פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 39: שנת 1994

כמו עם פרויקט זוכי האוסקר שעשיתי לפני יותר זמן ממה שאני מוכן להודות בו, גם עם פרויקט האוסקר הבינלאומי ממש חיכיתי להגיע כבר ל-1994. אלו שנחשפו לטקסטים שלי יודעים שזו שנה מאוד קריטית בחיי, זו שבה באופן לא מודע החלטתי להשקיע את כל הווייתי בקולנוע, וגיליתי את האוסקר שהשתלט על המוח שלי כמו פטריה מ"האחרונים שבנינו". לעניינו, מה שזה אומר הוא שהסיקור מנקודה זו יתחיל להשתנות מעט כי אני כבר יכול לתת מידע מיד ראשונה, אבל יותר מזה, החוויות האישיות שלי יתחילו להתערבב בתוך הסיקורים. כידוע חוויות אישיות לרוב אינן מחזיקות כעובדות, אבל אני מבטיח לעשות את ההפרדה הראויה.
כעת אנחנו בנקודה בה הניינטיז כבר בתנופה מלאה, העשור הזה כבר מגובש מבחינת מוזיקה, אופנה, קולנוע ותרבות פופולרית, והנה אנחנו באחד הטקסים המפורסמים ביותר של ימינו אנו – הקרב (לא באמת היה קרב) בין "ספרות זולה" ל"פורסט גאמפ". באופן כללי, הטקס ה-67 היה אחד מיוצאי הדופן ביותר אי פעם, אבל אנחנו פה להתמקד בחרך הקטן של הקולנוע הבינלאומי, והחדשות הטובות הן שגם הפעם יש חדשות טובות.

על ארבעת המועמדים והזוכה כמובן ארחיב כרגיל בחלק הבא של הפרק, אבל מעניין גם להסתכל על מה שנותר מחוץ לגבולות הקטגוריה, כי כמו תמיד – הנעלם לעיתים מרתק יותר מהגלוי.
בשלב הזה רשימת המדינות שהגישו נציגות לאוסקר הבינלאומי הגיעה ל-46. לכן אוותר על פירוט כל המדינות כי גם ככה זה מידע ריק, ואתמקד באלו החשובות יותר. במקרה של 1994, בהחלט היה אירוע שעדיין מדובר בהקשר של רלוונטיות הקטגוריה הזו מלכתחילה.

קשה לחרוץ האם היה מדובר באסטרטגיה או צירוף מקרים (האופציה הראשונה הגיונית יותר), אבל הבמאי הפולני קזי'שטוף קישלובסקי הוא למיטב זיכרוני ותחקירי הראשון שהוגש לאוסקר פעמיים באותה שנה על שני סרטים שונים.
פולין שלחה את "שלושת הצבעים: לבן" כאשר שווייץ שלחה את "שלושת הצבעים: אדום" (צרפת הגישה באותה שנה את זוכה הסזאר "קני הסוף הפראיים" של אנדריי טאשן, במקום את אחד מסרטי "שלושת הצבעים" או את "המלכה מרגו" שקיבל מועמדות לפרס עיצוב התלבושות). ובזמן שלאקדמיה לא הייתה בעיה עם הנציגות הפולנית, הסרט הפחות מוערך מהטרילוגיה, היא החליטה לפסול את "אדום" מכיוון שלפי התקנון הוא לא מספיק שוויצרי. הטוויסט האמיתי הגיע לאחר מכן, בשלב הכרזת המועמדויות, בחסות מפיץ הסרט. הארווי וויינשטין של "מיראמקס", הלוחש לאוסקרים (והאנס), השתמש בפסילה הזו כדי למנף את הסרט ולהכניס אותו דרך השער הראשי – "שלושת הצבעים: אדום" השתלב בשלוש קטגוריות כלליות ומרכזיות למדי: הצילום, התסריט המקורי והבימוי. את כולן הפסיד.
כנראה שאם ההגשה הייתה הפוכה, כלומר פולין הייתה לוקחת את "אדום", הוא כנראה היה מועמד. אני לא בטוח אם הוא היה זוכה, אבל לפחות הרבה זעם על האקדמיה היה נמנע.

