• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

"עלייתו של האביר האפל", סקירה

20 ביולי 2012 מאת אורון שמיר

עלייתו של האביר האפל" ("The Dark Knight Rises") הוא לא סתם הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בבית קולנוע בקיץ זה. הוא אפילו לא רק סרט השנה, הרבה לפני שזו הסתיימה. מדובר בלא פחות מחוויה דתית. התגלות מחודשת של תכליתה של אמנות הקולנוע. סרטים, כך מזכיר לנו הבורא (כריסטופר נולאן), נמצאים כאן כדי להוות לנו מראה על החיים. ללמד אותנו כיצד לנהוג, לגרום לנו להרהר, להשכיח את צרותינו לזמן מוגבל ולשקוע בעולמות כביכול-דמיוניים. סרטים הם התרופה לספקנות, משום שהם גורמים לנו להאמין, למרות שהם אחיזת עיניים. ואני מאמין בכריסטופר נולאן ובבטמן שלו (ולכן מסרב לכתוב "באטמן" כשאני יכול להרשות לעצמי, כדי להפריד את סרטיו של נולאן מקודמיו, אשר כשלו להשלים טרילוגיה והסתפקו בצמדים).

זאת משום שבניגוד לכל אותם גיבורי על עטויי מסכות שמנסים למכור לנו מדי קיץ – להם אפשר רק להריע מרחוק ולקוות שיבואו להציל אותנו ברמת הפנטזיה – בטמן הוא גיבור שבאמת מעניק תקווה לצופים שלו ומעורר השראה ואמונה עצמית. אסייג ואומר שהשורות הללו נכתבו עדיין תחת ההלם המשכר והמזכך של הסרט הבלתי נתפס הזה. אני עדיין המום, אולי גם קצת מואר, וזקוק לצפייה נוספת על מנת לסקור אותו כמו שצריך.

היסטוריונים וחוקרי קולנוע עוד יחפרו ויחקרו במהפכה שביצע הגאון הבריטי בהוליווד. הם ודאי יסבירו כיצד "באטמן מתחיל" ("Batman Begins") בעצם הניח בשנת 2005 את היסודות לכל טרנד אתחולי המותגים והסרטים האפלים והבוגרים ברוחם. או ינתחו את "האביר האפל" ("The Dark Knight") כמשל פוליטי-חברתי מורכב, אשר הקפיץ הלכה למעשה את ז'אנר סרטי הקומיקס משולי השוליים אל לב המיינסטרים בשנת 2008, ואף קבע רף חדש גם בכל הנוגע לשיווק ויראלי בעידן הנוכחי. חלקם אף יעבירו קורסים לקולנוע בנושא "איך תוכלו לקבוע סף ציפיות בלתי אפשרי לסרטכם – ואז לעמוד בו". שיטת נולאן, תהיה שיעור המבוא. ועל הסיום של הסרט הנוכחי, עוד ודאי ידובר לא מעט בעתיד הקרוב.

מזה ארבע שנים מחכים מעריצי איש העטלף לפרק המסכם של הטרילוגיה. רובם מצפים לסרט הגדול בכל הזמנים, פחות או יותר, אשר גם יתעלה על קודמו שובר השיאים, גם לא ישכח את הפרק הראשון שהחל הכל, גם יעמוד בפני עצמו וגם יקשור יחדיו את כל הקצוות בקליימקס שטרם נראה כמותו. אין היום אף במאי אחר בהוליווד שהיה עומד באתגר זה בכבוד כמו נולאן, בטח לא תוך כדי שהוא נותן כל-כך הרבה קרדיט לקהל שלו.

העלילה מתרחשת שמונה שנים לאחר מאורעות הסרט הקודם. גותהאם סיטי נקייה כמעט לגמרי מפשע מאורגן וכל מה שנותר מבטמן הם זכרונות רעים. האלטר-אגו שלו, המיליארדר האקסצנטרי ברוס וויין (כריסטיאן בייל), מתחבא באחוזתו מפני העולם, הולך ונמוג. נדמה כי העיר לא זקוקה לגיבור השנוי במחלוקת, עד אשר נופל עליה איום חדש בדמות ביין (טום הארדי), הזומם משהו מתחת לרחובותיה. מוחו הקרימינלי שווה ערך רק לחוסן גופו, על פניו מסכה מאיימת והוא מדבר ברוגע של אדם שיצא מדעתו. לאחר שמפקד המשטרה, ג'ים גורדון (גארי אולדמן), ושוטר אידיאליסט בשם ג'ון בלייק (ג'וזף גורדון לוויט) מפעילים קצת לחץ, ברוס עוטה שוב את המסכה והגלימה ויוצא להגן על העיר שמתעבת אותו. זאת בזמן שתעשיות וויין בצרות והשליטה עליהן מועברת לאשה בשם מירנדה טייט (מריון קוטיאר), בעוד שודדת חלקלקה ששמה סלינה קייל (אן התאוויי, השוס של הסרט) משתחלת אף היא אל חייו. כאשר משרתו הנאמן אלפרד (מייקל קיין) לימינו ואשף הגאדג'טים פוקס (מורגן פרימן) לשמאלו, יוצא האביר האפל לדהירה האחרונה בהחלט.

כבר בפתיחה הסרט מכה את צופיו בתדהמה, ללא רחם וללא הפסק, הולם בהם ומרעיד אותם במשך 167 דקות דחוסות, עמוסות עד להתפקע וחסרות כמעט לחלוטין רגעים בהם מותר לקחת אוויר. הדרמה תמיד נוכחת, המתח רק נבנה עד כי נדמה שלא יפורק לעולם, העצבים נמתחים עד קצה גבולותיהם, המוזיקה של ענקי ההלחנה האנס זימר וג'יימס ניוטון האוורד (ללא קרדיט הפעם) מפוצצת את עור התוף כמעט בכל רגע נתון וסצינות האקשן עשויות לגרום להיאחזות בידיות המושב כאילו חייכם היו תלויים בכך. כצופה ישראלי, ההפוגות היחידות מן החוויה המציפה והאסקפיסטית היו רגעי "היי, הנה אלון אבוטבול!" ו"יואו, זה אורי גבריאל!”, שניהם טובים, אגב.

