• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

סיכום שנת תשע"ב בקולנוע הישראלי

16 בספטמבר 2012 מאת אור סיגולי

מסתבר שלא רק סיכום שנה לועזית זה קדחת. נגיד שעכשיו הגיע הזמן להרהר, לנגוח ולשבח את הקולנוע הישראלי בסיומה של השנה, איך מתחילים להתאפס על זה בכלל? האם כדאי להתייחס רק לסרטים שיצאו לקולנועים? האם צריך להזכיר גם הקרנות סינמטקיות? האם הסרטים שהוקרנו אך ורק בפסטיבלים גם נחשבים? ומה עם האקדמיה והסרטים שמועמדים לאופיר אבל איש לא ראה, האם הם חלק מהשנה שזה עתה הסתיימה?

חיים פשוטים זה הכי לא. אבל אנחנו לא פוחדים מאתגרים, נכון? ולקולנוע הישראלי – על גדולותיו וחולשותיו – מגיע סיכום שנה כמו שצריך. לכן בשביל לבנות אותו החלטתי להתייחס רק לסרטים שהוקרנו בהקרנות מסחריות לקהל הרחב (קולנועים או סינמטקים). זה אומר שסרטי אקדמיה ופסטיבלים כמו "בלדה לאביב הבוכה", "רוק בקסבה" ו"למלא את החלל" לא יכלו להשתתף בסיכום הזה וודאי שייככבו בשנה הבאה. את "חיותה וברל" שייצא בסוף שבוע הבא כן הכנסתי לשיקולים. בכל זאת, מה, נפיל אותו אותו על שישה ימים?
לפי החישוב שלי, 29 סרטי קולנוע ישראלים יצאו במהלך תשע"ב לקולנועים בארץ. מתוכם פספסתי משהו כמו שישה.

ב"סריטה" אנחנו כותבי המון על קולנוע ישראלי. האופירים, הפסטיבלים, הסקירות. ברוך השם, כמעט כל סרט שיוצא זוכה פה ללא מעט פסקאות. לכן החלטתי ללכת על סיכום קצת שונה. לסיכום שנה רציני אני מפנה אתכם לכתבה של  אורון ב"עכבר העיר און-ליין". בסיכום הזה לא תשמעו על פרינג' וגרילה או על קהל מול מבקרים, לא תמצאו עוד תלונות על תסריטים, לא נכנס לעולם של פרסי האקדמיה. נראה לי שכבר כתבנו (ונכתוב) על זה מספיק.
אני מציע לכם ולכן רפרוף כיפי, חגיגי ולא מחייב (המבוסס על טעמי האישי) של השנה הקולנועית המקומית שחלפה. מסקנות אתם מוזמנים להסיק לבד….

ועוד משפט פתיחה אחד: כל הכבוד לכם.
נורא קל להתלונן ונורא קל לראות את הדברים שלא עובדים כמו שצריך – אבל בסופו של דבר, אנשים עושים פה קולנוע. וזה הכי לא מובן מאליו. לכן בסיכומה של תשע"ב אני רק רוצה להצדיע לכם, אנשי הקולנוע בארץ. גם אם לא התחברתי לסרט מסויים, גם אם לעיתים הרגשתי שאפשר קצת יותר – בסופו של דבר אתם אלו שקמים ועושים. אין שום דבר יותר מרשים מזה.
having said that – ברוכים הבאים לסיכום תשע"ב בקולנוע הישראלי…