עוד ברשימת הסרטים שהוגשו אך לא זכו למועמדות היו "אנשי האורז", סרטו העלילתי הראשון של ריתי פאן שייצג את קמבודיה בפעם הראשונה בתולדותיה (19 שנה לאחר מכן פאן יביא את קמבודיה לאוסקר עם "התמונה החסרה"); הודו הגישה את "מלכת השודדים" של שקאר קאפור, הבמאי שארבע שנים מנקודת הזמן הזו יביים את המועמד לפרס הסרט הטוב ביותר "אליזבת"; אירן הגישה את "מבעד עצי הזית" של קיארוסטמי; יפן הגישה את סרט האנימציה "מלחמת הדביבונים"; הולנד שלחה את "06" של תיאו ואן חוך, בדיוק עשור לפני שנרצח על ידי איסלמיסט מחוץ לביתו; האקדמיה טובת הלב חסכה ממני עוד סרט של זוכה העבר הספרדי חוזה לואיס גארסי ("להתחיל בשנית"), הפעם בזכות "שיר עריסה"; וישראל שלחה לאוסקר את "שחור" המצוין, שאמנם לא היה לו סיכוי מול השמות הגדולים שאכלסו את החמישייה, אבל היה ראוי להיות חלק ממנה.

בלגיה – "פרינלי"

המועמדים

בלגיה – "פרינלי" (Farinelli: Il Castrato)

הקונספט הזה של לפחות דרמת תלבושות תקופתית מרהיבה אחת בשנה המשיך ב-1994 עם נציג בלגיה, שבהפקתו השתתפו גם איטליה וצרפת. זהו סרטו של ג'ראר קרוביו, ששמו כבר הוזכר במהלך הפרויקט הזה עם מועמדותו הבלגית ב-1988, "המורה למוזיקה", גם היא עסקה בעולם השירה והאומנות של המאות הקודמות.
"פרינלי" הוא עיבוד משוחרר למדי לסיפורו האמיתי של הזמר האיטלקי קרלו מריה ברושי (סטפאנו דיוניסי), שבצעירותו קולו היה כל כך מלאכי, שהוא, כמו אחרים, סורס בקטנותו על מנת לשמר את כישרונו. שזו זוועה בפני עצמה. ברושי מאמץ את שם הבמה פרינלי, והופך להיות כוכב ענק בעולם המוזיקה, כזה שנשים מתעלפות בנוכחותו, אבל כמובן שהתהילה משבשת את חייו. הסרט מתרכז בשתיים ממערכות היחסים המשמעותיות של פרינלי, זו עם אחיו הגדול ריקארדו (אנריקו לו ורסו, שבאותה שנה גם כיכב בנציג האיטלקי "לאמריקה") הנוצר סוד אפל מילדותם, והמלחין הגרמני-בריטי הנדל (יארואן קראבה ההולנדי, שיופיע בזוכה הבינלאומי של השנה הבאה, וכבר אז עבר אל הקולנוע האמריקאי עם הופעות ב"נסיך הגאות והשפל" ו"אהובתי הנצחית"). עוד בקאסט אפשר למצוא גרסה צעירה של אלזה זילברשטיין הצרפתיה ("לאהוב אותך מאז", "עניין של מזל").

"פרינלי" הוקרן בפסטיבל קארלובי וארי, זכה בפרס גלובוס הזהב והיה ברשימת הזרים המצטיינים של השנה מטעם ה-NBR.

טייוואן – "אוכל שתייה גבר אישה" (Eat Drink Man Woman)

שנתיים בודדות אחרי שבמאי מזרח-אסייתי אחר הצליח להיות מועמד שנתיים ברציפות (ז'אנג יימו, "ז'ו דו" ו"סיפור חיים"), הצליח גם אנג לי לבצע את אותו מהלך מרשים. שנה אחרי הצלחת "מסיבת נישואים" זוכה דב הזהב, הוא הביא את מולדתו בפעם השנייה לאוסקר עם דרמה קומית משפחתית חדשה, שהפעם צולמה כולה בטאייפי. בשלב הזה אנג לי כבר חתם על בימוי "על תבונה ורגישות" שיסחף את העולם ב-1995, אז שמו הדהד ברחבי הוליווד.
סרטו השלישי של לי עוסק באלמן לו שלוש בנות בוגרות שעדיין חיות בביתו, ואת כל חייו מקדיש לאוכל ובישול. כאשר הוא לא עובד במסעדה היוקרתית בה הוא משמש כשף, הוא לא מפסיק לבשל ארוחות לבנותיו ולילדה קטנה אותה הוא מאמץ כסב. קל להבין גם שדרך הבישול הוא מבטא דברים אותם לעולם לא יוכל להגיד במילים. במקביל, כל אחת מהבנות עוברת דברים משלה, האחת היא מורה ששואפת לאהבה משלה ומתחילה להשתכנע שהמורה החדש לספורט מאוהב בה; השנייה גרושה שמנסה לנהל חיי קריירה תובעניים; והשלישית היא תלמידה שאהבה חדשה תשנה את מסלול חייה.
האמת היא שאם לא הייתי יודע שאנג לי כבר סגר את "על תבונה ורגישות", הייתי מהמר שהוא עשה את הסרט הזה כדי להוכיח שהוא הבן האדם המושלם לעבד לקולנוע ספר של ג'יין אוסטן.

