• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • סרטים חדשים: ״גלגל ענק״ של וודי אלן
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 56
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 55
  • אימת החודש - נובמבר 2017
  • דיווח מפסטיבל קוטבוס לקולנוע מזרח-אירופאי
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה

"הנוקמים", סקירה

11 במאי 2012 מאת אורון שמיר

איך אני אוהב שדברים כאלה קורים – נוצר איזה קשר מיוחד בין טקסט שלי על סרט לסרט עצמו. גם אם רק אני יודע עליו. "הנוקמים" ("The Avenger") הרגיש לי כמו סרט דחוס ששיקולי עריכה (שבאו מגבוה) קיצצו כל סצינה בו בשניה, רק כדי לחסוך כמה דקות מזמן ההקרנה הכולל. "אפקט האביר האפל" אני קורא לזה. ג'וס ווידון הבטיח עוד חצי שעה שירדה בעריכה, למי ששעתיים וחצי לא הספיקו לו או לה, בגרסת הדי.וי.די. או הבלו-ריי. במקרה, יצא שהביקורת שכתבתי על הסרט נדחסה לתוך מכסת המילים המותרת בעכבר העיר, קצת כמו שהיפופוטם נדחס לתוך סקיני ג'ינס. ולא שאני משווה חס וחלילה בין עבודה של שנים על סרט לעבודה של שעות על כתיבת טקסט על סרט, אבל אני מחבב הקבלות כאלה. לכן, קבלו סקירה על "הנוקמים" בגרסת הבלוגר – חמישים אחוז תוספת, אותו מחיר. יש גם ניתוח של עופר את הסרט דרך הדמויות, למי שלא חושש או חוששת מספוילרים.

אז הכל בעצם התחיל בחודש מאי 2008. אז נחת "איירון מן" בבתי הקולנוע והפך לאחד מסרטי גיבורי-העל היותר מפתיעים לטובה של הקיץ והשנים האחרונות. סצינה נסתרת של אחרי הקרדיטים בישרה את היותו פרק ראשון בסדרת סרטים שלא היה כדוגמתה – איירון מן יהיה רק גיבור-על אחד מתוך צוות שלם של גיבורים, אשר יוצגו בשנים הקרובות בסרטי סולו. באותה השנה זכינו לגרסה מחודשת של "הענק הירוק". ב-2010 הגיע "איירון מן 2” ושנה לאחר מכן שני שחקנים חדשים התווספו למערכה על שלום כדור הארץ – “ת'ור" ו-”קפטן אמריקה". חמישה סרטים באיכות משתנה, אשר בעצם כיוונו אל הרגע הנוכחי. בדיוק ארבע שנים אחרי בדיוק ארבע שנים אחרי הנחת אבן הפינה, מגיע הסרט המובטח בדמות "הנוקמים".

עד כה, הקהל מגיב בהתאם. "הנוקמים" ניפץ את שיא הפתיחה הגדולה בכל הזמנים, כאשר הוא גורף מעל 200 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון בארה”ב בלבד (למעשה הוא כיסה את תקציבו ההיסטרי תוך כמה ימים על המסכים). גם ברחבי העולם הצופים מגיבים היטב עם חצי מיליארד דולר הכנסות בשבועות בודדים, המבקרים מתעלפים מהתלהבות בכל רחבי ארה"ב ושיאי מכירות כרטיסים עתידיים רועדים מפחד מן הצפוי להם. אבל הכל מתנקז אל מבחן התוצאה. כעת הסרט נחשף גם לעיניים ישראליות, לצערנו הרב אך ורק דרך משקפי תלת-מימד (עדכון: החל מיום ב' ה-14.5 יוצג הסרט גם בגרסה הנכונה. ודאו לפני שאתם רוכשים כרטיס).

אחרי הצפייה בו, אפשר להגיד ש"הנוקמים" הוא יופי של סרט גיבורי-על, אחלה סרט קיץ שבעולם, בידור קולנועי שהוא פסגת הסבבה לגמרי – וזהו, בערך. אצלי ההנאה לא לוותה בהתלהבות שאינה יודעת גבול או טירוף חסר שליטה. מאידך, באולם בהחלט נרשמו כמה רעשים ופרכוסים שרק חנונים מרוגשים יכולים להפיק.