מיד בסיום מגיעה חבטת הפטיש הנוספת שנובעת מיראת קודש – האופן בו שלושת הסרטים מתפקדים כטרילוגיה שלמה ואפית. בין אם אלה רגעי מפתח שחוזרים על עצמם, מבנים תסריטאיים דומים ומשיקים, או אפילו משפטים שמהדהדים זה את זה, פוגעים בסביבתם וחוזרים. כמו המנגנון בו עטלפים משתמשים כדי למצוא את דרכם באפלה. "סערה מתקרבת", אומר בטמן לגורדון בסרט הראשון, רק כדי לשמוע את אותו המשפט שב אליו מפיה של קייל בסרט הנוכחי. מסכת הגז שחובש בסצינה מסויימת בפרק הפותח ראס אל גול (ליאם ניסן), מקשרת אותו אסוציאטיבית אל המסכה של ביין. אותו ראס אל גול יצר את בטמן, שמצידו אחראי לג'וקר בסרט השני, אשר ברא את דו-פייס, שהפך לקדוש מעונה וכן הלאה עד לסגירת מעגל מושלמת בסרט הנ"ל. התסריט רב התחבולות של האחים ג'ונתן וכריסטופר נולאן, בשיתוף עם דייויד אס גוייר, יוצר מיתולוגיה, פולקלור, בסיס לדת חדשה.

שלושת הסרטים מעלים לדיון תימות סותרות ומרתקות, תמיד בזכות הנבלים שבהם. "באטמן מתחיל" עסק בפחד מול אומץ, באמצעות הדחליל מטיל המורא (קיליאן מרפי). “האביר האפל" עסק בשליטה מול כאוס, בעיקר הודות לג'וקר (הית' לדג'ר ז”ל, זוכה האוסקר על תפקידו). “עלייתו של האביר האפל”, סובב סביב יחסי הגומלין בין ייאוש לתקווה.
לכן, ביין פשוט מושלם לסרט – הוא ייאוש מוחלט. נולאן ממשיך עם מחיקת הרושם של דמויות מפתח במיתולוגיה הבטמנית בסרטים הקודמים, ושכתוב מחודש. אם ביין על-פי ג'ואל שומאכר ב"באטמן ורובין" ("Batman & Robin") היה גוש בשר שמטרתו לסייע לנבלית הראשית (פוייזן אייבי, בגילומה של אומה תורמן), הרי שביין של נולאן גואל את הדמות הנפלאה הזו ומציד אותה כארכי-נבל. הארדי, בהופעה אינטנסיבית מאין כמוה, מצליח להפגין משחק בזכות שפת גוף מלאה ביטחון ושרירים, ושתי עיניו בלבד, בגלל המסכה. הוא מפחיד לא פחות מהג'וקר וגם שורות הדיאלוג והאיקוניות המיידית שלו שוות ערך לאלה של קודמו במשבצת הנבל. לעיתים הוא אף משכיל לעורר הזדהות, ויש לו שיעור חשוב ללמד בנושא של צדק חברתי, או כוחה של האמת, שהושלך הצידה בסרט הקודם וחוזר כדי לנקום.

בכלל, תצוגות המשחק בסרט הזה פשוט פנומליות אחת אחת. בייל מתעלה על כל הישגיו בסרטים הקודמים, לוויט מרשים, קוטיאר שוב מפתיעה, פרימן וקיין יציבים כסלע ואולדמן זורח לרגעים רבים. אבל יש מישהי אחת שפשוט עושה את הסרט הזה. קוראים לה אן התאוויי.

זה נכון שהיא כאן בעיקר כדי לפתור את בעיית השחקניות מהסרטים הקודמים (קייטי הולמס בראשון, מגי ג'ילנהול בשני) ובשביל שגיקים יזילו עליה ריר. ממש כמו נשקים וכלי רכב חדשים, אשר הופכים את הסרט הזה לפחות ריאליסטי מבין השלושה ולוקחים אותו לרמות קומיקסאיות שטרם נראתה בטרילוגיה. אבל התאוויי עושה הרבה מעבר לייצוג הפנטזיה החנונית האולטימטיבית. באמת שאין שום אדם שפוי בדעתו, ולא משנה מהן נטיותיו המיניות, אשר לא יתאהב עד מעל לראש בדמות של סלינה קייל בזמן הצפייה. בעוד מישל פייפר לקחה את אשת החתול ב"באטמן חוזר" ("Batman Returns") של טים ברטון למקומות הכי סקסיים שיש, התאוויי מנסה טקטיקה דומה אך ייחודית. חוץ מזה שהיא הדבר הכי לוהט בבגדי עור שחורים מאז סקלרט ג'והנסון ב"הנוקמים", היא גם שולפת את ליבות הצופים החוצה בערמומיות שאין להתנגד לה. כמו חתולה אמיתית, היא תתנהג בנבזיות אבל תגרום לך לאהוב אותה חזרה, לא לגמרי ברור למה ואיך. היא פגיעה, מתוסבכת, חזקה, אסרטיבית ופשוט ממגנטת – הכל באותה סצנה, או אפילו באותו מבט. התאוויי פשוט מוכרחה להיות מועמדת לאוסקר על הופעת העל שהיא מפגינה כאן.

