• המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • סרטים חדשים: ״ורדה על אנייס״ מגיע לקולנוע
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״אביר לחג״ ו״קלאוס״, סקירת חג מולד כפולה
  • אוסקר 2019/20: מה למדנו מהעונה הקודמת
  • ״21 גשרים״, סקירה
  • ״לשבור את הקרח 2״, סקירה
  • ״עיר יתומה״, סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים

"רוז ווטר", סקירה

28 בנובמבר 2014 מאת אור סיגולי

בשנת 2009 יצא העיתונאי הבריטי-ממוצא-אירני, מזיאר בהארי, לסקר במולדתו את הבחירות בין אחמדינג'אד למוסוואי. במהלך שהותו שם השתתף במערכון של התכנית "דיילי שואו" בהנחיית ג'ון סטוארט, והתלוצץ בפני המצלמות על היותו מרגל. השלטונות האיראניים לא השתגעו על הבדיחה הזו, עצרו אותו וכלאו אותו לתקופה בת כמה חודשים בהם ניסו להוציא ממנו וידוי על ריגול לטובת ארה"ב.
את חוויותיו מהתקופה הזו תיאר בספר שנקרא "הם באו בשבילי", שכתב עם איימי מולוי.

ג'ון סטוארט, זוכה 20 פרסי "אמי", אחד מאנשי המדיה החשובים ביותר כיום וקומיקאי נהדר בפני עצמו (לעניות דעתי גם אחד ממנחי האוסקר הטובים ביותר של השנים האחרונות), הרגיש כפי הנראה אחריות לכל העניין, ולכן החליט שאת בכורתו הקולנועית כבמאי יעשה עם הסיפור של בהארי. כך נולד "רוז ווטר"
(Rosewater), דרמת 'מבוסס על סיפור אמיתי', בכיכובו של השחקן המקסיקני (הלוהט) גאל גרסיה ברנאל.

החשש הראשון שמתבדה מהצפייה בסרט היא שלא מדובר בפרוייקט ראווה ציני של סטוארט, כפי שתמיד הייתה סכנה שיהיה, אלא בדרמה כנה המביאה סיפור שראוי להכיר. סטוארט עצמו לא מופיע או מוזכר בסרט, וכל השפעת תכניתו הפופולרית מצטמצמת למינימום.
אז כן, כוונות טובות יש למכביר ב"רוז ווטר", אבל, למרבה הצער, זה גם כל מה שיש לו להציע.

הדבר היותר מבלבל בפרוייקט הוא מה בעצם הרעיון שעומד מאחוריו. הרי סביר להניח שלפרוש בפנינו את הפרטים העלילתיים של המקרה עשה כבר הספר, כמו גם כתבות טלוויזיה רבות אחרות. הבחירה להפוך את סיפורו של בהארי לסרט עלילתי מצריכה גם קונספט מעבר לזה, וכאן אני הלכתי לאיבוד.
חלקו הראשון של הסרט לגמרי יכול להקרא דרמה פוליטית: עיתונאי זר חווה על בשרו את התמורות שעוברת ארץ רחוקה, ומתעד את האנשים ברחוב כמו את נציגי המשטר. זוהי סיבה מספיק טובה ומספקת להרים פרויקט בסדר גודל כזה.
החלקים האלו אכן עומדים יפה רוב הזמן, והסרט עושה עבודה סבירה בלהעביר את הכאוס שברחובות ואת המועקה של האזרח הפשוט. חזון ויזואלי מסויים או מניח את הדעת קשה מאוד למצוא בסיקוונסים האלו, אבל הם בכל זאת פותחים צוהר לרגע חשוב בהיסטוריה הלא רחוקה.

הבעיה מתחילה כאשר בהארי נשלף מהרחובות ונכנס לתא המעצר, וכאן, לדעתי, הכל הולך לאיבוד. הסרט מאבד את הטון הפוליטי שלו – אלא אם כן להגחיך באופן קריקטוריסטי כל נציג משטר איראני נחשב טון פוליטי – ומנסה להיות דרמה אינטנסיבית של התמודדות והשרדות, אבל נכשל בכל אספקט.
סצנות החקירה והכליאה מועברות בדלות שהיא גם לא נורא מעניינת וגם לא שופכת אור חדש על שום דבר שלא יכולנו לדמיין בעצמנו. רגעי ההתעלות, שהם חלק אינטגרלי מהז'אנר, כמו רגע של ריקוד ספונטני בתא המעצר או נסיון של הגיבור להתל בחוקריו, מסורבלים ומוזרים.
סטוארט, שגם כתב את התסריט, הכניס אפילו עלילת משנה בה בהארי הכלוא מתמודד עם זכרון אביו המנוח, גם הוא אסיר פוליטי בעברו, כאילו שהגאולה האמיתית שלו תגיע דרך האישור של האבא. התהליך הזה בסרט גם הוא לא מנומק מי יודע מה, ולא באמת מרגש כפי שהיה אמור להיות.

