• דוקאביב 2018: המלצות ואזהרות מסרטי התוכנייה
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח רביעי ואחרון של אורון
  • דדפול 2
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח שלישי ואמריקאי במיוחד
  • סרטים חדשים: ״הרוכב״ של קלואי ז׳או
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 82
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח ראשון של אורון
  • הנוקמים: מלחמת האינסוף
  • ״העודף בשבילך״, סקירה
  • ״אל-שפויה״, סקירה לחדש של סטיבן סודרברג
  • ״יום נפלא״, סקירה
  • ״גבר מהסרטים״ ו״ערפל ירוק״, סקירה כפולה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת מאי 2018
  • הנוקמים: מלחמת האינסוף
  • אימת החודש - אפריל 2018

"גשר המרגלים", סקירה

26 בנובמבר 2015 מאת אור סיגולי

אית'ן וג'ואל כהן אולי לא ביימו סרט מאז יצירת המופת שלהם מ-2014, "בתוך לואין דייויס" (המקום הראשון שלי ברשימת המופצים של שנה שעברה), אבל רק בשנה האחרונה יכולנו למצוא את שמם פעמיים ככותבים לבמאים אחרים. הראשון היה בתחילת השנה עם "לא נשבר" שביימה אנג'לינה ג'ולי, והשני עם סופה של 2015 בסרטו של סטיבן ספילברג לשמו התכנסנו, "גשר המרגלים" (Bridge of Spies).
שני הסרטים האלו מבוססים על סיפורים אמיתיים שהתרחשו באמצע המאה הקודמת, שניהם מתארים התנגשות תרבותית בין גבר אמריקאי ואויביו, ובשניהם נאמר לנו שהאחים זוכי האוסקרים הצטרפו לתסריט בשלב מאוחר יותר, והעניקו מחוכמתם ומכישרונם למשהו שכבר התגבש לפני הגעתם.
בזמן שטביעת האצבע שלהם בולטת ב"גשר המרגלים" הרבה יותר מאשר בזה שקדם לו, קשה לקבוע בדיוק מהי מעורבותם בפרוייקט. עם זאת, בסרט החדש, לא רק שקל לזהות את השפה המאפיינת אותם – דמויות צבעוניות שמופיעות לרגע, עושות רעש גדול ונעלמות, או למשל משפטים וביטויים שחוזרים על עצמם מספר פעמים עד שהם מקבלים משמעות משל עצמם, הפעם בולטים "האם זה יעזור?" ו"קמט" – אם הייתי צריך להמר, ואני עושה זאת ללא בסיס אמיתי מעבר להיכרותי עם עבודותיהם, נדמה ש"גשר המרגלים" היה תסריט בעייתי יותר מ"לא נשבר" בשלב הראשוני. אך בגיבוי במאי גדול, את הסרט האחרון הצליחו השניים לא רק להציל, אלא גם לעזור לו להיות הסרט הנפלא והמבריק שהתקבל בסופו של דבר.

"גשר המרגלים" מביא את סיפורו של ג'יימס דונובן, עורך דין מצוין ואזרח למופת (טום הנקס), שמקבל על עצמו להגן על גבר מבוגר שנאשם בריגול למען הסובייטים בימי המלחמה הקרה (מארק ריילאנס הנפלא). לאחר המשפט, מתבקש דונובן לסייע לאומתו במשא ומתן של החלפת שבויים, בין אותו מרגל שנתפס, לבין טייס אמריקאי שנפל בשבי הרוסי ומוחזק במזרח גרמניה.
על אף איכותו של הסרט, חולשותיו נעוצות בשלושה דברים אינהרנטיים בתסריט. הראשון הוא שהוא מחולק לשני סיפורים כמעט נפרדים, זה של המשפט וזה של המשא ומתן, בחלוקה של שעה אל מול שעה ועשרים פחות או יותר, מה שלעיתים משווה לזה הקודם תחושה של מערכה ראשונה שנמתחה יתר על המידה. הדבר השני הוא ש"גשר המרגלים" לקראת סופו הופך להיות מסמך מצטדק שטובע בצדקנות אמריקאית. בעיקר בולט הדבר בשתי הקבלות ויזואליות, האחת היא הדרך בה מעירים הסובייטים את השבוי האמריקאי באלימות כדי לשבור את רוחו, אל מול הפעולה המקבילה של האמריקאים המתייחסים למרגל שנתפס בכבוד של מלכים; כמו גם שוט של צעירים המטפסים על גדרות חומת ברלין, לעומת ילדים המקפצים בין גדרות הפרבר הניו יורקי.
המהמורה הבולטת הנוספת הוא עיצוב דמותו של דונובן, גיבורנו. הוא מסוג האנשים האלה שאין בהם ולו פן אחד שלילי, הוא לנצח עושה את הדבר הנכון, לנצח צודק, לנצח חכם, ולנצח מקדים את אלו שמנסים להכשיל אותו לא רק בצעד אלא בשניים. הוא לא קורס, לא מתעצבן ולא מעיד על שום חולשה אנושית מעבר לצינון. אטיקוס פינץ' היה מרגיש ליד דונובן כמו מינימום טראוויס ביקל. זו לא הדרך המוצלחת ביותר לבנות דמות אמינה.

