• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • פסטיבל ונציה 2018: דיווח תשיעי ואחרון של עופר
  • ״שרוכים״ ו״הנשף״, סקירה ישראלית כפולה
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018
  • יונתן אגסי הציל את חיי
  • אימת החודש - אוגוסט 2018
  • ״עשיר בהפתעה״, סקירה

בעקבות הזוכים בפסטיבל קאן 2014

25 במאי 2014 מאת אורון שמיר

איזה ערב גדול עבר אתמול על אירופה. אני מדבר כמובן על גמר ליגת האלופות בקולנוע (גם זה של הכדורגל היה לא רע בכלל) הידוע יותר בכינויו טקס הנעילה של פסטיבל הקולנוע ה-67 בקאן. עופר פתח את החגיגות לפני כחודש, עת הוכרזו הסרטים המשתתפים בתחרות היוקרתית בעולם הקולנוע. כמיטב המסורת, הוא גם השתעשע בנבואות זכייה, כך שעכשיו כשיש זוכים וזוכות אפשר לבדוק איך הלך לו (רמז: לא רע בכלל, כמו בכל שנה, ואין זה מעיד הרבה על הפסטיבל או על שום דבר לצורך העניין).

שני דברים נוספים שכבר הפכו לחלק מהפוסט השנתי שלי בעקבות הזכיות בקאן, הם השוואה לזוכי הקטגוריות בשנה הקודמת (בעיניי זה מעניין, רוב הזמן) וכמובן שיתוף מידע בכל הנוגע לרכישות של סרטים זוכים או אפילו משתתפים שיגיעו מקאן לכאן בהמשך השנה. מנקודה זו נובעת גם הסיבה שהפוסט עולה כמה וכמה שעות לאחר ההכרזה (אני מחכה להודעות לעיתונות על רכישות) וגם הסיבה בגינה כתבנו בבלוג דבר על הפסטיבל בזמן התנהלותו – פשוט כי לא היינו שם. ולקרוא מה ההוא חשב על הזה תמיד היה נראה קצת מיותר בעיניי, הרי תהיה לנו הזדמנות לראות את רובם המכריע של הסרטים האלה בבתי הקולנוע או בפסטיבלים המקומיים, שיבואו עלינו לטובה החל מסוף השבוע. עוד בקשר לשני הנושאים הללו, כלומר פסטיבלים מקומיים והמתנה לצפייה בסרטים מקאן לפני שנכתוב עליהם – היו לא מעט ישראלים השנה בריביירה הצרפתית. אף אחד לא זכה בפרס, אבל על כולם ודאי ייצא לנו לכתוב כשנראה אותם במו עינינו בחודשים הקרובים, בכל מסגרת שהיא.

הפרסים שיסוקרו כאן כוללים את התחרות הרשמית בלבד, לא כולל אף מסגרת משנית. אפילו לא מבט מסויים, כי קטונתי. את רשימת הזוכים והזוכות הכוללת אפשר למצוא באתר הפסטיבל, ולרוב השמות לא אומרים הרבה, כך שהציפיות קשורות אך ורק לטייטל ״זוכה פסטיבל קאן״ ומי יודע מתי נראה אותם בארץ. אבל בחיי שיש בתחרות בלבד מספיק בשביל שנה קולנועית שלמה. הפרסים יסודרו לפי סדר חשיבותם (אם כי יש כאלה שיחלקו עליי), ונתחיל עם גביע העולם לסרטים – פרס דקל הזהב.

דקל הזהב
(Palme d'Or)
winter_sleep_2

"שנת חורף״ (Winter Sleep) הפך סופית ורשמית לסרט שהציפייה לבואו גורמת לסינפילים לרעוד בכל הגוף, כאשר אסף לחיקו את דקל הזהב הנכסף. יש לי רק שלוש מילים להגיד בנושא – נורי בילגה ג׳יילן (כך כותבים והוגים את שמו, די לוויכוחים בנושא. פשוט תשאלו טורקי ותנוחו, כמו שאני עשיתי). הבמאי הטורקי, שבארון הגביעים שלו מצויים שני פרסי חבר השופטים (״מרחק״, ״היו זמנים באנטוליה״) ופרס הבימוי (״שלושה קופים״) מטעם הפסטיבל, לוקח סוף-סוף את הדקל. גם המבקרים בחרו בו כטוב בסרטי הפסטיבל השנה, והעניקו לו את פרס פיפרסקי, שגם כמוהו כבר יש לג׳יילן מעל האח, בזכות ״אקלים״. עופר, שהימר על הסרט כפייבוריט, משחק אותה עם פגיעה בול וניסח זאת היטב – בשלב הזה של הקריירה שלו, הכבוד הוא פסטיבל קאן שהעניק פרס לג׳יילן ולא להיפך.