תואר "הבמאי המבטיח ביותר":
בישראל נדמה שיש יותר סרטי ביכורים מקריירות. אנשים מפציצים בסרט ראשון, מגלים כמה ההפקה קשה, נחרדים מכמה זה היה משחק ילדים לעומת שלב הפוסט וההפצה, ואז מתקפלים ועוברים לפרסומות וטלוויזיה. במקרה הטוב.
השנה נעשו שני סרטי בכורה שאני מאוד מקווה שמישהו כבר דואג לסרט הבא של שני הבמאים האלו. שני במאים שעשו סרטים שונים מאוד בנוף הקולנוע המקומי ומתחו את הגבולות, יש שיטענו שאולי קצת יותר מדי.
הראשון הוא עידן זעירא, שכבר רובינו הספקנו לשכוח מ"פלנטה אחרת" הנפלא שלו שהסתובב בסינמטקים במהלך השנה. גם באופירים הקודמים הוא נפל בין הכסאות והסרט זכה לאזכור אחד בקטגוריית המוזיקה. המוקומנטרי המופרך ההוא על צוות צילום שיוצא לאתר ניצול שואה עם סיפור מדהים היה צריך לקבל יותר יחס ממה שקיבל, אבל זה לא משנה את העובדה שמדובר באחת הסרטים המהנים והמעניינים ביותר שנראו השנה בארץ.
השני הוא נדב לפיד, שגם נכנס לרשימת עשרת אנשי השנה הלועזית שלנו. לפיד, עם "השוטר" שכל כך אהבתי, יצר סרט ראשון שאולי בלבל לא מעט אנשים, אך היה בו כוח מתפרץ של עדר שוורים שלם, שפה קולנועית ייחודית ותסריט שיש בו כל כך הרבה יותר ממה שנראה לעין. כתבנו עליו כל כך הרבה מאז שהוקרן בירושלים ואני עדיין חושב שלא מיצינו את הכל.

"פלנטה אחרת"

הכי "זאת לא אשמתך":
מאבטח מוזנח ומחופף, רופא רדוף ומדוכא, ורוצח משוגע שנע על הקו בין שלמה בראבא וגנרל קורץ מ"אפוקליפסה עכשיו" – אלו היו שלושת התפקידים שגילם אוהד קנולר בשנה האחרונה. המשותף לשלושת הסרטים האלו הוא שבכולם קנולר היה נהדר ואת שלושתם נורא לא אהבתי. "אנחנו לא לבד", "הסיפור של יוסי" ו"מעשייה אורבנית" (שטכנית לא באמת שייך לתשע"ב) הם שלושה סרטים שעם כל הקושי שהיה לי איתם, לכולם הגיע איזשהו פרס על ההופעה של קנולר.

ההופעה הטובה ביותר – שחקנית:
5. אורלי זילברשץ – "הסיפור של יוסי"
4. אסי לוי, נעמה שטרית, אולה שור סלקטר, רותם זיסמן-כהן – "העולם מצחיק"
3. שרון טל – "ההתחלפות"
2. ריימונד אמסלם – "רסיסי אהבה"
1. רבקה גור – "חיותה וברל"

איזו מתנה אדירה נתן לנו הבמאי עמיר מנור כאשר העניק לרבקה גור שאין שנייה לה את התפקיד הראשי ב"חיותה וברל" שלו. הכח והכשרון שלה הוא משהו שכבר מזמן לא עומד למבחן, אבל למען השם, למה אנחנו לא רואים את האישה הזו יותר בקולנוע?

ההופעה הטובה ביותר – שחקן:
5. ירון ברובינסקי – "2 בלילה"
4. אור בן מלך – "העולם מצחיק"
3. גור בנטביץ' – "אורחים לרגע"
2. מיכאל הנגבי – "חתולים על סירת פדלים"
1. רותם קינן – "ההתחלפות" + רועי אסף – "המשגיחים"

