• סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • מותגי האימה הגדולים:
  • מותגי האימה הגדולים: ספיישל
  • כוכב נולד
  • פסטיבל ניו יורק 2018: דיווח שני ואחרון
  • ״בערה״, ניתוח לסרטו של לי צ׳אנג דונג
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

לקראת "עלייתו של האביר האפל": למה אני אוהב את באטמן

19 ביולי 2012 מאת אורון שמיר

האמת היא שרציתי לכתוב מעין טקסט תגובה למאמר שפורסם כאן אתמול, מאת פבלו אוטין. הרגשתי שבעימות בין באטמן לסופרמן, ידו של האחרון הייתה על העליונה בשל נטיית ליבו של הכותב. לא תזמון מבריק בהתחשב בכך שהלילה עולה לאקרנים הסרט החדש בסדרת "האביר האפל", אבל אני תמיד בעד לכבד. מה גם שהסכמתי עם לא מעט נקודות שהעלה הפוסט ההוא. לכן, גם אם אתייחס אליו במהלך השורות הבאות, מה שלבטח יקרה, נקודת המוצא שלי היא אחרת. אני פשוט מוכרח לנסות ולהסביר, אחת ולתמיד, גם לאחרים ובעיקר לעצמי – למה סרטי איש העטלף של כריסטופר נולאן מרעידים ומטלטלים את אמות הספים של נשמתי.

במספר מילים, התשובה ברורה – בטמן הוא פחות או יותר שילוב של כל התכונות שאני שונא בעצמי ולא מסוגל לשחרר, כי הן חלק ממני. הוא מתמודד עם המון דברים שאני יכול להזדהות איתם באופן מוחשי לחלוטין, ואם לו יש סיכוי לנצח, אז מי יודע – אולי גם לי. אז רגע לפני שאני מתיישב לצפות בפרק השלישי והמסיים של הטרילוגיה הבטמנית-נולאנית, "עלייתו של האביר האפל" ("The Dark Knight Rises"), הנה מעין "באטמן נגד סופרמן" סיבוב שני, או אם תרצו, "באטמן נגד בטמן". זאת משום שבטקסט הבא לא אתייחס לקומיקסים מסויימים, או לארבעת הייצוגים הקולנועיים הקודמים של האביר האפל בקולנוע, אלא רק לסרטיו של נולאן ולאיש העטלף (בטמן) אשר החליף עבורי את איש התחת (באטמן), שאף פעם לא באמת סבלתי.

אפתח גם אני עם הרפרנס לשיחה בין ביל לכלה ב"להרוג את ביל – חלק 2", בסצינה שהזכירה לי מדוע איבדתי את האמון בטרנטינו. ההסבר של ביל לגבי היפוך הזהויות הכפולות של סופרמן היה כל-כך מתבקש לגביי בטמן, כפי שטען גם פבלו, עד כי אני פשוט לא מבין איך אפשר לחשוב אחרת. שנה לאחר "קיל ביל", הגיע כריסטופר נולאן עם "באטמן מתחיל" ("Batman Begins") וסיים את הסרט בדיוק בהסבר הזה. בסצינה הלפני אחרונה, אומרת רייצ'ל דוז (קייטי הולמס בסרט הזה) לברוס וויין (כריסטיאן בייל) כי היא "ראתה את המסכה שלו". הוא מאמין כי היא מדברת על מסכת הגומי של איש העטלף, אבל היא ממהרת לתקן אותו ומסבירה כי הפלייבוי המיליונר הוא העמדת הפנים, בעוד המטורף שמתרוצץ על גגות העיר גותהאם מחופש לעטלף ענקי – הוא האישיות האמיתית.

