• סרטים חדשים: ״ורדה על אנייס״ מגיע לקולנוע
  • ״לעולם לא מאוחר״, סקירה
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

"לא בתל אביב", סקירה

14 בדצמבר 2012 מאת עופר ליברגל

לא בתל אביב, סרטו של נוני גפן שעולה השבוע להקרנות בסינמטקים, הינו יצירה שניתן לאהוב או לשנוא (או לשלב בין השניים) אבל קשה לי להאמין שהרבה צופים ישארו אדישים כלפיה. זאת מפני שהסרט מעז ומנסה להיות מקורי ויוצא דופן בכל דרך אפשרית – החל מבניית הסיפור ועיצוב עולמם של הדמויות ודרך השימוש שלו במבע הקולנועי, שימוש אשר מנסה לבחון ללא הרף את הדרכים השונות בהן ניתן לייצג את הסיפור שהוא מבקש להעביר.
גם אם לדעתי לא הכל עובד בסרט, אני לא יכול שלא להעריך ולהצדיע לסוג כזה של תעוזה קולנועית. תחושתי היא כי זוהי יצירה שחובב הקולנוע הישראלי חייב להכיר – ולו על מנת להסביר למה הוא לא התחבר אליה או אל הרוח החדשה שהיא מנסה להביא לקולנוע הישראלי. אבל כל ההקדמה הזו לא עונה על שתי שאלות מהותיות: על מה הסרט והאם בסופו של דבר הוא לא רק מעז, אלא גם מצליח.

לא בתל אביב מתחיל עם דמותו של מיכה (בגילומו של הבמאי נוני גפן) מורה להיסטוריה שמפוטר בתחילת הסרט בסצנה לא ממש ברורה. הוא מחליט לחטוף את אחת מתלמידותיו (יערה פלציג) ויחד איתה לנסות ואולי לדבר עם הבחורה בה הוא מאוהב מזה שנים, שבאופן שבטח יש לו משמעות שמה הוא נוני, כשם הבמאי (היא מגולמת ביד רומי אבולעפיה). במהלך הסרט, השלושה מפתחים סוג של קשר מיוחד, שאולי ניתן להגדיר אותו כמשולש רומנטי, אלמלא הגדרה זו הייתה שולחת אותנו לדברים מוכרים מדי והקשר הזה בעיקר רוצה להיות שונה מכל דבר אחר שהיכרתם.

קשה לומר מה הקשר הזה הוא כן וקשה יותר להגדיר את סגנונו של הסרט. אבל די ברור מה הסרט אינו: הוא לא ריאליסטי ולא אמין. וזה לא נאמר בגנות הסרט או לזכותו. אבל זה כן סגנון שדורש את הזמן על מנת להסתגל לו. ההומור של הסרט מורכב לא בהכרח מפאנצ'ים, אלא מניואנסים לא בהכרח מנומקים של התנהגות דמויות או דמויות המשנה. כתוצאה מכך לקח לי לא מעט דקות עד שהתחלתי להתחבר לסרט ואני מניח שעבור צופים אחרים גם כל הסרט לא יספיק.

למרות השונות של הסרט, חלק ממוקרת ההשראה שלו ברורים למדי: בחלקו הראשון הוא מזכיר את סרטיו המוקדמים של ז'אן לוק גודאר וככל שהוא מנסה לתאר את האינטימיות הנוצרת בין הגיבורים, הוא מתקרב יותר ויותר לבאפלו 66 של וינסנט גאלו. ייתכן והבמאי נוני גפן רצה לסכם את המורשת הקולנועית של במאים החולקים עימו את האות הראשונה של שם המשפחה. בכל אופן, אלו אילנות גבוהים למדי להיאחז בהם ותחושתי היא שלא תמיד הסרט מצליח להתקרב לרמה של המקור או לייצר ערך ייחודי משל עצמו. יחד עם זאת, הרבה מאוד דברים בסרט עובדים.

