• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"כלבת", סקירה

3 בדצמבר 2010 מאת אורון שמיר

נר ראשון של חנוכה ביום רביעי וסרט אימה ישראלי ראשון גם. אולי נהפוך זאת למסורת? נעשה את חנוכה לחג האימה המקומי, אשר ייפתח בכל שנה עם סרט מפחיד חדש? עד לפני מספר שנים זה נשמע מופרך, אבל כעת הדבר אפשרי, עם שני סרטי אימה נוספים בשלבים שונים של הפקה  – סרט הזומבים הישראלי הראשון (לא כולל טלנובלות מקומיות) "עולם אחר" וסרט הטראש הישראלי הראשון (מבלי להחשיב סרטים של אבי ביטר) "חתולים על סירת פדלים".

"כלבת" הכה אותי בתימהון. ציפיתי למשהו שונה לגמרי. בשל כך, הייתי מעט מבולבל בתום הצפייה. לא הצלחתי לעשות יותר מאשר לחבב את הסרט ולהעריך את העובדה שנעשה. אבל אז ישנתי עליו לילה. אני יודע שזו לא מחמאה עבור היוצרים, העובדה שנרדמתי בקלות ונמנמתי ללא הפרעות או סיוטים. אבל בבוקר הסרט פתאום הסתדר לי. לפתע, היה נדמה לי שהבנתי את כוונת היוצרים, האסימון נפל והסרט מצא את מקומו בליבי. כל המגרעות שלו (ויש לא מעט) לא הפריעו לי במהלך הצפייה, אחריה או עכשיו. לכן הן לא שוות אזכור ואכן לא נכללו בטקסט שלי עליו. ביקורתי על הסרט התפרסמה באתר עכבר העיר אונליין, בעכבר העיר המודפס ולראשונה בחיי גם בעיתון "העיר". הגרסה המלאה של הטקסט, שנקרא לה סקירה, מתפרסמת רק כאן בבלוג. שימו לב מתי מגיע אזהרת הספוילרים, למרות שכמעט כל מידע שתקלטו בנוגע לסרט הזה הוא סוג של ספוילר. אז רוצו לצפות ושובו לקרוא. או הציצו קודם בסקירה של עופר, החפה מספוילרים.

אין שום דרך להתייחס אל "כלבת" ללא הכותרת – "סרט האימה הישראלי הראשון". הטייטל האימתני הוא קודם כל יופי של מקדם מכירות, אשר זכה לשימוש נרחב במסע הפרסום של הסרט. ברם, הכינוי הזה צופן בחובו גם כמה מלכודות אכזריות, אם מפרקים אותו לגורמים.

ראשית, מדובר בסרט אימה. ז'אנר שלא רק שנחשב נחות קולנועית (שלא בצדק), אלא אף אפוף הילה של חוסר עניין מצד הקהל המקומי. כי למה שמישהו ירצה לראות סרט אימה במדינה מוכת האימה שלנו? מספיק לצפות במהדורת החדשות היומית. שנית, זהו סרט ישראלי ואלה תמיד טריקיים. קשה לבטוח בהם, למרות תקופה מוצלחת מאוד לקולנוע הכחול-לבן. לבסוף, אסור לשכוח שבסרט ראשון עסקינן. ראשון מסוגו בארץ ולא פחות חשוב – ראשון עבור יוצריו, אהרון קשלס (מבקר קולנוע עד לא מזמן) ונבות פפושדו (תלמידו בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל-אביב). בכורה קולנועית היא לעד משימה קשה, שכן הטעויות הן כמעט בלתי נמנעות. בהתחשב בכל הגורמים הללו, אין שום סיבה שלא לפתוח בפרגונים עצומים ל"כלבת". משום שמעבר להיותו חלוץ סרטי האימה הצברי, מדובר קודם כל באחלה של סרט, מכל סוג שהוא. בסרט שגורם לקולנוע הישראלי להיות גם מגניב סוף-סוף, לא רק חביב פסטיבלים בינלאומיים או שובר שיאי צפייה בעזרת קומדיות מטופשות.

