• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"החפרפרת", סקירה

18 בנובמבר 2011 מאת אורון שמיר

חכו רגע לפני שאתם אומרים את זה. השהו מעט את המנגנון האוטומטי שגורם בכל פעם מחדש ליצירה מכל סוג שהוא, להישפט במונחים של "המלך הוא עירום". כולנו מכירים את הריטואל – סרט כלשהו מגיע ארצה עמוס שבחים. הציפיות מאמירות בהתאם. יומיים אחרי הקרנות הבכורה המשפט הכי משומש יתר על המידה בשפה העברית, אולי שני רק ל"יהיה בסדר", כבר מציף את אוקיינוס המידע ואת זירות הטוקבקים. וכאשר מגיע סרט שכל-כך מתחנן בפני הצופה שלו שימתין קטנה, שיקשיב היטב כי אולי קורה פה משהו – האירוניה הופכת לבלתי נסבלת. “החפרפרת" הוא סרט כזה.

זהו סרט הדורש את מירב תשומת הלב ואת כל מלאי הריכוז של הצופה לאורך 127 דק' עמוסות מידע וחסרות שיאים. משווקים אותו בתור מותחן ריגול איכותי, אבל אל תצפו למצוא בו מרדפים. היריות הבודדות שנורות בו יעירו את אלה שנרדמו נוכח קילוחים עדינים של עלילה ואינספור פרצופים מאופקים. הדבר הכי קרוב שיש בו לסצינת אקשן, הוא קלוז-אפ על מכשיר קידוד עצבני שעוד שניה יפלוט איזו הודעה מוצפנת והרת-גורל. כל זאת לא נכתב בגנותו של הסרט. בדיוק להיפך. "החפרפרת" הוא חתיכת יצירת מופת מפעימה ומדהימה. מפגן עוצמה של קולנוע בשיא פסגת תפארתו וגדולתו. הבעיה היא שקצת קשה לקלוט את זה כשמסביבך כולם נוחרים ולאף אחד על המסך לא קוראים ג'יימס בונד או ג'ייסון בורן. ועוד יותר קשה לספוג את ההיצע האמנותי הזה, כאשר הסרט האמיתי מתרחש בכלל מתחת לפני השטח. אבל נתחיל עם הסרט שמתחולל על המסך, הסרט הפחות חשוב.

גארי אולדמן בתור ג'ורג' סמיילי, בחדר בו הכל קורה. כלומר, לא קורה שום דבר.

ג'ורג' סמיילי (גארי אולדמן, אוסקר ומיד) הוא רב-מרגלים בריטי אשר הקדיש את חייו לשירות הביון של הוד מלכותה, ה-MI6. הוא מוזעק מפרישה על-ידי המשרד לביטחון פנים, משום שיש חשש סביר כי אל לב ליבו של הארגון החשאי ביותר בבריטניה, הסתננה חפרפרת רוסית. אנו מצויים בשנות השבעים, ימי שיאה של המלחמה הקרה והתמוטטות פנימית של ראשות הריגול של הממלכה המאוחדת מונחת על הכף. סמיילי סוקר בפנינו בחקירתו את האירוע הבודד שהחל תגובת שרשרת במימדי קטסטרופה – הברוך בבודפשט, בו נהרג סוכן בריטי בשם ג'ים פרידו (מארק סטרונג). מי שלקח זאת הכי קשה הוא חברו הקרוב ביל היידון (קולין פירת'), בכיר בארגון. אבל כל חמשת הגדולים של ה-MI6 – ביניהם סמיילי, היידון ועוד שלושה שעל טיבם יעמוד הסרט בהמשך (טובי ג'ונס, קיירן הינדס ודייויד דנקיק) – כולם חטפו על הראש מקונטרול (ג'ון הארט), הבוס הגדול. בעזרת עמית צעיר (בנדיקט קאמברבץ') ונשק סודי בדמות מרגל בריטי שספק ערק לצד הסובייטי (טום הארדי), יפסע גיבורנו במשעול שיוביל אותו אל חשיפת אותו בוגד, אותה חפרפרת המעבירה מידע מסווג לכוחות הביון של רוסיה. וזו לא החשיפה המרתקת באמת.

