצורה מדהימה, החל מצורות לבוש ומחוות וכלה בבדיחות פנימיות סגנון סבב ההרצאות ששקולניק הבן מעביר בתיקון ליל שבועות.
    זה כמובן הישג גדול, וכצופה בן החברה הזו מאוד נהניתי מהסרט, אבל כשקראתי את הדיון עלה בדעתי שיכול להיות שבגלל שסידר גם הוא בא מהחברה הזו במידה מסוימת הוא הותיר כל מיני דברים לצופים להבין, שצופים שלא מעורים בדקויות לא יבינו. אז אם הבדיחה הפנימית על תיקון ליל שבועות הולכת לאיבוד, לא נורא, אבל עניין הדת במשפחה הוא חלק מעיצוב הדמויות: שקולניק האב הוא דתי של דור הייקים, של "תורה עם דרך ארץ" שאכן לא הלך עם כיפה, וזה אותו דור שגם כל כך מקפיד על אמת ודיוק ולעומת זאת מגלה אטימות רגשית; שקולניק הבן הוא דתי שמאלני מהסוג הרווח בדרום ירושלים (ורק שם – לא רק שמדובר בקבוצת מיעוט, מדובר בקבוצת מיעוט שבמיעוט), מרגיש מעורה ומחובר אבל אולי גם שטחי בעיני דור ההורים, והבן שלו כבר בדרך להוריד את הכיפה: ההתברברות של שקולניק הנכד מנוגדת במובן זה מנוער הגבעות ב180 מעלות. ובמובן מסויים די חבל שהדקות הזו הולכת לאיבוד.
    באופן דומה אני חושב שהאלמנט הגראפי הוא לא מקרן שקופיות אלא מכונות המיקרופילם מהסוג הרווח בספריה הלאומית, ששקולניק האב מבלה מולן את כל ימיו. וכנראה יש עוד כמה פרטים שאיבדתי גם אני. מאידך, כמסתבר שהתמה חזקה מספיק כדי שתעבור לא רק אצל לא ירושלמים, אלא גם אצל לא ישראלים.

    יש לי שתי נקודות שיש לי חשיבה לגביהן ואשמח לדעתכם:
    האחת היא מה המשמעות של העובדה שלמצודה יש שתי משמעויות. להבנתי שקולניק האב מבין שהפרס לא שלו בגלל שהמילה רווחת בכתבי בנו, אבל גם בכתבי בנו הכוונה למצודה במובן המגן, לא כמלכודת. גם אם המלכודת מהווה תיאור למצב ששקולניק האב נקלע אליו, הסצנה מרמזת לכך שעצם התפיסה של שתי המשמעויות היא מפתח להבנה של האב – ולדעתי לא כל כך ברור למה. תיאוריה שאני רציתי להציע היא שהאב מבין שלא זו בלבד שהפרס לא שלו, ושבנו כתב את הנימוקים וכו' – אלא שהבן משתמש בבטוי במשמעות הלא נכונה – שכן "מצודתו פרוסה" הכוונה למלכודות שהציב, לא למבנה מגן שבנה – ואין פגיעה גדולה יותר בפילולוג שאפילו נימוקי השופטים לפרס שלו משתמשים בלשון בצורה לא מדוייקת.
    השניה היא מחוות שסידר עשה בסרט לסרטים אחרים. סצנת החדר הצפוף מתכתבת די בבירור עם קישון – אולי עם סצנת הפגישה בעיריה שבתעלת בלאומילך – אבל האם ראיתם עוד מחוות כאלה?

    1. לגבי מידת הדתיות של יוש: תודה על התיקון והתוספת. אם כי, קשה לי שלא להיגרר לפירוש הרואה בכל הקבלה בין הנער להתנחלויות, עקב הכינוי שלו ובלי קשר לכוונת היוצרים.

      לגבי מצודה: אני נוטה לקבל את הפירוש לפיה המילה מעידה גם על כתיבה קלוקלת וחוסר תשומת לב לפרטים מצד הבן. והפח שנחשף הוא כפול: לא רק שהכתוב בנימוקי השופטים אינו מדויק, הוא גם לא נכתב בידי השופטים והפרס שמוענק למעשה אינו פרס על הישגים, כפי שהוא אמור להיות.