העניין מקבל עוגנים וסימוכין לאורך כל הסרט. בין אם בסצינות בהן ברוס נאלץ להתנהג על-פי מעמדו, כמו בסצינת המסעדה במלון, או במסיבת יום ההולדת שלו בו הוא מוכרח לגרש את אורחיו בזריזות, לפני עימות עם אויב רב עוצמה שהתפרץ למסיבה (סצינה שתחזור על עצמה בוריאציה אחרת גם בסרט הבא, אבל ארחיב על כך בסקירה שלי מחר). וויין בז לאורח החיים שמצפים ממנו, והזיוף בהתנהגותו אמור להיות שקוף וברור לכל. למעשה, אם נזכור שגיבור-על חייב להגן על זהותו האמיתית בקנאות, הרי שזה בדיוק מה שעושה בטמן, בעזרת ברוס וויין. הצד האמיד-נהנתן-מרגיז שלו כל-כך לא אמיתי או אנושי, עד כי הייתם מצפים שמישהו יתחיל לחקור מי הוא באמת ברוס וויין, ומה הוא מסתיר מאחורי ה"מסכה" הזו. בטמן, לעומת זאת, הוא פשוט בטמן. ברוס מתחיל את הסרט במסע חיפוש עצמי אי שם בהימלאיה, מסע שנרגע רק כאשר הוא ממציא את איש העטלף ועוטה את השכמיה. רבים וטובים ניסו לקלף ממנו את המסכה, אבל האמת היא שהוא נשאר בטמן גם בלעדיה. וכל העניין הזה של להתנהג בצביעות מוגזמת כדי לחשוף צביעות חברתית ללא שום הצלחה, או להישאר נאמן למשהו שאתה מרגיש שהוא הליבה שלך גם אחרי דקונסטרוקציה מוחלטת ממקורות חיצונית – אלה דברים שאני לגמרי לגמרי יכול להזדהות איתם.

לסופרמן, לעומת זאת, יש בעיה הפוכה – הוא אלוהים שרוצה להיות אנושי, אבל לא יכול. אני לא יודע מה אתכם ואתכן, אבל לי מעולם לא הייתה בעיה כזו. בסיפורי המיתולוגיה היוונית, תמיד חיבבתי יותר את הגיבורים בני התמותה והרבה פחות את האלים וחצאי האלים. הבעיות שלהם נראו לי יותר אמיתיות, ההתמודדויות יותר כנות וקרובות למשהו שאני יכול לדמיין, אפילו אם הם נלחמים במפלצות או כשפים. כמובן שאלוהים צריך להתמודד עם בעיות מוסריות ולבטים מסוגים שונים, אבל אני לא רואה איך תהיה לו בעיה לקום בבוקר, למשל. עבור בטמן, לקום בבוקר נראה לי תמיד כמו הדבר הכי קשה בעולם. בכלל, הקושי של בטמן להתמודד עם המציאות הוא יומיומי. הוא רואה את עוולות העולם, רוצה לתקן את כולן, יודע שאינו מסוגל, רוצה לעשות הכי טוב שהוא יכול, נכנע לעיתים לאינטרסים אישיים, זוכר את הגבולות שלו וכן הלאה. הוא נאבק, הוא שורד, הוא קשה מאוד עם עצמו ותובעני ברמות לא הגיוניות בכל מה שקשור להתנהגות שלו. וכן, הוא שונא לקום בבוקר והוא יודע בדיוק למה. אני בהחלט יכול להזדהות עם זה.

לבטמן יש צד אפל. יש בו פחד, סיוטים, אפלה. הוא מודע לכל זה ובוחר לאמץ זאת כנשק אותו הוא מפנה כנגד אויביו. לסופרמן אין שום צד אפל. הוא כל-כך טוב מיסודו עד כי יוצריו היו צריכים להמציא לו צד אפל גשמי, בדמות ביזארו, האנטי-סופרמן. האויבים של בטמן, לעומת זאת, לא מאוד שונים ממנו. קו דק של איזון ושליטה עצמית מפרידים בינו ובין החלאות שהוא כולא בארקהאם, בית המשוגעים המיתולוגי. הסיבה היחידה שהוא לא נמצא שם בעצמו, היא משום שהוא מבין את ההבדל הזה ומודע כל העת לאיזון שאסור להפר. זו הסיבה שהוא אינו הורג את היריבים שלו – אחרת יהיה כמוהם. עם כל האופל והקושי שבחייו עמוסי הטראומות, הוא לא מסוגל ללכת עד הסוף עם חוש הצדק שלו, ונאלץ ליישר קו עם זה של החברה עליה הוא מתיימר להגן, למרות הביקורת הרבה שלו כלפיה. הוא יכלא את הפושעים, הם יברחו, הוא ישוב וילכוד אותם וחוזר חלילה באופן הסיזיפי ביותר שניתן להעלות על הדעת. חישבו על מערכת היחסים המשלימה בינו ובין הג'וקר ב"האביר האפל" ("The Dark Knight"). חישבו על כל הפריקים שנדבקים אליו, עד כמה הם גם קצת נוגעים או אולי אפילו יקרים לליבו. לצערי הרב, אני חושב שגם עם זה אני מזדהה לעיתים.