ברידג'ט אוקונור ופיטר סטרון (“Mrs. Ratcliffe's Revolution ”) הם האחראים לתסריט הפתלתל, עיבוד לספרו של אמן המתח ג'ון לה קארה. על הבימוי הופקד תומס אלפרדסון, השבדי שחתום על סרט מופלא ושמו "הכניסו את האדם הנכון", מעין שילוב של דרמת נעורים וסרט ערפדים. אלפרדסון הוא בחירה שראוי להתעכב עליה, משום שהטון שקבע לסרט הזה הוא שמוציא צופים בכל העולם מגדרום או מדעתם. מצד אחד, מדובר בהפקה בריטית למהדרין ולמדקדקין, כולל מבטאים מושלמים והופעות ללא רבב. החל מאולדמן האלוהי וכלה בשחקני המשנה שיש להם רק סצינה אחת, כמו קתי בורק. שלא לדבר בכלל על עיצוב תלבושות וסטים מן המדוייקים והטוטאליים שנראו השנה (אוסקרים, ועכשיו). מאידך, מדובר בסרט שבדי לכל דבר ועניין, מבחינת קצב התרחשות האירועים והבחירות במה להתמקד ואת מה להשאיר מחוץ לסרט. אלפרדסון ייבא עימו משבדיה את העורך הכירורגי עד כדי לייזריות שלו, דינו יונסטר, ואת הצלם המדופלם הוייט ואן-הוייטמה, שכבר הספיק להפגין את יכולתיו בהוליווד עם "פייטר" בשנה שעברה. המשולש במאי-עורך-צלם כל-כך אקוטי בסרט שכל הוויתו נשענת על האווירה והאטמוספירה שבו, עד כי נדמה לעיתים שהצוות יודע קצת יותר מדי טוב מה הוא עושה.

אני לא בא להגן כאן על האיטיות והכבדות סיפורית, הגוון הכללי המהורהר או הדגש הרב שניתן למשחק מאופק ומרשים. אני רק טוען שכך ראוי ורצוי שייראה סרט ריגול אמיתי. סרט שכל מהותו היא הפרטים הנסתרים והגלויים. שהטוויסטים בו קורים בדממה, העוצמתית יותר מכל רעש מפוצץ או שורת דיאלוג שמסבירה הכל. סרט שכאשר הוא מסתיים, הצופה מוכה בתימהון משום שלאורך כל העת, הוא צפה בסרט הלא נכון. שמו הלועזי של הסרט מכוון טוב יותר אל מוטיב משחק השח-מט האנושי שמתרחש בו, משום ש-"Tinker, Tailor, Soldier, Spy" הוא שורה מתוך שיר-משחק ילדים בריטי בסגנון אן-דן-דינו. אך גם בעברית מסתתרת משמעות נסתרת, שכן "החפרפרת" העומלת על יצירת רובד סיפורי נוסף היא גם בסך הכל סיפור הכיסוי למה שבאמת התרחש במהלך החודשים הארוכים שהסרט הזה סוקר. עלה תאנה לסרט האמיתי, זה שלא צולם, שנמצא כל הזמן ברקע, בצללים, זה שאנחנו רואים רק סצינה אחת מתוכו – הסיום (הפסקה הבאה מיועדת יותר עבור מי שכבר צפה בסרט. אל דאגה, את החפרפרת לא אחשוף).

במערכה השלישית, זו שבה כל חלקי הפאזל נופלים למקומם בשקט בשקט ולא בקול נפץ אדיר – נחשפת האמת לאמיתה. “החפרפרת" הוא סרט על גבריות ועל אהבה. בקיצור נמרץ, על אהבה גברית. מכל מיני סוגים, גם האינטימי ביותר מבחינת חברות ורעות וגם הזוגי-רומנטי. רמז אחד לגביי העדפותיה המיניות של דמות משנה חשובה, ניתן לנו באמצע המערכה השניה. זהו רמז עבה מאוד, אך גם כזה שעבר מעל לראשיהם של צופים רבים מדי ברחבי העולם. ברם, הוא רק זה שאמור לאותת לנו לשים לב. שכן הגילוי החשוב יותר לגביי הומוסקסואליות של שתי דמויות מפתח בסרט, הוא שגורם להסתכלות שונה לחלוטין על מערך האירועים שנפרש בפנינו. שימו לב לחילופי המבטים בסצינת המסיבה רגע לפני סוף הסרט, ואז התבוננו דרך עיניים חדשות בסצינת הסיום הנשגבת והמרגשת של השנה. זו שמגיעה דווקא אחרי סרט קר כקרחון שבדי, סגרירי כלונדון בחורף ופשוט מופתי בכל דרך שבה הקולנוע יכול להיות כזה.

