• סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • אימת החודש - דצמבר 2017: סיכום שנה
  • דיווח מסכם מפסטיבל אוטופיה 2017
  • ״המפרנסת״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017

״שנת חורף״ סקירה

24 באוקטובר 2014 מאת עופר ליברגל

הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילן הוא, עבורי, אחד מן הבמאים היחידים הפועלים כיום שכל יצירה חדשה שלו היא אירוע מסעיר, מאתגר ובסופו של דבר גם מרתק ומתגמל במספר רב של דרכים. הבמאי, הבולט בקרב דור של יוצרים טורקיים בעלי סגנון פיוטי, פרץ לראשונה לתודעה עם סרטו "קאסאבה" בסוף שנות התשעים. מאז, הוא יצר את "ענני ירח מאי", "מרחק", "אקלים", "שלושה קופים" ו"היו זמנים באנטוליה" כאשר בכל סרט הוא שומר על סגנונו האישי ומפתח אותו מכיוון מעט חדש. סגנון זה כולל בין היתר את דרך העברת הסיפור בצורה מרומזת אך בו בזמן ברורה, עיסוק בפער בין המסורת והחיים הפשוטים בפריפריה אל מול שאיפות אינטלקטואליות, והפער בין אהבה לאדם אחר לבין חוסר היכולת לחיות עימו יחד ללא עימותים.

לאורך כל הדרך, ג'יילן, שהוא גם צלם סטילס מצליח, שומר על עוצמה ויזואלית עוצרת נשימה ובו בזמן פשוטה. טורקיה שוכנת בין אירופה ואסיה והקולנוע של ג'יילן שואב מן המסורות השונות להן הוא מהווה צומת דרכים. מהרבה בחינות, ג'יילן הוא הממשיך המובהק ביותר הפועל היום של הקולנוע האירופאי האינטלקטואלי, בעיקר של ברגמן וטרקובסקי, אבל הוא גם קשור לעולם האסייתי שיודע על חידושי המערב אבל לא ממש מאמץ את כולם, ובמידה רבה גם למלודרמה. בסרטו החדש, "שנת חורף" (Winter Sleep), בחדרו של הגיבור יש מסיכות תיאטרון רבות ממקומות שונים בעולם וממסורות שונות של תיאטרון. דומה כי כמו הגיבור, גם הבמאי פועל על קו התפר התרבותי בין תרבות המערב הדומיננטית לבין התרבויות שנכבשו על ידה. אבל כל דיבור על הקשר תרבותי מחמיץ את העיקר, והעיקר הוא המגע הייחודי של ג'יילן, אשר הופך כל יצירה שלו לחוויה שאין דומה לה.

היצירה החדשה של ג'יילן, שזיכתה אותו בדקל הזהב בקאן, מתרחשת באזור הררי לא מאוד מיושב בחבל אנטוליה, כאשר הלוקיישן המרכזי הינו מלון המשתלב בנוף הסלעי. המקום מיועד למטיילים השואפים לחוויה המקרבת אותם לטבע ולמורשת של האתר. לכאורה, המקום מבקש לייצר מראית עין של כזה שהזמן והתרבות המערבית לא נגעו בו, אבל הסרט עוסק במנהל המקום, שאמנם בחר לחיות שם אחרי קריירה כשחקן תיאטרון, אבל בניגוד למראה של המלון הוא עצמו מנותק מן הסביבה בה הוא חי, רואה בעצמו אינטלקטואל הקרוב לתרבות המערב. את הסרט מלווה מוזיקה של שופן, לצד הרבה הרמזים לשייקספיר בדיאלוגים ועיצוב הפריים.

הגיבור לא רואה את האנשים הסובבים אותו: העובדים שלו, המשפחה הענייה השוכרת ממנו דירה, אחותו, ואשתו הצעירה ממנו במספר לא קטן של שנים. לא מדובר רק בהתנשאות וזלזול כלפי האחר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביחס הבעייתי בו נוהג הגיבור כלפי הסביבה – הגיבור גם אינו רואה את נפשו שלו בצורה בהירה, כך שהוא פוגע לא רק באחרים, אלא גם בעצמו ובערכים בהם לכאורה הוא מאמין. כמו כל סרטיו של ג'יילן, הסיפור בסרט נבנה לאט ודורש לא מעט קשב ופרשנות אישית, אך לאורך מעט יותר משלוש שעות ג'יילן מצליח לרקוח יצירה עשירה ומרתקת, התפתחות נוספת בקולנוע שלו.

