• סרטים חדשים: ״ורדה על אנייס״ מגיע לקולנוע
  • ״לעולם לא מאוחר״, סקירה
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

מיני סקירות: "לופר" + "למלא את החלל" + "חלקם של מלאכים"

5 בנובמבר 2012 מאת עופר ליברגל

הנה סקירה קצרה על כמה סרטים מעניינים שעלו למסכים לאחרונה. אמנם מגיעה להם סקירה נפרדת, אבל בינתיים, הנה סוג של טעימה מהדעה והפרשנות שלי עליהם:

לופר

לפעמים כל מה שצריך בקולנוע הוא החזקת ידיים. אבל זה לא ממש קשור לסרטו החדש של ריאן ג'ונסון. הנ"ל הוא במאי שאפתני מאוד ושכלתני מאוד – ואני אוהב את זה כי זה מוביל את הקולנוע שלו למקומות יוצאי דופן, גם ברגעים בהם הוא הולך רחוק מדי ומאבד חלק מן הקהל, גם ברגעים בהם הוא מתענג יותר מדי על רפרנסים ליצירות קודמות ושוקע בתחכום יתר שהוא לעיתים פחות עמוק ממה שהוא חושב. ג'ונסון יוצר קולנוע שתמיד נראה נהדר ותמיד שואף לאתגר. בלופר (Looper) הוא פועל לראשונה בז'אנר שהכי מתאים לסוג זה של קולנוע: מדע בדיוני. זה מאפשר לסרט להיות פתוח יותר לפרשנויות שונות מבלי לאבד את חוש ההומר של ג'ונסון, שלפחות עליי תמיד עובד. אבל הוא גם צריך להכניס בסרט רגעים של החזקת ידיים. בכך אני מתכוון לסצינה האהובה עלי ביותר מן הקולנוע של ג'ונסון, מתוך סרטו הקודם הנוכלים בלום (The Brothers Bloom): שניים מגיבורי הסרט מתאהבים, אבל הם סובלים מפחד ממגע ומביישנות, כל אחד מסיבות אחרות. הם מהלכים בפראג לצורך ביצוע עבודה, עדיין פוחדים להעביר את היחסים ביניהם לרמה האישית יותר. מכיוון שהם בסמטה צרה, לרגע המצלמה מאבדת אותם בעודה מלווה את התנועה שלהם – כאשר היא פוגשת אותם כעבור כמה שניות, הם כבר עומדים להיכנס לכיכר מרכזית, וחשוב מכך – הם מחזיקים ידיים, גם אם מגע זה לא יימשך לאורך זמן רב. בקולנוע שתמיד מנסה להרשים, הרגע שהצליח לגעת הוא דווקא הפשוט יותר, רגע אשר לא צריך להיעזר בתרשימי עלילה מסובכים על מנת לחוות אותו. האם רגעים כאלו קיימים בלופר? כן, בחלקו השני של הסרט, בו הסרט משנה את אופיו. הדמות שאמילי בלאנט מגלמת בסרט היא סוג של החזקת ידיים כזו. היא מעניקה לסרט פן עדין ורגשי בדיוק כשהוא נכנס לשלב המורכב מדי בתיאור העלילה, השלב בו אנו מבינים כי הסיפור המעניין באמת הוא בסרט אקשן עתיר אפקטים שאנו צריכים להשלים לבד, כי יש לו רק רמזים בסרט זה. לופר רחוק מלהיות סרט מושלם, אבל הוא סרט מהנה בצורה ייחודית ולדעתי סרט שנבנה מן הטעויות שבו, הדברים שלא ממש עובדים (ואני לא מדבר על חורים בעלילה).

למלא את החלל

הדקות הראשונות של סרטה עטור הפרסים של רמה בורשטיין הם כל מה שקוויתי שהסרט יהיה: מבט על הקהילה החרדית המיועד עבור הקהל החילוני, המשלב התבוננות ארוכה על חיי השגרה בקהילה וסיטואציות המדגישות את הייחודי שבה: פגישה-לא פגישה עם המיועד לשידוך בסופרמרקט, לצורך היכרות נטולת דיבורים; פנייה לרב לקבלת עזרה כללית ביום חג. משם -הסרט איבד חלק מן הייחוד שלו בעיניי והפך להיות מלודרמה די צפויה, עם תסריט אשר בסופו של דבר נופל בכמה מקומות בניית דמויות לא מאוזנת ומעט מדי חזרות לרגעים הקטנים של החיים ולהתרחשיות אשר לא מקדמות את העלילה. הפיוט היה אמור להיות הטון המוביל בסרט, אך הוא הולך לאיבוד לדעתי בגלל תסריט שמנסה יותר מדי ללכת על בטוח. הצילום של אסף סודרי משתלט על הסרט, ורוב הזמן זה פועל לטובתו – מיקוד הפוקוס של הצופה נעשה באצמעות הצילום והעובדה כי קשה שלא לשים לב למניפולציות בצילום מקלה את עיכול המימד המלודרמטי בסרט. התוצאה בסופו של דבר עובדת לא רע, וזה סרט שאני שמח לשבח אותו. הצרה היא, שאני חש שהשבחים שקיבל הסרט מעט גדולים מדי. אני שמח לכל סרט ישראלי שזוכה להצלחה גדולה, אבל אני סבור כי חסר ביצירה של בורשטיין מימד שיהפוך אותה לאירוע בעל חשיבות אמנותית בקולנוע הישראלי, מלבד המהלך החשוב והמבורך של שילוב יוצרת חרדית בקולנוע המיועד בעיקר לציבור שמחוץ לקהילה.