מטצער, אני לא יכול לדרג יותר בין קינן ואסף. שניהם היו כל כך מדהימים בסרטים בכיכובם שככל שניסיתי לחשוב למי מגיע המקום הראשון ככה התודעה שלי איימה לקרוס לתוך עצמה.
אני לא בטוח אם אפשר להבין כמה קשה התפקיד של קינן ב"ההתחלפות". כמה קשה לגרום לקהל ללכת אתך את המסע הזה בלי מונולוגים ארוכים, בלי הצפת רגשות, בלי שום קונפליקט אחד שמונח על פני השטח. כמובן ששחקן לא יכול לעשות דבר כזה לבד. הוא צריך במאי שלא רואה בעיניים כדי להצליח במשימה הזו והציוות של ערן קולירין ורותם קינן נתן לנו את אחד השילובים הכי מהפנטים השנה בין במאי ושחקן.
הרומן שלי עם רועי אסף התחיל בחיפה של שנה שעברה, בהקרנה של "עדות". מתוך קאסט של 2407 שחקנים, אסף היה הבולט והמרשים מכולם על אף שקיבל בדיוק את אותם נתוני הפתיחה של השאר. כאשר הגיע הדיבור על "המשגיחים" היה ברור שהוא הולך לתת בראש, אבל לא האמנתי עד כמה. אסף, בסרטו של מני יעיש, מייצר את אחת הדמויות הכי בלתי נשכחות של הקולנוע הישראלי בזמן האחרון. זה נכון שיש לי כמה בעיות עם הסרט באופן כללי, אבל מה שעשו שם יעיש ואסף (ושווה להזכיר גם את גל פרידמן המעולה) פשוט נשאר באוויר דקות ארוכות אחרי שהסרט מסתיים. נצחון גדול. הלוואי שעוד נצפה בסרט נוסף עם השלישייה יעיש-אסף-פרידמן.

"המשגיחים"

הכי טעון שיפור: הקומדיות
הישראלים חזקים בהומור. אולי בגלל שזה מנגנון הישרדותי ואולי בגלל שדווקא בתחום הזה לישראל יש מסורת מפוארת: אפרים קישון, אפרים סידון, הגשש החיוור, בועז דוידזון, שייקה אופיר ועוד. אנחנו הישראלים חייבים לצחוק על עצמינו אחרת נשתגע, ובמהלך השנים ידענו הומור מהו.
לא בתשע"ב.
"רווקה פלוס", "הדילרים", "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", "ד"ר פומרנץ" – אני לא אומר שהסרטים האלו לא טובים (אני קצת אומר את זה, אבל לא באופן חד משמעי), אבל בתור קומדיות… יש פה בעיה. אז נכון שהיה לנו את "אורחים לרגע" ו"חתולים על סירת פדלים" שהצחיקו אותי מאוד, ונכון שהומור זה עניין של טעם אישי, אבל בהרגשתי כל הסרטים שהוזכרו בפסקה, גם השניים האחרונים, לקחו מתישהו צעד אחד אחורה – לא ברור אם מתוך חשש או מתוך עצלנות – ונשארו קטנים ממה שיכלו. אני מקווה שהקולנוע הישראלי יחזור להצחיק אותנו. תאכלס, יש פה על מה לצחוק בדיוק כמו שיש על מה לבכות.

הכי כבר לא יכול לחכות לפרוייקט הבא שלהם:
לא צפיתי ב"אלנבי רומאנס" ולכן קשה לי להתייחס ל"יותר איטי מלב" של הצמד ינאי גוז ויוני זכהולץ בהקשר של סרטם הקצר ומוערך. מה שכן, העולם המהפנט שהם יצרו בסרטם הארוך, שעשה חיל בהקרנות בסינמטק תל אביב, הוא משהו שאני רוצה לחזור לבקר בו. המוזיקה, העיצוב והצילום של סרטם היה מהמחזות היותר מהפנטים של השנה בעיני. אולי לא תמיד התסריט גיבה את זה, אולי הדרכת השחקנים הייתה בעייתית בכמה סצנות – אבל עולם כזה מסתורי וסוחף שנע בין מציאות וסוריאליזם זה לא משהו שרואים פה כל יום. אני אהיה שם בסרט הבא שלהם.
ועדיין יש לנו את ערן קולירין. קוראינו הקבועים נתקלו ב"ההתחלפות" לא מעט ב"סריטה" מאז ההקרנה בפסטיבל חיפה הקודם (לא יאומן שעברה שנה מאז, הא?) אבל לי עדיין לא משעמם להזכר בו. קולירין הוכיח שהוא אחד הבמאים הכי מעניינים שלנו ואני בהחלט מקווה שהוא ישבור את ההגה שוב בסרטו הבא, שימשיך לחפש ולנסות ולבדוק. רק ככה נעשים במאים גדולים.