"כלבת" מתרחש ביער מסתורי, אשר אליו מתקבצות מספר דמויות, בצמדים: ארבעה טניסאים שטעו בניווט (רן דנקר, עפר שכטר, אניה בוקשטיין ויעל גרובגלס), שני אחים שנמלטו מביתם (הנרי דוד וליאת הר-לב), יערן ותיק (מנשה נוי) המלווה בחברתו (אפרת בוימולד) ואחר-כך בכלבתו וגם שני שוטרים שחסרים כל אחד כמה וכמה ברגים (דני גבע וליאור אשכנזי). האדם היחיד שמסתובב ביער לבדו (ירון מוטולה), לובש סרבל צבאי ובוחן את מלכודות המוות המוצבות בין עציה של שמורת הטבע, הסגורה למבקרים.

היוצרים בחרו לשמור על חוק שלוש האחדויות של אריסטו – אחדות המקום, הזמן והעלילה. הסרט כולו מתקיים במקום אחד, עניין קריטי ליצירת תחושת פחד הנובעת מן הידיעה שאין מקלט אמיתי, שהעולם מצומצם לכדי עולמו של הסרט. מבחינת זמן, שלל האירועים מתחוללים בתוך פחות מיממה. במקרה של סרטי אימה – ככל שמימד הזמן ריאליסטי יותר, כך המתח הופך לפקטור משמעותי יותר. בכל הקשור לעלילה, מוותרים היוצרים על פלאשבקים או אירועים נוספים המתרחשים במקביל במקום אחר ומנקזים את הדמויות השונות ופלגי העלילה אל ערוץ ראשי אחד – מלחמת ההישרדות ביער. יש שיגידו שהסרט כמעט וחסר עלילה לחלוטין בשל כך, אך זהו מתכון מוצלח לסרט אימה פשוט ויעיל. ניתן לסייג ולומר שהשיקולים הללו הם לא רק אמנותיים, אלא גם תקציביים או הפקתיים. כמו גם ההחלטה לצלם סרט אימה המתרחש ברובו באור יום. אך אין ספק בקשר לתוצאה הסופית והמוצלחת.

באשר להפחדות והבהלות, יש ב"כלבת" הכל מהכל. גם רגעי חרדה שמקפיצים מן המושב וגם קטעי מתח מקפיצי דופק. הוא שואב מסרטי הז'אנר האמריקאיים, פורק את המתח המצטבר באמצעות הומור ולא שוכח להיות בידור קולנועי בראש ובראשונה. ממש כפי שאינו מקמץ על רגעי זוועה והרבה דם מלאכותי. בראבו לעבודת האיפור, מן המפוארות שנראו כאן לאחרונה. אולם, יש בו משהו מאוד ישראלי. קשה לשים את האצבע, שכן מושג הישראליות עצמו חמקמק מאין כמוהו. אבל נדמה שזהו השילוב בין הטיפוסים המוכרים לכל והמולבשים על דמויות סטריאוטיפיות כמו שוטר או יערן, לבין הסיטואציות הקיצוניות בהן נמצאות אותן דמויות. לו היה זה סרט אמריקאי, לא היה שום צורך במשפט נוסח: "מנשה, אתה עושה את הבדיקה כמו שצריך כן?". אך בישראל, הסיכוי שמנשה שלנו יעשה את עבודתו כמו שצריך, אינו גבוה במיוחד. אפילו בעיניי שותפתו לעבודה (ולמיטה). שיא הישראליות של הסרט מצוי במשפט המפתח, הנאמר בסצינה שאחרי הקרדיטים. זהירות, ספויילרים קלים עד בינוניים מכאן ואילך!

באשר לשמירה על החוקים המקודשים של סרטי אימה, ראוי להזכיר שני היבטים. ראשית, נושא הבתולין. כלל ידוע הוא שהבתולים והבתולות של סרטי האימה, הם בעלי הסיכויים הגבוהים לסיים את הסרט עם נשמה באפם. חוק ברזל נוסף הוא – הראו את פניו של הרוצח במהלך הסרט, אבל חישפו את זהותו רק לקראת הסוף. ב"כלבת" ישנו אדם המסתובב ביער בבקיאות רבה, אשר מחלץ את אחת הדמויות מתוך מלכודת, רק כדי לקשור ולחטוף אותה. אבל זוהי תרומתו הכמעט-יחידה, מלבד הקזת דם בודדת והיעלמות ארוכה. שאר הדמויות פשוט "מסתדרות לבד" ומוצאות דרכים יצירתיות למדי למות, לחסל איש את רעהו. לכאורה, לפנינו סרט סלאשר אשר בו הרוצח המיועד לא מספיק לעשות את עבודתו, משום שקורבנותיו משמידים אלה את אלה. מחוכם מאוד, אך זה עוד לא הסוף.