בעניין האוסקרים, אני חושש שלאקדמיה לא תהיה ברירה אלא להסתמך על תקדים "שר הטבעות: שיבת המלך" ולהתייחס במלוא הרצינות לסרט הזה. אחרי שאי-המועמדות של הסרט הקודם גררה את "חוק האביר האפל", לפיו מספר המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר גדל מחמישה לעשרה (או תשעה בשנה שעברה), הגיע זמנו של כריסטופר נולאן לזכות בהכרה לה הוא ראוי. אי אפשר להמשיך להתעלם מן היוצר של טרילוגיית "הסנדק" של ימינו, מן הבורא של סרטי הקומיקס/גיבורי-על הגדולים בתולדות הקולנוע. יש אלוהים, וקוראים לו כריסטופר נולאן. סרטי "האביר האפל" הם תורתו ומורשתו. כדאי ושווה להאמין בו, משום שבניגוד לאלוהים אחר, זה שחסידיו לקחו מונופול על המילה "אמונה" – נולאן אף פעם לא מאכזב. ואמרו אמן.

הטקסט הנ"ל התפרסם בשינויים קלים באתר עכבר העיר אונליין

תגובות

  1. שי הגיב:

    הגזמת. אבל אף אחד לא מאשים אותך. זה רחוק מלהיות סרט מדהים. אבל איך אפשר לבוא בטענות למישהו שכל חייו הבוגרים חיכה לסרט הזה? אי אפשר. הסרט טוב, אולי טוב מאוד אך אין בו פירור תמאתי מקורי. אשת החתול היא צל חיוור של פייפר ושאריות ההורמונים של הבנות מהפרקים הקודמים. ביין סביר אך מתגלה כבורג קטן ולא כרוע אולטימטיבי. זה יופי של סרט פעולה אבל זו לא סאגת פשע ברמות שאליהן הורגלנו. אך שב, לא בא בטענות.

  2. mishu12 הגיב:

    הגזמת לגמרי, אין צל של אובייקטיביות. אן האת'אווי האחרונה שצריכה לעמוד לאוסקר, זה היה ליהוק עלוב.

  3. היופי בקולנוע, מישהו12, זה שלכל אחד יש את הדעות שלו. מישהו אחד יכול לחשוב שסרט הוא יצירת מופת והאחר יכול לחשוב שזה סרט נוראי. אין הגזמות.

    עוד לא ראיתי את הסרט (פה בברזיל הוא יוצא רק שבוע הבא ><), אבל מהביקורות שאני קורא עד עכשיו – ובדגש על הביקורת שלך, אורון – אני מבסוט. נשמע כמו סרט מעולה שעומד בציפיות, אך לא מתעלה על קודמו. בדיוק כמו שחשבתי שהוא יהיה. אני מחכה כבר לראות את הסרט בשביל שאני יכול להרחיב את דעתי עליו, אבל בינתיים אני יכול רק לחכות (עוד, אינעל העולם).
    לגבי הליהוקים- אני ממש לא רואה את האת'אווי בתור אשת החתול, אבל אני דווקא שומע שהיא עושה את עבודתה נאמנה. אותו דבר עם טום הארדי, שאני דווקא לא מחסידיו, ואני חושב שהוא שחקן מאוד בינוני. אבל חברים אמרו לי שהוא עושה ביין בצורה הגובלת בשלמות. שוב, אני עוד לא ראיתי, אני עוד לא יודע.

    ביקורת מעולה אורון, עשית לי עוד יותר חשק לראות את הסרט 🙂

  4. דני הגיב:

    "היה גוש בשר שמטרתו לסייע לנבלית הראשית"

    *ספוילר*

    אממממממ… ביין הוא אולי לא גוש בשר בסרט הזה אבל בסופו של דבר גם פה המטרה שלו היתה לא יותר מלסייע לתוכניתה של הנבלית הראשית האמיתית (טליה אל-גול).

    1. אביאל הגיב:

      רק כיוון שביין הוא האח הגדול והחורג של טליה אל-גול לא הופך אותו למשרת שלה. רק מאחר וביין הוא הבן החורג של ראס-אל-גול לא הופך אותו לפחות משמעותי. זה מה שטרגי בו. ביין הוא פסיכופת חסון, גאון, רהוט ומפחיד עם נטיות משיחיות. נקודה

  5. איריס הגיב:

    אורון אני מבינה אותך לגמרי 🙂 גם אני חיכיתי לסרט הזה עד שיצאה לי הנשמה. נהנתי מהסרט הזה יותר מהאביר האפל (כן! כן!) לא שהאביר האפל לא סרט טוב הוא כן, מאוד, אבל הנוכחי פשוט… לא יודעת… אולי זה בגלל כל הסצינות (ספוילר!) של ברוס ווין חסר אונים שגמרו אותי וגרמו להתחבר יותר.אני לא אוהבת את אן האתווי, אני חושבת שהיא שחקנית בינונית מינוס,אבל היא בסדר גמור כאן. אולי גברים יאהבו אותה יותר בגלל בגדי העור 🙂
    ביין לדעתי הרבה יותר אפקטיבי ומפחיד מהג'וקר לדעתי (בכלל, הג'וקר הכי מוצלח שראיתי הוא מהסדרה המצוירת המצויינת שיצאה בתחילת שנות ה- 90 ). וכן, זה הסרט קומיקס הראשון בתולדותי שבכיתי בו, ממש, עם דמעות… 🙂

    1. אני רוצה לציין כי מן ההרתשמות שלי לאחר שיחה עם כמה נשים, ההתלהבות מאן התאווי בסרט הזה חוצה מגדרים….
      אבל כמעט כל הקאסט מעולה. מייקל קיין מבריק הרבה יותר מאשר בסרטים הקודמים בסדרה. לאורי גבריאל יש גם כמה רגעים מצויינים.