"יותר איטי מלב"

הליהוק הכי מעניין של השנה:
הליהוק של חן יאני ל"נמס בגשם" היה לא פחות ממבריק, אבל למרבה הצער מצאתי את הקונספט מוצלח הרבה יותר מאשר התוצאה הסופית. לעומת זאת, גל פרידמן, הוא שיחוק אחר.
לטובת כתבה שעשיתי ל"עכבר העיר" שאלתי את מני יעיש איך הוא זיהה את הטירוף המתפרץ של פרידמן לפני שלקח אותו ל"המשגיחים". הוא אמר שהוא מעולם לא חשב על פרידמן בתור הטייפ-קאסט שלו וידע שפרידמן מסוגל להביא את מה שהוא ירצה ממנו. אני, שהכרתי את פרידמן רק מכמה סרטי סטונדטים שבחלקם שימשתי כאיש צוות ובחלקם רק צפיתי, חשבתי שפרידמן עלול להתקע בתוך התדמית של הבחור המיוסר, המאופיין במבט העצוב וצד האפל. מישהו שלנצח השתיקות שלו חזקות יותר מהמילים. בחיים לא חשבתי שהוא יכול להפוך את עורו בצורה כל כך מרשימה כמו ב"המשגיחים". לפעמים לטעות זה הכי כיף.

הכי "לא יאומן שיצאתן מזה בשלום":
פמיניסטי, מזוכיסטי, סדיסטי, אנרכיסטי, ביזיון, מקדים את זמנו, מסורבל, מצחיק, נפלא, מביך. לא אכפת לי באילו מילים תבחרו לתאר את "רווקה פלוס", אף אחד לא ישכנע אותי שלא מדובר בסרט ממש משעמם. ואני עוד מהבודדים שחושבים ש"מתנה משמיים" הוא סרט נפלא.
באמת שלא אהבתי שום דבר בסרט הזה. שום דבר מלבד שני דברים: יעל טוקר ומיכל ינאי.
בתוך השעה וחצי שלעולם לא אקבל בחזרה, כל סצנה מחדש נדהמתי כמה שתי הנשים האלו מצליחות להמתיק את הגלולה שהיא "רווקה פלוס". בזמן שייחלתי למיגור כל שאר הדברים בסרט, טוקר וינאי הצליחו לפייס את נפשי הנמקה, וזאת על אף שהם קיבלו בדיוק אותם נתוני פתיחה כמו השאר. כל הכבוד להן.

הכי קאלט:
טוב, אני יודע שלא אהבתם את "חתולים על סירת פדלים". חבל, מה אני אגיד.
האמת היא שאני מאוד מחבב באופן אישי את שלושת יוצרי הסרט, ובלי קשר אני יודע שהכשרון שלהם הוא משהו לקנא בו. אז בסדר, בואו נגיד שבאתי לסרט משוחד.
מה שכן, צפיתי בסרט פעמיים: פעם אחת בשלב ראף קאט אפילו לפני מיקס, ובפעם השנייה בפרימיירה החגיגית בסינמה סיטי. ברור שיש ביקורת על הסרט, יש בו דברים שלא עובדים, יש בו דברים שיכלו להיות יותר טובים, אבל במהלך החודשים האחרונים גיליתי משהו שהפתיע אותי – לא פעם ולא פעמיים אני מוצא את עצמי מצטט את הסרט. ככה סתם, בשיחות. "תאמינו לי לא הייתם מתחלפים אתי", "הוא אמר שזה דחוף, אז… יו נואו…", "למה אתה זבל?!" צפים ועולים מתודעתי. אבל זה אלו לא רק המשפטים, זו גם הטונציה המסויימת והסגנון של צופי הים שלפעמים בוקעים מגרוני. להגיד לכם שאני יכול להזכר בעוד סרט ישראלי מהשנים האחרונות שנכנס לי ללקסיקון ככה? יהיה לי מאוד קשה.
ובקשר לזה…

