• סרטים חדשים:
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

״סופרג'יסטיות״, סקירה

1 בינואר 2016 מאת עופר ליברגל

ראשית, חייבים להגיד ש״סופרג'יסטיות״ (Suffragette) מפנה זרקור לסיפור היסטורי חשוב מאוד ורלוונטי גם לימים אלו. סיפור שהוא אחד מנקודת המפנה החשובות ביותר בהיסטוריה הקרובה ולא זוכה ליחס שכזה. המאבק של נשים לשיוון דרך קבלת זכות הצבעה עדיין לא זוכה למעמד הראוי לו, כמהפכה של ממש ולא כהערת שוליים בהיסטוריה. יתרה מכך, מאבק זה, ככל מאבק, מעלה שאלות לא פתורות לגבי שימוש באלימות נגד הממסד או הקרבה עצמית למען המטרה, ושאלות אלו ראוית לדיון מורכב. לכן, טוב שסרט זה נעשה.

יכול להיות שזה מספיק. עבור צופים רבים, הסרט יספק חוויה סוחפת מעצם העלאת הסיפור לדיון מחדש ושזירתו במבנה דרמטי שמקנה לסיפור פנים אנושיות. לכן, אני כמעט מתפתה להמליץ על הסרט, למרות שבאופן אישי התאכזבתי ממנו. אך עבור צופה שפחות קשוב לטכניקה קולנועית, ייתכן והסרט חושף את הסיפור ברמה מספקת. ניתן ללמוד ממנו משהו על ההיסטוריה, גם אם הוא מערבב בין עובדות לבדיה. אבל בנקודה זו עליי להיכנס לקריאה שלי את הסרט ולתחושה הקשה שלי כי למרות שחשוב שהסרט נעשה, חבל כי הוא נעשה ברמה שבה הוא נעשה. לו היה סרט טוב יותר, הסיפור היה מגיע ליותר אנשים, מעורר דיון חזק יותר גם בקרב קהלים שאינם קהל היעד הטבעי של הסיפור. אני עדיין מחכה לסרט הטוב והסוחף באמת אודות הסופרג'יסטיות. ״סופרג'יסטיות״ הנוכחי, שביימה שרה גברון על פי תסריט של אבי מורגן, פשוט אינו הסרט הזה.

לזכותן של היוצרות ייאמר כי הן מודעות לכך שהסרט לא צריך להיות רק אילוסטרציה של סיפור המעשה, אלא גם יצירה בעלת גוון ייחודי, עם שימוש חכם בכלים הקולנועיים על מנת להעצים את החוויה. לגנותן, הן לא ממש מצליחות לבצע את זה. התסריטים של מורגן (״אשת הברזל״, ״האישה הנעלמת״) נוטים לפשטנות ורדידות גם בדיון שלהם באידאות פוליטיות וגם ביחסים בין אדם לאדם. היא לא משאירה מקום ליותר מדי עידון וסאבטקסט בדיאלוג, מה שלא פעם מחלק את הדמויות שלה לטובות ורעות, למרות שהיא מנסה להתחמק מכך.

בלא מעט סרטים אותם כתבה, בלי קשר לזהות הבמאי, קיים אותו ניסיון לברוח מכך מבחינה חזותית. הסרטים על-פי תסריטיה של מורגן נעזרים בשפה קולנועית די מבולגנת: צילומי תקריב רבים מזווית לא שגרתיות, עריכה אשר שוברת את היכולת של הצופה להתמיד בנקודת מבט, ודרכים אחרות בהן השפה הקולנועית מדגישה את עצמה. עקרונית, אני אמור להלל שאפתנות זו, אבל זו רק במידה בה אני חש שהיוצרים יודעים מה הם רוצים להביע. בסרט זה, תחושתי היא כי הבמאית (שביימה גם את ״בריק ליין״, אחד מן התסריטים הראשונים בהם מורגן הייתה מעורבת), יודעת שהיא צריכה להשתמש בשפה יצירתית, אבל בלי הצדקה. לכן, העשייה הקולנועית לאורך רוב הסרט מחלישה את האלמנט הרגשי, בעוד היא אמורה להגביר אותו.