למעשה, דווקא יש רוצח בסרט. הבמאים מראים אותו בהתחלה, בהתאם לחוקים, ואז שולפים את המהלך על שם מיכאל האנקה – הם מצלמים אותו בסוף הסרט תוך הפניית אצבע מאשימה, גם אם מרומזת. הרוצח של "כלבת" הוא היער. זה שהיערן שלו מתרשל במילוי תפקידו. זה שאם תסטו משביליו יקרה לכם משהו רע. זה שמפעיל ללא התרעה מוקשים החבויים בו עשרות שנים. זה שמשבש את הקליטה הסלולרית כדי שקורבנותיו לא יוכלו לתקשר זה עם זו כראוי. היער שמוציא את השגעת, הטרפת והכלבת מכל מי שנכנס אליו, שגורם לאנשים שפויים פשוט לאבד את זה, ברגעים הכי לא מתאימים. "כלבת" מתהדר בצילומים מצויינים של גיבוריו כחיות אבודות, או משחרות לטרף, המתרוצצות ביער מרוחות בדם ובאימה. מתוך ויקיפדיה, הערך "כלבת": "סוג אחד הוא תגובה סוערת המאופיינת בריצה בלתי מבוקרת למרחקים ארוכים, תוקפנות רבה, נגיסה בעצמים שונים ואובדן כושר השיפוט".

יעל גרובגלס, בתפקיד הבייב הבלונדינית, הייתה צריכה להיות גונבת ההצגה הרשמית. כלומר, אילולא הייתה זו ההצגה של עפר שכטר, אשר שב ומוכיח שהוא כישרון ענק. אבל אין כאן ספק מי הדמות הראשית, מי האחראי לרוב המיתות. בפעם הראשונה מאז "מפלצת של בית", ישנו משהו דומם ומקובע לקרקע שרוצח אנשים. כך שבעוד את כרזת הסרט מעטר המשפט "כל אחד צריך בסוף למות", הלקוח מתוך "העמותה לחקר התמותה" של משינה – במקרה של "כלבת", השיר הראשון שקופץ לתודעה הוא דווקא "Just" של רדיוהד.

תגובות

  1. דני הגיב:

    נהנתי מהסרט.

    בעיקר כי מהטריילרים הוא היה נראה כמו עוד סלאשר אמריקאי רק דובר עברית, אבל אני שמח שהתוצאה היא לא כזו כלל וכלל.

    בכלל, בז'אנר שמזמן רוב התוחלת שהוא מספק כבר נהייתה צפויה מדי, סרט אימה שלא מפסיק להפתיע אותי ראוי לתשבוחות.

    ובלי קשר, האזנתי לפסקול של דאפט פאנק ל"טרון המורשת". כמוך אורון, גם אני לא הבנתי על מה ההתלהבות… עד ששמעתי אותו.

    זה מין שילוב כזה בין האנס זימר (במיטבו) והפסקול של "בלייד ראנר".

    שווה להאזין.

    1. אני לא ממש מהמאזינים לפסקולי סרטים בנפרד מן הסרטים… גם הפסקול של המעיין, סוג של מופת מוזיקלי בעיניי (כלומר, באוזניי), לא מתנגן אצלי קבוע בבית בזמן שאני מקפל כביסה.

      שמעתי עוד קטע מהפסקול של "טרון: המורשת", והחלטתי להמתין בסבלנות לסרט כדי לחוות אותם יחד. אני מקווה שדאפט פאנק, מוזיקאים גאונים לדעתי, לא יאכזבו.

      1. רחל זיגלר הגיב:

        lלראות בטלויזיה. לא תצטערו

  2. אביה הגיב:

    החכמתי מהביקורת… אהבתי במיוחד את כיוון המחשבה של היער כרוצח.

השאר תגובה