• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

מחשבות בעקבות "בתוך לואין דייויס"

23 בפברואר 2014 מאת עופר ליברגל

1.

בתוך עולם חשוך, אדם מנסה למצוא אור בתוכו, לתקשר עם קהל. בתוך אולם חשוך, של מועדון הנקרא "אור הגז", אמן מנסה לתקשר עם קהל, להיכנס לתוך עמקי נשמתו ולהוציא משם משהו לטובת הקהל. לא, זה לא שיש עליו תאורה, זה שהאור בוקע ממנו למען המעטים שקולטים אותו – כי יש בו איכות שאין באחרים.

במידה רבה, על התחושה הזו מדבר סרטם החדש של האחים כהן "בתוך לואין דייויס" (Inside Llewyn Davis). על התחושה הזו, אבל לאו דווקא על סוג כזה של יצירה, כי הגיבור שלהם חושב שהוא אמן ייחודי ומיוסר ברמה הרומנטית אידאית, יותר מכפי שהוא באמת אמן כזה, אם דבר כזה בכלל אפשרי. לואין דייויס, גיבור הסרט, הוא אמן שלא מתפשר לגבי התפיסה של עצמו כאמן. בגלל הסיבה הזו, הוא אינו קשוב לקהל, משמע אינו מתקשר עם קהלו, משמע כושל. לא בגלל שכישרון לא תמיד מביא להצלחה, לא בגלל שהוא אינו מוכשר. אפילו לא בגלל שאין לו מזל, והמזל הוא אלמנט חשוב ברבים מסרטי האחים כהן, אבל לא בסרט הזה.

לואין דייויס, בחור מוכשר שבתוך תוכו הוא גם בחור הרבה יותר אדיב ממה שהוא חושב, כושל בגלל שהוא רומנטי מדי בתפיסה שלו לגבי הטוטאליות של האמנות וייסורי האמן. הוא כושל בגלל שהוא לא מתפשר, בגלל שהוא סבור כי היצירה שלו צריכה להיות אפלה כמו הרגשות שלו – מה שמוביל אותו להרגיש רק דברים אפלים, אבל לא בהכרח הופך את היצירה שלו לטובה יותר. "בתוך לואין דייויס" הוא סרט על יצירה, על מחוייבות ליצירה אמנותית – במקרים בהם המחוייבות הזו גם מכשילה את היצירה, מכשילה את החיים.

2. InsideLlewynDavis7

עבור דמותו של לואין דייויס, חיי היצירה הם לא רק חיי היצירה, הם גם ניגוד לכל סגנון חיים אחר והוא דוחה ובז לכל סגנון חיים אחר. הוא מרגיש כי הוא חייב להיות נווד על מנת להיות אותנטי, ובגלל הרגשה זו כל סגנונות החיים האחרים המוצעים לו בסרט, כל סגנונות החיים הנוכחים בסביבתו – נראים לו כחסרי תועלת.

ראשית יש את המשפחה שלו – אליה הקהל נחשף לא בהתחלה, אבל היא מרחפת שם. אביו היה ספן שעמל כל חייו בעבודה פיזית ואורח החיים הזה מוצג בסרט גם כאופציה לקיום עבור לואין. אחותו מגדלת ילד בניו יורק הרחק ממנהטן הסוערת, באזור הפרברי ביותר של העיר. יש אמנות וייצירה בעולם שלה, אבל חשוב יותר שהיה מה לאכול, שהילד יזכה לחינוך נקי מקללות. לא פלא שלואין בורח, ככל שהוא יכול, אל החברים שלו במנהטן. אבל גם הם לא קיצוניים כל כך כמוהו בתפיסת האמן המתבודד שלו.

