• פרסי אופיר 2018: למה ויתרתי על חידוש החברות
  • לכבוד יום העצמאות ה-70: מבטים על הקולנוע הישראלי
  • סרטים חדשים: ״120 פעימות בדקה״
  • אילם
  • פרא
  • פסטיבל קאן 2018 - מבט על הבחירה הרשמית
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 77
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2018: ציפיות וחששות
  • מקום שקט
  • ״מעשה בחמישה משוררים״, סקירה
  • סקירה Thoroughbreds
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 76
  • הרוע שבפנים: המפתח האחרון
  • המלצות סינמטקים, מהדורת אפריל 2018
  • ״7 ימים באנטבה״, סקירה
  • ״שחקן מספר אחת״, סקירה
  • אימת החודש - מרץ 2018
  • הכהנים הגדולים: פרק חמישי - ״הקפיצה הגדולה״

פסטיבל ירושלים 2013: דיווח #8 (עופר)

13 ביולי 2013 מאת עופר ליברגל

אולי היה ראוי להמתין עם זה לפוסט סיכום הפסטיבל, אבל בוער לי להוציא את זה עכשיו: הסרטונים של הוט בידור ישראלי המוקרנים לפני הסרטים פשוט איומים, נעדרי קונספט אחיד ורובם פשוט משפילים את המפורסמים שמופיעים בהם. חוץ מזאב רווח המרגש. אבל זוהי נקודה מעצבנת קטנה בים של מפגשים עם אנשים טובים וסרטים מגוונים, אז כעת נשוב ונפנה לסרטים.

ג׳ינג׳ר ורוזה
Ginger & Rosa
ginger-and-rosa

אחרי כמה ימים של פסטיבל, אני לא צריך להיות מופתע שדרמת התבגרות המתרחשת באנגליה של ראשית שנות הששים תיפתח בתמונות של הטלת הפצצה האטומית על הירושימה. זמן קצר לאחר אותו מאורע היסטורי, נולדות ג'ינג'ר ורוזה על שמם נקרא הסרט. הקשר בין שני האירועים יתברר בהמשך סרטה של הבמאית סאלי פוטר (שביימה את ״אורלנדו״ הזכור לטוב ואת ״האיש שבכה״ שאני מנסה לשכוח). בשנת 1962, רוזה חיה בבית עני לאחר שאביה נטש את המשפחה שכוללת גם שתי אחיות קטנות. אבל למרות השוויון שניתן לה בכותרת, הסרט למעשה חג כולו סביב דמותה של ג׳ינג׳ר.

באופן יחסית נדיר לסרטים על מתבגרות, החוויות המיניות וההתאהבויות של ג׳ינג׳ר תופסת מקום משני בסרט – היא הרבה יותר מודאגת מסופו הקרב של העולם, עקב מירוץ חימוש גרעיני שמתפתח במהלך הסרט למשבר הטילים בקובה. אביה של ג׳ינג׳ר מקבל בברכה את פעילותה הפוליטית – הוא בעצמו פציפיסט שנכלא בגלל סירובו להשתתף במלחמת העולם השנייה. האב הוא גם פילוסוף מוערך המסרב להיקרא ״אבא״ ומפתח תפיסת עולם הומנית אשר לא מונעת ממנו לבגוד באמא של ג׳ינג׳ר, לעזוב אותה, לא להיות קשוב לצורכי בתו במה שהגיע לשיא ברומן שהוא פותח עם האישה האחרונה, שג׳ינג׳ר רוצה שתנהל עימו מערכת יחסים. גם דמות אם חזקה אין לג׳ינג׳ר, מעדיפה את האב שהגשים את עצמו על פני האם שזנחה את קריירת הציור שלה לטובת האמהות.

יש עוד לא מעט עלילה ודי הרבה מלודרמה בסרטה של פוטר, שמצליח לרגש ולייצר חוויה חזקה אודות למגע עדין, צילום יפהפה של רובי ריאן ובעיקר לצוות שחקנים משובח שכולל את כריסטינה הנדריקס, אלסנדרו ניוולה, אליס אנגלרט הצעירה ואוליבר פלאט ואנט בנינג הותיקים והנהדרים כרגיל. אבל בראש הצוות השחקנים ישנה אל פנינג המדהימה בתפקיד ג׳ינג׳ר – בגיל 15 היא כבר מרגישה כמו שחקנית ותיקה, המגלמת בטבעיות כובשת תפקיד מורכב.