טוב, אז יש רובה אחד ממש גדול בסרט. לא תלכו לראות?

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין.

נ.ב. מאוחר

אפרופו חשיפת החפרפרת, הפוסטר הלועזי של הסרט עושה זאת ובענק. הוא פשוט צועק את זה. הבעיה היא שצריכים לראות את הסרט בשביל להבין את הצעקה… מן בדיחה פנימית של היוצרים, אני בטוח. ואם כן, אז אפילו הבדיחות הפנימיות בסרט הזה מסועפות.

תגובות

  1. אני לא בטוח עד כמה צריך לראות את הסרט על מנת לזהות את חשיפת החפרפרת בפוסטר. מספיק לדעת שיש ספוילר בפוסטר על מנת לעלות על זה…

    ועם כבר, חשיפת החפרפרת בבדיחה הבאה:

    ****זהירות ספוילר*******

    הרי ברור שעם אומרים שהחפרפרת נמצאת ממש בראש הארגון, הכוונה היא למלך.

    **** זהירות ספוילר למעלה *******************************************

  2. Niv Maoz הגיב:

    לפני רגעים ספורים חזרתי מהסרט וכרגע אני יושב ומתענג ברוח הסרט על כוס וויסקי של לפני לילה טוב.

    אמרת בפוסט "שמסביבך כולם נוחרים"… ועוד איך!! היינו אולם קטן ממילא ולפחות 6-7 אנשים עזבו תוך כדי והשאר לא הפסיקו להתלחשש ולמצוא אטרקציה חדשה בסלולרי חלקים ארוכים מהסרט. רוב רובו נע באיטיות ורק לבסוף במערכה השלישית, כפי שכתבת, מגיע לשיאו. אינני יכול לקבוע באופן נחרץ כי הכל היה נחוץ, הרי שממילא לא הבנתי כמעט כלום בפתיחה ואולי היה ניתן לוותר על חלקים מהסרט ולקצר אותו, בצפייה שניה אוכל להיות יותר בטוח בעצמי. סרט טוב חייב לרתק את הצופה ואתה אכן טוען כי היית מרותק למרות מה שנראה לרבים- כמגרעות, אך אני תוהה- האם זה שהצופה לא מבין כלום, אבל באמת כלום, סצינות שלמות- האם הן נחוצות? במה זה תורם לאיכותו?

    ותחשוב על זה…

    1. חשבתי על זה. אתה תאלץ להיות יותר ספציפי – אני גם לא זוכר סצינות שלמות שלא הבנתי כלום-אבל-באמת-כלום. אתה יכול להזכיר אחת כזאת, ואני אוכל לנסות להגן עליה. אבל כאמירה גורפת אין לי איך להתמודד עם זה. יש בסרט המון מידע, רובו מועבר בטפטופים או מתחת לשולחן. אני לא זוכר סצינה שלא קידמה את הסרט לאנשהו, במהירות של שני קמ"ש אמנם אבל בכל זאת. ואם הייתה סצינה כזאת, היא כנראה באה להגיד משהו על אופי הדמויות. או להיות פארודיה משוגעת על הארי פוטר (הסצינה השניה הכי טובה בסרט לדעתי ואחד מקווי העלילה שתהיתי עליו הרבה על נחיצותו עד שנפל האסימון)

      1. Niv Maoz הגיב:

        פתיחת הסרט מצויה גם ברגעים אלו בכזה ערפול מבחינתי שאני מתקשה למצוא סצינה ספציפית לוותר עליה. זא לא שאני נזכר בכולם ומתקשה, זה שאני מתקשה להבין בצפייה ראשונה- מה היה הטעם של כל סצינה בפרט. ובקשר לרפרנס הארי פוטר, חברה שלי היא מהבנות שבכו כשדמבלדור עשה באנג'י ג'אמפינג מהמגדל, היא נקבה בשם של כל שחקן בסרט ששיחק גם באיזשהו שלב באחד מסרטי הסדרה. לא יכולתי שלא לחוש שהסרט מעוניין שהצופים יבינו את התייחסותו לסדרת הסרטים ויחד עם זאת- אין זה פלא, רוב השחקנים שם היו בריטים. זה כבר ממש הפך להיות חלק מהתרבות הבריטית.