      לגבי המחוות: כיום, יש נטייה לראות בכל הקולנוע הרבה מחוות, אך אני לא בטוח שכאן בכוונה. כן, הסרט קשור מאוד לקישון ולמסורת של הקולנוע הישראלי בכלל (הדמויות המבוגרת בסרט יכלו להשתלב בסרטיו של אברהם הפנר, לדוגמא) אבל אני לא בטוח שאלו מחוות ישירות/מכוונות, יותא השפעה סיגנונית. הסצנות בהם הגיבורים נמצאים אבודים בסיטואיצה מסוימת (אוריאל בלי הבגדים, אליעזר במבוך בנייני האומה) הזכירו לי קצת את ז'אק טאטי, אבל אני לא יודע עם זה נעשה במודע, או אפילו עם הדמיון עלה בראשו של צופה נוסף.

  8. itamarzo71 הגיב:

    בנוגע לכתבה שבה אורי קליין ניסה לראיין את יוסי סידר. זה כנראה גם סוג של מאבק בין אבות לבנים, ובין הדור של המבקרים הוותיקים לדור של המבקרים הצעירים. נדמה לי שהבעיה הגדולה ביותר היא שהקולנוענים הישראלים פונקו בעשור האחרון, בעיקר בזכות ביקורות מלטפות שקיבלו על סרטים בעייתיים ברובם – מסחריים, מצופים צלופן, נטולי אמירה משמעותית. ברגע שמישהו מעז לדקור סיכה בבלון הם נהפכים לתוקפנים. מובן שאם הוא מייצג בעיניהם את הדור הישן אז הכעס שלהם גדול פי כמה. רוב הסרטים הישראליים שהופקו בעשור האחרון רעים, בינוניים או סתם מכעיסים. הם זוכים באהדת הביקורת ובפרסים מעבר לים דווקא משום שהיוצרים בישראל למדו ליצור את האריזה הנכונה, כמו בארצות הברית, ובדרך זנחו את התוכן.

  9. חיים הגיב:

    לצערי, לא קראתי את כל הדיון. אני מקווה שייסלח לי, אם ההערה על כך שהבן לובש את דמות הסייף, מזכירה את הביטוי הניגודי מהתלמוד: ספרא וסייפא. כאשר דמותו של היהודי אמורה להתקשר אל הספר, ואילו דמותו של עשיו, המזוהה עם רומא, מתקשרת אל החרב (על חרבך תחיה).
    זה דימוי שמתכתב אם ההבחנה בתחילת הסרט, בין היהודי הציוני ליהודי הגלותי. ובין האב לבן.

  10. י. סבאג הגיב:

    עצם השיח העצום ברמתו ובאיכותו התרבותי מעיד על חשיבות הסרט ומלמד על החסר של אותו סידר של "הערת שוליים" שהיה צריך להמציא אותו אילולא הגיע. באשר לסרט מבחינה מקצועית קטונתי מלבקרו, אבל לאחר שקראתי ולמדתי את "סיפור" לרוברט מקיי, נראה שסידר סידר תסריט לפי הספרים. אי-אפשר להתווכח על כך שהוא "המציא ז'אנר חדש". האירוע המחולל היה אומנם הטעות של הפקידה שבשרה לפרופסור שקולניק הלא נכון על הודעת זכייתו. אבל האירוע האמיתי הוא סיפורם של שני פרוטגוניסטים, שקולניק האב ושקולניק הבן – הפרופסורה של שניהם שמביאים את הנרטיב של האות והמילה העברית והפילוסופיה היהודית שהיא לא עוד "הדת הבזויה…." אך אני לא יודע אם מישהו שם לב לכך בזה שכבר השתמשו במושג "הערת שוליים" כמטפורה: סוקרטס עליו אמרו: "הערת שוליים" והתכוונו לומר שכל הפילוסופיה שנכתבה אחריו (הוא לא אהב לכתוב), תחילה ע"י אפלטון שכן אהב לכתוב…והיא: "הערת שוליים" (ללמדך שהיופי הנובע מהחוכמה היא ב"תורה שבעל-פה.. וכל מה שכתוב אינו אלא …הערת שוליים. מדהים! האם סידר חשב על זה? כך או כך ההילה ההוליוודית שעוטה אותו היא ה"אור לגויים" שהמקור שלה הוא האות העברית..הקונפליקט בין האב לבן הוא ארכיטיפי, הסביבה הפרוטגוניסטית היא ארכיטיפית ואוניברסאלית ועובדה – היא התקבלה בעולם. רוברט די-נרו הענק ביטה זאת, קבלת הפרס הנציחה זאת. אי-אפשר לשכוח מאיפה בא יוסף סידר ואי אפשר להתכחש לקהל היעד המגוון שאליו הוא מצליח להגיע. הביקורות הרבות שיש לסרט רק מעידות שהתסריט נגע בכל כך הרבה מרכיבים של תסריטאות וקולנוע. אכן עבודת קולנוע יסודית בייחוד בהשוואה לקולנוע ישראלי אחר שראינו עד לאחרונה. הנה לא היה צורך בקולנוע צהוב, בלי הסכסוך הערבי-יהודי, בלי סקס מטורף ובלי סצינות גרוטסטיות ושאר סטריאוטיפים (אפללו ובוזגלו..ועליזה מזרחי.)אחרים נבובים ובכיינים – קולנוע יהודי גאה!