כבר במהלך הפסטיבל התבשרנו ש״שנת חורף״ נקנה להפצה בישראל בידי סרטי אורלנדו, שגם הפיצו את ״אנטוליה״ של ג׳יילן בהצלחה מרובה. אני מאמין שבהכרח נראה אותו בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, ואם לא אז של חיפה. או גם וגם, אם להתחשב בתקדים שקבע ״אנטוליה״, שהוקרן בשני הפסטיבלים החשובים בישראל, שדווקא לא אוהבים לחלוק ביניהם סרטים. השאלה היחידה שנותרה היא איך מפיצים סרט טורקי באורך שלוש שעות ורבע, שהביקורות עליו נעו בין ״מדיטטיבי״ ל״מותח את הסבלנות של הקהל עד הסוף״ והעלילה שלו נשמעת רזה יחסית לאורכו – יחסים תוך-משפחתיים של מלונאים באנטוליה של תקופת השלגים, הכולאת את הדמויות בחלל אחד ומכריחה אותן להתמודד זו עם זו. הרי בניגוד לזוכה של השנה שעברה, ״כחול הוא הצבע החם ביותר״, האורך הרב לא מגיע מגובה במקדם מכירות סקסי. מצד שני, אולי השנה נקבל תשובה לשאלה בוערת לא פחות – כמה יופי ופאר אפשר לדחוס לסרט קולנוע אחד?

הפרס הגדול (Grand Prix) the-wonders-le-meraviglie

״הפלאות״ (The Wonders) של אליס רורוואצ׳ר (נדמה לי שכך נכון לכתוב זאת, אשמח לתיקונים) הוא הפתעת הפסטיבל, עם זכייה בפרס השני בחשיבותו. בתוך חודש וחצי הוא הפך מסרט שאיש לא דיבר עליו לשיחת היום, ואם יש אמת בדעות על השפעתם המכרעת של יושבי ראש חבר השופטים, אני לגמרי מזהה כאן את מגע ידה של יושבת הראש הנוכחית – ג׳יין קמפיון. המלכה האם של הקולנוע הנשי ידועה כיוצרת עם אג׳נדה, ולסמן במאית איטלקיה מתחילה כזוכה משמעותית בקאן כבר בסרטה השלישי באורך מלא זו כמעט הצהרה. במהלך ההכרזה על סרטי התחרות, התרברבו מנהלי הפסטיבל על הייצוג הנשי הבולט השנה, כאשר בפועל היו רק שתי במאיות בתחרות הרשמית. קמפיון דאגה שהפסטיבל הזה כן יתהדר בזוכה אשה וכל הכבוד לה על כך. אני גם מנחש שהסרט מצויין, אחרת הוא לא היה בתחרות אפילו. בשנה שעברה העניק יושב ראש חבר השופטים דאז, סטיבן ספילברג, את פרס חבר השופטים (כבר נגיע אליו) לסרט שהוא קנה את הזכויות לעשות לו רימייק – ״סיפור משפחתי״. כך שאני לחלוטין לא מבקר את קמפיון בספקולציה הזו שהעלתי כאן. אם כבר, אג׳נדה עדיפה על אינטרסים בעיניי.