עם זאת, בידיהם של יוצרים מבריקים שהבנתם בסיפור ובקולנוע כבר מזמן לא מצריכה הוכחות, "גשר המרגלים" מדלג על כל אלו, והופך לדרמת ריגול משעשעת ומרתקת כמעט לכל אורכה. זה נעוץ בכך שאותה מערכה ראשונה ארוכה במיוחד אותה הזכרתי, היא למעשה ביקורת חריפה לא רק על אמריקה של אז, אלא גם על זו של היום, שהחרדה שלה מאויב חיצוני (בין אם אלו רוסים או טרוריסטים) מציפה מעלה את השנאה המוטבעת בה, ומשבשת את תפיסת הצדק שלה. בהקשר הזה, "גשר המרגלים" הוא גם צפייה מרתקת לישראלים, כי המתקפה הציבורית שעובר דונובן רק בגלל שהוא מנסה ללכת בדרכי החוק ולבדוק את אשמתו של האויב לפני שדינו נחרץ, מזכירה לא מעט את אווירת הפוסט-טראומה בה אנחנו חיים, את המהירות בה אנחנו נחפזים להרוג את זה שאנחנו חשים שקם להרגנו, אפילו אם הוא בכלל לא התכוון, ואיך אנו הופכים כל אדם אשר מתבטא כנגד הקונצנזוס למוקצה.

לכן לא מפתיע שהחלק הזה קיבל זמן מסך כל כך משמעותי בסרט. בעיניי, לפחות מנקודת המבט של היוצרים, זוהי בעצם ההצדקה האמיתית להביא למסך סיפור שהתרחש לפני 60 שנה. על ידי נראטיב היסטורי, הסרט מחליק פנימה מראה שמשקפת לנו את בבואתנו. לכן, אותה עליונות אמריקאית שהזכרתי, המאפיינת את סופו של הסרט, נדמית כמו מסרט אחר, כמו קתרזיס שהולבש בכוח.
גם הבעייתיות של עיצוב הגיבור המושלם מתמוססת בעיקר בזכות המשפטים השנונים שהושמו בפיו של דונובן, היכולת שלו לא לקבל שיט מאף אחד אף פעם, ובמיוחד בזכות הופעתו המצוינת של טום הנקס. הוא לא נשען רק על המטען הקבוע שהוא מביא לדמויותיו – זה של הכל-אמריקאי הלא מאיים שלא יתן לשום דבר להשחית אותו – אלא מנסה ומצליח להפוך את דונובן למשהו שהוא קצת יותר מזה. הנקס מורגל בדיאלוג הכהני עוד מאז "לחסל את הליידי", אבל פה הוא יושב טבעי לחלוטין, ומגשר בין הסגנון שלהם לבין במאי הסרט, שהוא כוח טבע בפני עצמו.