      1. איריס הגיב:

        ספויילרים!:

        כן רוב הקאסט בסרט די מדהים בעיקר בייל, פרימן, אולדמן, וג'וזף גורדון לוויט. כריסטיאן בייל הוא אחד מחמשת השחקנים האהובים עליי והוא היה מעולה פה. סצינת המכות שלו ושל ביין (תום הרדי גם עשה עבודה טובה מאוד) הייתה ריאליסטית עד כאב כשביין שובר לבטמן את הגב, התאפקתי לא לצרוח. כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט שגרם לי לכזה כאב פיזי. כל הסצינות של ברוס אחר כך גרמו לי לבכות. כשביין מדבר איתו ולוחץ לו על החזה וברוס צועק מכאב, כשתום קונטי (זה היה הוא בכלא נכון?) מסדר לו את הגב, התכווצתי ככה שפחדתי שיתפסו לי שרירים… כשהוא מנסה ללכת ולא נותן שיעזרו לו.
        ואיזו צמרמורת הייתה לי בסצינה שהוא מנסה לטפס החוצה בלי החבל ומצליח…
        בקיצור יום ראשון אני עושה תור לאורטופד.

    2. הו הגיב:

      וואי חופשי הג'וקר הכי טוב היה מהסדרה בערוץ הילדים!! בגלל הסדרה הנהדרת הזאת אני שומרת לבאטמן אמונים נצחיים ומבינה כמה מקווי העלילה מעבר. או לפחות אני חושבת ככה.

  6. SHALEV הגיב:

    אני רוצה לדבר קצת על הסצינה ההחזקה ביותר בסרט לדעתי, והיא המפגש הראשון בין ביין לבאטמן. מעבר לעובדה שנותרתי עם פה פעור במשך כל המאבק שלהם, מעבר למספר קריאות ה"וואוו" שנשמעו באולם לאחר שהיא נסתיימה, מדובר בסצינה הטובה ביותר שראיתי בקולנוע בעשור האחרון.
    מידת האיפוק וצד שני שחרור המעצורים הטוטאלי שנולאן נוהג ברגעים האלה מדהים. הוא בחר לא לערוך לקטע הזה מוסיקה וליצור מגמה של ריאליזם כמעט מוחלט. קולו המעוות של ביין שלעיתים מועשר בקול המיוחד של "ליגת הצללים", מול קולו הצרוד של בטמן שלעיתים בכוונה חזר להיות קולו של ברוס וויין הביאו את המאבק בין 2 הדמויות הללו לרמות הירואיות. בפעם הראשונה בתולדותיו, בטמן מפסיד. גם בקומיקס הרגעים הללו היו מבעיתים, אבל על המסך נולאן הצליח לגרום לזה לעבוד פי 10. פניני החוכמה שביין זורק תוך כדי מאבק, מהירות חילופי המהלומות, הקול המטריד של כל פגיעה (באיימקס זה מרגיש כאילו מרביצים לצופים) והייאוש שנולאן מצליח להעביר חזקים ועוכרי שלווה. אני חושב שמהסצינה הזו הייתי כל כך המום שהיה לי קשה לחזור לסרט אחריה. אני רוצה לצפות בה שוב ושוב ושוב ולנתח מה עבד שם כל כך טוב.
    נולאן הוא בית ספר לקולנוע, לעריכה ולצילום. הוא ירש את לוקאס, שפילברג וקמרון ביחד, ומתעלה עליהם. הוא שולט בהוליווד ואין כיום אולפן שיכול להגיד לו "לא". הנוהל שלו הוא לביים סרט סופר גיבור- מסחרי ולאחריו סרט אישי. לכן, המנה הבאה שלו אלינו תהיה אישית ואני כבר לא יכול לחכות לאלוהים שינחית עלי עוד פטיש.

    1. איריס הגיב:

      צודק בכל מילה. הסצינה הזו שברה לי הלב…

      1. פבלו אוטין הגיב:

        בסצנה הזאת בנוסף לכל מה שאתה מתאר, בולטים גם הריאקשנים של אן הת'אווי. השילוב של המבטים של אשת החתול, המבולבלים והכואבים (והמופתעים. רואים שהיא חשבה שבטמן ינצח), הם מדויקים ומידה הטובה. היא גם, כמובן, במובן מסוים, "הצופה". בקיצור. כן. סצנה אינטנסיבית ועצומה.

        צריך להתחיל לפרק את הסרט לחלקים ולבדוק את הנושאים שהוא מעלה, ואת הבחירות הקולנועיות השונות (מבלי ליפול בדיכוטומיה של בעד מחאה חברתית או נגד.. בעד קפיטליזם או לא… כי זה משטיח את הדיון)

    2. Reut Shapira הגיב:

      אני שמחה לראות שאני לא היחידה שהתפעמה מהסצינה הזו. שונה מכל סצינה שנראתה בסרטי באטמן עד כה. מבריקה, עוצמתית ומיוחדת במינה. כ"כ מיוחדת בעיניי משום שאני לא זוכרת מתי ראיתי "שבירת מוסכמות" שכזו בסרט שובר קופות בעל "סכימות" ידועות. המוסכמה הזו הפכה להיות כ"כ טריוויאלית שקשה לי להאמין שמישהו בהוליווד (חוץ מנולאן מן הסתם) בכלל תוהה אם יש מקום לעשות את זה אחרת. כמוך, אני מתכוונת כמובן למוזיקה שבלטה בהעדרה.
      מי היה מעלה בדעתו לוותר על המוזיקה הבומבסטית שמלווה את כל סרטי באטמן בנאמנות? מוזיקה שסוחפת ומגבה את באטמן בכל קרב, בדרך לניצחון על עוד אויב.
      מהתחלת הסצינה ועד לסופה אין מוזיקה. כלום. גורנישט. אנחנו כבר יודעים ומרגישים שזה כבר לא ייגמר בטוב. כי מבלי שנשים לב, התרגלנו אליה כ"כ ומרגע שלא הצטרפה לקרב הזה- גם האמונה נעלמה. באטמן ואני כצופה, נותרנו לבד במערכה. באטמן או בקרב הזה-ברוס וויין בתלבושת של באטמן, חוטף בעיטות כאחד האדם מבריון אימתני שעוצמת חבטותיו נשמעת ומורגשת היטב. עומק הצלילים הנמוכים והמתכתיים שהדהדו באולם הקולנוע בכל בעיטה, הוא כזה שלא נותן לך אפשרות להתנתק מהסיטואציה מבלי שתרגיש אותה בבטן (או בגב….).