התסריט של "שנת חורף", אותו כתב ג'יילן בשיתוף עם אשתו, שמה אברו, מבוסס על מספר סיפורים של אנטון צ'כוב, אותם ג'יילן העביר מרוסיה של סוף המאה ה-19 להרי אנטוליה של ימינו. חלק ניכר מן הדיאלוג שכתב צ'כוב מצא את דרכו לסרט, אלא שבני הזוג ג'יילן מצאו דרך לא רק להעביר את הסיפורים הנטועים מאוד בתרבות הרוסית למציאות של טורקיה מבלי לאבד את המשמעויות הרבות הנידונות בהם, אלא גם להעשיר את הסיטואציה בה מתרחשים הסיפורים. הסיפור העיקרי שעובד, "הרעיה", עוסק בגבר מן המעמד הגבוה המתייעץ עם חבר המבוגר ממנו בכמה שנים ועם אשתו הצעירה ממנו בשנים רבות לגבי פעילות צדקה. מהלך זה מעורר ריב עם האישה אשר סבורה כי בעלה לא מבין את עולם נתינת הצדקה, מה שמוביל אצל צ'כוב להתפרצות ריב בין בני הזוג ומאוחר יותר להבנה של גיבור הסיפור כי משהו חסר בעולמו. בסיפור נוסף, "אנשים מצויינים", כותב טור ספרותי בעיתון מתווכח עם אחותו לגבי האפשרות של לא להתנגד לרוע – הכותב המשכיל סבור כי מדובר ברעיון מטופש וכי ללא התנגדות לרוע לא רק שלא היה סדר, אולי גם לא תהיה תרבות. אך הוא אינו מבין את העמדה המורכבת יותר שמציעה אחותו.

winter-sleep3

בכל אחד מן הסיפורים יש לא רק מצב טעון מבחינת הסיטואציה הדרמטית, אלא גם מבט על סוגיות מורכבות מכמה כיוונים שונים, מה שמוביל לדיאלוגים ארוכים ורבי רבדים, בהם הדיון האישי הופך להיות דיון מופשט בעל היבטים פוליטיים וחברתיים. כך בסיפורים המקוריים מהם שואב ג'יילן, אך בסרט הוא יודע מתי לצמצם אותם למהותי שבהם, מתי להרחיב ואיך לשנות את הסיטואציה על מנת להאיר כל משפט באור שונה. רוב המשפטים הנאמרים בסרט יכולים להתפרש ביותר מדרך אחת, שכן כמו בחיים הרבה מן הדמויות של צ'כוב או ג'יילן לא אומרות את אשר על ליבן באופן גלוי.

לא פעם כשגיבורי הסיפור מחמיאים הכוונה שלהם היא בעיקר לעקוץ, כשם שכאשר הם מדברים על מקרה של הזולת הם לא פעם מנסים לומר משהו על עצמם. גם כשהם כבר פותחים באופן מלא את השקפת העולם ומצבם הרגשי, הדמויות לא תמיד מבינות את מצבן במלואו ודומה כי צוות הכותבים מבין אותן טוב יותר. בסרט שמכיל לא מעט שיחות שאורכות מספר לא קטן של דקות, ההישג הגדול של הזוג ג'יילן הוא האופן הטבעי בו הדיאלוגים המורכבים הללו זורמים, כאשר דיון על דת או על סוגיה מוסרית מסווה בעצם זעם על האחר או חשבון נפש אישי, ודיון במצב הנפשי הופך באותה מידה לאמירה על הסוגיות הכלליות יותר.