הסרט מספר את קורותיה של סוכנות סודית בשם "S.H.I.E.L.D", האחראית על שמירת השלום בעולמנו, אותה מנהל ניק פיורי (סמואל אל. ג'קסון). טכנולוגיות העילית שלהם לא מונעות מחייזר/אל בשם לוקי (טום הידלסטון) מלשים את ידיו על מקור אנרגיה רב עוצמה בשם "הטסראקט", קוביית אנרגיה טהורה מהחלל החיצון. פיורי וצוותו רצו להפוך אותה למקור אנרגיה לכל תושבי תבל, אבל לוקי מתכנן לפתוח בעזרתה שער למימד אחר ולפקד על צבא חייזרים שישמיד את העולם. כדי להילחם בכוחות החזקים האלה, מגייס פיורי צוות של אנשים בלתי רגילים – טוני סטארק/איירון מן (רוברט דאוני ג'וניור), מיליארדר בעל שיריון קרב שהופך אותו לחיל אוויר של איש אחד; סטיב רוג'רס/קפטן אמריקה (כריס אוונס), חייל-על בעל יכולות אנושיות מוגברות ומגן פלאי; צמד מתנקשים-מרגלים בשם קלינט ברטון (ג'רמי רנר), המכונה הוקאיי, ונטשה רומאנוב (סקרלט ג'והנסון בחליפת לטקס שחורה והדוקה); ומדען גאון ששמו ברוס באנר (מארק רפאלו, שמחליף את אדוארד נורטון מהסרט הקודם), אשר הופך בהתקף זעם לענק ירוק וכוחני המתקרא "האלק". גם ת'ור (כריס המסוורת'), אחיו של הנבל ואל בפני עצמו, מגיע לביקור כדי להילחם לצד תושבי כדור הארץ.

למשימה הבלתי-אפשרית של להפוך את ערימת הציפיות והגיבורים האלה לסרט מנצח, נבחר ג'וס ווידון. חברת "מארוול", שאחראית לסדרות הקומיקס אשר בראו את הדמויות הללו, הפקידה את הנכס היקר שלה בידי במאי/תסריטאי שטרם הוכיח את עצמו בליגה של הגדולים. הרזומה שלו כבמאי מכיל בעצם רק סרט קולנוע אחד (“סרניטי”) וכמה סדרות קאלט (“באפי”, “פיירפליי”), בעוד ככותב ומפיק ידו בכל (“בקתת הפחד”, הוא הדוגמה הטריה ביותר). מצד שני, אין יוצר בהוליווד המבין לליבם של המעריצים יותר מאשר ווידון. זה הכי קרוב ללתת לגיקים לביים בעצמם את סרט חלומותיהם. ווידון עומד באתגר בגבורה ומצליח לעשות משהו שאף אחד מקודמיו לא השכיל – פשוט לא לפשל בשום פרמטר ולייצר סרט ז'אנר מושלם לסוגו. מאידך, הוא לא מנסה לבחון או לשחק עם גבולות הסוגה הקולנועית שסובלת מחשיפת יתר בימינו (פשוט הביטו בשאר סרטי הקיץ, שעדיין לא הגיעו אלינו). הבחירה המרתקת בווידון מזמינה הסתכלות אמביוולנטית על הסרט שלו. סקירה קולנועית של "מצד אחד, מצד שני", כאשר בניגוד למוסכמת סרטי גיבורי-העל, אין טובים ורעים ולא בטוח שתהיה הכרעה.

נתחיל עוד לפני שהסרט מתחיל – האם הוא יעבוד למי שלא בקיא ברזי הסרטים הקודמים?
מצד אחד, הסרט מספיק סוחף בכדי לרוץ איתו קדימה. כמעט על כל שאלה שתעלה בראשכם בתום הצפייה, מה גם שרוב התשובות נמצאות בסרטים הקודמים (הבעיה היא שחלקם לא מאוד מדהימים או שווים צפייה בפני עצמם). מצד שני, אני מניח שיהיה די קשה לעקוב אחר העלילה בכלל וההיגיון שלה בפרט, משום שהחוקים לגביי יחסי הכוחות וההקשרים בין הגיבורים הוסברו כבר בסרטים שזו הייתה מטרתם – להיות סיפורי מקור של רוב הדמויות המרכזיות. מה גם שצופים שאינם בקיאים יפספסו לפחות מחצית מן הבדיחות והעקיצות בסרט.

לגביי הסרט עצמו, ניתן להעיז ולקבוע כי הפתיחה המעט רפה שלו היא סוג של התרסה כלפיי מארוול. נשיכה ידידותית, כמו כלבלב בעת משחק, של ווידון את היד המאכילה אותו. כל המערכה הראשונה של הסרט היא כמעט הצגה מכוונת של נקודות החולשה בסרטים הקודמים וההצגה של הדמויות בהן. ככל שהסרט מתקדם, הדמויות משילות את עורן הישן ועוטות את שריונות הסרקזם ומגניבות-העל שתפר להן ווידון. מצד אחד, זה אדיר שווידון מדגים למעסיקיו ועמיתיו איך עושים זאת נכון. מצד שני, לוקח לסרט יותר מחצי שעה להמריא ולפיכך עלולים צופים מסויימים להישאר בחוץ כליל (טענה דומה לזו שהעלתי בנוגע ל”בקתת הפחד”).