הצרה האמיתית של הסרט מרוכזת כולה בדמות "האחראי", החוקר הראשי של בהארי, שכינויו הוא שם סרט. את הדמות הזו מגלם השחקן הדני המצויין קים בודניה, שמוכר בעיקר בזכות סרטיו הראשונים של ניקולס וינדינג רפן, "פושר" ו"בלידר".
הסרט מעולם לא מצליח להחליט האם החוקר הוא האנטגוניסט, ייצוג ריאליסטי של הפארנויה וחוסר ההבנה שאפיינו את איראן, או בכלל ההפוגה הקומית, ועל כן הדמות נעה מקצה לקצה, לעיתים במהלך אותה הסצנה. "האחראי", בחלקו השני של הסרט, הופך בעצם להיות דמות הקונטרה של בהארי, ואמור לספק לנו את רגעי המתח הפסיכולוגי. עם זאת, הוא מגוחך מדי בשביל להיות מאיים ומרושע מדי בשביל להיות מצחיק.
סטוארט, קומיקאי חריף מעצם הוויתו, ניסה לשזור הומור גם בסרט הזה, אבל הנסיון כל כך חורק, שרגעי ההומור בסרט משולים לקטעי ההקפצה בסרטי אימה – הם מופיעים בלי שום הסבר, מערערים את הטון ואת ההבנה של הצופה, ומתפוגגים בין רגע, משאירים אחריהם רק דיסאוריינטציה.

זה בולט במיוחד בשני מוטאז'ים של חקירה. בודניה מנסה ככל שהוא יכול לעשות חיקוי של רועי כפרי, והדיאלוגים החתוכים בינו ובין ברנאל יכלו להיות באותה קלות מערכון רשת של "ניצה ולחם", בכיכובם של כפרי ושותפו ניב מג'ר.
בעקבות כל אלו, רוב "רוז ווטר" בעיקר נורא מוזר וחורק, לא מצליח לספק את הסחורה ולהכניס אותנו למאבק פנימי של דמות העומדת מול סיטואציה בלתי אפשרית וחסרת הגנה, ולא לתאר לנו עולם של שלטון חשוך המאיים על האדם הקטן.

ניצה ולחם

ניצה ולחם

ואם זה לא מספיק, אין ברירה אחרת אלא להתייחס לאספקט הויזואלי של "רוז ווטר" עם המילה הקשה 'מכוער'. בדרך כלל זה משהו שלא כדאי לומר על הסרט, כי תמיד יש את האופציה שהבמאי והצלם (בובי בוקובסקי, במקרה הזה) הלכו בכוונה על אסתטיקה שאינה נעימה. אבל זה לא נראה המצב הפעם.
התאורה חיוורת ודלה, הסטים נראים קטנים מדי בשביל המצלמה ולכן הצילום דחוק ומוזר, והכל נראה מאוד מאוד חובבני.
שני מונטאז'ים שאמורים להיות מהרגעים האלה בהם הסרט משתחרר מכבלי העלילה הספציפית ומציג את העולם הדינמי – בראשון, אלפי האשטגים מעופפים להם ברחבי איראן כדי לדמות את המהפכה הטכנולוגית של הרשתות החברתיות, ובשני העניין שמעוררת כליאתו של בהארי בתקשורת האמריקאית – עשויים רע ומרגישים צ'יזיים, בהיעדר מילה אחרת.

מילה טובה מגיעה לגאל גרסיה ברנאל. הרבה ביקורת הוטחה בליהוק של השחקן המקסיקני לתפקיד גבר ממוצא איראני (כמו הביקורת על ליהוק הסיניות לתפקיד היפניות ב"זכרונותיה של גיישה" או רנה זלווגר האמריקנית כברידג'ט ג'ונס הבריטית) אבל לי זה לא הפריע בכלל. ברנאל הוא נקודת אור משמעותית מאוד בסרט הזה, ובלעדיו סביר שהצפייה הייתה קשה הרבה יותר.
השחקנית המועמדת לאוסקר שורה אגדאשלו ("בית של חול וערפל") היא הפרסית האמיתית היחידה בקאסט הראשי, והיא תמיד תענוג. דימיטרי ליאונידס, בריטי, הוא סייד-קיק מצויין. חבל שהם נדחקים הצידה לטובת בודניה והשחקן הטורקי האלוק בילגינר (שהיה נפלא ב"שנת חורף") בתפקיד כפוי הטובה של אביו של בהארי.

"רוז ווטר", כפי שהבנתם, התברר כאכזבה גדולה, בעיקר בגלל עבודת הבימוי של סטוארט, שהיא, באופן אירוני, כנראה הסיבה היחידה שאנחנו בכלל מכירים את הסרט הזה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.