      1. איריס הגיב:

        האנשים שישבו לידי באולם לא נשמו בסצינה הזאת, שמעתי מישהו ממלמל "לא מאמין" ואפילו "פאק" אחד.:) אני ידעתי שתגיע סצינה בסגנון הזה (רק מלהסתכל על ביין!), אבל לגמרי לא הייתי מוכנה אליה. היה לי קשה "לחזור" לסרט אחריה. שמתי לב למחסור במוסיקה, נולן רצה שהקהל ירגיש כל מהלומה…

        חוץ מכל הסצינות של ברוס בכלא שבור וכואב, עוד סצינה שהייתה לי קשה, למרות שהייתה מינורית יותר, היא הסצינה שבה אלפרד מגלה לברוס על המכתב של רייצ'ל, הם מתווכחים וברוס מגרש אותו מהאחוזה. ברגע אחד ברוס מאבד את האדם היחיד שנשאר לו בעולם. האדם היחיד שנשאר לו מה"עולם הישן" שלו והיחיד שתמיד יכול היה לסמוך עליו שיעשה הכל בשבילו ויעזור לו. בעצם ה"אבא" השני שלו. הסצינה הזו הכאיבה לי לא פחות מכל המכות של ביין…

    3. Kivshany הגיב:

      אני איתך, הסצנה החזקה ביותר בסרט וגם סצנת המכות 'גיבור-נבל' הטובה ביותר שראיתי בקולנוע.
      העוצמה שהייתה שם היא ברמה אמנותית. התאפקתי שלא למחוא כפיים בסיומה.

      בכלל אני חושב שביין היא דמות מדהימה.

  7. alonrt הגיב:

    כגודל הציפיות גודל האכזבה…
    ועל כך בפירוט – http://cafe.themarker.com/review/2684233

    1. Kivshany הגיב:

      גם אתה וגם הבחור שכתב את מה ששיתפת כנראה לא הבנתם מה אתם באים לראות. אני חייב להבין את הכוונה בקביעה שהוא "לא עומד בציפיות". כי אם נסתכל מבחינה קולנועית הרי שמדובר ביצירת מופת במונחים של הקולנוע המודרני. אם נדבר מבחינת תרגום הסיפור לסרט הרי שמדובר בלא פחות ממחווה כמעט מושלמת.
      האביר האפל הוא אגדה, לכן הוא תמיד ינצח גם חזקים ממנו. כל האמירות האלה של "לא אמין" אין להם מקום בסיפור הזה. זה פשוט לא רלוונטי.

      ממה בדיוק התאכזבת?

      1. alonrt הגיב:

        אני והוא אחד הם – ושניינו באנו להנות מסרט של במאי ענק.

        כמו שכתוב בקישור, עיקר האכזבה, בעיקר בהשוואה לסרט הקודם, נובעת מכך שכל הדמויות בסרט הנוכחי פועלות באקראיות מוחלטת וללא שום עקביות או רצון ובכך מונעות כל הזדהות איתן או אם הסרט.
        אני מאנשי הסיפור, ככה שלא משנה כמה יפה הצילום או המוזיקה או כמה צר המותן של קט-וומן או כמה רושפות העיניים של ביין – אם אין סיפור מבחינתי אין סרט. ובמקרה הזה – אין סיפור.
        כמו שסיכמתי בשורה התחתונה בביקורת לעיל – השלם בסרט הזה קטן בהרבה מסך חלקיו. ואפשר גם להחמיר ולהגיד שאחרי כל הטריילרים וההייפ שהיו מסביב לסרט, הצפייה בו עצמו כמעט ולא הוסיפה כלום – ובטח לא הצליחה ליצור סיפור שמחבר בין כל הדיאלוגים וסצנות הפעולה.
        זה אמנם נראה כמו סרט שנולאן ביים, אבל בטח לא כמו תסריט שנולאן כתב.

        אבל אני מניח שזה שיח חרשים – אתה לא תבין ממה התאכזבתי כמו שאני לא מצליח להבין ממה כל השאר מתלהבים.

        וזה שדמות היא "גיבור על" לא אומר שהיא יכולה להפסיד כל הדרך, ליפול לכל מלכודת אפשרית, להפסיד גם מנטלית וגם פיזית, להתחנן למות שוב ושוב, להיות מובל באף עד דקה לסוף (איפה "הבלש הגדול בעולם" בסרט הזה?), להיות מוצל ברגע האחרון על-ידי סייד קיק, ועוד לסיים באקט הונאה מיותר שנועד לשרת את הבמאי ולא את הסרט (אני במקום אלפרד הייתי קם ונותן לו סטירה על התרגיל המפגר הזה).

        אלא כן תצוץ גרסת במאי שתצליח לחבר את כל הפרגמנטים (המצויינים) אני אאלץ לדבוק בסרבונתי להלל את היצירה הרעועה הזאת.

        1. Kivshany הגיב:

          כל מה שאתה כותב הוא לגיטימי. ואתה צודק, כנראה שזה שיח חרשים.
          אבל בכל זאת אני חייב משהו…

          אני לא רואה את הבעייתיות בסיפור שכן בתחילתו של דבר מדובר בקומיקס. משם לקוח ה"סיפור".
          ובשלב הזה בקריירה של באטמן (או יותר נכון בקריירה של "האביר האפל" [כדאי וצריך לעשות את ההבחנה]) הוא עדין לא "הבלש הגדול בעולם". זה עתיד לקרות בהמשך. אמנם לא עפ"י הסדר הכרונולוגי של הקומיקס המקורי אבל כן עפ"י השכתוב של באטמן-"האביר האפל" ע"י פרנק מילר. שעליו מבוססים הסרטים.