"אוכל שתייה גבר אישה", סרט הפורנו-אוכל השני שאנחנו נתקלים בו בפרויקט אחרי הזוכה "החגיגה של באבט", היה לאחד המדוברים בסצנה הבינלאומית של 1994. במקביל להצלחה הקופתית והביקורתית שלו, הוא הוקרן במסגרת שבועיים של במאים בפסטיבל קאן, היה מועמד לגלובוס הזהב, זכה ב-NBR, וצבר שש מועמדויות לפרסי הקולנוע העצמאי כולל לסרט הטוב ביותר (הפסיד ל"ספרות זולה").

מקדוניה – "לפני הגשם" (Before the Rain)

עניינים טכניים קודם: מקדוניה זכתה לעצמאות ב-1991, וזו הייתה הגשתה הראשונה לאוסקר. עם זאת, הכאוס של מזרח אירופה באותן שנים הצריך מספר הבהרות כדי להתמודד עם המצב. וכך נאלץ מגיש הפרס בטקס ה-66 ג'רמי איירונס להקדיש כמה שניות לעובדה שהמדינה שהגישה את המועמד "לפני הגשם" קוראת לעצמה מקדוניה, אבל היא בעצם "הרפובליקה של מקדוניה" בזמן שהאו"ם מתייחס אליה כ"הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר מקדוניה". כנראה הרבה מכתבים מהרבה שגרירויות נשלחו למארגני הטקס.

"לפני הגשם", שבהפקתו היו מעורבות גם בריטניה וצרפת, הגיע לאוסקר אחרי שהוקרן בפסטיבל ונציה, שם בחר חבר השופטים שכלל את דיויד לינץ', אוליבייה אסייאס, נגיסה אושימה ואומה תורמן, להעניק לו את פרס אריה הזהב (בתיקו עם "תחי האהבה" של צאי מינג-לינג). מה שמצחיק הוא שבאותה שנה בדיוק חבר שופטים אחר בהנהגתו של במאי אמריקאי – קלינט איסטווד בפסטיבל קאן – בחר גם הוא להעניק את הפרס הגדול לסרט שבו שלושה סיפורים על גורל ואלימות בלתי נשלטת מסופרים בכרונולוגיה משובשת ("ספרות זולה" כמובן). בדף הוויקיפדיה כתוב שההשראה לבחירה בשיבוש כרונולוגי הייתה ממועמד העבר "שלושה" (יוגוסלביה 1966), אבל מה שלי מעט מוזר בהכרזה הזו היא שבזמן שסרטו של אלכסנדר פטרוביץ' אכן מחולק לשלושה סיפורים, הוא בהחלט מתנהל באופן כרונולוגי.

שלושת החלקים של "לפני הגשם" (מילים, פנים, מראות) משתלבים זה בזה באופן שנבין סופית רק בדקות האחרונות. הוא נפתח במקדוניה של ימינו אנו, כאשר נזיר צעיר שגזר על עצמו שבועת שתיקה מגלה שלמנזר הסתננה צעירה המואשמת ברצח של אלבני, ולכן דמה מותר. הנזיר מחליט להסיר את שבועתו ולהימלט עם הצעירה אל לונדון, שם יש לו משפחה שתוכל לתת להם מחסה. החלק השני הוא כולו בלונדון (מה שגרם לי לתהות באילו אחוזים בודדים הצליח הסרט להתחמק מתקנון השפה של האוסקר), ומתרכז באישה בריטית שעוסקת במלחמות הבלקן ונמצאת בתהליכי גירושים, המנסה למנוע מאהובה המהגר לעזוב אותה ולחזור אל נופי ילדותו שם יתעמת עם הדברים שהשאיר מאחור. החלק השלישי עוסק באותו גבר אלבני ושובו אל הכפר בו גדל, רואה איך האלימות והשנאה הרסו בו כל חלקה טובה.

זהו סרט הביכורים של מילצ'ו מנצ'בסקי, מקדוני שעבר לארה"ב, ומעבר לקאסט המקומי כלל גם חיזוק בריטי מרשים של קטרין קרתלידג' המוכרת מסרטי מייק לי (שנה אחרי השתתפותה ב"עירום") ופילידה לו, שממש אפשר לראות איך היא דומה לבתה אמה תומפסון. "לפני הגשם" היה הסרט הבלקני הראשון שמועמד לאוסקר מאז "מסע העסקים של אבא" היוגוסלבי ב-1985.

