"אזור העניין": איך הצפייה בסרטו של ג'ונתן גלייזר מזהירה אותנו מפני עצימת עיניים 

"כל הבחירות שלנו נעשה כדי לשקף ולעמת אותנו עם ההווה, לא לומר 'תראו מה עשו אז', יותר 'מה אנחנו עושים עכשיו'. הסרט שלנו מראה לאן דה-הומניזציה מובילה כשהיא בשיא הקיצוני שלה. היא עיצבה את כל העבר וההווה שלנו. עכשיו, אנחנו עומדים כאן כאנשים שמפריכים את החטיפה של היהדות והשואה על ידי כיבוש שהוביל לקונפליקט עבור כל כך הרבה אנשים חפים מפשע. בין אם אלו הקורבנות של ה-7 באוקטובר בישראל, או המתקפה המתמשכת על עזה, כל הקורבנות של הדה-הומניזציה, איך נתנגד?" כך, בידיים רועדות מעט, דיבר מהר וברור ג'ונתן גלייזר, הבמאי זוכה האוסקר לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר על "אזור העניין" (The Zone of Interest) בנאום קבלת הפרס שלו. הוא המשיך וניסה לענות על השאלה הלא פשוטה ששאל, על איך להתנגד לעוולות שמתרחשות עכשיו, על ידי כך שהקדיש את הסרט לאלכסנדרה ביסטרון קולודזייצ'ק, מי שהייתה אישה צעירה אז ובאמת ניסתה לעזור בדרכה שלה – והחביאה תפוחים עבור אסירי המחנה.

את הדברים בהמשך כתבתי לפני הזכייה באוסקר והנאום של גלייזר, שכבר מעורר התקוממות כי "אסור להשוות". ובזמן שיוצא שהתוכן הזה מאשש כל מילה שלו, אני מקווה שהוא יספק פרשנות ברורה, איך לקחת את הסרט עצמו כקריאה לפקיחת עיניים, גם כשהעצימה שלהן וההצדקה הפכו לתגובה אוטומטית. גם כשכואב, גם כשאנחנו עוד בתוך טראומה מתגלגלת. לא ככתב אשמה, לא כי "לקחו לנו את השואה". להפך, כאפשרות לפעולה, להתנגדות מתוך הבנה מפוכחת של מה שקורה לנו ושעושים בשמנו. על הסרט בהקשרים רחבים ואחרים אפשר לקרוא אצלנו בניתוח של עופר, בדיווח של אורון מפסטיבל קאן, או במיני-פרויקט גלייזר בסריטה שאני מצטרפת אליו כעת.

יום קיץ חמים וקרני השמש שוטפות משפחה בלונדינית שמבלה בבריכה בגינה ירוקה ומטופחת של בית מפואר. לא מזמן חגגו את יום הולדתו של אבי המשפחה, והילדים קשרו סרט לעיניו כדי לשמור על המתנה שלו בסוד עד שיחשפו אותה בפניו – סירה לשיט משפחתי. האב מתמוגג, מתפעל מהגימורים שלה ומתבונן במשפחתו באהבה ובגאווה. פסטורליה קסומה, למעט רחש רקע של רכבת מתקרבת. עשן סמיך מיתמר מקצה הקטר שאפשר לראות מבצבץ מהחומה עם גדר התיל שמאחורי הבית. אפשר גם לשמוע קריאות משונות לעזרה, ואחריהן יריות. זוהי אדמת פולין, השנה היא 1943, המשפחה היא משפחת הס, וממש מאחורי החומה נמצא מחנה ההשמדה אושוויץ. כך מתנהל רוב הסרט "אזור העניין" שזכה ממש אתמול גם בפרס לעבודת הסאונד. 

חמישה חודשים אחרי ה-7 באוקטובר, והמלחמה בעזה נמשכת. יש שם עוד חטופים וחטופות, וגם החזית מצפון משאירה משפחות נוספות עקורות מבתיהן. במקביל, חלק גדול ממשרתי המילואים חזרו הביתה למשפחה ולעבודה, אם נשארה אחת כזו, לפחות להפוגה לפני עוד סיבוב. הגנים ובתי הספר פתוחים בדרגות תפקוד שונות, ואנשים יוצאים שוב מהבית, להפגין אבל גם לבלות, להתאוורר, לנהל איזושהי שגרה, להמשיך לתפקד, להמשיך לחיות. ובתוך ההתנהלות הבלתי אפשרית של האוקסימורון שהוא שגרת חירום, אפשר גם ללכת לבתי הקולנוע הפתוחים, ולצפות בסרט הזה, שבמקום אסקפיזם, נותן ניעור רציני, קשה ורווי טריגרים. ניעור עם דוגמה קיצונית ואכזרית במיוחד להתנהלות של שגרה של עצימת עיניים כששום דבר לא שגרתי.

