• סרטים חדשים:
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

"ההתחלפות", סקירה

3 במאי 2012 מאת אורון שמיר

האמת היא שאף אחד לא באמת צריך מבקרי קולנוע, ולשגרתם אין תכלית אמיתית להוציא מקרה אחד – כאשר המבקר מוצא אוצר. בפעמים נדירות אלה, תפקידו של המבקר קריטי. עליו לשרטט מפה קוהרנטית ככל האפשר אשר תוביל כמה שיותר אנשים מפתח ביתם אל המטמון הקולנועי. להיות המתווך בין הסרט לקהל. “ההתחלפות" הוא סרט כל-כך נדיר עד כי היה ניתן לחשוב שהוא ממש זן נכחד, שסרטים כמוהו נעלמו מן העולם ואינם שייכים לעידן הנוכחי. ואם אדם אחד, רק אחד (או אחת), יילך לסרט ויתאהב בו בזכות המילים הבאות – ביצעתי את מלאכתי (אגב, אם צפיתם בסרט בפסטיבל חיפה האחרון – הסוף שלו השתנה מאז).
עבור שאר האנשים, רוב רובו המוחלט של הקהל, אתנצל מראש על שגררתי אתכם לסרט איטי, סהרורי וחולמני. סרט שהוא הזמנה לחבק את המוזרות שלכם, לצאת מעצמכם ולתת לדעת להתעופף דרך חלון המשרד. סרט שהוא ניסיון לדמות הלך רוח. סרט שהוא לא ממש סרט, יותר בכיוון של לחן, מדיטציה, מצב תודעתי. סרט שהוא סטייט אוף מיינד.

זוהי יצירתו השלישית של הקולנוען הישראלי ערן קולירין. “המסע הארוך" מ-2004 הוא סרטו הראשון והלא-מאוד-מוכר, אשר אפילו לא הוצג בבתי הקולנוע. שלוש שנים לאחר מכן הוא פרץ היוצר לתודעה המקומית והבינלאומית עם "ביקור התזמורת", יצירה פיוטית שמוססה את הדיכוטומיה המקובלת של קהל-מבקרים והשכילה להיות גם להיט בקופות וגם חיית פסטיבלים. קולירין מצא עצמו בעמדה שבמאים היו מוכרים את אמא שלהם (ומסריטים את זה) בשבילה – כל יודעי החן בקהילת הקולנוע העולמית ציפו לסרטו הבא, והיו מוכנים להפיק אותו מיד. בסופו של דבר הייתה זו קופרודוקציה ישראלית-גרמנית אשר הוציאה לדרך את "ההתחלפות", הפרוייקט החדש והמסתורי של קולירין. ובתור במאי שקיבל תקציב גדול ככל שיחפוץ, הבחירה שלו לצלם סרט קטן ואישי היא לא רק אמיצה, אלא גובלת בסוראליזם, אחד הנושאים החביבים על הבמאי, אשר מגיע לנקודת קיצון בסרטו החדש.

גיבור הסרט הוא עודד (רותם קינן), אדם רגיל הנדרס מדי יום תחת גלגלי השגרה. הוא מרצה לפיזיקה באוניברסיטת תל-אביב והוא נע במסלולים קבועים: קם בבוקר, לוקח אוטובוס לעבודה, מלמד, חוזר הביתה, שוכב עם אשתו (שרון טל), נרדם. את הכל הוא עושה במונוטוניות בלתי אנושית כמעט. יום אחד נאלץ עודד לשוב לדירתו באמצע היום, בשעה שאינו רגיל להימצא בה בבית. ניכר שהאירוע השפיע עליו עמוקות, שכן הוא מתחיל לבחון את חייו בפרספקטיבה שונה. הוא מתנהג מוזר, אבל נדמה שסביבתו לא מתרגשת מכך במיוחד. הוא מפתח תחביבים משונים ומנסה לפצח את שגרת חייו המשעממת. בשלב מסויים מצטרף אל חייו החדשים שכן (דב נבון) שמרבה אף הוא להפר את הנורמטיביות.

במרכז הסרט ניצב פרדוקס קיומי. נדמה כי הוא רוצה לשתף את צופיו בחוויה מאוד ייחודית ומאוד אינטימית ופרטית. מעין תחושה כה מיוחדת במינה, עד כי אין מילים או צורות לתארה. אך ברגע שמנסים להפוך אותה לפלט, הכוליות שלה עלולה שלא לעבור דרך הפילטרים המקובלים של דיבור או אפילו תמונות נעות. אבל היא כל כך אדירה ומהפנטת שאין אלא לנסות לחלוק אותה כדי להשאירה בזכרון, פן תתנדף. גיבור הסרט נתקל בבעיה דומה, עת הוא מנסה להכניס את אשתו אל עולמו הפנימי. הוא מגלה כי ניסיון לסכם את החוויה באופן ורבלי, או אפילו לבצע הדגמה משכנעת מאוד, אינו פועל כפי שקיווה. המילים מסכמות רק חלק מן ההרגשה וההדגמה לא תופסת את מהות הכל. הרי איך אפשר להכניס מישהו אחר לתוך העולם הפנימי שלך? לחלוק עימו תודעה? תשובה מנוסחת היטב אולי אין, אבל מבין סך התשובות שיצא לי לראות בחיי בקולנוע, זו אחת הקרובות והצלולות שבהן.