לצד העוצמה של הדיאלוגים, ג׳יילן נותר אמן גם בהעברת נראטיב באמצעות התמונה בלבד, מה שממשיך להיות נוכח גם כאשר הקולנוע שלו מתפתח לסרטים עמוסים יותר בשיח. הוא מגלה את פרטי העלילה לאט, כאשר לעיתים רק מבט של דמות לעבר דמות אחרת חושף רמז לסיפור שהצופה צריך לפתח בראשו. סמוך לתחילת הסרט, אנו חוזים בחילופי מבטים בין הגיבור לבין ילד השב מבית ספר. באמצעות המבטים, אנו מבינים גם כי הילד זועם על הגיבור והגיבור אינו מבין את הסיבה לזעם – ואנו גם מבינים כי הסיבה לזעמו של הילד מוצדקת. אותו ילד לא אומר מילה במשך הסצנה והוא אומר מעט מאוד גם במהלך המשך הסרט, אף כי הוא הופך בו לדמות בעלת חשיבות – השתיקה שלו, המיעוט שלו במילים והשאיפות הצנועות שלו עומדת בניגוד לעודף המלל של הגיבור.

במידה רבה דמותו של הילד מזכירה את שני סרטיו הראשונים של ג'יילן, בהם ילדים החיים בקהילה כפרית עמדו במרכז הסרט. בסרט הנוכחי, העלילה של הילד ומשפחתו זוכה לזמן מסך מועט יחסית, אך היא מהותית שכן היא מכניסה עוד היבט של יחס בין מעמדי, משום שמשפחתו של אותו ילד חיה בבית בבעלות הגיבור ולא מצליחה לעמוד בתשלום שכר הדירה. אביו ודודו של הילד מציגים גישות שונות בהתנהגות מול הנושה: הדוד הינו איש דת מוסלמי, נוהג בהתרפסות ובסלחנות טוטאלית, אשר לפחות אצל גיבור הסרט לא מתקבלת האהדה. לעומתו האב הוא מובטל, אלכוהוליסט ואחת הדמויות הבודדות בסרט אשר אומרת בגלוי את אשר על ליבה ומביעה את הרגשות שלה בצורה מוקצנת. הדוד מוותר על כבודו באופן תמידי ואילו האב מתריס בצורה תמידית נגד חוסר הכבוד לו הוא זוכה נוכח מעמדו ומצבו הכלכלי. העימות בגישות בין האחים מהווה תמונת מראה פרקטית לעימות התיאורטי ברובו בין הגיבור לאחותו לגבי חוסר התנגדות לרוע. מה שהאח והאחות דנים בו במשך שיחות ארוכות מוצג לנו בפועל בסצנות קצרות בהן אנו רואים כיצד מתנהג זוג האחים המשכיל פחות.

במהלך שלוש השעות של הסרט, ג׳יילן דן ומפרק נושאים כגון כבוד עצמי, מתן צדקה, יחסי מעמדות, תרבות מול טבע, קנאה וקשב לצרכי הזולת. כל נושא מקבל יחס ממספר זוויות שונות. בסרטים של ג׳יילן אין דרך נכונה או לא נכונה לפעול – רק הכאב שבהתמודדות עם התוצאות. בסופו של דבר, הסרט מוליך גם למספר שיאים רגשיים, בעיקר על ידי מערכת היחסים של הגיבור עם אשתו, אשר נבדלת ממנו בהרבה מאוד היבטים של השקפת עולם ודרך פעולה, דבר הבא לידי ביטוי גם באופן בו הסרט מצולם.

סיקוונס הפתיחה של הסרט מסתיים בשוט המתקרב באיטיות לעבר הגיבור, נעצר בעורפו והשיער שלו מחשיך את התמונה. מה שיכול להתפרש כניסיון לא לגמרי ממומש להיכנס לעורפו של הגיבור, מתפקד גם כאמצעי לבניית דמות – הגיבור הוא איש קשה עורף, מביט אל הסביבה אך מנותק ממנה. המבט מן החלון לעבר הטבע וחוסר החיבור שלו עם הסביבה קיים גם בסיפור של צ'כוב, אך ההתקרבות של ג'יילן, שילוב של מיקוד נקודת מבט וכניסה לעורפו של הגיבור, לא יכולה להתבצע בספרות וג'יילן מבנה אותה כאמצעי סיפורי רטורי נוסף. תנועת המצלמה הזו חוזרת לקראת סיום הסרט, אך הפעם היא מתקרבת אל האישה ולזו יש תכונות אחרות – היא חושבת על האחר, על המקופח. האישה מפנה את ראשה לאחור, לעבר המצלמה ולעבר כל כיוון, מנסה לקבל תמונה מלאה ככל היותר, אך מבינה כי לא תוכל לקבל תמונה מלאה לגמרי. האישה מראה את פניה והיא מלאה בחמלה לאחר, אלא שחמלה לא תמיד מספיקה.