          הסיפור בסרט הנ"ל הוא על יאוש ותקווה, נפילה ותקומה. ושמו אומר זאת בפירוש – "עלייתו של האביר האפל". באטמן חייב ליפול, חייב להיראות חלש, לפני שהוא מתעלה והופך ל"בלש הגדול בעולם".
          זה בדיוק מה שהדמות שלו מסמלת וזה בדיוק מה שנולאן רצה להעביר והצליח בכך. לדעתי.

          אני חושב שאתה ואחרים מחפשים הגיון ושלמות באלמנים מסוימים בסיפור, שהם לא רלוונטיים לסיפור.
          זו דעתי בכל אופן.

  8. הו הגיב:

    שאלת ספוילר:
    אם נעצו בבאטמן סכין בבטן, איך לעזאזל הוא לא מת? הוא נראה די גוסס כשהיא הייתה בתוכו וקצת לאחר מכן, והופל'ה הוא הבריא. ווטפ.

    1. פגיעות גופניות הם לא הבעיה של הבאטמן בסרט הזה, אלא פגיעות מנטליות. המקרה שאתה מציין זו הפעם השלישית בסרט בה גוף שלו מתרפא באופן לא סביר.

      1. איריס הגיב:

        ואני חשבתי שהחליפת באטמן עצרה את במקצת את האימפקט של הסכין, בגלל זה הפגיעה לא הייתה כזו חמורה (וזה לא בבטן, זה בצד) .

        1. הו הגיב:

          ובכן, אז למה הוא סבל? אני גם חשבתי שיש לו שם חליפת מגן מתחת לחליפה, אבל זה לא מסתדר עם זה שכשהיא שלפה את הסכין, הוא פשוט נראה סובל.

  9. אני כבר כמה ימים מתאפק מלהגיב כי אתם משחקים כל-כך יפה לבד 🙂

    אבל שני דברים נקודתיים:

    מישהו12 – ביום שתראה בטקסט שלי על סרט "צל של אובייקטיביות", אני מבטיח לפרוש. ואתה מוזמן לצטט אותי. לגבי אן הת'אוויי, אני מוכרח להבהיר משהו – אני לא סובל את השחקנית הזאת. כלומר, לא סבלתי. עד לפני שבוע, אם היית מדבר איתי עליה הייתי עושה פרצוף (וכן, ראיתי "רייצ'ל מתחתנת", לא התרשמתי ממנה שם). בחיי. אבל הפעם היא הייתה פשוט פנומנלית. יכול להיות שהמהפך הפתאומי ביחס שלי אליה הוציא ממני תגובה מופרזת, אבל אני נוטה להאמין שפשוט התגברתי על עצמי והצלחתי לפרגן להופעה מדהימה של שחקנית שאני מאוד רחוק מלחבב בדרך כלל.

    הו – בטמן סובל כשדקרו אותו בסכין משום ש…דקרו אותו בסכין. זה די כואב (לא שניסיתי, אני מנחש). אבל הוא ממש לא גוסס. הסיבה שהוא סובל מעט יותר מכרגיל, היא שבחליפה הספציפית הזאת ההגנה שלו מפני סכינים חלשה יותר. זה מוסבר בסצינה שבה וויין מבקש מפוקס שיפורים בחליפה (כמו היכולת לסובב את הראש וגם עוד מהירות כי הוא חושש מביין) ופוקס מזהיר אותו שהוא יעשה את השיפורים אבל שהם יחשפו אותו לפגיעות של סכינים. כמובן שברגע שהשורה נאמרה אני אישית מיד ציפיתי לסצינה שבה בטמן יידקר, ונולאן לא מאכזב בעניינים האלה. הסכין של טליה הוא גם המטפורה המושלמת לבגידה שלה ולסוג הנקמה שלה, כפי שהיא מסבירה בעצמה (שיחת הסכין האיטית ביניהם). וגם אם הוא נפגע אנושות מהסכין, עדיין יש לו איזה כמה דקות טובות עד חצי שעה של גסיסה איטית מאובדן דם, נניח, דבר שהוא בטוח טיפל בו. בקיצור, כמו שעופר אמר, ממש לא ההחלמה המוזרה בסרט 🙂

    1. איריס הגיב:

      אורון, סתם שאלה שמענינת אותי: האם עכשיו אתה תיתן צ'אנס לאן האתאווי גם בסרטים אחרים? אני שואלת כי הרבה פעמים אני מתבאסת מסרטים שיש בהם שחקנים שאני לא אוהבת. גם אם פתאום שחקן שאני לא אוהבת "נתן" הופעה, זה לא אומר שעכשיו אני אהיה מעריצה נאמנה. אני גם לא אוהבת את אן האתוואי, אבל היא הייתה אחלה ב"עלייתו". אבל אני לא בטוחה שאני אוכל לסבול את הפרצוף המעצבן שלה בדברים אחרים… סתם מעניין אותי לדעת מה אחרים חושבים.

      1. וואו, זה מאוד תלוי שחקן-שחקנית. מאוד. יש המון שחקנים שלא החזקתי מהם עד הופעה מסויימת ומאז דעתי עליהם השתנתה ב-180 מעלות, ויש גם לא מעט מקרים ששחקן שרף את עצמו אצלי בהופעה בודדת. ספציפית לגביי הת'אוויי, רק ימים יגידו. כרגע אני לא לגמרי מאוהב במשחק שלה בבטמן, ברמה שהעלימה כל רגש שלילי שהיה לי כלפיה. מניח שהמפגש הבא שלנו יהיה מקרה מבחן 🙂