    1. השאלה עם סידר חשב על כך או לא פחות רלוונטית בעיניי, מה שחשוב הוא שניתן למצוא את הדברים בסרט.
      לגבי המרכיבים של התסריטאות: קשה מאוד למצוא סרטים שלא ניתן לשייך אותם לנוסחה של מקיי, שהיא פתוחה מכפי שנהוג לחשוב. הקולנוע הישראלי מכיל כבר שנים ארוכות מגוון של סוגי יצירה והגרוטסקה דווקא נעלמה ממנו לאחרונה (ואני לא רואה בגרוטסקה, עממיות ועיסוק בעדות דבר רע בהכרח).

      1. י. סבאג הגיב:

        כן, אבל כשמשתמשים בסטראוטיפ ממוקד זה הופך את העלילה למקומית ושטחית, ולא מעניינת,. מה מעניין את ההוא שנמצא בצד השני של הכדור מאפללו? ואניט מתכוון לסרט שהיה לו יומרות גדולות מבחינת הסיפור…לקחו איזה סוג של רב מעדה מסויימת מאזור מסויים בארץ וזרם דתי מאוד מסויים ועשו עליו חיסול ממוקד. כך לא בונים ארכיטיפ!

  11. איזה כיף של תגובות. אחת המטרות של הבלוג הזה, בהקמתו, הייתה להוכיח (לא יודע למי…) שבעידן הטוויטר וה-SMS יש עוד מקום לטקסטים מעמיקים (וקצת ארוכים, מה יש?) ובאינטרנט. לא רק בעיתונים של סוף השבוע. אז תודה לכל מי שקרא, שהגיב ובמיוחד למי שהגיב באריכות ושפך ידע על זרמים יהודיים וצדדים ירושלמיים שלא ראינו בניתוח שלנו. עד כה נמנעתי מלהפריע לדיון שהתחולל כמעט בלי עזרה שלנו, אבל סוגיה אחת שבאמת לא התייחסנו אליה מספיק וזה עניין שמו של הסרט (כפי שהעלו פלדרמאוס וע' ק').
    אני מקדיש משמעות רבה לשמות של סרטים ותמיד מתבאס כאשר נדמה לי שהיוצרים לא עשו כמוני. במקרה של הערת שוליים, מדובר בשם די מושלם כמטפורה לסרט כולו. הוא עמוס פירושים ופרשנויות ומכיל סתירה מובנית. כפי שכתבתי בטקסט הראשוני שלי על הסרט, אחרי הזכייה בקאן, "הערת שוליים" עוד עשוי להיות הכל מהערת שוליים בתולדות הקולנוע הישראלי. כלומר, ייתכן והוא יהיה ערך מרכזי, ימים יגידו. מה שכן ברור כבר עכשיו, הוא שהתזמון בו מופיעות כותרות הפתיחה (אחרי כארבעים דקות, רגע לפני האירוע המחולל) מרמזות על הכוונה שלדעתי היא העיקרית – כשם שאליעזר הוא הערת שוליים (בחיים האקדמיים, ובמאמר של פיינשטיין) כך גם הסרט. זאת אומרת, מדובר בסרט אישי מאוד של היוצר, אבל על דברים "לא חשובים". לא שלום המזרח התיכון שמסוכן ב"ההסדר", לא ההתנחלויות של "מדורת השבט" ולא ביטחון המדינה וחייליה של "בופור". סיפור קטן, אישי, אנושי, על פרס ישראל ("כולה פרס", קורא לו אוריאל). אבל זו המשמעות שאנו יוצקים לתוך דברים שהופכת אותם לחשובים, וזה מה שיצק סידר לתוך סרטו שהופך אותו להרבה יותר מסתם "הערת שוליים", שם קצת הפוך-על-הפוך לסרט בעל הילת חשיבות ויוקרה.