הסרט לוקח את סך כל הדברים הכי יומיומיים, המובנים מאליהם, ואז מהרהר ומערער, תוהה, משתומם, מפקפק – וקורא תיגר. לדוגמה, הדרך לעבודה. האם זו הדרך של עודד, במובן המטפורי יותר, או הדרך שבחרו עבורו? עודד מתחיל לחצוב לו דרך חדשה, שמתחילה כזרה ומפחידה אבל הופכת לאוטומטית לפחות כמו זו הקודמת. ניבים נוספים זוכים להאנשה בסרט, כמו למשל "מחשבה יוצרת מציאות". שימו לב איך שקר קטן של עודד הופך לאחד האירועים המשמעותיים בעלילה כאשר הוא מתגלה כנכון. מפתה לעסוק במשמעויות המטא-קולנועיות של הסרט, בו הגיבור כמעט מודע להיותו גיבור בסרט ומנסה להיות יוצר. אבל אז אולי תחשבו כי המבקר כותב דרך העדשות של חייו ומשליך על הסרט קונפליקטים שלו עצמו. מאידך, אולי יקרה אותו הדבר אם אציין כי הסרט עוסק בעיניי דווקא בגבר המפחד מן השלב הבא של חייו, השלב בו אמורים כבר להיות לו ילדים, בזמן שהוא עצמו עדיין ילד. “ההתחלפות" הוא כר פורה לפרשנויות וניתוחים של הצופה, אשר ראוי שישליך מעצמו על הסרט.

עוד בעיה מטפורית של עודד המקבלת ייצוג גשמי היא שאף אחד לא רואה אותו, כמאמר הביטוי. אפילו לא אשתו. לכן, הוא חוקר את התהליך של להפוך לאדם שקוף, רואה ואינו נראה. והוא עושה זאת תוך ניסיון לזעזע את השגרה בשיא העדינות. להיות הפרפר שנפנוף בכנפיו ייצור את ההוריקן בקצה השני של העולם. לעמוד מחוץ לזמן. אפילו העלילה בסרט מבוססת ניואנסים, כאשר עפעוף אחד אקסטרה של דמות מסויימת, מרגיש כמו סצינת אקשן שלמה בסרט אחר. בעניין זה ראוי לציין לטובה את הופעותיהם של השחקנים, כאשר מרשימים במיוחד קינן וטל, ובתפקיד גונבת ההצגה נמצאת הסטודנטית של עודד (שירי אשכנזי).

כדאי לשים לב גם לעבודת הסאונד הפנומנלית (בעצם, כדאי לשים לב באופן כללי בסרט הזה), שכן לאורך כל 94 הדקות של הסרט מתנגן רק שיר אחד, וגם הוא נובע מן המתרחש על המסך. ביתר הדקות, החיים משמשים כפסקול. פתאום כל רעש לבן נשמע כמו סימפוניה ומחשב שמטרטר חרישית דומה לצרצר לילי המבשר כי הכל שקט בחוץ. גם ההומור בסרט, ויש לא מעט ממנו, הוא הומור דק ועדין. הוא מבוסס על העיקרון לפיו כל סיטואציה ריאליסטית יכולה להפוך לסוראליסטית אם מסתכלים עליה מספיק מקרוב ולאורך זמן. משהו מרוחו של ז'אק טאטי הגדול שורה על הסרט הזה.
הלוואי והכנות האמנותית של קולירין תקנה לו אשראי לסרט נוסף, גם אם זה הנוכחי לא יהיה להיט כמו "ביקור התזמורת".

תגובות

  1. Yaniv Eidelstein הגיב:

    איזו ביקורת נפלאה. אני מסכים עם כל מילה, גם אם (כידוע) בשורה התחתונה הרגשתי פספוס – הייתי מהופנט בשעה הראשונה של הסרט, אבל בהמשך הוא הלך ואיבד אותי בהדרגה.
    האם הסוף החדש משנה באופן משמעותי את הסרט כפי שראיתי אותו בחיפה?

    1. אני חושב שרק אתה יכול לענות על השאלה הזו… לא?
      לי אישית, הסוף היה אחד החלקים החזקים בסרט. וגם הסבירו לי איך הסתיים הסרט במקור, אז אני מבין איך זה יכול לאכזב.