כתחליף, המוזיקה של המלחין אלכסנדר דספלה מנסה להקצין את הרגשות המובעים בסצנה, לאותת לקהל בסימונים ברורים מה עליו לחוש בכל רגע נתון. עבור קהל רב המוזיקה הזו תהיה אפקטיבית, עבורי היא הייתה הפגם הגדול ביותר של הסרט, שכן היא חזרה על עצמה (ועל פסקולים קודמים של המלחין) מבלי לפתח את המוטיבים אשר עולים בה. בנוסף, פעמים רבות נראה כאילו היא מנסה לפצות על כשלון התמונה במקום להוסיף לה רבדים בצורה אורגנית יותר.

בנקודה זו עלי לציין כי אני חש חוסר נחת מסוים מן התלונות על הבחירות של הסרט. זאת משום שבקרוב אכתוב על סרט בשם ״קרול״ (Carol), של טוד היינס, אשר נוקט בסגנון קולנועי שלכאורה דומה מבחינת השימוש בצילום, עריכה ומוזיקה. אלא שאצל היינס כל בחירה הרגישה לי מנומקת היטב, ברורה ונכונה, והתוצאה היא סרט שהפעים אותי. ב״סופרג׳יסטיות״ חשתי כי אין יד מכוונת, ולכן הסרט תיסכל אותי. בסופו של דבר, הוא נופל בהרבה מסרט הטלוויזיה ״מלאכיות מברזל״ (Iron Jawed Angels) אשר תיאר את המאבק של נשים בארה"ב לזכות הצבעה. זהו סרט שלא מנסה להיות יצירתי יותר מדי, אבל מעביר את הסיפור ההיסטורי בצורה יחסית סוחפת ואחידה. ״סופרג'יסטיות״ מתפזר על פני יותר מדי מקומות.

suffragette3

מכיוון שהחשיבות של הסרט היא בכל זאת בסיפור, הגיע הזמן שאקדיש לו כמה מילים. בראשית הסרט נאמר כי הוא מתאר קבוצה אחת מני רבות שפעלו למען שיוון זכויות נשים. אלא שבדרך פלא, ככל שהסרט מתקדם, דומה כי קבוצה זו לקחה חלק מפתח כמעט בכל האירועים הכי מפורסמים אשר קשורים למחאה, אירועים אשר לא אתאר על מנת לשמור כמה הפתעות לצפייה עצמה. אבל אם שמעתם על המאבק, שמעתם אליהם. לכן, ההודעה בפתיחה מעט חלקית – זה אמנם סיפור המסופר דרך מספר מצומצם של דמויות, אבל בפרק זמן קצר הן עוברות את כל הדילמות של המאבק ולוקחות בו תפקיד מרכזי, סוג של ״פורסט גאמפ״ נשי של השנים 1912-1913. מוטב לו כתובית הפתיחה הייתה פשוט מקדישה את הסרט לכל הנשים אשר לקחו חלק במאבק.

למעשה, הסרט לא מתאר סיפור של קבוצה אחת, אלא של אישה ענייה אחת, אשר נקלעה למאבק די במקרה. מוד, המגולמת בידי קארי מאליגן, עובדת מילדות במכבסה עמוסה. אמה מתה בעבודה ולה צפוי גורל דומה. היא צעירה מאוד, נשואה (לבן ווישאו) שעובד גם הוא במקום, ושניהם מגדלים ילד רך. בנוסף, אנו לומדים ברמיזות דקות כלוויתן כי מוד ספגה התעללות מינית מצד הנהלת המכבסה עוד בנעוריה, וכי כעת היא חוששת שהתעללות הזו עוברת לנערה צעירה אחרת. בגדול, אין לה שאיפות להיכנס למאבק פוליטי, שאף מעכב אותה בתחילת הסרט, אבל מתוך כורח המציאות וסולידריות עם חברות לעבודה, היא מוצאת את עצמה מדברת מול נציגי הממשל על היחס המפלה לנשים ועל החשיבות של שיוויון עבורה. מכאן קצרה הדרך לחלק פעיל יותר במאבק ולמחיר אישי כבד.

היא מוצאת את עצמה נוכחת יותר ויותר בבית המרחקת אשר מנוהל בידי אדית' (הלנה בונהאם קרטר), בעלת השקפת עולם פמינסטית מוסדרת יותר, וגם נחישות לקחת את המאבק לפסים אלימים יותר. למרות היותה רוקחת, דווקא דמות זו מנהיגה את הקבוצה אשר מורכב כמעט רק מנשות המכבסה. אבל מה שחשוב בסיפור הוא המסר, לא הגיון פנימי. בקצב מהיר עד מהיר מדי, הנשים ינועו מהפגנה להפגנה, מפעילות חבלנית למעצרים ושביתות רעב, אשר הסבל שהן גרמו מתואר באופן רופף ונוח למדי לצפייה.