מקדוניה – "לפני הגשם"

קובה – "תותים ושוקולד" (Fresa y Chocolate / Strawberry and Chocolate)

את כניסתה הראשונה – והיחידה נכון ל-2025 – עשתה קובה עם דרמה שהמשיכה קו מאוד מפתיע שהחל שנה לפני כן: הנוכחות של הקולנוע הלהטב"קי. כזכור, 1993 הייתה שנה מאוד יוצאת דופן בהקשר הזה של הקטגוריה הבינלאומית, כאשר שני סרטים ממנה עסקו באופן בלעדי בדמות על הקשת הגאה ("מסיבת נישואים", "שלום לפילגש") ובסרט נוסף הייתה דמות משנה לסבית ("הפיתוי היפה ביותר של חיי", שאף זכה). והנה, שוב סרט שגיבורו הוא גיי מגיע לקטגוריה הזו, בזמן שהאוסקר הכללי נמצא במקום סטרייטי לחלוטין. נכון, אמנם 1994 רשמה זכייה היסטורית בפרס התלבושות עם "הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר" האוסטרלי ומועמדות התסריט של "יצורים שמיימיים" הניו זילנדי, אבל הקולנוע הקווירי האמריקאי נותר הרחק מהחגיגה. כלומר, אלא אם אתם מחשיבים את המועמד לשני אוסקרים "ראיון עם ערפד", אבל זה ויכוח אחר.

"תותים ושוקולד" נמצא איפשהו על פינת עמוס גוטמן-"נשיקת אשת העכביש". הוא מתרחש בהוואנה של 1979, שם, במהלך שלטונו של קאסטרו, נפגשים דויד, סטודנט צעיר שממש לאחרונה ננטש על ידי אהובתו לטובת חתן מבוסס כלכלית, ודייגו המבוגר ממנו בכמה שנים, אמן גיי מחוץ לארון ופעיל פוליטי. מערכת היחסים שלהם עוברת תפניות רבות כאשר דויד למעשה משתמש בדייגו על מנת להפלילו כמתנגד משטר. כאשר לתמונה נכנסת חברתו הטובה ושכנתו של דייגו, ננסי, הדינמיקה הופכת למורכבת יותר. המצב הפוליטי מבהיר לדייגו שאין לו עתיד במדינה הזו בזמן שדויד מגלה את העולם שבהתחלה היה לו זר ומרתיע, אבל למעשה פוקח את עיניו למורכבויות של החיים והאהבה.

התסריט שכתב סנל פז מבוסס על סיפור קצר שלו ("הזאב, היער והאדם החדש"), ואותו ביימו צמד הבמאים תומס גוטיירז אליה וחואן קרלוס טאביו. בכורתו של "תותים ושוקולד" הייתה בפסטיבל ברלין של 1993, שם התמודדו מולו בתחרות הרשמית סרטים כמו "ללא פחד" של פיטר וויר, "ליידיבירד ליידיבירד" (זוכה פרס השחקנית), "פילדלפיה" (זוכה פרס השחקן) אגב מהפכות להט"ביות, "שלושת הצבעים: לבן" (זוכה פרס הבימוי) ו"בשם האב" (זוכה אריה הזהב). "תותים ושוקולד" יצא עם פרס חבר השופטים ופרס הקהל של תחרות טדי לקולנוע גאה.

הזוכה

רוסיה – "שמש בוגדנית" (Burnt by the Sun)

אחרי פירוקה של ברית המועצות, רוסיה התקבלה לשורות האוסקר עם זוכה אריה הזהב "אורגה – מקום לאוהבים" ב-1992, סרטו של ניקיטה מיכאלקוב. ב-1993 לא שלחה נציגות מטעמה לאוסקר, אבל ב-1994 מיכאלקוב שוב נקרא לאוסקר, הפעם עם זוכה הגראנד פרי של קאן "שמש בוגדנית". זה הסתיים בניצחון, הפעם האחרונה שרוסיה לקחה אוסקר. על פניו אני אמור לכתוב פה את הדיסקליימר הרגיל "נכון ל-2025", אבל אני אהמר בזהירות שיעברו עוד שנים רבות – אם בכלל – בה רוסיה תגיש נציגות לאוסקר ותקבל תמיכה של הקהילה הבינלאומית. מצד שני, העולם הזה מופרך מספיק בשביל שזה יתרחש מוקדם מהצפוי.