ואם אנחנו כבר בשנה שעברה, אזכיר שאז היו אלה האחים כהן שהחלו את דרכו של ״בתוך לואין דייויס״ עם זכייה בגראנד פרי. האם גם ״הפלאות״ יהפוך לסרט הכי מעולה של השנה הבאה? קשה לדעת, הרי הסרט הזה הגיח די משום מקום. מה שכן, הזכייה ודאי תגרום למפיצים להתקוטט עליו לא מעט, כך שאני מקווה ומייחל שנראה אותו בבתי הקולנוע מתישהו בעתיד הקרוב. למרות שיכול להיות שאני הוזה, נכון לכרגע אף מפיץ לא קנה אותו. כל תיאור עלילה של הסרט נשמע אחרת לגמרי מקודמו, כך שאם נלך על המכנה המשותף, אני מבין שמדובר בסרט התבגרות הנסוב סביב אחות בכורה המנהלת ביד רמה את משפחתה, המפרנסת מכוורנות באיזור כפרי. אלבה רורוואצ׳ר, אחותה של הבמאית ושחקנית בפני עצמה (״אני אהבה״) מככבת וגם מוניקה בלוצ׳י בקאסט.

פרס חבר השופטים (Jury Prize) mommy_dolan

תיקו בין "אמא״ (Mommy), סרטו החמישי באורך מלא של קזבייה דולן, לבין ״שלום לשפה״ (Adieu au Langage), סרטו החמש-מאות של ז׳אן-לוק גדאר. טוב, לא חמש מאות, אבל מעל מאה בוודאות. וקסם לי להשוות בין הבמאים דוברי הצרפתית שהתחלקו בפרס הזה, ביניהם מפרידות שישים שנה (!). כן, זה אומר שדולן עשה חמישה פיצ׳רים לפני גיל 25, למקרה שאתם רוצים ורוצות לקנא. האחרון שבהם, כאמור, לא רק שהגיע לתחרות הרשמית (אחרי שהקולנוען הצעיר התבכיין שלא נותנים לו צ׳אנס) אלא גם יצא עם הפרס השלישי בחשיבותו בכל הפסטיבל, כך שלא לקנא זו כבר אינה אופציה בשלב הזה.

״אמא״ מחזיר את דולן להתעסקות בחומרים שהרכיבו את סרטו הראשון, ״הרגתי את אמא שלי״. גם השחקנית הקבועה של הקוויבקי, אן דורבל, חוזרת כאן לתפקיד ראשי של אם חד הורית המתמודדת עם גידול בנה המתבגר, שבמקרה זה נוטה להתפרצויות אלימות ומגלם אותו אנטואן-אוליביה פילון (בתמונה), שהופיע גם ב״לורנס בכל מקרה״, סרטו השלישי של דולן. האם נזכה לראות סוף סוף סרט של המטאור הקנדי בבתי הקולנוע? אורלנדו מחזיקים בזכויות לסרטיו עד כה, אני מקווה שהפעם יחליטו להפיץ, בהנחה וכבר רכשו גם את הנוכחי (הודעה על כך לא הגיעה אליי) אבל נמסר לי שקולנוע לב הם אלה שרכשו הפעם את הזכויות.

״שלום לשפה״ הוא לא סתם סרט חדש של גודאר, אלא הראשון בתלת-מימד עבור הבמאי המכונן של הגל החדש הצרפתי. תמיד מעניין לראות מאסטרים מתנסים בטכניקה הזו, אבל אני לא רואה מסגרת שבה נחזה בו כאן בארץ, אולי רק בפסטיבלים. עדכון: נקנה להפצה על-ידי יונייטד, האם נראה סרט תלת-מימדי של גודאר בישראל? האוונגרדיות, שמו השני של גודאר, נדמית קיצונית במיוחד הפעם על פי הדיווחים. גם עופר לא ממש ראה את אף אחד משני הסרטים האלה יוצאים עם משהו מהתחרות, אבל אין מתאים מפרס חבר השופטים כדי לפאר ולהלל יצירות שאינן בהכרח מובנות מאליהן כשמדברים על פסטיבלי סרטים. בעיניי זה נחמד, אבל אין מה להשוות עם ״סיפור משפחתי״ שזכה אשתקד והפך ללהיט גדול גם כאן בארץ בזכות הקומוניקטיביות והרגש האוניברסלי הכובש שלו.