עוד בנוגע לדמויות, המינון אותו אנו מקבלים מכל אחד ואחת מהן הוא מדויק להפליא – קפטן אמריקה ות'ור הם שני צדקנים מרגיזים ולא מבריקים במיוחד, שאי אפשר לסבול כגיבורי סרט שלם, אבל ניתן לקבל בשלום כחלק הכרחי מצוות של אגואיסטים-לשעבר. איירון מן פשוט יורה שנינויות וטילים חכמים לכל עבר, בהחלט ניצול מקסימלי של הדמות שלו. ומה שווידון עושה עם דמותו של ההאלק, הוא משהו שלא עשו שני קודמיו (אנג לי ב-2003 ולואי לטרייה ב-2008) בשני סרטים באורך מלא – מוציא ממנו את כל מה שטוב ביצור הנהדר הזה, חולב ממנו 100 אחוז ביצועים. גם הסצינות עם ברוס באנר, הרבה בזכות גילומו של מארק ראפלו המצויין, עולות בקלות על שני הסרטים הקודמים גם יחד. החוליות החלשות בחבורה הם כמובן שני אלה שאין להם כוחות-על של ממש, אבל כחלק מן המקשה הכוללת הם מתאימים. הנוקמים הם כמו משפחה אחת גדולה ולא מתפקדת, בה השלם מגניב מסך חלקיו, הדי מגניבים לכשלעצמם.

עוד הברקה תסריטאית של ווידון, שכתב את הסרט בסיועו זאק פן (“הענק הירוק”), היא הסכסוכים הפנימיים בתוך חבורת הנוקמים בדרכם להתגבש. כל ריב סופו בסצינת אקשן גרנדיוזית בין שני גיבורי-על, מעין הפיכת קרבות אגו לקטעי פעולה אדירים. זו הברקה כיוון שבסרט עם כל-כך הרבה אנשים ויצורים בעלי סגולות מרהיבות, סצינות אקשן סטנדרטיות פשוט לא מספקות. ווידון מצא דרך מחוכמת למקסם את האקשן בסרט גם כשבעצם אין שום רעים בסביבה והאקשן הוא ללא ספק החלק הכי חזק בסרט. כלומר, יחד עם ההומור – כוח העל של ג'וס ווידון. יש כמה סופר-בדיחות בסרט הזה שמצדיקות לבדן את קיומו, גם אם רק חנוני-חלל אמיתיים יבינו אותן.

אבל את הרגעים המצחיקים שווה להשאיר לסרט עצמו. על האקשן, לעומת זאת, כדאי להתעכב משום שייתכן וזוהי האדפטציה המזהירה ביותר של אקשן מן הקומיקס אל מסך הקולנוע. ווידון מביים את קטעי הפעולה באופן שהוא מצד אחד ברור מספיק בשביל לעקוב אחריו ומאידך מכיל אך ורק דברים מדהימים ובלתי נתפסים. ככה זה כשבמקום קרב אגרופים בין אנשים נורמליים בסרט רגיל, מפלצת ירוקה ושרירית מרביצה לאל הרעם מהמיתולוגיה הנורדית. יריות אקדח בסרט הזה נראות טיפשיות לצד הנשקים של גיבורי הסרט וקטעי הפעולה הולכים ונעשים עצומים יותר ויותר ככל שמתקדם הסרט, עד למערכה הנועלת שהיא רצף בלתי פוסק של אקשן כביר מכדי להיות אמיתי. השיא מגיע בדמות שוט רציף של כל הנוקמים נלחמים בחזיתות שונות, שהיה פשוט האושר בהתגלמותו. מאידך, סיקוונס הסיום האינטנסיבי מגיע אל קליימקס שהוא קלישאת הז'אנר האולטימטיבית.

נקודת תורפה בולטת של הסרט היא נבל חלש ביותר. ההחלטה ללכת על היקום של ת'ור כמוביל העלילתי – הנבל והמקגאפין הם מהמיתולוגיה הנורדית, וכמובן גם ת'ור עצמו – הם הבטחה שלא מומשה. החלטה זו הייתה אמורה לספק אויב מספיק עוצמתי בכדי ללכד נגדו את חבורת הנוקמים המפולגת, אבל העניין נשאר ברמת התיאוריה בלבד. לוקי, בתור אל התעלולים השובב, מזכיר נבל לא מעניין מסרטי סיקסטיז. ודאי שלא מעניין כמו חלק מן החבר'ה שנלחמים בו. הבחירה בו ובסיפור הנקמה הקטנוני שלו באחיו – אגב, הוא היחיד בסרט שנוקם, למרות שמה של חבורת הגיבורים שמולו – מונעת מהסרט לנסוק לגבהים בהם סרטי קומיקס לא ביקרו בעבר. הוא מרושע סתם בשביל הכיף, אבל לא באמת מטיל אימה או מצליח להיות בלתי צפוי בעליל.