צילום השחור-לבן של זיו ברקוביץ' יפה עד מרהיב לפרקים וחלק מרצפי הטקסט שהסרט מייצר מצליחים לעורר מחשבה ובעיקר לרגש. מקומדית פשע הסרט הופך בהדרגה או שלא בהדרגה לסרט על פחד מקירבה ואינטימיות, ברגעים אלו יש תחושה כי הבמאי יודע היטב את העבודה ובעיקר כי יש לו מה להגיד.

שתי השחקניות הראשיות, רומי אבולעפיה ויערה פלציג הן נכס עבור הסרט. יחד ולחוד, הן מייצגות מיניות מתפרצת לצד פגיעות. אחרי השוטר, פלציג היא כנראה ליהוק מתבקש עבור סרטים אשר רוצים לצאת עם פרס מפסטיבל לוקרנו והיא מתפתחת כשחקנית מסקרנת ומגוונת, גם אם יש בה משהו מעט לא טבעי – זה רק הופך את הנוכחות הקולנועית שלה ליותר ייחודית. יחד עם זאת, קשה להתעלם מן התחושה כי הנשים המרכזיות בסרט מעוצבת הרבה יותר כמו פנטזיה גברית מאשר כדמויות של ממש, דבר אשר מקשה את האמונה בסצנות בהן הדמויות הללו נדרשות בכל זאת להפגין מהלך רגשי.

הסרט מכיל לא מעט דמויות משנה המופיעות לסצנה או שתיים ואמורות לספק הפוגה קומית. בולט במיוחד (וכצפוי) טל פרידמן, בתפקיד שצפייה בטריילר של הסרט יכול להרוס את הפתעה של לפגוש אותו בסרט עצמו. דמויות המשנה הללו אכן מצחיקות ברובן, אך הן בעיקר תורמות להרחקה של הסרט מכל מימד ריאליסטי. דומה כי הסרט מתרחש לא רק לא בתל אביב, אלא גם לא בכל מציאות בה אנשים מקיימים אינטראקציה זה עם זה. יחד עם זאת, הסרט ללא ספק כן מתרחש בישראל.

מה שמותיר אותנו עם דמותו של מיכה, דמות שהיא הלב של הסרט לא רק מפני שהיא מגולמת על ידי הבמאי. דמות שיש בה מימד מרתק – שילוב בין אלימות מתפרצת, ביישנות ובעיקר הדחקת רגשות. לא פשוט ללמד את הדמות הזו באמת לגעת (פיזית) באנשים, אך בסופו של דבר היא מצילחה לגעת בלב. אולם איני בטוח כי הליהוק של במאי הסרט לתפקיד זה תורם ליצירה בסופו של דבר – יש משהו מוגבל בנוכחות הקולנועית של גפן כשחקן, דבר העוצר את הסחף של הסרט במידה מסוימת. מאידך, ניכר כי גפן הבמאי מודע היטב לכל החלטה קולנועית בה הוא בחר ושחקן המודע היטב להחלטות הללו אולי מקל על יצירת האווירה של הסרט, אווירה שעדיין קשה לי לעמוד על טבעה המדויק.

בסופו של דבר, יכול להיות שמדובר בסרט בו רוב הניסיונות שלו כושלים. יכול להיות גם שפספסתי בו דברים רבים שאחרים יאהבו. אבל הוא כן הצליח לייצר מספר רגעים, או אפילו סצנות ומהלכי עלילה, שנשארו איתי, דבר שאינו מובן מאליו, גם לא בסרט אשר מנסה, אולי בכוח, להיות "אמנותי". זוהי יצירה שלוקח את הזמן להתחבר אליה והיא לא תעבוד עבור כל צופה ואפילו לא בכל צפייה עבור הצופים שכן יאהבו אותה. יותר מכל, הסרט מסמן את נוני גפן כיוצר שמסקרן אותי לדעת לאן הקולנוע שלו יתפתח מנקודה זו.

958166217

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.