אפיזודה בחיי אספן מתכות
An Episode in the Life of an Iron Picker
iron_picker

מאז זכה באוסקר עבור ״שטח הפקר״ מחפש היוצר הבוסני דניס טאנוביץ׳ את דרכו כבמאי, בלי הצלחה אמנותית יתרה. והנה סרטו החדש זכה בפרסים בפסטיבל ברלין והוסיף להם השבוע את פרס "ברוח החופש" של פסטיבל ירושלים (וממה שראיתי, הייתה תחרות מאוד קשה בקטגוריה, עם כמה סרטים מצמררים ונהדרים). בסרט זה, טאנוביץ׳ מאמץ סגנון ריאליסטי בנוסח האחים דארדן ודומיהם – מצלמת כתף המייצרת צילום יותר תזזיתי מיפה, צילום עורפם של הגיבורים במשך רוב הזמן ושימוש בשחקנים לא מקצועיים. לא פחות חשוב לסגנון הסרט הוא המבנה התסריטאי שלו, המתמקד בתיאור ארוך של פעולות, בין עם מדובר בבישול, חטיבת עצים או ניסור מכונית לצורך מסחר במתכות. השיאים הדרמטיים של הסרט, שמכיל סיפור קורע לב במיוחד, מתוארים בפירוט קטן יותר.

הסרט מתאר משפחה ענייה בכפר נידח, כאשר הסחר במתכות בקושי מספק פרנסה. בשלב מסוים האם ההרה חולה, האב ושתי הילדות הקטנות מגיעים עמה לבית החולים שם נמסר להם כי העובר מת וגם האם בסכנה אם לא תעבור ניתוח, רק שלמשפחה אין ביטוח בריאות והניתוח יקר מדי. מכן מממשיך המאבק בעוני ומשתלב בו גם מאבק באטימות ובבירוקרטיה. האמירה החברתית של הסרט מועברת היטב והסרט פורט על מיתרי הרגש מבלי להתפשר על הסגנון, אך קשה לומר כי טאנוביץ׳ מציע בסרט בשורה קולנועית חזקה או יצירה בעלת ייחוד שתיחרט בזיכרון במשך זמן, גם אם מדובר ללא ספק בסרטו הטוב ביותר מזה זמן רב.

36
36

איך לעזאזל לכתוב על הפלא הזה? כל תיאור סגנון או עלילה ירגיש כמו ההיפך מהן החוויה האמיתית. התיאור ישמע אולי מורכב, אבל הסרט פשוט, כובש וכן מאוד. הבמאי נאוואפול תמרונגרטנריט יצר סרט המורכב מ-36 שוטים סטטיים, כאשר לכל אחד מהם ניתנה כותרת ממוספרת. בחלקו הראשון של הסרט אנו עוקבים אחר עוזרת הפקה לסרט המצלמת לוקשיינים פונטנציאליים, בחברת עוזר נוסף עמו היא מתחילה לפתח אינטימיות. החלק השני מתרחש שנתיים אחר כך, שהיא צריכה לעלות מחדש את התמונות מן הלוקיישן הזנוח ההוא ומגלה כי הם נמחקו. היא רוצה לשחזר את מה שצילמה, אולי גם את הקשר עם האיש אשר התלווה עליה לצילום התמונות.

הסרט עוסק בעידן הדיגיטלי על יתרונותיו וחסרונותיו, במהות הזיכרון האנושי – בדברים אותם אנו רוצים בדרכים בהם אנחנו מבטאים רצון זה או זיכרון זה בשיחה יומיומית ובאמנות. הסרט דן ברגעים חולפים, במבט על העולם, בצילום מתכונן היטב דווקא בעזרת קומפוזיציות הנראות אקראיות. הוא דן בחוויה של להכיר אדם אחר, לדבר עם עם אחר. בין עם מדובר בהיכרות ראשונה או בפיתוח קשר לאחר שנים. הוא דן בקולנוע פשוט, בהגעה לאמצעים הפשוטים ביותר על מנת לבטא את הדברים שקשה מאוד לתאר. בעבור סרטים כאלו נברא העולם, או לפחות אני הובאתי לעולם – כי עד כמה שהסרט נוגע בצפיות מסוימות, הוא יכול לחלוף מעל הראש לצופים אחרים.