התמורות ביחס אל רוסיה מגולמות היטב במי שהביא לה את האוסקר האחרון. בשנת הזכייה על "שמש בוגדנית" ניקיטה מיכאלקוב היה בן 49, אחרי קריירה של עשרים שנה ובדרכו להיות אחד היוצרים הבינלאומיים המוערכים ביותר. השנים לאחר "שמש בוגדנית" הגדילו את מעמדו של מיכאלקוב. הוא היה אורח רצוי בפסטיבלי העולם, סרטיו היו להצלחות והוא אפילו חזר לאוסקר ב-2007 עם המועמד "12". משם הדברים השתנו כאשר מיכאלקוב הפך לתומך נלהב של ולדימיר פוטין, קיבל מעמד של קומיסר בתעשיית הקולנוע הרוסית, והיה מאוד קולני לגבי זכותה של רוסיה לתקוף את אוקראינה. הוא מהרעים עכשיו, והשאלה היא האם היה אפשר לראות זאת עוד בסרטיו המהוללים והנחגגים. "שמש בוגדנית" בהחלט כזה שמעלה כל מיני שאלות לגבי נקודת המבט של מיכאלקוב.

יש הרבה מה לומר על הסרט הזה, עליהם ארחיב בחלק הבא והמסכם של הפרק, אז כרגע נסתכל רק על התמונה הגדולה: את "שמש בוגדנית", כתב מיכאלקוב יחד עם רוסטאם איברגימבקוב, ובו הוא מככב בתפקיד הראשי (הראשון שמשתתף בזוכה אותו הוא ביים מאז טריפו ב-1973).
הסרט מתרחש על פני יום אחד ב-1936, תקופת הטיהור של ממשלת סטאלין. סרגיי פטרוביץ' קוטוב (מיכאלקוב בעצמו, במראה זהה לחלוטין לפטריארך משופם בעל עבר צבאי בסרט אחר מאותה שנה, אנתוני הופקינס ב"רוחות של תשוקה"), הוא לוחם מעוטר ומוערך של הצבא האדום, שנמצא בחופשה בבית קיץ של משפחת אשתו מארוסיה, על שפת הנהר כאילו יצא ממחזה של צ'כוב. אל המקום מגיע בהפתעה חבר ילדות של מארוסיה וכנראה אהבת נעוריה, דימיטרי ארסנטייב. מעבר לשינוי הדינמיקה שמביאה נוכחותו, ברור שיש פה אג'נדה נוספת שתתגלה בהמשך, כזו שמערבת נקמה וסגירת חשבונות המתרחשת בזמן שעל אף אור השמש הזהוב שנח על המקום, אפלה גדולה מקיפה את רוסיה.
ההצלחה של הסרט החזירה את מיכאלקוב פעמיים לעולם של "שמש בוגדנית" עם שני סרטי המשך, אבל אף אחד מהם לא זכה להתלהבות רבה והם נשכחו במרוצת השנים.

רוסיה – "שמש בוגדנית"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

כדי לפוגג את הערפל ולהניח את היסודות, אגיד כבר עכשיו שהקטגוריה של 1994 הייתה מעולה. אולי הטובה ביותר מאז 1975. אמנם לא כל חמשת הסרטים באותה רמת תהודה, אבל אין פה משגה אחד או נפילה משמעותית. באופן כללי הטקס ה-66 היה נהדר גם בתחום הכללי עם חמישה מועמדים נהדרים לפרס הסרט ("ספרות זולה", "פורסט גאמפ", "חומות של תקווה", "ארבע חתונות ולוויה אחת", "חידון האשליות"), וזו הבינלאומית ממש לא נפלה ממנה.

אם למצוא נקודה רכה בחמישייה, זו כנראה נציג בלגיה "פרינלי". הוא חד משמעית סרט משובח, אבל גם כזה שמרגיש קצת שבלוני או לפחות מהסוג שראינו המון בקטגוריה הזו או באופן כללי ("קאמיל קלודל", "סירנו דה ברז'ראק", "המורה למוזיקה", "קולונל רדל"). מבחינה קולנועית הוא מאוד שגרתי, גם אם אי אפשר לבוא בטענות לשום אלמנט ממנו – מהבימוי, דרך הצילום, העיצוב, המשחק ובעיקר הסאונד. הכול בסרט הזה מקבל ציון מאוד גבוה, פשוט לצופים ותיקים ומיודעים, זה עוד מאותו הדבר.
האלמנט שכן קצת מבליט אותו מהשאר הוא שזה סרט מאוד חרמן ביחס לקולנוע שאומץ על ידי המיינסטרים באותה תקופה. הוא בהחלט לא "אמדאוס" – למרות שנראה שהיה רוצה – אבל בעולם סרטי התלבושות כן יש בו איזושהי אנרגיה שהופכת אותו לצפייה מרשימה למדי.
על פניו יש איזשהו קייס להניח ש"פרינלי" היה המקום השני, אבל אני לא מאוד בטוח לגבי זה בעיקר בגלל שהסוג הזה של קולנוע – דרמות התלבושות התקופתיות – מופיע כמועמד לא מעט אבל בקושי זוכה. להוציא את "הודו סין" הצרפתי ב-1992 (שזכה בעיקר בגלל חוסר תחרות, כך נראה) צריך ללכת עד "מלחמה ושלום" ב-1968 כדי למצוא משהו בסגנון, וגם זה בקושי.