מי שאמורה לסחוב את הסרט על כתפיה היא מאליגן, שחקנית מאוד מוכשרת אשר הצליחה לרגש אותי לא פעם בעבר. אבל היא גם שחקנית אשר זקוקה להכוונה של במאי או במאית, שידעו לנווט את הרכות הטבעית והכובשת שלה לעוצמה מעוררת הזדהות. בסרט הזה, הדבר לא מתרחש והמשחק של מאליגן נע בין רגעים יפים מאוד לחוסר איזון אשר פוגע באמינות הדמות.

למרות שמאליגן עשויה לקבל מועמדות לאוסקר על תפקידה בסרט, על הפוסטר מופיעה גם מריל סטריפ, כך שברור מי השחקנית אשר על ההופעה שלה ידונו רוב הצופים בסרט. סטריפ מגלמת את אמלין פנקהרסט, מנהיגת המאבק. אבל היא מופיעה בסרט רק לדקה וחצי פחות או יותר, בסצנה שנראית כאילו השנה במקום לזכות בפרס האוסקר, סטריפ החליטה להכניס את נאום הזכייה לסרט שמנסה להתמודד על האוסקר. בכל הופעה שלה יש משהו שמנתק את הקהל מן הסרט, ובתפקיד זה, בו היא מגלמת אישה שזמן ההכנה לבואה לסרט ארוך בהרבה מזמן נוכחתה על המסך, היא משחקת באופן תיאטרלי ומוקצן מהרגיל, מה שגורם להופעה שלה להיראות כמעט כמו פארודיה על מריל סטריפ. אבל הקהל עדיין יתרגש מעצם האישור שהיא נתנה לסרט בהשתתפותה בו.

לפחות המשחק המוגזם של סטריפ נוכח רק לסצנה אחת – הלנה בונאם קרטר חוזרת על הגחמות של תפקידיה האחרונים לאורך כמעט כל הסרט, במה שהורס דמות אשר יכלה להיות הכי מורכבת אידיאולגית בסיפור, והופך אותה למשהו שקורב יותר להפוגה קומית. הרכות אשר אפיינה כמה מתפקידה המוקדמים של השחקנית נעלמה כמעט לגמרי.

אבל יש בסרט גם מי שמצטיין במשחקו – ובאופן קצת מכעיס, הוא דווקא גבר. ברנדן גליסון גדול ורב רבדים כהרגלו בתור השוטר שאחראי על לכידת וחקירת הנשים הלוקחות חלק במאבק הלא חוקי. זוהי הדמות היחידה בסרט אשר היחס כלפיה הוא מעט אמביוולנטי – הוא אמנם מגלה נאמנות לחוק, אבל גם אמפטיה לנשים אותן הוא צד ומנסה להגביל.

עוד נקודת זכות לסרט היא סיקוונס חשוב אחד, המופיעה קרוב לסיום ומתאר את האירוע הכי איקוני של המאבק. סיקוונס זה מבוים כמו סרט מתח עשוי היטב, כאשר נקודת המבט בכל שוט ברורה, והעריכה גם יוצרת קצב שמשרת את הסרט, בעוד הצילום ממוקד בפעולה ולא מנסה להדגיש את עצמו. אבל הרגע הזה מגיע אחרי כשעה וחצי של עשייה ברמה נמוכה בהרבה, והוא לא מצליח לגאול את הסרט מן המגבלות שלו. דווקא הרגע הזה, יחד עם הסיום העושה שימוש בחומרי ארכיון, מדגיש את הפספוס של הסרט – הנושא הזה חייב היה לקבל סרט, אבל הגיע לו סרט טוב יותר.

תראו, זאת מריל סטריפ!

תראו, זאת מריל סטריפ!

תגובות

  1. לב הגיב:

    ואולי, יכול להיות שהדמות המוקצנת של מריל סטריפ היא בעצם ביקורת על המנהיגים הגדולים, האייקונים מעוררי ההשראה, ששולחים את האנשים הפשוטים להילחם בקרב? אני יודע שזה לא מתאים לטון הפשטני והישיר של הסרט, אבל אין לי דרך אחרת להסביר את הקריקטורה של סטריפ ואת כל ההערצה המוגזמת שהדמות זוכה לה בסרט. מאוד מקווה שזאת פארודיה, כי זה לא עושה חסד עם פנקהרסט או עם סטריפ.

כתיבת תגובה