פרס הבימוי foxcatcher2

"פוקסקצ׳ר״ (Foxcatcher) הוא לא סרט ההמשך ל״Ratcatcher״ של לין רמזי, אלא החדש של בנט מילר והזוכה בפרס הרביעי בחשיבותו בקאן. הוא גם הנציג הראשון של ארצות הברית של אמריקה ברשימה, מה שאומר שעונת האוסקרים נפתחה רשמית אתמול. עם הרקורד של מילר, שכולל את ״קפוטה״ ו״מאניבול״, איש לא יתפלא אם הסרט הזה יהיה מועמד לכמה וכמה פסלונים זהובים נוספים. במיוחד אם עבודת האיפור מרשימה לפחות כמו עבודת המשחק. הבחורצ׳יק שיושב על הכסא בתמונה כאן למעלה הוא למעשה סטיב קארל. כן, גם אני לא זיהיתי, וחכו עד שתראו איך מארק רפאלו וצ׳נינג טייטום נראים.

העלילה עוסקת בשלוש הדמויות שמגלמים השחקנים הללו – מתאבק אולימפי בשם מארק שולץ (טייטום), המאמן האגדי שלו (קארל) ואחיו של המתאבק (רפאלו). הסרט מבוסס על סיפור אמיתי וכל התקצירים מבטיחים כי הקשר המיוחד בין השלושה יוביל לסיטואציה לא שגרתית, אבל כאן כבר הרגשתי את הספוילרים מגיעים כך שאתם ואתן מוזמנים ומוזמנות להמשיך לחקור באומץ ללא עזרתי. אני מאוד מקווה שלא יהיה מדובר במפח נפש דומה לזה של זוכה השנה שעברה, ״הלי״ המקסיקני, שהעכיר לי את סוף פסטיבל ירושלים. גם עופר התבטא בנוגע לתחושות המעורבות שלו לגבי תופס השועלים, אבל החדשות המשמחות הן שנוכל לשפוט בעצמנו – יונייטד קינג רכשו את הסרט להפצה הרבה לפני קאן. כנראה שנחכה עד עונת האוסקרים בשבילו, אבל העיקר שיש משהו לחכות לו כבר מעכשיו.

פרס התסריט Leviathan-zvy

"לוויתן״ (Leviafan), סרטו של הצאר הרוסי אנדריי זבייגינצב (״השיבה״, ״הגירוש״, ״ילנה״) סוגר את חמשת הגדולים של קאן (טוב, ששת הגדולים השנה) עם זכייה בפרס התסריט הטוב ביותר. כמו במקרה של הפרס הקודם, נא לא לקחת את הטייטל באופן מילולי. כלומר, לא בטוח שדווקא התסריט של ״לוויתן״ הוא החלק החזק ביותר שלו, בטח אם מחשיבים את עבודותיו הקודמות של זבייגינצב, שכותב את שירתו הקולנועית בעזרת המצלמה לא פחות מאשר בעזרת המקלדת. מה שכן ניתן להסיק, הוא שזהו הסרט החמישי או השישי שחבר השופטים הכי אהב, מה שהופך את הציפייה הממילא כבירה אליו למשהו בגודל של יצור מיסטי לפחות כמו המפלצת התנ״כית שנתנה השראה לכותרת.

העלילה מתרחשת בעיירת חוף רוסית ומתמקדת במשפחה קטנה בת שלוש נפשות, שנלחמת בטייקון המבקש לגזול את אדמתם. ילנה ליאדובה, הקבועה של הבמאי, מצטרפת אל כמה מהפרצופים המוכרים של הקולנוע הרוסי בשנים האחרונות, גם אם שמותיהם לא אומרים הרבה – אלכסיי סרבריאקוב, רומן מדיאנוב, ולדימיר ודוביצ׳נקוב ועוד. סרטיו של זבייגינצב, על אף אורכם וכבדותם (הנוכחי הוא כשעתיים וחצי) דווקא כן מגיעים אל בתי הקולנוע שלנו. לכן, ממש כפי שעופר ניבא לו פרס וצדק, אני מנחש כמעט ללא צל של ספק שנצפה בו עוד השנה. וזאת בניגוד לזוכה של השנה שעברה, ״מגע של חטא״ הסיני, שאמנם שימח את עופר ואותי בפסטיבל ירושלים ואף מצא את עצמו ברשימת סרטי השנה, אבל לא הגיע לכמות הקהל לה היה ראוי וחבל. בצירוף מקרים משעשע, באותה רשימה שלנו מאשתקד כיכב סרט אחר בשם ״לוויתן״ שהוקרן בפסטיבל ירושלים. היסטוריה, את חוזרת על עצמך.