  10. JNH הגיב:

    מצטער, אורון, בד"כ אני נהנה מהביקורות שלך, אבל מה שכתבת כאן מרגיש יותר כמו טקסט של FANBOY מאשר כמו ביקורת רצינית. אני מבין שאתה מת על נולן, אבל אפילו מעריץ עיוור שלו חייב לראות את הכשלים התסריטאיים הרבים שיש בסרט הזה. הסרט הזה, שאמנם היה רחוק מלהיות רע, הוא אכזבה עצומה מבחינתי. נולן פישל כאן. יש כאן יותר מדי חורים, יותר מדי קלישאות ויותר מדי סתירות בהיגיון הפנימי מכדי שזה יוכל להיחשב לסרט טוב באמת.
    אנסה לעבור בקצרה על כמה דברים שהפריעו לי (ספוילרים):
    1. קלישאות:
    לא יכולתי שלא להיזכר ב"רוקי 3" בעודי צופה בכל קו העלילה שבו באטמן מובס במכות ע"י ביין ואז מוצא את עצמו בבור כלא, שם הוא משתקם בעזרת אסיר זקן שעוזר לו לראות את משמעות החיים ומחזיר לו את "עין הנמר". שלא לדבר על המהירות שבה הוא החלים מהשבר בעמוד השדרה, ואף שדרג את היכולת הגופנית שלו, בעזרת מתיחה עם חבל וכמה שכיבות שמיכה. וכאשר ביין אומר לו שהוא ישאיר אותו בבור במקום להרוג אותו, לא יכולתי שלא להיזכר בדוקטור איוול מ"אוסטין פאוורס" אומר משהו בסגנון: "אני לא הולך להרוג אותו. במקום זה, אני אשאיר אותו לבד במקום שקל לברוח ממנו ואניח שהכל מתנהל לפי התוכנית הזדונית שלי". וכשמריון קוטיאר מסבירה בסוף באריכות על התוכנית שלה, ובכך נותנת לטובים עוד זמן לעצור אותה, לא יכולתי שלא להיזכר במשפט מתוך "אחרון גיבורי הפעולה": "בנאדם, אתה אידיוט. עשית את הטעות הקלאסית של רעים בסרט – אל תסביר כל כך הרבה!".
    יש עוד המון דוגמאות נוספות, שאני לא אמשיך לפרט מפאת חשש לטרחנות. אז כן, כל הבעיות שציינתי כאן הן התקטננויות, והן קיימות במידה זו או אחרת בכמעט כל סרט אקשן הוליוודי מצוי. אבל מכריסטופר נולן אני מצפה ליותר. התסריטים שלו היו תמיד יותר מתוחכמים מזה והצליחו לדלג מעל מלכודות תסריטאיות כאלה. חוץ מזה, קל יותר לקבל קלישאות מהסוג הנ"ל בסרט קליל ומודע לעצמו מאשר בסרט עם יומרה ריאליסטית וחשיבות עצמית כבדה כמו "עלייתו של".
    2. הנבל:
    הדמות של ביין לא מספיק מעניינת. אין לה אידיאולוגיה מוסדרת ואין לה נוכחות מסך, בטח בהשוואה לג'וקר. והקול שלו, שאני יודע שהוא כבר מושא ללא מעט בדיחות, פשוט נשמע גרוטסקי. לא רק המבטא שנשמע כמו הכלאה בין מיקי מאוס לדקרד קיין בדיאבלו, אלא גם העובדה שהוא מדבר בווליום כמעט כפול משאר הדמויות. זה פשוט מיקס סאונד גרוע, וזה היה הסחת דעת עבורי.
    3. המוזיקה:
    אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל האנס זימר צריך לפרוש. מספיק. כבר כמה שנים שמי שהיה אחד המלחינים הנערצים עלי (וזה שלמעשה גרם לי להתעניין בפסקולים מלכתחילה) עסוק בליחצן את עצמו בתקשורת ולבזבז זמן על גימיקים מפגרים, כמו מקהלת ה"דשא באסה" מהסרט שהוא הקליט בעזרת אנשים מכל העולם, במקום לעשות את מה שאשכרה משלמים לו עליו – כלומר להלחין. פשוט לשבת ולחבר תווים. כל כך פשוט. הפסקולים שלו לסרטי באטמן הם מופת של עצלנות. אותם באסים סטגנטיים שחובטים בך שוב ושוב באותו משקל ואותו סולם בבומבסטיות, בלי טיפה של יצירתיות. נקודת האור היחידה בפסקולים הקודמים היתה התרומה של ג'יימס ניוטון הווארד לקטעים השקטים והמינוריים יותר (כמו נעימת הפסנתר היפה שהוא חיבר להארווי דנט בסרט השני), אבל בסרט הנוכחי הוא למרבה הצער נעדר. אחרי מספר האזנות לפסקול הסרט הנוכחי, לא הצלחתי לשמוע אפילו רגע מוזיקלי מקורי אחד (להוציא מקהלת ה"דשא באסה") שלא הופיע כבר בשני הסרטים הקודמים. כלומר, את העבודה שזימר עשה כאן, ושמן הסתם קיבל עליה סכום עתק, יכל לעשות כל עורך סאונד ממוצע.

    אני יכול להמשיך ולטרחן על עוד אינספור בעיות שיש לי עם הסרט, אבל אני אעצור כאן ואחזור לשורה התחתונה שלי: נולן פישל כאן.

    1. אין לך שום סיבה להתנצל, כי אתה צודק בנקודת המוצא שלך – זו ממש לא "ביקורת רצינית" וזה לגמרי טקסט של פאנבוי. לגמרי. כתבתי זאת בפתיחה. הבהרתי שאני לא מסוגל לכתוב טקסט מנתח על הסרט הזה, אחרי צפייה אחת בלבד (לכן עופר ניתח אותו). אני באמת לא יודע מה עוד יכולתי לעשות, או מה יכולתי לעשות אחרת. או למה זאת בעיה בכלל. הטקסט הזה נכתב שעה לאחר הצפייה, באמצע הלילה, בידיעה שיש לי דדליין (לעכבר) בבוקר. לסרט כזה מגיעה ביקורת רצינית יותר, אבל לא הייתי במצב או בתנאים של לכתוב אחת כזאת. היום אצפה בסרט שנית, ואני די חצוי לגבי מה שאני רוצה שיקרה שם. מצד אחד, קצת בא לי צפייה קרירה יותר, מפוכחת יותר. מצד שני, הסיכוי שלא אסחף לגמרי הוא קלוש.

