• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

"לא נשבר", סקירה

15 בינואר 2015 מאת אור סיגולי

אנג'לינה ג'ולי הוא השם שיפתח את רוב הטקסטים שיכתבו על הסרט החדש "לא נשבר" (Unbroken), וקשה לומר שלא בצדק. זה לא בכל יום ששחקנית וסלבריטאית בסדר הגודל שלה עוברת למאחורי המצלמה והופכת לבמאית (אם כי זהו סרטה השני, אחרי "בארץ של דם ודבש" שגם הוקרן בארץ), וזה בטח לא בכל יום שבמאית לוקחת על עצמה הפקה כה ענקית, כמעט אפית. בהקשר שלנו, ג'ולי היא גם באופן ודאי, יש להמר, הסיבה שהסרט מוקרן אצלנו בישראל.
זאת מכיוון, ונאמר זאת באופן ברור, ש"לא נשבר" הוא סיפורו של ישו הצלוב. זהו הסיפור על בן האלוהים שמגלה את יעודו בצעירותו, לוקח על עצמו להיות מנהיג, עובר את הויה-דה-לה-רוזה ואת תחנות הצלב, סוחב על גבו את העינויים וחטאי האדם, רק כדי למחול בסוף ולנצח על ידי סליחה וכפרה. זה לא בדיוק מסוג הסרטים שמציפים את בתי הקולנוע פה.
אמנם "בלתי שביר" מבוסס על סיפור אמיתי מהמאה הקודמת, אך ג'ולי לקחה את חייו של האצן האולימפי לואי זמפריני, והובילה אותו בדרכי משיח הנצרות והפכה אותו לישו המודרני.

זו איננה פרשנות אישית שלי. למעשה, "לא נשבר" משאיר מעט מאוד מקום לפרשנות אישית. בחלקו הראשון של הסרט, זמפריני מחונך ביד קשה על ידי אביו כאשר הוא מצולם דרך מראה מעוטרת צלבים, בביקורו בכנסייה הוא שומע דרשה על כוחה של המחילה, והוא חוטף מכות בפניו ועדיין עומד איתן. האימג' המפורסם ביותר מהסרט, זה של זמפריני מניף מעל גופו המוכה קורת עץ גדולה, הוא לחלוטין תזכורת למעמד הצליבה, ובסרט עצמו המצלמה מתעכבת על הצל שמטילים זמפריני והקורה על הקרקע ומדמים את האיקונה של ישו הצנום וידיו הפרושות, הממוסמרות לצלב.
אבל בזה ג'ולי לא מסתפקת ואפילו מסיימת את הסרט עם כותרת טקסט המסבירה בדיוק מה שאפילו הצופה הטיפש ביותר כבר הבין לבד.

כאשר מל גיבסון עשה את זה בשנת 2004 הוא "נענש" בכך שסרטו צונזר מבתי הקולנוע בארץ, אך עם זאת שבר קופות בארצות הברית וקיבל ארבע מועמדויות לאוסקר. המצב הפעם הוא קצת אחרת, משתי סיבות בולטות. הראשונה היא ש"לא נשבר" מתחיל כמו דרמה ביוגרפית לכל דבר, לפני שהוא צולל אל תוך המימד התיאולוגי, וככזה לא מקשיח את הצופה החילוני נגדו. הוא רוצה לתת לנו להכיר את הדמות הראשית, לפחד עימה, לאהוב אותה, ובכך מכין את הקרקע בחוכמה. רק לאחר שחייו של לואי עומדים בפני סכנה מהותית והוא נשבע את חייו לאלוהים, "לא נשבר" הופך להיות "הפסיון של ישו".
הסיבה השנייה היא שבשונה לחלוטין מגיבסון, אין ספק שהדלק שהניע את ג'ולי הוא במהותו טוב. הייתי מגזים ואומר "טהור", אבל בואו נזכור שמדובר באושייה הוליוודית, וככזו צריך לקחת הכל בערבון מוגבל.

ג'ולי זכתה בשנה שעברה בפרס אוסקר מיוחד על פעילות הומניטרית. מעבר לקריירת הקולנוע שלה, שיודעת עליות ומורדות, היא מנצלת את מעמדה בתקשורת כדי לחשוף את העולם המערבי לחלקים הפחות יפים של הגלובוס. ג'ולי מסתובבת בעולם השלישי, ומדברת עם האנשים הכי מוכי גורל, עוזרת לאוכלוסיות שרובינו לא מכירים. היא ראתה דברים, היא נגעה בהם, ואם היא עושה סרט על מנת להעביר מסר של חמלה ושל סליחה, אני מאמין לה, גם אם לעיתים נדמה שמדובר במיסיונריות.