    1. אמיר הגיב:

      ראיתי את הסרט בזמנו ולא התעמקתי בשמו עד שהגעתי אתמול לעמוד 154 של ספרו הנפלא של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" בו הוא מתאר את הקריירה המקצועית של אביו בחוג לספרות באוניברסיטה ואת הקריירה המקבילה שלו עצמו כדלקמן: "בשנת חייו האחרונה עוד נשא ונתן (אבי- א.פ.) על משרת מורה לספרות … ברבות השנים פנו אלי … בהצעות נדיבות, שאבוא ואשמש אצלן פרופסור גמור לספרות – אני, שאינני למדן ולא ידען ולא חריף ובקי ולא עוקר הרים, אני, שראשי מעולם לא היה במחקר ועל מוחי נופל תמיד מין נמנום חלבי למראה הערת שוליים…" ופה יש הפנייה להערת שוליים (אחת משתיים שלוש בכל הספר עב הכרס): "ספריו של אבי הם עתירי הערות שוליים..". זה נראה כמו מקור ההשראה לשם הסרט עד כדי כך שראוי היה ליוסף סידר לתת על כך גילוי.

  12. חיים הגיב:

    אגב, נחשפתי מצופה של הסרט, לרעיון אפשרי שהופך את האשה המסתורית, לצלע שמסבירה את היריבות האמוצינאלית כ"כ בין שקולניק האב לפרופ. גרוסמן. היא מסבירה את הנקמנות שמאפיינת את היחסים ביניהם. שהרי, דוקא לגרוסמן, אמור להיות רצון לרצות את שקולניק, לאפשר לו לזכות בפרס ישראל ולכפר על הפרסום המוקדם של כתב היד של הירושלמי. מסתבר, שגם הפרסום הזה, שעליו מלין הבן, הוא חלק ממאבק שבססופו של דבר הוא אישי. על אהבת אשה. הצורך להיות נאהבים. ספקולציה, אבל אפשרות.

  13. יוני אנטון הגיב:

    אני רוצה להעלות לדיון את הסוגיה הבאה: נראה שכולם מסכימים שאליעזר גילה לבסוף את האמת שהפרס ניתן לו בטעות אבל לפי דעתי המסקנה הזאת לא כל כך ברורה. העובדות שאליעזר גילה הן:
    1. בנו ניסח את הנמוקים
    2. השרה חשבה שהיא מדברת עם הבן
    3. המכתב הרשמי לא הגיע לאליעזר
    4. בעיתון פורסם שאליעזר זכה

    לדעתי מהעובדות האלה לא עולה מסקנה חד משמעית שהפרס ניתן לו בטעות.
    תאוריה אפשרית שמסבירה את העובדות היא שהפרס ניתן לאליעזר (תוך מעורבות של הבן), ולשרה הודיעו שפרופסור שקולניק קבל את הפרס ובגלל שהיא מכירה את אוריאל היא טעתה בזהות מקבל הפרס. לעובדה שההודעה הרשמית לא הגיעה אליו יכולים להיות הסברים פשוטים כגון אובדן המכתב או עיכוב בדואר.

    מה דעתכם?

    1. לדעתי זו לא אפשרות. קודם כל, לא הגיוני שאליעזר יחשוב שפרופ' גרוסמן יוותר על כתיבת הנימוקים בעצמו. לא סביר שהשרה תכיר מומחה בתחום שאינה קשורה אליו באופן שוטף ועוד יותר לא סביר שהיא לא תדע את שמו הפרטי של הזוכה בפרס.