winter-sleep-5

שמו של גיבור הסרט הוא איידין, שם שדומה למילה הטורקית שמשמעותה ״אינטלקטואל״, ובמידה רבה מבקש יוצר הסרט לעסוק דרך דמותו במשבר שחווה תפיסת העולם האינטלקטואלית בחברה, כאשר הידע התרבותי הרחב לפעמים דווקא מפריע במקום לעזור במפגש עם שאר האדם. איידין נהנה להזכיר את עברו כשחקן מכובד ש"לא הופיע באופרות סבון", ומקנה לעברו גם מימד נוסף דרך ההצהרה על כתיבת ספר על תולדות התיאטרון בטורקיה. אך במקביל לפיאור העצמי של אמנותו והשכלתו, איידין מזלזל באחר ושוגה גם בהבנה של חייו שלו לאורך כל הסרט. לעומתו, אנו חוזים בשורה של דמויות בעלות הבנה רחבה יותר של צרכי האחר, אך חלק מן העוצמה של הסרט נובעת מכך שגם הגישות האחרות המוצגות בו לא עוזרות.

לדוגמה, גם הרעיון של אחותו לא להתנגד לרוע מוצג כאופציה חכמה מצד אחד אך בו זמנית בעייתית, הודות לסיפור הרקע של חיי האחות בו בחר הבמאי (השונה מן המקור הספרותי). גם פעילות הצדקה של האישה לא תמיד עוזרת ובאחד משיאי הסרט קורסת לנגד עיניה. אך אין זה אומר משהו נגד הפעולות של הנשים בסרט, או של דמויות אחרות הסובלות במהלכו, שכן הסרט לא מציע פתרונות או אלטרנטיבה למשברים שהוא מציג. ולמרות חשיפת הצביעות של האינטלקטואל, הסרט בסופו של דבר אינו אנטי-השכלה או אפילו לא מבקר בצורה חד משמעית מעמד זה או אחר, רק מצביע על מורכבות של כל סיטואציה וכל דמות אנושית.

הטעות המרכזית של הגיבור היא התנהלותו כאילו הוא טוב יותר מאנשים אחרים. ייתכן והוא מבין זאת בסוף, אך סיום הסרט, כמו כל דבר אחר בו, אינו חד משמעי. לא רק מפני שהוא פתוח לפרשנויות שונות או שאיננו יודעים כיצד הסתיימו כל הסיפורים, אלא גם במובן שהבמאי מעדיף לתאר לנו מצב קיים, להתבונן במציאות ולא להציע דרכים לתגבר על המשברים, בין אם מדובר במשברים חברתיים, פוליטיים או בעיות בחיי הנישואין.

אם למישהו היו ספקות, הסרט מצולם היטב ומכיל מספר שוטים עוצרי נשימה של דימויים פשוטים לכאורה. השימוש של ג׳יילן במקורות אור והשתקפויות במראות או בחפצים שונים הותיר אותי לא פעם עם פה פעור והוא גם תורם לבניית היחסים בין הדמויות – לעיתים דמות הנמצאת במצב של כניעה או התרפסות לדמות אחרת תיראה רק דרך המראה, במקרים אחרים במראה ישתקף דבר מה אשר הדמות מנסה להתעלם ממנו, אך הוא מוסיף להיות נוכח.

אמצעי חשוב נוסף לסרט הוא השימוש במזג האוויר, גיבור קבוע בסרטיו של ג'יילן. שתיקה בתום ריב מקבלת אפיון נוסף דרך גשם הנשמע בפסקול, השלג מגיע בסרט לאחר שעתיים ומתפקד כמו מבשר למעבר לשלב האחרון של הסרט, השלב הקר, העצוב והמרשים ביותר ביצירה. כפי שרומז שם הסרט, השלג מצביע גם על קיפאון מסויים של המצב, אך ירידת שלג היא גם תנועה והסרט עוסק בשאיפה להניע את הקיפאון המחשבתי, את השינה ארוכה, לכיוון חדש.