Unbroken-2014-DVDScr

חלקו הראשון של הסרט, זה שמתחפש לביוגרפיה קולנועית רגילה, נע הלוך ושוב בין שירותו הצבאי של זמפריני כמפציץ אווירי במלחמת העולם השנייה, ובין התבגרותו והפיכתו לאצן אולימפי.
על אף עבודתו התמיד נאמנה של הצלם רוג'ר דיקינס, מדובר בקשקוש רכרוכי מעייף, בטח בהתחשב בכך שמדובר בריפ-אוף די מעורר תמיהה של "פורסט גאמפ", כולל סצנת הריצה הספונטנית דרך מגרש הספורט הפתוח במהלך משחק, שגורמת לכל מי שבסביבה להבין שמדובר במישהו עם כושר יוצא דופן. יש גם אח גדול נטול אישיות שתפקידו היחיד הוא להגיש שתי מנטרות ניו-אייג' קלישאתיות שילוו את הגיבור ברגעיו הקשים.
קשה לתאר כמה חיוורת ומוכרת המערכה הראשונה של הסרט. הרגעים המתארים את הפיכתו של זמפריני למי שהוא מגיעות והולכות בקצב ובתחושה של פרסומת לגבינה: ילד שובב. כנסייה. אח מגיע עם מנטרה. ילד רץ. אמא מבשלת. מנטרה שנייה. אימון. אולימפיאדה. קאט. אוקי, חברים, אפשר לסמן וי על כל התחנות שהיינו צריכים להכיר ויוזכרו אחר כך ויעניקו לו מימד פסיכולוגי.
באותה מידה של מעורבות רגשית ותחכום יכלו להשתמש בכתוביות גם בהתחלה ולחסוך מיליוני דולרים להפקה.

בחלקו השני של הסרט, זמפריני צונח מהשמיים אל האוקיינוס כדי לקבל את הבשורה, ומוצא את עצמו במלחמת הישרדות נגד הטבע יחד עם שני שורדים נוספים. וכן, אתם חושבים על "חיי פיי", ואתם צודקים, אם כי דווקא כאן אני רוצה להריע בקול לאנשי "לא נשבר" שעשו עבודה טובה יותר בכל אספקט מאשר אותה אורגיית אפקטים ממוחשבים רדודה של אנג לי.
שלב ההישרדות הימי של זמפירלי וחבריו הוא עבודה קולנועית מצוינת, ולי שיכך במעט את הכאב מחלקו הראשון. הכל משתפר בסרט מהשלב הזה, אפילו הכתיבה.
אבל היה זה חלקו האחרון של הסרט שבאמת עשה את העבודה, למרות שהוא זה שסובל מהכי הרבה פגמים, לפחות לפי הגדרות קלאסיות.

לאחר האפיזודה הימית, נלקח זמפריני למחנה שבויים ביפן, ושם הוא, ואנחנו, מוצאים את עצמנו בגיהנום. שם, לאחר הרגע בו נשבע גיבורינו להקדיש את חייו לאלוהים, מתחיל המבחן האמיתי, לראות האם הוא באמת ראוי לשרוד, והאם הוא יכול לסחוב על גבו את חטאי האנושות. ג'ולי לא בוחנת רק את הסיבולת של זמפריני, אלא גם את זו של הצופה.
אני לא אגיד שמדובר במשהו שלא ראינו לפני זה, אבל ג'ולי לוקחת את הסרט שלה למעמקי השאול בסצנות האלה, שהן אכזריות, כואבות, מלוכלכות ומחניקות מאין כמוהן. מכה אחרי מכה, נפילה אחרי נפילה, הצלפה אחרי הצלפה. זמפריני עושה כאן בית ספר אפילו לסלומון נורת'ופ.

אני מאמין שהסיבה שהכי הערכתי דווקא את החלק הזה של הסרט, היא מכיוון שנדמה לי שג'ולי אומרת לנו, עכשיו אנחנו בתופת. ובתופת אין הנחות. מלחמה זו אימה אחת ארוכה, ואתם תביטו אליה, כי אנשים עברו את זה על בשרם ואתם צריכים לדעת את זה.
כמובן שאף סרט לעולם לא יצליח להעביר את הזוועה שהיא מחנה שבויים, אבל ג'ולי שוללת מאתנו את כל הדברים שהקולנוע הנראטיבי המציא כדי להקל עלינו. רוצים רגעי אחווה מרגשים בין השבויים? מחפשים רגעים של התעלות רוחנית? של תקווה? מעוניינים במערכת יחסים מורכבת המבוססת על יין ויאנג בין הגיבור האצילי והשובה האכזר שלו? אתם יכולים לשכוח מזה כבר עכשיו. זנחו כל תקווה, אלו הנכנסים. פה זה לא "רוז ווטר".
על אף שבעצם מסתבר שכל זה היה רק כדי להעצים את המשיח הנבנה לנגד ענינו, אני מצאתי את הרגעים האלו של "לא נשבר" כאמיצים מאוד ונטולי מורא בדרך הסיפור הישירה שלהם. שזה תמיד משהו שכיף לגלות בקולנוע הוליוודי מסחרי.