מעניין מאוד גם מה היה אחוז ההצבעות של "אוכל שתייה גבר אישה". המניות העולות של אנג לי בהוליווד בוודאי עזרו, והסרט הזה בהחלט התקבל נהדר, אבל קשה מאוד למצוא דרמות משפחתיות קטנות ומודרניות שסחפו את המצביעים – במיוחד בתקופה שגם באוסקר הכללי הז'אנר הזה נעלם (מפנה אתכם לטקסט שלי על "נסיך הגאות והשפל" בהקשר הזה). בנוסף, הנציג הטייוואני חסר קונטקסט פוליטי שהיה מאוד משמעותי לזוכים הבינלאומיים. יחד עם הטון היחסית קליל שלו, הוא כנראה היה בעמדת נחיתות יחסית, שלא נדבר על זה שעוד נכונות לנו איזה שש שנים עד זוכה ראשון ממזרח-אסיה.
"אוכל שתייה גבר אישה" מתמקם במקום הרביעי שלי, אבל בשנה כל כך טובה זה אומר הרבה. בעיני הוא קצת ארוך מדי, לפעמים הולך לתפניות עלילתיות של אופרת סבון, והשפה הקולנועית שלו פשוטה יחסית, אבל הוא ממש מקסים וברגעים בהם הוא פוגע זו הצלחה גדולה.
אבל האמת היא שהסיבה שזה המועמד שהיה לי הכי קשה לצפות בו לא קשורה אליו, אלא בעיה אישית שלי: אין שום תת-ז'אנר שאני שונא יותר מפורנו-אוכל. העיסוק בגופות של בעלי חיים (והמחשבה כמה מהם נזרקו לפח בין הטייקים), התקריבים והסאונד של אנשים דוחפים אוכל לפה ולועסים אותו, זה החומר של הסיוטים שלי. ברמה שהייתי פה ושם צריך להקפיץ כמה שניות קדימה כשעוד דג אומלל חוטף מקלות לתוך הלוע שלו או אנשים נושפים פנימה לגרון של אווז חסר מזל. פשוט לא משהו שאני רוצה לראות, אבל מי שכן שיהיה לו לבריאות.

הנציג הנוסף עם אוכל בשם שלו הוא "תותים ושוקולד" אבל הוא לוקח לכיוון אחר בהחלט. הזכרתי את עמוס גוטמן ו"נשיקת אשת העכביש" בהקשר שלו, אבל החדשות המשמחות שהוא פחות עגום מהם, ובכל פעם (או לפחות ברוב הפעמים) כשהוא יכול ללכת לכיוון נראטיבי מוכר ומדכדך, הוא בוחר ההפך.
אם ללכת על מחמאה מכיוון שלילי, זה מסוג הסרטים שמבהירים לי למה קשה לי להתחבר לקולנוע של אלמודובר. בגלל גלריית הדמויות והשפה הספרדית, "תותים ושוקולד" יכול בקלות להיות חומר של האוטר הספרדי המהולל, אבל בזמן שאלמודובר זולג כמעט תמיד לעיצוב מוגזם, אקסצנטריות מעושה ונטייה לפארסה, סרטם של אליה וטאביו נשאר מקורקע ומובל על ידי כנות. על אף עוצמת הרגשות שיכלה לגרום לסרט לגלוש מהשוליים, הוא מחזיק את עצמו, מעדיף מציאות על פני אקסטרוואגנזה, ובעיני זה עובד נפלא. אמנם יש משהו קצת ארכאי בייצוג הדמויות שלו, אבל זה די נסלח בסרט מדרום אמריקה שנעשה בשנות התשעים ומדבר על שנות השבעים. כך או כך, זה ממש נס שסרט כזה נכנס לחמישייה, גם אם כנראה שהתמה הגאה שלו השאירה לו רק שאריות של הצבעות.