מעבר לזעזוע עצמו, יש ל"אזור העניין" ערך מוסף, דווקא בגלל שהוא מטפל בנושא ובמצב ייחודי שמוכר לנו מקרוב, באופן שמאפשר להסתכל עליו בצורה כללית, כמעט אוניברסלית – הוא שם אותנו כצופים בנעלי אלו שחוללו את הזוועה, וחיו לצידה בשגרה נוחה להחריד. הוא מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, סמוך מאוד לאושוויץ, אבל לא נכנס בשעריו ולא מראה לנו את השואה המתרחשת בתוכו, את מי שסובלים בו ומה שעושים להם. הוא שם דגש על חיי משפחה "רגילים" וההתנהלות שלה, עם דילמות שקשורות לקריירה ויחסי בית-עבודה, וגם אירועים קטנים יותר כמו ביקור משפחתי ורכילות עם חברות על כוס קפה במטבח. מסביב, מטרים ספורים מפתח הדלת לגינת הירק – אנשים עולים בלהבות, ומחנה ההשמדה פועל כל העת. הסרט מבהיר שהמשפחה יודעת טוב מאוד מה עושים שם ולמי, כי חפצי ערך של יהודים שנרצחו מגיעים אליהם כעוד עניין יומיומי לגיטימי.

קשה לצפות בסרט מכמה סיבות. קודם כל, בגלל ההיכרות והשייכות שלנו להיסטוריה אליה הוא מתייחס. בנוסף, הוא מאלץ אותנו לעקוב אחר המתרחש דרך נקודות המבט של הדמויות שהוא שם במרכז, אלו שבכל סרט אחר היינו רוצות להזדהות איתן כי הן מובילות את הסיפור. אבל כאן אין דרך להתחמק מההבנה שהדמויות האלו, שאנחנו רואים את העולם מנקודת מבטן, יודעות מה עושים לאחרים, ובפרט לאיזה חלק אחראי אבי המשפחה – וחיות עם כך בשלום. אנחנו כל כך קרובות אליהן בצפייה שקשה לא לדמיין את עצמנו במקומן, ולהצטמרר.

הבמאי היהודי ג'ונתן גלייזר ("מתחת לעור", "לידה", "לצאת נקי") עיבד בסרט לקולנוע את ספרו של מרטין איימס באותו השם. אך בזמן שהספר עוסק במשפחה בדיונית, גלייזר בחר להתקרב עוד לייצוג של המציאות ולהתמקד במשפחה ספציפית וידועה, משפחתו של רודולף הס (כריסטיאן פרידל), המפקד של מחנה ההשמדה אושוויץ, הידוע לשמצה ביעילות המחרידה שלו. בעיקר באופן שבו הפיק ופיקח על השמדה שיטתית בגז ושריפה של יהודי אירופה, כמיליון מהם נשרפו במחנה תחת פיקודו. הסרט מלווה אותו בבית ובחלקים היותר מנהלתיים של העבודה, בחיי המשפחה שלו עם אשתו הדוויג (סנדרה הולר), ילדיהם וחברים.
רוב ההתרחשות היא סביב הבית שהדוויג מטפחת עם אותה גינה רחבת ידיים ועמוסת ירקות ופירות שמקיפה אותו – אותה היא מתחזקת בעזרת עובדי כפייה פולנים. הוא מראה גם את רודולף בפגישות עבודה, בוועידה גדולה של המפלגה הנאצית, שרק מגדילות את אי הנוחות עם ההבנה עד כמה חשוב לו התפקיד וכמה הוא מעורב – ובאותה נשימה איך הוא ומשפחתו לא רואים את האחרים. מספיקה להם חומה שבקושי מסתירה את המחנה, אבל לא את ארובת המשרפות, כדי להתעלם. אבל מה שאנחנו לא רואים נוכח כל הזמן ומזיז אותנו באי נוחות בכיסא. 