זה כמובן לא אומר שהחלקים האלו נטולי בעיות. הו, לא. כל החיילים הם שחקנים נאים למדי (גארט הדלאנד ממשיך להראות ולהישמע יותר כמו פנטזיה מאשר בן אנוש גם אחרי חודשים ארוכים של רעב והשפלה), וגם בתחום עיצוב הדמויות לא נרשמו הברקות, כשהמאכזבת מכולן היא דמותו של המענה הראשי, מפקד המחנה וואטאנבה, המגולם על ידי כוכב הרוק היפני טקסמה אישיהארה (מיאבי), שלא יוצק כל עניין או כריזמה לדמות שלו, ואין לו שום דבר שיכול לתת קרב הגון למי שמגלם את לואי, ג'ק או'קונל.
בואו נדבר על ג'ק או'קונל.

2014 נרשמה בתור השנה של כריס פראט. אולי גם כשנה של סקארלט ג'והנסון. אבל או'קונל, הבריטי בן ה-25, הוא כנראה פריצת השנה. עם תפקיד מטלטל בסרט הכלא הבריטי המעולה "Starred Up" (שהוקרן בירושלים בשם "כמו גדול", ובקרוב ב-yes תחת השם "מועד לפורענות"), עם הופעה מרכזית באחד הסרטים המהוללים של השנה "71'", מועמדות לפרס הכוכב העולה בבאפט"א, ושתי מועמדויות לפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי, הבחור הצעיר כבר הוכתר כפאסבנדר/הארדי החדש, ולא מן הנמנע שעזרה לזה הופעתו נטולת החולצה ב-"300: עלייתה של אימפריה".
את ההופעה שלו ב"מועד לפורענות" קשה לתאר במילים. את ההופעה שלו ב"לא נשבר" דווקא אפשר – סובל. או'קונל עושה את התפקיד הסובל ביותר מאז נעמי ווטס ב"הבלתי אפשרי", וקשה שלא להעריך אותו על זה. אני מניח שחלק משמעותי שהסרט עובד הוא בזכותו, וגם אם זה לא התפקיד הכי מרשים שהוא עשה או יעשה בקריירה שלו (שיש לקוות שמכאן תיתן זינוק מטורף), הוא פנים חדשות שכדאי להכיר. אבל בכל מקרה, אני ממליץ לכם להכיר אותו דרך סרט הכלא של דיויד מקנזי. חוויה חזקה מובטחת.

"לא נשבר" הוא סרט שמביא את המסר שלו כל כך קרוב לאף של הצופה, שלעיתים הוא חוסם את דרכי הנשימה. זהו סרט כמעט נטול מודעות בחלקים רבים ממנו, שקשה מאוד להבין ממנו מה נעשה בכוונה, או מה נרקח ובוצע על ידי שימוש באונה מוחית אחת בלבד. אבל יש בו הרבה מה להעריך בכל זאת.
לעולם לא אדע האם ג'ולי באמת עיצבה את חלקו השלישי של הסרט מתוך רצון להקשות ולקרב את הצופה לקושי ולאימה, או שסתם לא ידעה איך לעצב דמויות. אני, ברשותכם, אבחר באופציה הראשונה, ואסלח ואמחל על כל הטעויות שהיו לפני זה. כי ככה אנג'י אמרה לי לעשות.

ובפינת האירוניה: וויליאם ניקולסון ("עלובי החיים", "גלדיאטור") וריצ'רד לגרבנזה ("פישר קינג", "הלוחש לסוסים"), חתומים כאלו שעיבדו את ספרה של לורה הלינברד למסך, יחד עם שני תסריטאים נוספים – ג'ואל ואית'ן כהן, שבעיני השקיעו משהו כמו שבוע מקסימום בשכתוב התסריט ולקחו לעצמם צ'ק. אבל מעבר לכך שהתסריט לא טוב, משעשע לחשוב ששניים מהיוצרים שהכי מזוהים עם יהדות בקולנוע האמריקאי, תרמו את חלקם דווקא לסיפורו של הצלוב. אנחנו כבר יודעים שיהודים כתבו את שירי הכריסטמס המפורסמים והאהובים ביותר (white Christmas, let it snow), לכן אין סיבה שיהודים לא יעצבו למסך סיפור אמיתי בהשראת ישו.

unbroken_pic (1)

השאר תגובה