  14. תמר הגיב:

    סידר עשה שיעורי בית מעולים, אתם מוזמנים ללכת בעקבותיו.
    כיוון שאני קרובה לעולם של חקר תלמוד, הרי שהשתעשעתי מעט מההשערות שהעלתם, שנובעות מאי היכרות של המטריה.
    אחד הדברים שהכי הרשימו אותי בסרט של סידר היו שיעורי הבית שהוא עשה. מדהים. הסרט מלא בציטוטים מדוייקים, או במשחקים מתוחכמים על שמות חוקרים וספרים (כך למשל י"נ פינשטיין, במקום י"נ אפשטיין) הדיון בתחילת הסרט על היהודי הגלותי למשל, הוא לא רק מטפורה. אכן קיים פרופסור בויארין, והדיון הוא פחות או יותר ציטוט ממחקריו. גישתו מייצגת את העולם ההפוך לעולמו של אליעזר, מה שהוא קורא לו 'פולקלור' ולא חקר תלמוד במובן הפילולוגי. הבחירה של סידר בבויארין כמייצג היא מדוייקת מאוד, כי הוא באמת נחשב לבעל תאוריות מכלילות ומרחיקות לכת למדי (שלא לומר תמהוניות בעיני חוקרים מהדור הישן) חוקר כמו אליעזר מרגיש זר ומוזר בדיון כזה. המאבטחים כמובן רק ממשים את הזרות הריחוק והניתוק. לאורך כל הסרט הם מייצגים את שאלת ההתקבלות/אי התקבלות.
    צודק כמובן חיים לגבי הדתיות של הגיבורים: הדור של יקים מבוגרים שרבים מהם לא נהגו לחבוש כיפות, ללא קשר למידת דתיותם. זה לא שהדתיות השתנתה, אלא שהפונקציה של הכיפה השתנתה, וצודק חיים גם בכך שהכיפה של יוש היא כיפת פשרנות דתית. הכי לא נער גבעות שיש.
    לגבי המצודה: הביטוי 'מצודתו של ** פרושה על פני…" הוא ביטוי נפוץ ומקובל מאוד במאמרי הערכה לפועלו של אדם באקדמיה. גיגול פשוט היה מגלה לכם את זה. מצודתו כאן הוא מלשון רשת ציד. סידר הולך על כפל המשמעות, אבל זה ביטוי נפוץ.
    אגב, חלק משעורי הבית המעולים של סידר הם בכך שביטוי זה, וביטויים נוספים, אמנם מופיעים בנימוקי חבר השופטים של חוקר תלמוד שאכן טענו כלפיו שלא היה ראוי לפרס.
    אני מאמינה שהסרט מדבר גם למי שלא שייך לברנז'ה, ולכן אין טעם לפרט כאן את עבודת הקולאז' המרשימה של סידר, אני רק יכולה לומר שהלוואי ויוצרי קולנוע בארץ ילמדו ממנו אמינות ודיוק מהו.
    אסיים רק בבגדים הגנובים של אוריאל, המבטאים בעיני את חילוף הזהויות: אביו 'לובש את בגדיו', מקבל הודעה מוטעית על הפרס. הבן, בדיוק ברגעים אלה, נשאר ללא בגדים. ואולי יש כאן רמיזה גם ל'המלך הוא עירום'.

    1. יוני אנטון הגיב:

      בהשך לאינטרפרטציה המבריקה שלך על פרשת הבגדים הגנובים, פרשה שכמעט כולם טענו שאינה שייכת לסרט, נראה לי שבגדי הסייף שאוריאל לובש מסמלים את תפקיד האביר לוחם הצדק שאוריאל בחר לגלם בהגנה על אביו. אלו גם בגדי ה'דון קישוט' של אביו.