עם זאת, הכיוון אליו צריכות הדמויות לנוע אינו ידוע. ג'יילן הוא לא במאי שמשאיר אותנו בסיום סרטיו עם תשובות לגבי דרך הפעולה – לרוב סיומי הסרטים שלו מוצאים את הגיבורים שלו בשלב בו הם עומדים לפני קבלת הכרעה, אך בלי פתרון קל הנראה לעין. לג'יילן אין תשובות, אך יש לו מבט מלא בחמלה ואהבה לאנשים אשר פועלים בצורה בעייתית לצד התרשמות תמידית מיופיים של החיים, גם כאשר הם מלאים בכאב. לכן, גם אם סרטיו של ג'יילן אינם תמיד קלים לצפייה וכמעט תמיד מכילים רגעים קשים מאוד רגשית, התוצאה בתום הצפייה בהם היא התפעמות מן הכוח של אמנות הקולנוע.

winter-sleep2

תגובות

  1. דור הגיב:

    סקירה מרהיבה! הסרט נוגע בכל כך הרבה נושאים שכבר קשה להתמודד איתו, ונחמד שעזרת בעבודת הפירוק. (אגב, הוא אומר לדעתך משהו על מצב הנשים? כל הנשים בסרט במצב ממש רע – או משרתות, או אחותו העצובה והמדוכאת, או אשתו שמנסה לצאת מהכלוב שלה ובסוף נראה שהיא גם נכשלת. האשם בכל אלה הוא הגיבור, זכר. אפילו הסבתא של המשפחה הענייה מאשימה גבר בכך שהיא לא מקבלת טיפול.)

    1. זה עוד סוג של דיכוי מעמדי הנוכח בסרט – כמו גם יחסי אדם מול חיות (כולל שתי סצנות קשות מאוד קשות לצפייה) ויחסי אדם מעביד. בדיאלוג של הקשישה במשפחה הענייה, זה עוד דיאלוג הנאמר בצורה לא ישירה – הסיבה שלא יכולים להרשות טיפול רפואי נאות באישה היא כמובן החובות. ויש גם היבטים מורכבים: האחות של הגיבור סבורה כי אולי הפרידה שלה מהבעל שהתעלל בה הייתה צעד שגוי שכן היא לא נתנה לו הזמנות לשפר את דרכיו (עמדה מנוגדת לרוח הפמיניזם) וניהאל שאומנם עוסקת הרבה בצדקה, אבל לא הייתה צריכה לעבוד למחייתה מעולם.

  2. mesutozil הגיב:

    סקירה מעולה! תודה עופר 🙂
    אני חייב לומר שאחרי צפייה ראשונה אני מעט מאוכזב.
    אמנם בניית העולם עשויה באופן מרהיב עם הצילום העוצמתי.. אבל הצורה של הסרט בעיקר העריכה שלו נותנת תחושה של ויתור מצידו של ג׳יילן. לא היו פה רגעים מרהיבים כמו הדיאלוג בין הרופא לנהג ב״אנטוליה״ או הבן שהוזה את אחיו הקטן שמת ב״שלושה קופים״. או למשל הסיקוונס המדהים ב״מרחק״ שבו הגיבור מטייל בשלג באינסטנבול. נדמה כיאלו מבחינה אסתטית צ׳יילן ויתר לעצמו הפעם. ולדעתי זה היה הכוח החזק ביותר שלו בסרטיו הקודמים, מה שעשה את ההבדל בינו לבמאים אחרים.

    זו יצירה שאפתנית מאוד וקשה לצפייה.. הדיאלוגים הרבים מכבידים ולדעתי זה בגלל העריכה הבסיסית.
    כמובן שיש בסרט רגעים מדהימים ומספר רב של פעם נותרתי פעור פה לנוכח הדימויים על המסך.. אך אני מפחד (באמת מפחד, צ׳יילן הוא הבמאי האהוב עליי) שזוהי התחלה של ירידה ברמת הסרטים שלו.

    אני מקווה שאני אתבדה ולאחר צפייה שנייה ארגיש אחרת.

    תודה על הסקירה 🙂

השאר תגובה