        1. Adi Rubinstein הגיב:

          אז קודם אזדהה- החברה המוזכרת בתגובה מעליי היא אני. אכן, כאשר דמבלדור נפל מהמגדל בסרט (ואף אני מודה ומתוודה גם בספר) אני בכיתי ואז שוב בכיתי בצפייה שנייה. אך ברצוני לתקן דבר מה- חבר שלי הוציא אותי מעט יותר מידי "בחורה" בהקשר הנ"ל. אני חושבת שעצם העובדה שהצלחתי לזהות כל שחקן בסרט ששיחק בסרטי הארי פוטר, להגיד את שם הדמות ועוד להנות מהסרט תוך כדי ולהבין, כפי שנאמר בפסקה האחרונה של הביקורת (***ייתכן ספויילר קטן***), את המבט החודר והקשר שבין דמותו של קולין פירת' ומארק סטרונג חשוב לי להוציא את עצמי קצת יותר צופה חכמה ממה שאולי יוצא מדברי חברי למעלה!! כמות הסרטים שאני רואה, חלקם מזדמנים וחלקם נבחרים, נרחבת. אני אוהבת לנסות לזהות, ולרוב מצליחה, איפה השחקן שמופיע מולי כבר שיחק. אולי אני לא תמיד מגיבה על מה שראיתי, אך תמיד יש לי דעה, גם אם היא נאמרת רק לחבר שלי איתו ראיתי את הסרט (והוא יכול לגבות אותי).

          בהקשר זה על הסרט הנ"ל אני חייבת להגיד שאכן הייתי מרותקת זאת במטרה להבין על מה מדובר ולנסות להיות קשובה לכמות הפרטים האדירים הנאמרים בו. אני יצאתי ממנו מעט מבולבלת, למרות שאכן בסוף יש הבהרה של כל מה שקרה, אך עצם העבודה שכל מהלך בסרט הייתי צריכה לחזור על הפרטים שכבר ניתנו בראשי שוב קצת ניתק אותי מהרגע. יחד עם זאת קשה לי מאוד להבין את האנשים שפרשו באמצע. תנסו להבין, תחשבו, תקשיבו- אז מה אם לא הכל ניתן על מגש של כסף בסרט, מה רע בסרט שקצת גורם לנו, כצופים, לחשוב!!!

        2. מה הטעם של כל סצינה וסצינה הוא לא משהו שתוהים עליו בצפייה ראשונה. לא אני לפחות. אולי בצפייה ה-11.
          לדעתי הפתיחה במקרה של הסרט הזה די…בנאלית. יש סצינה מסתורית שסופה ייחשף בהמשך (עם ג'ון הארט ומארק סטרונג), יש את הברוך בבודפשט שמשהו בו מאוד מוזר והבמאי בוחר להתעכב בו על כל מיני דברים שצריכים לעורר את חשדינו (המלצר מזיע, מארק סטרונג עוצר פתאום במקום לברוח וכד') יש היכרות עם הקבינט, עם סמיילי. הכי אקספוזיציה שיש, עם כל מיני רגעים מוזרים שצריכים להדליק נורה אדומה או משפטים סתומים שמתבהרים בהמשך (אני חושב שהמשפט הראשון בסרט הוא של קונטרול שאומר "הם ניסו לחסל אותי" או משהו כזה). ברור שאין מה להבין והכל מעורפל, הסרט רק התחיל ובעצם מבטיח לך שאם תישאר איתו הוא יסביר לך הכל. ועבורי הוא גם קיים את ההבטחה.

          1. Niv Maoz הגיב:

            נכון, אבל בזמן הזה אנשים נרדמו… (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4149546,00.html תקרא טוקבקים… הצופים נותרו זעופים במושבם…). בכל אופן, אהבתי את הסרט אך הרגשתי שלעיתים האיטיות הייתה מעט בעוכריו.