    2. י. סבאג הגיב:

      מדהים ומעניין נראה שאת בעצמך עשית שיעורי בית…. כל כך הרבה דברים נאמרו, כל כך הרבה דעות וסברות בנוסח: "למה התכוון המשורר" רק מראה כמה שהיצירה הקולנועית של סידר, אוניברסאלית וארכיטיפית למרות שזיהית התאמה למצב רעאלי קיים, אני בטוח שגם הצופה האנונימי בצד האחר של הכדור ימצא זהות עם הפרופסורים שלו מבית וכל המערכת היחסים על כל מורכבותה. פרופסור (אמיתי) מהאוניברסיטה העברית נוהג תמיד לאמר: "איך יודעים שהשאלה טובה? – ע"י כך שיש לה הרבה תשובות!
      עכשיו שברור שבסרט יש עלילה אוניברסאלית/ארכיטיפית – אז התסריטאי מכניס את הנרטיב שלו – הסיפור היהודי האמיתי עניין המצודה, והמלך הוא ערום, האותיות העבריות, יחסי אב ובנו, כיבוד אב… וענייני התלמוד שהזכרת. ובזה גדולתו, להביא את הקולנוע על אמצעיו האומנותיים-קולנועים וסיפור המעטפת ההוליבודי, כדי להביא בעצם את הכוכב המובהק והגדול מכולם – רוברט די-נרו לאמר בעברית: "הערת שו—–ל—-יים!

  15. שקולניק, או הגיב:

    טקסט מצוין,
    רק חשבתי לזרוק לקלחת פיסת אינפורמציה שהתעלמו ממנה בכל הביקורות. "שקולניק" היא למעשה מילה ברוסית שמשמעה בפשטות "תלמיד". כך שזאת מין הסתם לא החלטה מקרית לקרוא ככה לשני חוקרי תלמוד.

  16. שאלה למבינים... הגיב:

    שלום לכולם,
    אודה להסבר נוסף – אישית לא הבנתי עד הסוף את העניין של גניבת פרסום של אליעזר. שהרי אם גרוסמן לא היה מפרסם את מה שמצא במקרה – אליעזר כן היה חוקר ומגיע למסקנה ייחודית, שאכן מזכה אותו בפרס ישראל בצדק. גרוסמן מצא את המסמכים הישנים מבקרה (או לא) וידע את המשמעות שלהם לדעתי, בזכות העבודה הנרחבת והתיאוריות שאליעזר עצמו הכין במהלך עשרות שנים. מה שמעניין, שדווקא גרוסמן הוא זה שמנע את הקידום של שקולניק ושלל ממנו את פרס ישראל.
    לי זה נראה כחוסר הוגנות וגניבה אקדמית – הרי שאם היה צדק – גרוסמן היה אמור לשתף את אליעזר במימצא או לחלוק איתו את הקרדיט האקדמי על המסקנות שהתקבלו בנשוא זה בעקבותיו.

    ועוד דבר קטן – בנוגע לאישה המסתורית – לי משום מה היה נדמה שזו הכתבת מ- "הארץ". הרי הידיעה שהתפרסמה בארץ הייתה מיד לאחר השיחה של אליעזר עם האישה המסתורית + לא היו בה נימוקי שופטים + בוועדה אמרו שעדיין לא פירסמו שמות זוכים + האישה המסתורית הייתה בעת חלוקת פרסי ישראל (כנראה, ככתבת או סוקרת האירוע)… האם ייתכן?

    תודה מראש 🙂

    1. גרוסמן מוצג בצדר כמי שפעל בצורה לא הוגנת – אבל מכיוון שאליעזר לא פירסם דבר לפני שהיה בטוח בכל הפרטים, עקב יסודיות – לא הייתה לו כל הוכחה ועניין הגניבה של גרוסמן נותר ידוע רק למעטים.

      האישה המיסתורית היא ללא ספק קולגה לעבודה באוניברסיטה ולא כתבת. זוכה הפרס מקבל מספר רב של הזדמנות, בין היתר לחבריו לעבודה. לא הגיוני שכתבת של העיתון תהיה באוניברסיטה פעמים, כולל באיורע של חברי הצוות המצומצם של אליעזר. מכיוון שאליעזר הודיע לאשתו ולכל מקורביו, סביר להניח כי אחד מהם הדליף את הידיעה לעיתון.