אז כן, למרות האחים כהן (וכדי להיות הוגן אהיה חייב לתת קרדיט לתסריטאי השלישי, מאט צ'רמן, שעבודתו המשמעותית ביותר עד כה הייתה בסרט "סוויטה צרפתית"), למרות טום הנקס, למרות המלחין תומס ניומן (שעם כל הערצתי עליו, אני חייב להודות שמאז "חומות של תקווה" הוא מלחין בדיוק את אותה המוזיקה לכל הסרטים, בין אם "אמריקן ביוטי", "השופט", או "הדרך לפרדישן"), יש לסרט הזה את מי שמנצח על כל המקהלה, שלוקח את כל האלמנטים האלו ועושה אותם לשלו. מדובר, כמובן, בבמאי סטיבן ספילברג.
קטונתי מלפרט את פועלו של האיש הזה, כנראה הבמאי הקלאסיציסט הטוב והחשוב ביותר שפועל כיום. למרות שסרטיו אינם אחידים (לא נשכח ולא נסלח, "מינכן"), הוא קולנוען שאין שני לו, במאי מצלמה ושחקנים מהדרג הבכיר ביותר, מספר חכם, ובעיני גם במאי הסצנות ההמוניות הטוב ביותר מאז, כנראה, די.וו. גריפית'. הפעם תוכלו למצוא את העדות לכך בסצנות בניית החומה של "גשר המרגלים", שמנציחות באופן מדהים רגע בהיסטוריה.

ב"גשר המרגלים" ממשיך ספילברג את הקו שהחל עם סרטו הקודם, "לינקולן", שאני נמנה על אוהדיו. זה אומר שמדובר בדרמה היסטורית דברנית מאוד, שעל אף המלל הרב בה וחופן גדול של סצנות סטטיות, הוא מרגיש חי ומותח כמעט בכל רגע. התאורה, המיזנסצנה ועיצוב החללים, הופכים את "גשר המרגלים" ליותר מעוד סרט מרהיב, אלא גם לחוויה שכל הזמן בתנועה, גם אם בקצב איטי כשצריך.
לספילברג יש כמובן גם חסרונות, בעיקרן תפיסת עולם ילדותית למדי וגישה סנטימנטלית מאוד, שהרבה פעמים מקצצת את כנפי סרטיו ומורידה מעט מהאפקט בסיומם. הדברים האלה חלים, גם אם באופן פחוּת, בסרטו החדש, אבל זה בהחלט לא גורע מגדולת הסרט הזה.
לצידו של ספילברג ראוי לציין גם את חייליו הוותיקים, הצלם יאנוש קמינסקי שעושה פה פלאים וגם מכניס אותנו לסרט עם אחד משוטי הפתיחה היפים והחכמים של הזמן האחרון, והעורך מייקל קאן. הפעם הביא ספילברג את המעצב האומנותי זוכה האוסקר אדם סטוקהאוזן ("מלון גרנד בודפשט"), וכאמור החליף את מלחינו הקבוע ג'ון וויליאמס בתומס ניומן. לא תהיה זו הפתעה ענקית אם כל המוזכרים הנ"ל יקבלו כרטיס כניסה לטקס האוסקר הקרוב.

"גשר המרגלים" יוצא בשנה הקולנועית עם הכי הרבה פרשיות ריגול שראינו מזה זמן רב. אך בין "מרגלת", "שם קוד מ.ל.א.ך", "היטמן: סוכן 47", "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים", "ספקטר" ו"קינגסמן", סרטו של ספילברג שונה מכולם כי הוא מהלך בקצב אחר, בטריטוריות קולנועיות נפרדות, ומביא תימות שונות ומעמיקות מכל אלו. ככזה הוא לא ממש בר השוואה אליהם, ופונה לקהל שונה בתכלית ובוודאי שלא יקלע לטעמם של כולם, אבל עדיין מדובר באחד הסרטים האמריקאים המרשימים של השנה, ותצוגת תכלית של קבוצת אמנים ואומנים שאולי לא מביאים פה את שיאי עבודתם, אבל מוכיחים שהם עדיין בכושר נפלא.

bridge of spies second

תגובות

  1. רוי אן הגיב:

    טוב לשמוע שזה ממשיך את הקו של ספילברג מ"לינקולן", שאישית הוא אחד הסרטים שאני הכי אוהב מהשנים האחרונות. היו לי המון חששות לסרט הזה, שלמרות שצוות האולסטארס בו הוא מעבר למרשים, יש בו משהו מעט משונה שנראה כי לא יעבוד. אני מקווה לראות אותו בקרוב ולא להתאכזב. ו"בתוך לואין דייויס" היה גם סרט השנה שלי, אחד הסרטים של האחים שאני הכי הכי אוהב.

השאר תגובה