מגע של חטא
A Touch of Sin
touch-of-sin

סרטו של ג'יה ז'אנג-קה הוא חגיגה של קולנועי אסייתי מסוג שונה לחלוטין, סטייה מן הקו של סרטו הקודמים של הבמאי רק על מנת להגיע לאותו מסר חברתי. סאגה מרובת אלימות קשה ומרהיבה בו זמנית המסתיימת לפתע בדרמה רגשית כואבת אך מרובת שוטים של "איך לעזאזל הוא עשה את זה". הסרט מורכב מארבעה סיפורים עיקריים, שלא ממש מתחברים נראטיבית אלא רעיונית.

המחול הקולנועי של ז'אנג-קה נפתח בפרולוג המשלב משאית עגבניות הפוכה, טבע, ועימות בין אופנוען לשלושה שודדים עם גרזנים. הסרט עובר לתאר סיפור של אדם הנאבק בשחיתות ופערי מעמדות בעיירה שלו (פערי מעמדות שנראים גדולים יותר משום שמדובר בחברה "קומוניסטית"), באמצעות אלימות די קיצוניים. לאחר מכן ישנו סיפור על אדם שחוזר לעיירה בה גרה משפחתו, אך הוא לא מוצא ריגוש בחיים פרט לחיי הפשע. הסיפור השלישי דן במעמד האישה בחברה הסינית, הרביעי בצעיר שצריך להחליף עבודות ובדרך מתאהב בזונה. הסגנון הקולנועי של ז'אנג-קה בסרט הזה נע בין סצנות דרמטיות איטיות יחסית לבין סצנות פעולה שטרנטינו יכול לקנא בהן. לעיתים הסמלים של הסרט בוטים מדי, אך בסופו של דבר מדובר בחוויה עזה ומרשימה. הסרט זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן ורק בשני חלקיו האחרונים מבינים עד כמה התסריט הזה מחושב, אבל יותר מכל הוא מוכיח כי מקומו של ז'אנג-קה בצמרת הדירוג של במאי הקולנוע הגדולים בעולם.

ויק + פלו ראו דב
Vic_Flo_Saw_a_Bear

שנה שנייה ברציפות, אני מתפתה להיכנס לסרט של דני קוטה ומקבל את האכזבה של הפסטיבל. לא כי לא מדובר בבמאי מוכשר, ההיפך הוא הנכון, אלא מפני שמדובר בבמאי אשר נדמה כאילו הוא שואף לרסק את הציפיות של הקהל והתחכום של הקולנוע שלו לא באמת גדול כפי שהוא חושב.

הסרט עוסק בויק, שהשתחררה על תנאי ממאסר עולם ומגיעה, לכאורה על מנת לטפל, לבית של קרוב משפחה משותק שאינו יכול לדבר. בואה גורם לאחיה לעזוב את העיירה הקנדית הקטנה בה מתרחש הספיור ולתושבי העיירה לבקש כי קרוב המשפחה יעזוב את המקום. בין לבין מגיעה למקום גם פלו, המאהבת של ויק ובעצמה אישה עם כמה אויבים מסיבות שהסרט לא מסביר עד הסוף.

הסרט נע בהתחלה בין הקומי למלודרמטי, אבל בסופו של דבר הופך לאחד ממפגיני האלימות היותר קשים לצפייה בשנה קולנועית די אלימה גם כך. האלימות קשה לצפייה בעיקר כי לא ממש ברור מה הבמאי ניסה להעביר באמצועתה, או בסרט בכלל. התוצאה מצליחה בו זמנית לשעמם ולהיות בלתי נעמיה לצפייה, אבל כנראה פספסתי בסרט משהו, או כמות גדולה של דברים.

תגובות

השאר תגובה