הסרט מציג תמונה אידיאלית של חיי משפחה בצבעים בוהקים ומרהיבים, ירוק של צמחייה מתורבתת וטבע שמקיף אותה בפסטורליות. משהו שאמור להיות נעים, רגיל, יומיומי, אם רק לא היינו שומעות כל הזמן את מה שמתרחש מהצד השני. הבית שהדוויג מטפחת, ואומרת בחיוך רחב לאמא שלה בזמן שהיא עושה לה סיור בגן ובגזיבו, כשהן מסבות על ספסל בנינוחות, שרודולף מכנה אותה "מלכת אושוויץ", בזכות ההשקעה המרובה והתוצאה הנהדרת, צמוד למחנה ההשמדה. לוקח זמן להפנים עד כמה הם מודעים למתרחש ובוחרים לאטום את עצמם, כי העין מסרבת להאמין והסרט מקפיד להראות לנו רק הבלחות שמייצגות את הזוועה. עשן קטר הרכבות שבאות והולכות, פורקות את האנשים שאנושיותם נשללה מהם בתוכו, גגות של בתי כליאה, קצה מגדל שמירה, חומה בין הבית למחנה שמסתיימת בחוטי תיל, ארובה מעשנת ללא הרף, בוהקת באדום המשרפות שקל לראות בלילה כשהכל חשוך אבל לא שקט, אף פעם לא שקט.

הסאונד בסרט מקפיד להזכיר לנו כצופים היכן משפחת הס גרה ועד כמה היא סמוכה להשמדה השיטתית עליה ראש המשפחה מנצח בגאווה מקפיאת דם. מתחת לדיבורים היומיומיים, איחולי מזל טוב לרודולף, התחבטות מה יעשו עם הבית כשהוא עתיד לעבור תפקיד, איך לא ירצו לעבור דירה ולעזוב את הגשמת החלום הגרמני כמו שהדוויג מכנה את חייהם בבית, סיפורים לפני השינה לילדים וטרוניות על עובדת אחת שמתרוצצת בחוץ בלילה ורק אנחנו רואים אותה בוהקת עם נקודות אור בלתי אפשריות באפלה הסמיכה, מטמינה תפוחים בשביל אסירי המחנה הגוועים ברעב – הצלילים וההבלחות בשולי הפריים מזכירים לנו הכל. כל הזמן.

צלילי אווירה מבשרי רעות מתנגנים ברקע, וגם קולות ריאליסטיים ודיאגטיים (צלילים שהם חלק מעולם ההתרחשות של הסרט, לא פס קול שמתנגן מחוצה לו כרקע) של צרחות, קריאות ייאוש, פקודות וירי. בתור מתבוננים מהצד לא ניתן להתעלם מהם, ועוד יותר מכך – קשה לתפוס איך המשפחה הזו, אמא, אבא, ילדים בגילים שונים, מסוגלת לאטום אוזניים ועיניים ודעת, ולדבר על מי שמעבר לחומה רק כעל "היהודים שלא נכנסים אלינו הביתה, כאן יש לנו עזרה מהפולנים". כעל המציאות המעוותת שמאפשרת להדוויג לקבל מעיל פרווה יקר ולא להתעכב על מה קרה לזו שלבשה אותו קודם, למצוא שפתון כמעט חדש בכיס ולנסות אותו באגביות לא פרסונלית. הם מפגינים יכולת לצמצם את מי שהיו שכנים שלהם לכדי יעד חיסול שצריך לעמוד בו, בשיחות ענייניות על יעילות הגז והמשרפות.

מדובר בדוגמה קיצונית גם מבחינת המאורע ההיסטורי אותו היא מציגה, וגם בגלל האופן שבו הסרט בוחר להדגיש עד כמה הזוועה קרובה, ממש נמצאת בפתח הדלת, ועדיין אף אחד מאנשי המשפחה ועובדי הכפייה, למעט אותה צעירה יחידה שמשאירה מזון בהיחבא, מזון שבגלל ריב עליו חלק מהאסירים נענשים במוות, בוחרים להיאחז בשגרה ולבחור לא להביט. גם אם השגרה היא מנוע הכרחי להמשך התנהלות כדי לשרוד באופן יומיומי, הדמויות בסרט מגיעות אלינו אחרי שהן חצו את הקו הדק בין המשך ההתנהלות ההכרחית, לבין התבזות של התפלשות בעיוורון סלקטיבי.

בגלל האופן שבו הסרט שם את משפחת הס במרכז, אי אפשר שלא לחשוב כל הזמן על עצמנו ביחס אל מי שנמצאים על המסך, האם יש מקרים, גם אם מזעזעים פחות, בהם אנחנו עוצמים עיניים כדי לא לחשוב על מה שקורה לאחרים סביבנו, כדי לא להתעסק במה שקורה קרוב אלינו, ונאחזים בשגרה כדי להתעלם בכוח. והמשפחה של רודולף הס משקפת תמונת מצב בלתי נסבלת. היא בוחרת לא לראות את מה שקורה במחנה ההשמדה ולמי, ולהמשיך לארח חברים ומשפחה, לשלוח ילדים יום יום לבית הספר, לדון בפריחת הגינה, בצעד הבא בקריירה של הס, בהגשמה עצמית. הם כל כך קרובים לזוועה, שהם מגיבים באי-ראיית האחר, כי להישיר מבט ולהבין מה הם באמת עושים לבני אדם אחרים. עיוורים מרצון למה באמת מתרחש, ממה הם מרוויחים את מעיל הפרווה, את הליפסטיק שכמעט לא נעשה בו שימוש, את ההלבשה התחתונה היוקרתית, את הזהב מהשיניים שלא מחוברות יותר לגולגולת. לראות נכוחה ימוטט את המנגנון בו הם מאמינים ועבורו הם עובדים.