חלקם של מלאכים

הבמאי קן לואץ' שונא את ישראל, אבל אותי מעניינת יותר האהבה שלו. אהבה של ממש לדמויות שלו, בעיקר לאלו הבאות מן המעמד הנמוך. לאורך הקריירה לואץ' הצליח לייצר גלריה מרשימה של דמויות ברגע דומה, אך בכל אחת מהם היה דבר ייחודי – פועלים, פעילים פוליטיים ופושעים זוטרים זוכים לאיפיונים מיוחדים והם כובשים בעיקר ברגעים בהם הם עוברים השפלות. כפי שקורה לרוב בקולנוע מחויב פוליטית, הקולנוע של לואץ' נוטה להיות במיטבו כאשר הוא חומק בעיסוק באופן ישיר בסוגיות פוליטיות – או כשהוא עושה זאת מבלי להיות מטיפני. כך הדבר בחלק הראשון והמוצלח יותר של סרטו החדש חלקם של מלאכים (The Angels' Share) – תיאור משפטם של עבריינים עניים זוטרים הנשפטים לעבודות שירות, כולל של הגיבור הרוצה להתחיל בחיים חדשים עם חברתו ההרה, אבל לא יכול להתחמק מסכסוך ותיק שיידרש נס על מנת לצאת ממנו. לואץ' הוא במאי שלא מאמין בנסים במציאות, אך לעיתים נותן להם להתקיים בקולנוע. כי הוא מבין כי בסופו של דבר, גם בני המעמד שהוא אוהב ייהנו מבידור המשקף גם אופציה של בריחה. לכן,  חלקם של מלאכים הוא יצירה שקל מאוד ליפול בקסמה הפשוט והכובש; יצירה אשר מתחילה בטון קודר, אבל זונחת אותו לטובת קומדיה לא מורכבת, אך מלאה בחביבות. הסרט לא מתקרב ברמתו לכמה מן הסרטים הגדולים שיצר לואץ' לאורך יותר מארבעים שנות קריירה, אבל עדיין יש לו כוח כסרט של קולנוען חכם שיודע את העבודה שלו ומייצר סרט לא שאפתני במיוחד, סרט הנובע כולו מאהבה.

תגובות

  1. בועז כהן הגיב:

    הייתי שמח לסקירה (אפרופו "חלקם של מלאכים") של הקולנוע הסקוטי, מתישהו. קולנוע סקוטי ב-40 השנים האחרונות. זה מסקרן אותי במיוחד, בכל פעם שאני נתקל בסרט נוסף שמגיע מסקוטלנד.

  2. יןבל אדר הגיב:

    שמח שאתם סוף סוף חוזרים לתת ביקורות.
    נהניתי מאוד מהביקורות ואני מאוד מסכים עם הביקורות של שני הסרטים הראשונים ( את
    השלישי עוד לא ראיתי).

  3. avivitmishmari הגיב:

    איזה מימד חסר לדעתך בסרט של בורשטיין?
    אני חשבתי (ספוילרים לרוב בהמשך) שהסרט הוא סיפור חניכה מצוין. חניכה רגשית של שירה שהופכת במהלך הסרט מ"ילדונת" (כמו שיוחאי קורא לה) לעלמה המוכנה לקשר רגשי עם גבר. השידוך ל"מבוגר עם ילד" כפי שהוא מוצג, מביא לה הזדמנות לתקשורת כנה ואינטימית שהיא לא יודעת לנצל בהתחלה, ולאט לאט לומדת להיפתח מולה. השחרור שלה מדמות האחות המתה (מה שהיתה רוצה, דמות אידיאלית שאין למלא את מקומה) הוא גם שחרור מתבנית זרה, וניסיון למצוא איזו אישה היא עצמה, שירה, יכולה להיות.

    אגב, הסוף, למרות שהוא נראה טוב – בשלו התנאים הרגשיים אצל שניהם להתחתן – הסוף קורה בחדר הייחוד, ובשוט האחרון על שירה המבולבלת משהו, ניכר שעדיין תצטרך להסתגל גם לקפיצת מדרגה בנושא מימוש הנישואין, נקרא לזה כך, שלב שהיא כנראה עדיין לא מוכנה לו לגמרי.

    קולנועית, הסרט ממש תופס בגרון. דיברו בהקשר שלו על "איפוק" (כתכונת אופי) ואני לא ראיתי שום איפוק אלא תסיסה ובעבוע בלתי פוסקים מתחת לפני השטח. הכל ארוז יפה במנהגי הקהילה, בביטויים השגורים ובקודים חברתיים, אבל בכל שוט ושוט היה משהו שזועק להתפרץ החוצה. הדגש על קלוזאפים, לוקיישנים בדלתיים סגורות, כל זה הפך אותו מאוד תיאטרלי, במובן הטוב של המילה. היו פעמים שתהיתי על אמינות, כמו המון פגישות שעוברות על איסור ייחוד, אבל אולי אני לא מבינה בזה מספיק.

    1. אנשים קייוו לראות בסרט איפוק, איפוק זה בדיוק מה שהיה חסר לי בסרט, שבחלקים גדולים ממנו (כלול בסיום אשר לי הפירוש שלך לגביו הוא מובן מאליו) פשוט אמר את הדברים בצורה ברורה מדי ולא מרומזת.

      1. avivitmishmari הגיב:

        ייתכן. ועם זאת, אין להכחיש שמדובר בקולנוע עוצמתי וחיוני מאוד.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.