  2. מד-דוג הגיב:

    בהקרנה בה הייתי 5 מתוך 13 הזוגות שהיו באולם יצאו במהלך הסרט וגם אני נאבקתי בבת זוגתי כדי שלא נצא לפי תומו (וכך גם אלו שהיו לידנו). בכל מקרה, ההמלצה שלי ביומיים האחרונים לכל חבריי היא לא לראות את הסרט (אשא את הסבל בצפייה בסרט על גבי). כמו שכתבת – זה לא ממש סרט.

  3. גיא הגיב:

    אני חייב לומר שלאורך הצפייה הרגשתי הזדהות חזקה עם עודד. אולי זה פשוט סרט שמיועד לכל מי שניסה אי פעם לבחון את השגרה שלו ואת ההשלכות של חריגה מהמסלול. למרות שהסרט עצמו מרמז שכל אחד מנסה לעשות זאת, ופשוט מסתיר את זה מהיתר (אולי בגלל שלפעמים אנשים יכולים להשתתף יחד בפעילות כזאת ולפעמים לא – מי שראה את הסרט יבין על מי מהאנשים אני מדבר).
    בעיני ה"שגרתיות" של הקשר עם אשתו, העובדה שהם בקושי מחליפים מילה כל ערב כשהם נפגשים, הייתה מאוד לא אמיתית: אני לא חשוב שאנשים רגילים מתנהגים ככה. (שאר ההתנהגויות דווקא נראו לי כמו משהו שכן יכול לקרות במציאות.) אבל זה לא העיב באמת על ההנאה שלי. הייתי מרותק לאורך כל הסרט – זו הייתה המחשה מוסרטת של תהליכים שאני מרגיש שקרו גם אצלי, ואולי בגלל זה הוא לא מתאים לכל אחד, למרות שכל כך הייתי רוצה להאמין שכל אחד נאבק, מתישהו, בשגרה שלו או שלה.

    1. גיא הגיב:

      ועוד דבר – יש סיכוי שתתארו את הסוף המקורי? הרי אין כאן "ספוילר" – זה נעלם מן העולם… כל שביב מידע בנושא יהיה נפלא מאוד מצדכם! תודה.

      1. ראשית, תודה על התגובה המרגשת (הקודמת שלך).

        בקשר לסוף, נראה לי טיפשי לעשות ספוילר רק לשם הספוילר. אז אנסה באופן כזה שיובן רק למי שראה – הגרסה של הסרט שהוקרנה בחיפה בעצם הסתיימה כמה רגעים לפני הגרסה הנוכחית. במילים אחרות, ראית את הסוף המקורי של הסרט גם בגרסה העכשווית (סצינת המטקות) ואם תרצה, אז דמיין את הסרט ללא כל מה שקרה אחריה כדי לקבל את החוויה החיפאית. מי ש"נדפק" מהעניין הם הצופים של חיפה, שבעצם הפסידו עוד כמה סצינות… מהמעולות בסרט, לדעתי.

  4. מירי שחם הגיב:

    גם אני מאד מאד אהבתי, וממליצה על הסרט רק למי שמסוגל להכיל סרט מהסוג הזה. מסכימה לחלוטין שהנושא של הסרט הוא החשש מפני הפאזה המתבקשת הבאה של החיים הבורגניים, ולכן הרגרסיה של הגיבור לשלב ילדותי של ההוויה שלו – גם מערכת היחסים שלו עם השכן מזכירה חברות בין שני ילדים, שנסדקת ברגע בו הם ניצבים זוג מול זוג, ושם אכן מתחיל ההיפוך של הסרט בחזרה אל עבר הנורמטיבי. סצנת הסיום היא הברקה! עכשיו אני מבינה את עניין סצנת המטקות, שנראתה תלושה מעט מהקונטקסט ונתפסה בעיניי כטעות עריכה. חשבתי שזה הומאז' קצת פרח'י לאנטוניוני בblow up, שמצטרף לשני הומאז'ים אחרים שקלטתי – ל'חלון אחורי' ול'גונבי האופניים'. השימוש בהומאז'ים קולנועיים מיישר קו בין הצופים ונותן תשובה חלקית לשאלה איך אפשר להכניס אדם זר לתוך עולם פנימי – במאי יכול לעשות את זה באמצעות הצגת 'אבות המזון' הרוחניים שמרכיבים את השקפת עולמו, כאלו שהם חלק מהתודעה הקולקטיבית, כמו השוט של החלון האחורי או השוט שמחבר בין רכיבה על אופניים לבין טיפוס על סולם ותחושת אסון שמתקרבת. תודה על סקירה נהדרת של סרט נהדר. אהבתי את ההתייחסות למימד האקשן, אקשן מסוג אחר – אולי בעולם בו מתקיימים חוקי כבידה מעט שונים מהמקובל אצלנו.

כתיבת תגובה