השחקנית הטובה ביותר maps_to_the_stars

ג׳וליאן מור, אשה שצריכה לזכות בכל שנה בפרס רק עצם קיומה, שבה הביתה עם פרס השחקנית הטובה ביותר על הופעתה ב״מפות הכוכבים״ (Maps to the Stars) של דייויד קרוננברג. רבים הימרו שהפרס רשום על שמה מריון קוטיאר ב״יומיים ולילה״ של האחים דארדן (שפותח את פסטיבל סרטי הסטודנטים בשבת), אז כנראה שבכל זאת יש משהו בסרטו החדש של קרוננברג, אודות משפחה הוליוודית מטורללת. מור מעולם לא זכתה בקאן עדיין, מה שמשלים לה משולש מרשים עם זכיות עבר בברלין ("השעות״) ו-ונציה (״הרחק מגן עדן״). מצד שני, גם באוסקר היא לא זכתה אף פעם, אז הדרך לכיבוש הכוכבים עוד קיימת מבחינתה.

אשתקד הייתה זו ברניס בז׳ו שקטפה את הפרס על הופעתה ב״העבר״ המשובח, שעברה כמעט שנה עד שזכינו לצפות בו על מסכינו. אני מאמין ומקווה שזה לא המקרה הפעם. בכל זאת, מדובר בסרט של במאי מהולל למדי, עם סיפור פנים-הוליוודי וקאסט סופר מושך – ג׳ון קיוזאק, מיה וסיקובסקה, רוברט פטינסון ועוד. עדכון: לב נתנו עבודה גם כאן. אין ספק שיופץ.

השחקן הטוב ביותר Cannes 2014: Mr Turner

טימותי ספול, הפרצוף הראשון שעולה בדעתי למשמע המונח ״שחקן משנה בריטי״ ואחד הלוזרים הנצחיים של טקסי פרסים באשר הם, סוף כל סוף זכה במשהו. התודות מגיעות ל״מר טרנר״ (Mr. Turner), סרטו של יקיר פסטיבל קאן מייק לי, ביוגרפיה של הצעיר האקסצנטרי ג׳וזף מאלורד וויליאם טרנר. באופן שלא לגמרי מייצג את הקריירה שלו, ספול משחק כאן בתפקיד הראשי, ויהיה מרתק לראות מתמודד עם דמות שהייתה ידועה בשערוריות האישיות והמזג הסוער שלה לא פחות מאשר בזכות עבודות האמנות המשפיעות כצייר רומנטי. ״קולנוע לב״ כתוב בענק על הסרט הזה, כך נדמה לי. ואכן, קולנוע לב איט איז. שאפו.

אשתקד, הזכייה של ברוס דרן על הופעתו ב״נברסקה״ הובילה אותו כל הדרך עד למועמדות לאוסקר, מעניין אם ספול יוכל לשחזר את ההישג. אגב, למקרה שתהיתן או תהיתם, מדובר בסרט בין שעתיים וחצי. כי זה מה שהולך היום, זה מה שאנשים אוהבים. מה, לא?

מצלמת הזהב (Caméra d'Or) partygirl

״פארטי גירל״ (Party Girl) הוא הזוכה השנתי בתואר סרט הביכורים הטוב ביותר בקאן, המגיע בדמות פרס מצלמת הזהב. בשונה מן המסגרות התחרויותיות הנוקשות יחסית, הפרס הזה מכסה את כל הסרטים המוקרנים בקאן (למעשה, הזוכה השנה היה סרט הפתיחה של ״מבט מסויים״) והקריטריון היחידי להשתתפות הוא שאכן מדובר בסרט הראשון באורך מלא של היוצר. או במקרה הזה, של יוצרים – מארי אמצ׳וקלי-בארסאק, קלייר ברגר וסמואל תאיס. השתיים הראשונות משתפות פעולה עוד מלימודיהן בבית הספר הצרפתי לה פמיס. השלישי הוא שחקן בדרך כלל, שהצטרף אליהן לפרויקט הנוכחי משום שסיפורו של הסרט הוא סיפורה של אימו, אנג׳ליק תאיס, קלאברית ובעלת מועדון שהחליטה להתמסד ולהתחתן.