מהצד השני של העולם, שני הסרטים על מזרח אירופה בזמנים קשים כנראה התמודדו קרוב מאוד על הזכייה, אם כי היתרון תמיד היה אצל הרוסים כפי הנראה.
"לפני הגשם" הוא סרט שמספק מעט מאוד נחמה. ברור לחלוטין שהוא מתקדם לגורל אכזר במיוחד, אבל הוא עדיין נמנע מלהיות פורנו-סבל. אולי זה הקולנוע המרהיב שלו, על הנופים המדהימים של הבלקן, והאווירה המכושפת שהוא יוצר שמקלים על האווירה ומושכים פנימה אל תוך הסיפור. לא לגמרי יכול לבודד מה עובד בסרט הזה, אבל הוא אחד המרשימים והחזקים שראיתי בפרויקט, ואם נזכרים שמדובר בסרט ביכורים זו בכלל תדהמה. פה גם צריך לשבח את מלאכת המשחק של כל הקאסט, בליהוק מרשים, שגורם לסרט להרגיש אמין וריאליסטי על אף ההתפייטות הקולנועית שלו. "לפני הגשם" הוא אמנם "סרט של מסר" או "סרט חשוב" על תוצאותיהם של שנאה ופחד, כזה שמגיע מאג'נדה שלעיתים משתלטת על התסריט והופכת אותו לילדותי או לפחות חסר עומק או לפחות צפוי למדי, אבל יש בו נפח אדיר ואפקט רגשי שאני מצאתי די מטלטל.

טיוואן – "אוכל שתייה גבר אישה"

אם הייתי צריך לנחש, הייתי שם את "לפני הגשם" במקום השני, אבל זה כנראה מקום שני רחוק. גם אם אין לכך אינדקציות מובהקות כמו בשנים אחרות, נראה לי שהאוסקר היה של רוסיה מההתחלה.
זה בטח לא משהו להסתמך עליו, אבל בזמן כל חמשת מועמדי הסרט הבינלאומי של 1994 הופצו בארץ, אף אחד מהם לא התקרב להיות אירוע כמו "שמש בוגדנית". כולם דיברו עליו, ואני אפילו זוכר שבסוף השנה באיזה משדר טלוויזיוני לסיכום 1994 (או 1995, אל תתפסו אותי במילה) שאלו את שרת התקשורת שולמית אלוני מה סרט השנה שלה, והיא ענתה "שמש בוגדנית" (זוכרים כששרים אשכרה צרכו תרבות ולא שיקרו כמו מטומטמים משפטים מביכים כששאלו אותם על זה?).
אם מה שאני זוכר מישראל הוא איזשהו רמז למה שקרה בעולם הגדול, הזכייה של "שמש בוגדנית" הייתה אחת הצפויות בטקס שבאופן כללי היה צפוי למדי מתחילתו ועד סופו.

אם מפשיטים אותו למסגרת עלילתית באופן פשטני, יש הרבה מן המשותף בין שני הזוכים הרצופים של 93-94, "הפיתוי היפה ביותר של חיי" ו"שמש בוגדנית" – שניהם סרטים שמתרחשים במדינה אירופאית בתקופה קשה שלה (לפני, אחרי או בין מלחמות), ושניהם מתרחשים במקום מבודד וקסום למראה שם דמות זרה מערערת את חייה של משפחה המנותקת מאירועי השעה. מצד שני, זה די מצחיק לעשות את ההשוואה הזו מכיוון שבזמן שהזוכה הספרדי הוא אחד הזניחים בתולדות הקטגוריה, הזוכה הרוסי הוא אחת מיצירות המופת הגדולות ביותר שלה. למעשה, נכון לנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים בפרויקט, הוא כנראה בעשרת הגדולים של כל הזמנים. ואיזה משמח זה שכבר שנתיים ברצף האקדמיה נעצה בתחרות שלה מאסטרפיס קולנועי מוחלט מקצה לקצה, ב-1993 עם "שלום לפילגש" וכעת עם "שמש בוגדנית". עוד יותר משמח שהפעם הסרט הטוב ביותר גם זכה.

"שמש בוגדנית" הוא לכל הפחות בית ספר לקולנוע, על כל האספקטים שלו. התסריט פשוט מדהים, בניית הדמויות שלו נוגעת במושלם, ואם כבר שלמות, בהצלחה למצוא הרבה סרטים שמעוצבים ומצולמים באופן יותר מרשים ומרהיב ממנו. הכול בסרט הארוך הזה מדויק עד למילימטר, ואין שם שוט אחד שלא גרם לי לרצות להקפיא את המסך. זה סרט שלוקח את הזמן שלו, הוא חושף את טבעה האמיתי של העלילה מעל לשעה פנימה, אבל כל דקה ממנו מדביקה למסך. אני חייב שוב להתייחס לצילום הבלתי נתפס של וילן קאליוטה והמסגור של הפריימים, משתמש באור השמש והחללים שיכולים לספר את הסיפור אפילו בלי מילה אחת. זה בכלל משונה איך מצאתי את סרטו הקודם של מיאכלקוב, "אורגה – מקום לאוהבים" מבולבל, עמוס ולא קוהרנטי, ופה, בסך הכול שנתיים לאחר מכן, הכול חד ומכוון כמו של מאסטר אמיתי.