  17. אלון רותם הגיב:

    אני מרגיש שיש רובד בסרט שפוספס לחלוטין בשיחה לעיל – הרעיון המוחבא בסרט אינו שהבן פועל לטובת האב אלא להפך:
    כשהאב משמיץ את הבן מול העיתונאית הבן מציב לאב מלכודת בכותבו את חוות הדעת לפרס (בסוף אנו מגלים שהמצודה אינה מבצר אלא מלכודת, מעבר לשכתובים בולטים יותר בשכתוב הטסקט כדוגמאת הפיכת 'מחקריו' ל'מחקרו') – וכך הכותרת "נקמתו של פרופסור שקולניק" נכונה עבור שתי הדמויות.
    הסצנה הזאת ופירושה בסוף על-ידי האב מחזירה אותנו לסצנה הראשונה בה הבן עושה אותו מהלך בדיוק – מעמיד פנים (אולי גם בפני עצמו) שהוא מהלל את אביו כשבעצם הוא מחסל אותו – הופך אותו מ"פילולוג" ל"מורה", והופך סיפור אמיתי לשקר בלי לשנות בו כלום – ביודעין ובכווונה בשביל לגרום לאביו להתפתל. שוב ושוב אנו רואים איך הבן הופך אמת לשקר בלי לשנות דבר פרט למילים. המלחמה בין האב לבן היא תמיד על שני הדברים: אמת וכבוד – ותמיד האחד בא על חשבון השני.
    וכן לדעתי נקודת המפנה העמוקה באמת בסרט – לא שהאב מגלה שהבן ויתר עבורו על הפרס, אלא שהוא מגלה שבנו אכן פילולוג טוב ממנו. האיש שמתגאה ביכולתו להתעמק ולהבחין במילים פספס הן את הרמזים בחוות הדעת של השופטים שנכתבה על-ידי בנו והן בשיחת הטלפון עם עוזרת השרה. בעצם הוא כל-כך רצה בתהילה שהוא ויתר על האמת, הסתנוור ונפל.
    בסופו של דבר האב מוותר על האמת לחלוטין בשביל הכבוד המזויף, הוא יודע שהפרס אינו שלו, אך עדיין ממשיך בהצגה, ובדומה לציטוטו שלו על ה"אין כד!" כך גם הוא מקבל אין-פרס ולוחץ את ידו של אין-נשיא.

    דברים נוספים שבלטו עבורי:
    – שהבן הופך לרע כמו האב ברגע איבוד הכבוד (מול בנו והתלמידה) – בעצם מראים לנו שאין הבדל בשורש (ה'אסנס' מנאומו של הבן) של שניהם, רק במקומם בעולם. האב בוחר בחזות האמת לא מתוך בחירה אלא מאילוץ – אם אין לו כבוד או תהילה לפחות שתהייה לו יושרה (עליה הוא מוותר בהזדמנות הראשונה). אנו גם רואים אותו מוותר על כל היושרה שלו מרגע שמודיעים לו על הפרס – הוא מפספס את המילים המסגירות, מפלרטט עם האישה בה היה מעוניין כל חייו, והחמור מכל – הוא נוסע באוטובוס.
    – האב, רודף הכבוד, מחזיק על השולחן את שני כרכי הספר בו מופיעה תהילת "הערת השוליים" שלו, אבל את הודעת זכייתו הוא שם בתקיית "שונות". ספריו של בנו זרוקים על המדף העליון אבל יש לו תיקייה שלמה "אוריאל" אם כל קטעי העיתונות על בנו.
    – קרב הענקים שמתרחש בחדר הקטן. מבריקות הן קומית והן מטאפורית. כל קרב הענקים הזה על הכבוד והאמת, אב ובן, חיים ומוות, והכל בדיוק "בפרופרציות הנכונות" – בחדר יותר גדול לא היו ארבעת מומחי התלמוד יכולים להתמודד אחד עם השני כ'ענקים'.

    ונחזור לעבוד.

  18. שרון הגיב:

    האוזניות הצהובות שחובש שקולניק כדי להתנתק מהעולם מזכירות מאוד את האוזניות הצהובות שלבש הילד האוטיסט ב"פלפלים צהובים", שם שיחקה עלמה זק את אמו. לדעתי זה אפילו רמז גס מדיי ל"אוטיזם" של שקולניק, למידת הריחוק שלו מהחיים ה"נורמטיביים".