מסע היח"צ הכי לא קשור:
אני לא מצליח לחשוב על עוד דיסוננס כל כך עמוק בין מסע שיווקי לבין הסרט שבמרכזו כמו עם "חתולים על סירת פדלים". לא תמיד הכי גדול זה הכי טוב, זה הלקח שלנו השנה.
סרט טראש קטן, סרט שאתה אמור לגלות בעצמך בפסטיבל אייקון או בVOD, סרט שאמור להיות נחלתם של מעטי מעט שיעריכו אותו וינסוך תחושת סולדיריות של מעריצים, סרט שנעשה מתוך הומור ואהבה. מה הקשר בין זה לבין שלטי החוצות העצומים, השיבוץ בסינמה סיטי כאילו מדובר בקומדיה החדשה של ג'ייסון סיגל, ופמפום בתקשורת משל מדובר בטלנובלה החדשה של דרסט הפקות. איך לא הבנתם שאנשים יגיעו לסרט הזה עם מחשבה שמדובר ב"זוהי סדום" ויגלו שהם ב"טוקסיק אוונג'ר"? מה חשבתם שיעשו הילדים שבאו לראות את דנה פרידר וקיבלו מתבגר משופם בוכה אל ערימת נקניקיות בקטשופ? ואל תתחילו לדבר אתי על הקטע שהסרט תויג כ"אימה", מהלך שלדעתי אפילו היוצרים לא הבינו מאיפה הוא בא.
"חתולים על סירת פדלים" הוא חצי ליטר גודלסטאר קר עם צ'ייסר ארק. למה שמישהו יגיש את זה מתוך בקבוק של בלק לייבל עם אנטריקוט?

"חתולים על סירת פדלים"

הסרט הכי מאכזב:
"מרס תורכי" הוא אחד הסרטים האהובים עלי מתוצרת הארץ. ראיתי אותו פעם ראשונה בקולנוע לפני ידעתי שמותר לעשות סרטים כאלה בארץ. מאז ראיתי אותו באין ספור חגים בטלוויזיה ואני עדיין קרוע עליו. תוסיפו לזה את "תמרות עשן" ואת "מישהו לרוץ אתו" היפה, ותבינו למה כל כך ציפיתי להינות מ"הדילרים".
האמת היא שראינו גרועים ממנו. זאת האמת. אבל מעודד דוידוף ציפיתי ליותר מתסריט שלא הולך לשום מקום, ליהוק שהמילה "בעייתי" תחשב בגדר מחמאה, ומינימום סקס אפיל. סתם חבל.

הסרט הכי מפתיע:
ציפיתי לגרוע מכל כשנכנסתי ל"נמס בגשם". פחדתי מהטיפול בנושא הרגיש של טרנסג'נדרים ומהקלות שבה הסרט הזה יכול להפוך או לסרט אקספלויטיישן טראשי מהאייטיז, או לא פחות גרוע – לסרט הסברה בסגנון 'קבל את השונה' שיימצא את עצמו כלוא בשיעורי חברה בתיכונים.
הרתע שלי לא פג בסצנת פתיחה לא טובה, אבל ככל שהסרט התקדם גיליתי שאני כבר שחררתי את כל הכיווצים והמבוכות ונשאבתי פנימה. מדי פעם נבעטתי החוצה באיזו סצנה עם משחק צורם או כניסה חריפה מדי של המוזיקה, אבל בגדול גיליתי סרט יפה ממש שמעוצב לעילא אבל לא פחות חשוב – שנעשה מאהבה וכבוד לכל הדמויות, בלי לשפוט ובלי להתלהם.