      לגבי דברים שאתה ואחרים מעלים, אני ממש אשמח אם מישהו אשכרה יפרט עבורי את ה"כשלים" וה"חורים" בתסריט. כי חוץ מסתם לציין שיש כאלה, או שההיגיון הפנימי של הסרט מפורר, אף אחד לא הצליח להסביר לי את כוונתו. ועם ההרגשה שלכם אני לא יכול להתווכח, אז גם אין דיון אפילו. באופן אישי, הסרט הסתדר לי לגמרי. באמת. לא זוכר רגעים שגירדתי בראש, לא מבין על מה אתם מדברים בכלל. כמובן שזה כיוון שהייתי מוכן לרוץ עם הסרט בלי להסתכל לצדדים, אבל ככה אני עם נולאן – אני סומך עליו. לאן שהוא אומר שהולכים, לשם אני הולך איתו. עדיין לא יצא לי להתאכזב ממנו, אז אני ממשיך לרוץ איתו קדימה, בין אם באינספשן ובין עם כאן.
      לגבי דברים ספציפיים שהעלת:

      1. קלישאות – לא חסרות בסרט אין ספק. כאילו, פצצה שמאיימת על שלום העיר במערכה האחרונה? זה הכי טוב שיש לכם? אבל אתה יודע מה? זה לא הפריע לי, ואני בדרך כלל בסדר עם קלישאות בסרטים הוליוודיים סוחפים (אלא אם כל סרטי הקומיקס שאני רואה בשנה נתונה מסתיימים בסיקוונס של הטוב והרע על מגדל, ואז זה כבר יותר מדי). הגישה שלנו לגבי נולאן שונה – אני חושב שמותר לו הכל, כולל קלישאות. אתה מצפה ממנו שימנע מהן, ולכן התאכזבת. גם לגבי היומרה אני ממש לא מסכים – "עלייתו" זה סרט מאוד חסר יומרה בעיניי, לגמרי בידור נטו. וגם הכי קומיקסי בטרילוגיה, אז תשכח מריאליסטי. חשיבות עצמית? מצטער, אני שוב נאלץ להיתמם.

      2. ביין כל-כך הפתיע אותי לטובה שכבר לא ידעתי מה לעשות עם זה מרוב אושר. הוא מאוד נוכח בעיניי, בעיקר גופנית, אבל גם יש בו משהו קר ומקפיא דם באמת. משהו בקול, כן. ברוגע שבו הוא מדבר, בשלווה שלו, באדישות, בנימוס לעיתים. בשילוב עם הקול המתכתי, האפקט גרם לי אשכרה לפחד ממנו. שכלית וגופנית, היה נראה שהוא יכול על בטמן. וזה שלא היה לגמרי ברור מה התוכנית שלו – זה היה נהדר לדעתי, דווקא כי הוא עצמו כזה נינוח בקשר לזה. הדיסוננס שנוצר שירת את הסרט. לעניות דעתי, מאצ' אפ ראוי ביותר לג'וקר, שמאוד מאוד אהבתי כזכור.

      3. אני לא מבין כלום במוזיקה. בחיי. אבל מאוד אהבתי את הבחירות המוזיקליות בסרט הזה. החל מ"הדשא באסה" שצימרר אותי בהדרגה, דרך הפעם הראשונה שבה מנגנים את "מולוסוס" כשבטמן מגיע (הרגע האהוב עליי בסרט) וכלה ב-theme של סלינה שהיה כל-כך מדוייק ונהדר שאני חושש שהוא אחת הסיבות להתאהבות שלי בדמות. ונדמה לי שהוא לא הופיע בסרט הקודם, אז אני נאלץ לסתור אותך.

      בקיצור, יכול להיות שאני לנולאן ולסרט הנחות, אני לא פוסל את זה. אני פשוט חושב אחרת. כלומר, אני חושב שאני מכוונן בצורה המיטבית כדי להפיק את מירב ההנאה מהסרט הזה בכלל, ומסרטים של נולאן בפרט. הציפיות שלי ממנו תמיד גבוהות, אבל תמיד מדוייקות. והוא לנצח יצליח להפתיע בכמה דברים קטנים (אן הת'אוויי, נגיד) שיגרמו לי להעריך אותו אפילו יותר, ולהתעלות על תיאום הציפיות.

      1. JNH הגיב:

        ראשית, תודה על התגובה. שנית, אני רוצה להדגיש שלא התכוונתי לרמוז חלילה שאתה FANBOY או לזלזל ביכולת השיפוטית שלך, אלא רק שהביקורת הרגישה לי קצת נלהבת מדי באופן שבו היא התעלמה כליל מכל הבעיות שהיו בסרט. הלוואי שיכולתי להינות מהסרט באופן בלתי מסויג כמוך, אבל כאמור היו שם יותר מדי אלמנטים שהפריעו לי ושקשה לי להבליג עליהם אצל יוצר אינטילגנטי כמו נולן.

  11. ג'וש הגיב:

    עלייתו של האביר האפל הוא הפרק הכי טוב בטרילוגיה.יש לו שונאים – מעטים,בהשוואה לסרטים שקדמו לו – שטוענים כי הוא משעמם ומיותר,אבל לדעת כותב שורות אלה זהו האירוע הקולנועי של העשור.ולכול הציניקנים- לכו לעזאזל…

  12. אורן הגיב:

    כול סרטוני ה"כול גרוע ב…" הם שטות גמורה.לא מצחיקים בשיט.הכי גרוע:לא מדוייקים בעליל.מסתבר שעורכי הסרטונים הם מעריצי מארבל- חברת הקומיקס של "הנוקמים".הם מאוד "אובייקטיביים" עם סרטי באטמן…כדאי שמישהו יסביר להם על ה"חורים".הם צריכים משקפיים וקשב ריכוז דחוף!

    1. אביאל הגיב:

      איזה סרט עצום
      . גם עבורי הוא סרט העשור. שיא הטרילוגיה

השאר תגובה