  19. nirit הגיב:

    היום ראיתי את הסרט (אחרי שהמנחה שלי לדוקטורט הפציר בי שאמהר לצפות בו. עכשיו אני מבינה למה). כשחזרתי מהורהרת מהקולנוע, הרצתי בגוגל לקרוא ביקורות על הסרט, להבין אותו קצת יותר, והקריאה הייתה נחמדה. העניין הוא שהתפנית הייתה כשהגעתי לפוסט הזה ולתגובות שלו. וואוו. כ"כ הרבה מידע מעשיר וניתוח מעמיק. היה פשוט מאיר עיניים לקרוא את הכל! תודה, תודה ושוב תודה.

    1. תמר הגיב:

      שלום נירית, נראה לי שנסחפת מעט. וההשערה קצת מרחיקת לכת.
      המושג הערת שוליים הוא מושג כל-כך כל-כך בסיסי בעולם האקדמי, והוא אכן המייצג של עבודת הנמלים האולטימטיבית.
      העובדה שגם עוז רואה כך את הערת השוליים, לא ממש הופכת אותו למקור היחיד לנושא.
      ואין שום צורך לקרוא את עוז כדי להבין את משמעותה של הערת שוליים. הציטוט של עוז לא מעלה ולא מוריד מערכו של המושג בסרט.

      1. אמיר הגיב:

        אני אמיר ואינני מדבר על הערת שוליים כמושג אקדמי-מחקרי מנותק מהקשר יחסי אב-בן. אותו הקשר עליו עוז מדבר. האם קראת את הטקסט בהקשרו? בהקשר של היחסים בין עוז לבין אביו והתחרות הסמויה ביניהם? ובהקשר הפער בשימוש בהערות שוליים ביניהם? כאמור בהערת השוליים עצמה?

        עובדה היא שרבים שאלו את עצמם מה הקשר בין שם הסרט לקונפליקט המתואר בו (ולא רק בהקשר של עבודה מחקרית). בכל מקרה מיד כשקראתי את הטקסט, היה לי (וגם לכמה שהסבתי את תשומת לבם לכך) ברור שזה מקור ההשראה.

        1. תמר הגיב:

          אני מכירה את הטקסט בהקשרו, אבל סבורה שהמושג מתאים גם ליחסי האב והבן שקולניק, כיוון שהוא מייצג את העבודה האקדמית המדוייקת החייבת להסתך על מקורות (כמו זו של אליעזר) לעומת האינטרפרטציות החופשיות יותר, וממילא ממעיטות בהערות שוליים – דרכו של הבן. זה מופיע כמרכז הקונפליקט שלהם במיוחד בדברים לכתבת 'הארץ'. ההשוואה לעוז מעניינת, אך זו בהחלט יכולה להשאר השוואה מעניינת, גם בלי להניח שסידר 'לקח' את הדברים מעוז.

  20. מירי הגיב:

    שלום לכותבים היקרים, תודה רבה על הניתוחים המעניינים ומעוררי המחשבה.
    רק הערה אחת: כנראה בגלל שאתם חיצוניים לחברה הדתית ולגווניה, פספסתם לחלוטין את העניין של יוש. הוא לא נער גבעות בשום צורה. הוא בחור חפיפניק שגדל בבית דתי חפיפניקי, וזה מסביר את גודל הכיפה, מיקומה על הראש, ויחסי הגדלים בינה ובין השיער הגדל פרא. הוא אכן מחפש את עצמו, אבל בצורה שונה בתכלית מאיך שנערי הגבעות עליהם אתם קוראים בעיתונים מחפשים את עצמם. אני חושבת שהוא מייצג את הדור השלישי של אנשי האליטה האינטלקטואלית, ולא את הדור השלישי של הציבור הדתי, וודאי לא המתנחלי. המסלול אליו הוא יוצא לטייל נראה כמסלול שיוצא משוליה של ירושלים, וממש לא מסלול בשטחי יהודה ושומרון. בקיצור, לא צריך להכניס פרשנויות סרק היכן שהן לא קיימות בכלל…

  21. מיכאל גינזבורג הגיב:

    מרתק, תודה רבה על הדיון המשולש הזה. סרט נפלא.

  22. עידו הגיב:

    נהנתי מאוד לקרוא.

    ארצה להוסיף פרט קטן אך משמעותי: יוש לא סתם יוצא לטייל בטבע, הוא יוצא לטפס.

השאר תגובה