הזכייה מעלה את מספר הבמאיות שיצאו עם פרסים מהפסטיבל הזה לשלוש, וכמו הזוכה הגדול, גם הוא נקנה להפצה על ידי סרטי אורלנדו. אני מקווה שבניגוד לזוכה של 2013, ״אילו אילו״ הסינגפורי, שאני עדיין מחכה לראות, זה אומר שכן נוכל לצפות ב״פארטי גירל״ במהרה. יש לי חיבה לפרס מצלמת הזהב, שגילה לעולם יוצרים ויוצרות כמו ג׳ים ג׳רמוש, מירה נאיר, ז׳אקו ואן דורמל, ג׳אפר פאנהי, כריסטופר בו, מירנדה ג׳ולי, קורנליו פורומבויו, סטיב מקווין, וכמובן שירה גפן וקרן ידעיה.

מי נשאר בלי כלום, ומה נוכל לראות בארץ בקרוב?

מלבד האחים דארדן, שיוצאים מקאן בידיים ריקות פחות או יותר לראשונה בתולדותיהם, הרבה שמות גדולים יכולים להרגיש מקופחים. למשל אוליבייה אסייס ואטום אגויאן, או יוצרים שהביקורים האחרונים שלהם בקאן הסתיימו בזכיות – מישל הזנוויציוס, טומי לי ג׳ונס וקן לואץ׳. אבל בכלל לא בטוח שזה מעיד על סיכויי הגעתם ארצה, אולי להיפך. קאן הוא לא רק תחרות, הוא גם שוק הסרטים המשמעותי באירופה. ברגע שמפיץ כלשהו יוצא מהקרנה שם, הוא ממש לא חייב לחכות עד הטקס כדי שיעלה המחיר והביקוש. כך שאני מאמין ומקווה שנשמע על עוד רכישות לוהטות בימים הקרובים.

בשנה שעברה קולנוע לב יצא עם שק מלא כל טוב משלל המסגרות של הפסטיבל הזה, אבל הפעם אין עדיין הודעה רשמית. וזאת למרות שכפי שכבר כתבתי, יש כמה כותרים שמאוד מתאימים לרפרטואר של ״לב״, לפחות בהגדרה. בינתיים עודכנתי שגם ״החיפוש״ של מישל הזנוויציוס יהיה של לב, בתוספת ״Wild Tales״ של דאמיין שזיפורן הארגנטינאי וגם ״השיבה הביתה״ של ז׳אנג יימו וסרט בשם ״Red Army״. הוסיפו לכך את ״לוויתן״, ״מפות הכוכבים״, ״מר טרנר״ ו״אמא״ מבין הזוכים ותקבלו יבול מרשים. במקביל, אורלנדו שיחקו אותה עם המנצח הגדול וזוכה מצלמת הזהב וגם יונייטד לא נשארו מאחור.

אל ״שלום לשפה״ של גודאר מצטרפים, כאמור, האחים דארדן עם ״יומיים ולילה״, ואל ״פוקסקצ׳ר״ אפשר להוסיף כמה שמות מסקרנים מן המסגרות המשניות שגם הם בבעלות יונייטד – ״Lost River" סרטו הראשון של ראיין גוסלינג כבמאי, עם סירשה רונאן, אווה מנדז, כריסטינה הנדריקס ומאט סמית'; וגם "Whiplash" סרטו הראשון של דמיאן צ'אזל בכיכובם של מיילס טלר כמתופף ג'אז וג׳יי קיי סימונס כמנטור שלו. נדמה לי שהיה זה אבנר שביט שפתח לי את התיאבון לסרט הזה באחד מדיווחים בפסטיבל. עוד אצל יונייטד, "The Salt of the Earth" התיעודי החדש של וים וינדרס על הצלם הנודע סבסטיו סרגדו והישראלים "בורג" של שירה גפן (״מדוזות״) שהוקרן והתחרה ברצועת "שבוע המבקרים" וסרט הביכורים של הבמאי אסף קורמן "את לי לילה" שהוקרן ברצועת "שבועיים של במאים".

בואו נסכם שאנחנו נעדכן אם נשמע על עוד משהו, וכך תעשו גם אתם וגם אתן. בינתיים, צריך להתחיל את השמות שלעיל ולבדוק שוב בסוף השנה עד כמה וכיצד היה הפסטיבל השנה זיקוק של המחצית השנייה של 2014 בקולנוע.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.