כמובן שרק מישהו אובססיבי ברמות מטורפות יהיה יכול לנהל אורח חיים חסר היגיון שכזה. שרק כפייתיות כרונית שאין לה הסבר, אולי מלבד פסיכולוגיה שאין בכוחה להוציא אותו מן המצב הזה, יכולה להוביל אדם כלשהו להקדיש את חייו למען אחרים בדבקות כזו. וכל זאת מתוך ידיעה שרק כך הוא מסוגל באמת להיות הוא עצמו. שרק אם ישים את עצמו במקום האחרון בשרשרת סדר העדיפויות, הוא ירגיש טוב עם עצמו. הקרבה עצמית היא הגשמה עצמית במקרה של בטמן, ולהגיד שאני מזדהה עם העניין הזה יהיה חתיכת אנדרסטייטמנט.

העניין גם מתקשר לנטייה של בטמן לדרמתיות ותיאטרליות (מזדהה, מזדהה!) ולחוסר היכולת שלו לנהל מערכת יחסים ארוכת טווח. נכון, לצידו ניצב התירוץ הקדמון של גיבורי-על באשר הם, לפיו כל היקרים לו נמצאים בסכנה מתמדת מעצם העיסוקים שלו ולכן אסור לו באמת להתקרב לאף אחד או אחת. אבל זה ממש לא מפריע לרוב גיבורי-העל האחרים לנהל קשרים ארוכים. כמו למשל סופרמן, שוב הוא. או ספיידרמן, והוא בכלל תיכוניסט. מדוע בטמן מעולם לא באמת פותח את הלב שלו בפני מישהי? למה הוא מסתפק בפלירט בלתי נגמר עם אשת החתול, למשל, או נמשך רק לבחורות מסוכנות ובלתי יציבות? אני חושב שיש לי תשובה, מאוד בלתי מספקת, לפיה הוא באמת ובתמים מאמין שאם הוא יחשוף את עולמו הפנימי לאדם אחר, אף אחד לא יאהב את מה שהוא יראה שם. במקום לצאת מגוחך ולהגיד שגם הפעם אני מזדהה, בואו רק נאמר שאני חושב שיש סיבה בגינה אני בנאדם של סרטים, וסדרות ממש לא עושות לי את זה לאחרונה. למרות שבתכלס, אני ממש בנאדם של סדרות באופי שלי.

מעבר לכל מה שהוזכר לעיל, אני חושב שלבטמן יש יתרון אחד אמיתי שחסר לרוב גיבורי העל. כלומר, יש שיראו בכך חסרון, בטח בהשוואה לסופרמן. אני מדבר על העובדה שלבטמן בעצם אין שום כוחות על. נכון, הוא מאומן כנינג'ה לכל דבר, ושכלו חריף משל האדם הממוצע. לא לחינם הוא נחשב לבלש הטוב בעולם. אבל שימו את זה ליד היכולת להתגבר על הגרביטציה, להניף משאיות באוויר כאילו היו צעצועים, לירות לייזר מן העיניים… טוב, הבנתם את הנקודה. לאויב של פרק בודד בקומיקס/סדרה כלשהם של סופרמן, בדרך כלל יש יותר יכולות על-אנושיות מאשר לכל הבטמנים מכל הקומיקסים והסרטים גם יחד. בטמן הוא פשוט גיבור העל הכי אנושי שיש.

כולנו היינו רוצים איזה כוח מיוחד שיאפשר לנו לטפס על קירות (ואני לא מתכוון מתוך שעמום) או לראות דרך חפצים כמו ברנטגן (גם למטרות שאינם סקסיסטיות). אבל אלו רק פנטזיות. בטמן הוא אמיתי. כולם יכולים להיות הוא אם רק יחבקו באומץ את הטרלול שבהם. ההזדהות כאן היא לא רק מוחלטת, אלא גם אורגנית יותר ולכן גם מפחידה ומאיימת יותר. ואימה היא בעצמה מקור טוב להזדהות ויצירת קשר בין המאיים למאויים, מה שאצלי מהדק את הקשר עוד יותר. אני חושב שאני כל-כך אוהב את בטמן כי אני מבועת ממנו ונורא מפחד להיות כמוהו, או לגלות שבמובנים מסויימים אני קצת דומה לו. יחסי משיכה-רתיעה שכאלה חזקים הרבה יותר מסתם הערצה לאיזה אייקון אלוהי, כך חשבתי תמיד. אם סופרמן הוא גיבור שמריעים לו, בטמן הוא מישהו שכדאי להיות בצד הטוב שלו ולמחוא כפיים בנימוס, מתוך יראת כבוד. אך מכיוון שיש בו את התכונות ההירואיות ואת הכריזמה האבהית הדרושה, מתקבלת הזדהות מסוג מיוחד במינו.