ברם, בשילוב עם שאר הבחירות של ווידון ללכת בדרך המלך, אין ספק שיש כאן מחשבה עמוקה. בתור סרט קומיקס וגיבורי-על, “הנוקמים" הוא אחד המחבקים הגודלים של הז'אנר בו הוא פועל, לטוב ולרע. החל מבדיחות פנימיות, דרך כבוד למעריצים, שורות מחץ צ'יזיות ופטפטפת גיקית בלתי פוסקת – הסרט לא סתם דורך על מוקשים ז'אנריים, הוא רוקד עליהם סטפס במרץ ובהנאה. הוא לא מנתר מעל מלכודות קלישאתית, אלא קופץ ראש הישר לתוכן עם חיוך גדול על כל הפרצוף. קשה שלא לכבד ולהעריך את הבחירה לא לנסות להיות אמין מבחינה ריאליסטית אפילו לשניה (כיוון שאליו הלכו סרטי קומיקס בעקבות "האביר האפל", כמו תת-הז'אנר של גיבורים בעולם האמיתי מזן "קיק אס"), אלא פשוט לבנות היגיון פנימי של הסרט – היגיון של קומיקס.

חיסרון אחרון של הסרט הוא התלת-מימד. שוב תלת-מימד שלא צולם כך במיוחד אלא רק הומר, ושוב זה נראה רע. בסצינות החשוכות קשה מאוד להבחין בפרטים בגלל המשקפיים הכהים ותזוזות מהירות של המצלמה מעוררות בחילה. הייתי ממליץ לצפות בסרט בגרסה הרגילה, אבל בארץ תוקרן אך ורק ורסיה תלת-מימדית, כאמור. אגב, מי שיצפה בכל 142 הדקות של הסרט, כולל הקרדיטים, יגלה בסופם מה מצפה לנו בסרט הבא בסדרה. מומלץ להתמצא ביקום של מארוול, כמובן, או לשאול מישהו. בכל מקרה, לא משנה אם תצאו מרוגשים או אדישים, מובטח לכם חשק עז לשווארמה. או לצפייה ב"עלייתו של האביר האפל", שיגיע אלינו בעוד כחודשיים.

תגובות

  1. איריס הגיב:

    אהבתי את הסרט. הוכחה שאפשר לעשות סרטים מהסוג הזה שיהיו אינטילגנטים כמו האביר האפל, ואקסמן ההתחלה. וקטעי האקשן אכן מהממים, בעיקר לקראת הסוף. היו כמה בדיחות שהשכיבו את הקהל בהקרנה שהייתי בה. הרפרנס לשר הטבעות וכשת'ור אומר שאחיו מאומץ זכורות לי במיוחד. לא יצירת מופת דגולה, אבל מהנה מאוד. התלונה היחידה שלי (ונראה לי שאני בדעת מיעוט) לא מספיק ג'רמי רנר.

    1. איריס הגיב:

      ושכחתי, התלת המחורבן הזה שוב עשה לי מיגרנה. אולי זה לא יקרה לי בסרטים שצולמו ישירות בתלת. אבל בנוקמים חטפתי מיגרנה והתמונה הייתה חשוכה הרבה פעמים.

    2. את לא ממש במיעוט – נדמה לי שרוב התלולנות על כך שהדמות שלו חלשה יותר נובעת מכך שלא ממש רואים אותה כמו את השאר הדמויות ואין בעצם סצנות שמפתחות את הדמות. את העיקר מה שאנחנו יודעים על הדמות אנחנו לומדים מסצנות בהם היא לא מופיעה. אומרים שרוב הסצנות שיצאו מן הגרסה הסופית הם של קפטן אמריקה, אבל אני מניח שיש גם לפחות סצנה או שתיים של הוקאיי – כי הנוכוחות שלו בסרט באמת נמוכה יחסית.

  2. ניימן הגיב:

    אפשר ספויילר למה קורה אחרי הקרדיטים? ראיתי את הסרט, אבל נאלצנו לעזוב ברגע שהקרדיטים החלו לרוץ.

    1. עמית הגיב:

      ספויילרים!
      בקטע הראשון שבאמצע הקרדיטים יש את האויב האולטימטיבי של יקום מארוול בדיאלוג מיותר על זה שבני האדם לא ניתנים לשליטה, ובקטע השני שאחרי הקרדיטים (שלא הוצג בישראל) כל הגיבורים אוכלים שווארמה.

  3. jypsy הגיב:

    סרט חמוד לא הייתי בהיי מטורף אחרי שראיתי אותו. כפי שהמבקר כתב "סרט קיץ חביב" ,להעביר בוא את השעתיים ועשרים הדקות.
    מומלץ לראות, אבל לא לצפות ליותר מדי.

השאר תגובה