          2. האיטיות גם שירתה אותו במקומות אחרים – לדעתי דווקא מהירות הייתה הופכת אותו ללא מובן, מקשה את המעקב אחריו ובעיקר הופכת אותו לבאנלי ונטול עומק.
            אבל אני לא יודע – במהלך הצפייה לא הרגשתי תמיד שאני מבין את הכל, אבל גם לרגע לא הייתי אבוד. הסרט הרי עוסק בחשדות שאי אפשר לבסס, ברמיזות ובחצאי-אמת -הוא לא יכול להסביר את עצמו יותר מדי.

  3. שאלה הגיב:

    ספויילר…

    למה הומוסקסואליות של שתי דמויות מפתח בסרט? האם לא זיהיתי את "השותף" של גווילם? האם מדובר על מישהו אחר?

    1. !ספויילרים!

      אני לא מדבר על גווילם. לו יש סצינה שבה הוא נפרד מהחבר שלו, שלא היה בסרט לפני או אחרי.
      אני מדבר על "הבלתי נפרדים" כמו שקראו להם בחבר'ה. על היידון (קולין פירת') ופרידו (מארק סטרונג).

      1. שאלה הגיב:

        ספויילרים!

        זאת ממש פרשנות רחבה.
        בניגוד לסצינה של גווילם שהייתה ברורה מאד, הרעיון של זוגיות בין היידון ופרידו היא פרשנות מרחיקת לכת. אמנם אפשרית, אבל עדיין פרשנות (אלא אם זה מצוין בהרחבה בספר או בסדרה, כי לפחות בסרט זה בוודאי שלא ברור).

        1. Niv Maoz הגיב:

          ספויילרים!!!

          אומנם לעניות דעתך מדובר בפרשנות רחבה ומרחיקת לכת, אך נסה להיזכר רגע בסצנות המפתח לעניינו אנו: 1. מסיבת חג המולד, היידון מתרחק מעט ומשחרר מבט לא חד, אלא רחום בפרידו.
          2. רגע לפני הסצנה הזו הוא הסביר כי קיים מערכת יחסים עם אישתו של סמיילי בשל נסיונו לשבח את יכולותיו בארגון לצורך… מה שהוא עשה. הרי שמשמעות העניין כי הוא הדחיק את רגשותיו בשל תפקידו הרגיש.
          3. אסור לשכוח את התמונה המשותפת של השניים שכיכבה בסרט בכל מיני הזדמנויות וכיצד כולם כמובן תיארו אותם כ-בלתי נפרדים.

          אין זו הביקורת הראשונה שקראתי ודיברה בנושא ההומוסקסואליות בהקשר זה, ואם אני וחברתי הבנו זאת כשהסתכלנו בצפייה ראשונה, ללא ידיעה מראש, יש לי תחושה שזו מין כזו הרגשה שניסה לטמון לנו הבמאי ללא האכלה בכפית, אלא דרך הדלת האחורית…

          1. ,זהו סרט שנבנה ברמזים, שדורש מן הצופה מלאכת הרכבה לא קלה ולחבר 2+2 ולפעמים גם תרגילים מעט יותר מורכבים. נדמה לי שמקרה הרמיזות האלו הוא דוגמא לכך וזה נעשה בצורה מפוארת. בגלל שזה נושא מעניין אך פחות מרכז הוא מאפשר הנאה מן הסרט גם עם מפרשים את הרמיזות בדרך שונה.

        2. לא קראתי את הספר ואני לא זוכר כלום מהסדרה. אבל חשוב על המבטים (שוב ספויילרים כמובן)
          לא רק המבטים במסיבה, אותם ניב הזכיר ואשר בעיניי אין להבין אתם בשום אופן אחר אלא כמבטים בין אוהבים ספק-לשעבר. ישנם המבטים בסצינת הרצח, שמקבלת פרשנות אחרת – זה לא "השארתי אותי לכלבים, אני אדפוק לך כדור מתחת לעין!", אלא "השארתי אותי לכלבים חתיכת בן-זונה שפעם אהבתי, אני אדפוק לך כדור בעין חסרת הרגישות שלך כדי שתוכל לעשות משהו שדומה לבכי, יא חתיכת חסר לב שכמוך!".
          שוב, לדעתי. אבל מכיוון שאני לא הראשון או היחיד שחושב כך, זה די מגבה את עצמו.

השאר תגובה