מטעמים אלה ואחרים – שלא אפרט כי אני לא מודע אליהם או כי עשיתי מספיק נזק לעצמי – בטמן הוא גיבור העל האהוב עליי. כנראה תמיד היה, עוד מימיי הסדרה המצויירת משנות התשעים, או הקומיקס הראשון שקראתי בחיי, אצל חברים. אליהם יש להוסיף את החיבור המוצהר והידוע שלי עם כל דבר שעשה כריסטופר נולאן, יחד עם חוסר-החיבור הידוע והמוצהר לא פחות שלי עם הבאטמנים הקודמים, של ברטון ושומאכר. אף אחד מהם לא הביא למסך את הבטמן שרציתי, מה שמיד הפך את נולאן למושיע כל-יכול. הוסיפו לכך את דעתי על שני הסרטים הקודמים בסדרה – שני סרטי הקומיקס הטובים שראיתי בחיי (למרות שהבלוג טוען אחרת לפעמים) – ואולי תתחילו להבין איפה נמצאות הציפיות שלי לגביי "עלייתו של האביר האפל".

יכול להיות שנולאן יבחר לסיים את הסאגה של הבטמן הקולנועי האולטימטיבי עם הקרבת הקורבן האולטימטיבית – של הגיבור עצמו. הטריילר רמז לכך. אם יעשה כן, אני מבטיח להמשיך לאהוב את שניהם, כלומר את בטמן ואת נולאן, באותה המידה, אבל אין שום סיכוי שלא אסיים את הצפייה והערב שבור ומפורק לחתיכות. לא באיכילוב, חלילה, אבל אולי בארקהאם.

תגובות

  1. איריס הגיב:

    בטמן הוא הסופר הירו האהוב עליי, בעיקר בגלל שאין לו כוחות מיוחדים. מה זה שווה לדעת שהוא מביס את אויביו כי יש לו ראיית לייזר או כוח על אנושי כמו סופרמן. ואני גם מאוד מתחברת לצד האפל שלו, אני מעדיפה דמויות אפלות. וכמובן שהתלבושת שלו הרבה יותר סקסית ומגניבה… :))

  2. פבלו הגיב:

    אתה אביר לבן אורון. טקסט אישי ונורא יפה.

    דרך אגב חלק מההזדהות שלי עם סופרמן כנראה גם באה מהיותו מטאפורה להגירה. זר שמנסה להשתלב בחברה חדשה, אבל מרגיש שהזהות שלו חצויה… זו זווית ראייה אחרת לעניין האלוהות/אדם. במקום, רואים מהגר/מקומי.
    "כוחות העל" שלו רלוונטיות רק בעולם/מדינה החדשה… וכמובן יש לי הרבה דברים מביכים להגיד גם על אומניפוטנציה, רצון לעזור, נסיון לשמור על תמימות, אמונה באדם ותקווה… על טעויות שעושים שוב ושוב כי מנסים לא לנקוט צד,… אני חושב שאהבתנו לגיבורי על חושפים צדדים מאוד מביכים על עצמנו. שהם גם מאוד מהותיים ומאוד כנים. תודה ששיתפת 🙂

  3. תמר הגיב:

    מרתק, תודה רבה על השיתוף! באופן אישי, הפוסטים האישיים בסריטה הם החביבים עליי.

    בתזמון מושלם אני קוראת עכשיו את הספר "ג'ספר ג'ונס", שגם מנהל על הדרך את הדיון הזה של סופרמן /באטמן. אביא כאן את המובאה הבאה שקראתי כעשרים דקות לפני שיצאתי לסרט אתמול:
    "היי, צאק?"
    "מה?"
    "מה הדבר הכי קשה בלאהוב את באטמן?"
    אני עוצם עיניים ונאנח.
    "לא יודע, מה?"
    "לספר להורים שלך שאתה הומו!"
    הוא מת מצחוק, כמובן.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.