דווקא ההתמקדות במשפחה, מבלי להראות מה שקורה ליהודים בתוך המחנה או בכלל, מאפשרת לראות בסרט תמרור אזהרה ענק, מפחיד ורלוונטי – עכשיו ותמיד. מה שמתחולל לנגד עינינו נראה לא הגיוני, בלתי נתפס באופן שבו המשפחה בסרט בוחרת לא לראות יותר את האנושיות וההתעמרות, את ההתעללות האיומה באנשים אחרים. אנחנו לא רואות בסרט את התהליך, אבל ידוע ששנים חינכו אותם להניח שאותם אחרים לא בני אדם כמותם, שהם האויב שלא ראוי יותר להיות בחברת האדם. והסרט מדגים לנו כמה כוח וסכנה יש בתפיסה מחשבתית כזו, ששוללת מהאחר את אנושיותו ואת זכותו להתקיים. בשמה אפשר להתעלם, להצדיק, ליהנות מהתוצאות של דברים איומים שמתרחשים בפתח הדלת. הכל קרוב ב"אזור העניין", ובכל זאת זוכה להתעלמות אגרסיבית, והעדות שהוא מציג לקראת סופו היא אילמת, ומצמררת לא פחות, מזכירה את ההשלכות ואת הזיכרון שעדיין קיים.

בזמן שיש לנו כבני אדם יכולת מופלאה להסתגל לכל מצב, לשרוד ולהמשיך הלאה, לחפש ולמצוא את השגרה, להמשיך להתנהל, הסרט מזכיר לנו לא להישאב אליה. לא לתת לגלגלי היום-יום להניע אותנו אל עבר עיוורון מרצון. לא לעצום עיניים ולאטום את הדעת אל מה שאנחנו יודעות שמתרחש, למשל אל כאב וקושי של אנשים בסביבה המיידית שלא יכולים לחזור הביתה כי אין להם בית לחזור אליו יותר. מי שחיים את ה-7 באוקטובר כאילו התאריך לא מתחלף כי איבדו אנשים או שיקיריהם עדיין חטופים. מי שחזרו הלומי קרב או פצועים בגוף או גם וגם מהמלחמה. או מי שמחזיקים או מחזיקות בתים כשיקיריהם בצבא. הוא מאפשר דרך סיפור אחר ונורא להסתכל על מעגלים רחבים יותר של אנושיות, שלא רחוקים מאיתנו כמו שאפשר או נוח לחשוב. הוא מציע לראות את הדיווחים על המתרחש בעזה ולהבין שאנשים, ילדים ותינוקות מתים שם מרעב, שמשפחות שלמות נהרגו ולהחליט לא למשוך בכתפיים על "מחיר המלחמה" שהממשלה הנבחרת שלנו ממשיכה להצדיק, אלא לדרוש פעולה ושינוי. הוא מאפשר לבדוק היכן אנחנו עלולים לא לראות את האחר גם במצבים שקשורים אלינו ישירות, וגם בהתרחשויות רחוקות פי כמה.

הסרט מדבר על עצימת עיניים אנושית דרך השואה שעשו ליהודים, ואפשר להסתכל עליו ולחשוב גם על מקרים אחרים, על אירועים בקנה מידה קטן יותר, שהמנגנון שלהם זהה. עיוורון מרצון כדי להמשיך הלאה, כדי לא להתמודד עם שאלות של אחריות, אשמה או ההשלכות של קריאה להפסיק פגיעה באחר, גם אם הוא מייצג את כל מה שאמרו לנו לשנוא, אם הוא לא מופיע בכותרות הראשיות כי לא מדווחים עליו, או שמופיע עם הסתייגות כמו "לטענתם". אנחנו תופסים את ההכרה באנושיות של האחר ובכאב שלו כחולשה במקום כשמירה על צלם האנוש שלנו. בסופו של דבר ההתעלמות השיטתית כמו זו שמוצגת בסרט מובילה לכך שכאשר כן ניאלץ לראות ולהבין עד כמה האחר סובל כבר עלול להיות מאוחר מדי. והמחיר שכולנו נשלם יהיה כבד מנשוא.