התסריט עצמו משווה ומעלה את המראה החזותי של הסרט. כבר מהסיקוונס שמציג לנו את קוטוב – אחת מחשיפת הדמויות הטובה ביותר בתולדות הקולנוע. איש שיכול לעצור לבדו מטוסי קרב, אבל לא מזהה את הסכנה שמסתננת אל תוך ביתו מהדלת הראשית. הדינמיקה לאורך כל הסרט מוצגת לנו כמעט אך ורק בסאבטקסט, מבקבוק זכוכית שבור שנמצא על שפת הנחל ועד למשאית אבודה שמנסה להגיע למקום שכנראה איננו קיים. אפשר לכתוב סמינריון על כל סצנה וסצנה בסרט, לפרק אותו ברמת הכתיבה והצילום, כאשר כל אלמנט ממנו יציף אלמנטים שונים של פליאה.
הליהוק גם הוא אלמנט מנצח פה, מגלריית דמויות המשנה שכל אחד מהם מיוחד ואיש מהם לא מרגיש גנרי, כמו יצאו מציורים קלאסיים של גדולי האומנים, וההתנגשות בין שני הגברים אותם מגלמים ניקיטה מיכאלקוב ואולג משניקוב (שלמרבה השמחה עוד נתקל בו בהמשך הפרויקט, ממש בפרקים הקרובים).
הם מייצגים גבריות שונה בתכלית זו מזו, אבל לשניהם יש כזה כוח משיכה על המסך שהם בעצמם מרגישים כמו השמש. יחד עם בתו הפעוטה גם בחיים של מיכאלקוב, נאדיצה מיכאלקובה, שאי אפשר לחשוב על הסרט בלעדיה, הליהוק הוא חלק כל כך אורגני מהסרט שזה כאילו גורלי. מיכאלקובה בעצמה הפכה לקמע של הסרט, ולא רק שמעטרת את הפוסטר, אלא שמיכאלקוב הביא אותה לאוסקר ועמד איתה על הבמה. נאדיצה, באותן קוקיות שיער מהסרט, עמדה בדממה לצד אביה וזכתה לקלוז אפ בכל פעם שהנאום הארוך והמשמים שלו איבד את הקהל. בסופו של דבר הציג אותה מיכאלקוב ואמר "זוהי בתי שמשחקת בסרט, וזו הפעם הראשונה שלא הייתה לי בעיות עם השחקנים", נאדיצה חייכה, ואז הוא תפס אותה באותו האופן בה קוטוב לוקח את נאדיה מהחוף אל הבית, כאילו גורם לסרט המדהים הזה לבקוע מהמסך ולהפוך לפיסת חיים אמיתית.

אני יכול להמשיך ולדבר על הסרט המושלם הזה, סצנה אחרי סצנה, אבל גם צריך להגיד משהו על המוסריות שלו, כי יש פה איזה כתם. גיבור הסרט, החבר קוטוב, הוא הדמות שאיתה אנחנו מזדהים ולגורלה אנחנו חרדים. מה שמדי פעם מעיב על רמת ההזדהות שלנו הוא שקוטוב חבר קרוב של סטאלין, וללא ספק חלק משמעותי מפשעי המלחמה המחרידים שבוצעו ברוסיה אז. קוטוב אולי אבא טוב ובן זוג אוהב, אבל הוא גם רוצח ופושע. "שמש בוגדנית" היה יכול להרוויח קצת יותר אם היה מישיר מבט אל הקוטביות הזו.

בפרק הבא חוזרת לאוסקר מדינה שלא דיברנו עליה כבר 35 פרקים, אבל יותר מהכול – היסטוריה אמיתית מתרחשת כאשר מוכרז הזוכה.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-1994:
צרפת – 28 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 24 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 15 (מתוכן 2 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 11 (מתוכן 4 זכיות)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 10 (מתוכן זכייה אחת)
שוודיה – 10 (מתוכן 3 זכיות)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
בלגיה – 4
יוון – 4
מקסיקו – 4
ארגנטינה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
הולנד – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אלג'יר – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הודו – 2
הונג קונג – 2
טייוואן – 2
נורבגיה – 2
קנדה – 2
איסלנד – 1
אוסטריה – 1
בריטניה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
סין – 1
פורטו ריקו – 1
קובה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989
1990, 1991, 1992, 1993