פרס הצילום:
3. עמית יסעור – "הנותנת"
2. איתי מרום – "אף פעם לא מאוחר מדי"
1. גיא רז – "חיותה וברל"

אחד הדברים הכי קשים כל שנה הוא לבחור את הצילום המצטיין בסרט ישראלי. ולא בגלל שאין – להפך. יש כל כך הרבה צלמים מוכשרים בארץ שלפעמים הדיסוננס בין הויזואליות של הקולנוע שלנו לבין התכנים שלו מייצר צמרמורת. אם היוצרים בארץ היו משקיעים בתסריט כמו שהם משקיעים בצילום, היה לנו את הקולנוע הכי טוב בעולם.
שלושת המכובדים שרשומים למעלה הם חלק קטן משנה נפלאה של צילום שכולל את "השוטר", "2 בלילה", "פלנטה אחרת", "ההתחלפות", "נמס בגשם", "יותר איטי מלב" ועוד…

"אף פעם לא מאוחר מדי"

הסצנות הטובה ביותר של השנה (אלפבתי):
"הסיפור של יוסי" – סצנת הסיום הכל כך יפה שעומדת בניגוד קיצוני לבוטות של שאר הסרט.
"המשגיחים" – בזמן שהחברים של אבי מסתבכים ברחוב, הוא נמצא עם מירי בחדר שלו באחת מהסצנות הרומנטיות הכי מדויקות ומרגשות של הזמן האחרון.
"הנותנת" – סיקוונס הפתיחה של הסוס הדוהר.
"השוטר" – השוט הסטטי של משחק "הכדרים באים". כל מה שאירוני ומפואר בגבריות הישראלית, בסצנה אחת.
"חתולים על סירת פדלים" – דיאלוג נונסנס מבריק על הקשר שבין חברות ופפיון.
"פלאנטה אחרת" – החתונה המחופפת שנכפית על עידן זעירא.

סרט השנה:
מקום שני: "השוטר"
מקום ראשון: "ההתחלפות"

אחרי שנה שלמה אני כבר לא יודע אם יש עוד מילים שבהם אוכל להסביר לכם את אהבתי לשני הסרטים האלה ואת הערכתי ליוצריהם. שני סרטים שנעשו ממקום אישי, לא מתנצל ולא מתחנף. הם גם שילמו על זה מחיר כבד – הקהל לא הבין, לא התחבר ושניהם נעלמו מהר מדי מהמסכים.
היופי, הכאב והכשרון שהושקע בסרטים האלה, שלפי מיטב ידיעתי הקשר היחיד בינהם הוא הצלם שי גולדמן, משדרג אותם מעבר לכל שאר הסרטים שנעשו השנה. אם הייתי צריך לשמר שני סרטים שיצאו לעולם בתשע"ב, לא הייתי חושב פעמיים.

"ההתחלפות"

ולסיום, שישה סרטים נהדרים מהשנה החולפת שכדאי לכם לראות אם טרם עשיתם זאת:
"2 בלילה" – רועי ורנר
"אורחים לרגע" – מאיה קניג
"הנותנת" – הגר בן אשר
"חיותה וברל" – עמיר מנור
"יותר איטי מלב" – ינאי גוז יוני זכהולץ
"פלנטה אחרת" – עידן זעירא

אז נסיים בשנה טובה לכל  קוראינו, עם אחלה קולנוע ובלי מלחמות!

תגובות

  1. מהממם, אור. מאוד התרגשתי לקרוא כל מחשבה וכל קטגוריה – וכמובן, אנחנו חולקים הרבה אהבות 🙂

  2. צביקה הגיב:

    אחלה סיכום! איפה אפשר לראות את "פלנטה אחרת"?

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.