ג'ים וג'ין, צמד מוזיקאי פולק בדיוק כמוהו, מעוניינים בסופו של דבר לחיות חיי משפחה, לא בלב הסצנה הניו יורקית אלא מחוץ לעיר, כי אלו חיים של האנשים הטיפוסיים שעה שהם מקימים משפחה. לגיבור יש גם חברים עשירים – זוג אינטלקטואלים יהודים שמאמצים אותו כחבר ואולי כבן חלופי, אך הוא משתמש בחיי הנוחות שהם יכולים לאפשר לו רק בתור מוצא אחרון. הוא רוצה להיות חופשי מן החברה הממוסדת בין אם של המעמד הנמוך, הבורגני, או הגבוה. ואולי בכלל מוטב שיהיה כמו חיה. אבל לואין הוא מאוד אנושי, קודם כל בן אדם, שיש בו גם את הצד שיכול לעבוד קשה (גם הוא היה ספן בעברו, מסתבר) וגם לייצר קשר חברתי עם אנשים אחרים. בסרט נאמר כי לפחות פעמיים הוא הכניס בחורה להריון, כך שבין השורות, לואין גם יכול היה להיות אבא לא רק במובן של יצירת ילד, אלא גם בגידולו. למרות שזה סותר את כל האמונות שלו, יש בו כל הזמן חלק שמתחרט שזה לא קרה.

3.
inside-llewyn-davis4

"אנחנו אנשים טובים" אומרת הדמות של פרנסס מקדורמנד בסיום של "פארגו" (Fargo). "סימן מאלוהים"? לא יודע, לעזור לאחרים? לא יכול להזיק" דורש הרבי ב"יהודי טוב" (A Serios Man). לדעתי אלו לא אמירות מקריות, אלא אני-מאמין ערכי אשר נוכח ברקע של כל סרטי האחים כהן, מבעד למסך האקראיות והאבסורד אשר נמצא בחזית. האחים כהן אינם מאמינים בעולם נטול אידאולוגיה, אלא בעולם בו על האדם להיות ערכי ומוסרי נוכח חוסר היכולת שלו להבין כל דבר אחר.

לואין הוא גיבור טוב לב בעל כורחו, יש בו חמלה כלפי חתול אשר מתגלגל לידיו במקרה, יש בו חמלה כלפי כל דמות שהוא פוגש – אך הוא נותן לזעם שלו להשתלט, להפוך את הכל לא לעזרה, אלא להרס. אבל אנחנו מזדהים עם הדמות שלו כי משהו בנו קולט את טוב הלב השוכן שם, טוב לב שאולי אם היה פורץ קצת יותר היה עוזר לא רק לאחרים, אלא גם ללואין עצמו, אשר מקפיד לשרוף כל גשר כאשר הוא בעצם שואף לעזור ולשקמו. ולא רק אנחנו רואים את טוב הלב של לואין אלא גם הדמויות האחרות, והן עושות לא מעט למענו ולואין גם מעריך את זה. אבל הוא לא יודע איך לומר תודה, זה קצת נוגד את התפיסה הרומנטית שלו כאמן מיוסר, את המחשבה שכל העולם לא מבין אותו ומתנכר לו – בעוד כל הניכור האכזריות בסרט נובעת ממנו. ועדיין, יש בו משהו שמעורר הזדהות עצומה, אשר אינה טיפוסית כל כך לסרטי האחים כהן.

4.
Inside-Llewyn-Davis2

אולם האחים כהן הם (גם) א(ו)מנים גדולים בבניית נראטיבים מורכבים. סרטים כגון "צומת מילר" (Miller's Crossing) ו"ביג לבובסקי" (The Big Lebowski) הכילו עלילות מסועפות שמשתלבות אחת בשנייה באופן לא צפוי. אותו הדבר נכון גם לסרטים לכאורה פחות עמוסים בעלילה שלהם, כגון "בארטון פינק" (Barton Fink) או "רציחות פשוטות" (Blood Simple).

במבט ראשון דומה כי המימד הזה נעדר מ"בתוך לואין דייויס" המציג סיפור אשר לכאורה אינו עשיר בפרטים. במידה רבה הוא פשוט לא מתפתח, כמעט לא קיים. סיפור מעגלי, לא ממש לינארי, סוג של רצף אפיזודות שלהוציא חתול אחד, אליו עוד נגיע, סדר ההתרחשות לרוב אינו רלוונטי. דומה כי אלו אירועים אשר עבור הגיבור הם השיגרה. אולי לכן עדיין לא ממש דנתי בעלילת הסרט הזה ואם הפוסט הזה שואף להיות גם סוג של סקירה, ייתכן והגיעה השעה לעשות זאת, אף כי חלק מן הדברים ודאי ברורים, אם לא מתוך ידע מוקדם שנובע מפרסומים אחרים על הסרט או מצפייה בו,  אז כתוצאה מן המילים אשר נכתבו עד כה.

לואין דייויס הוא זמר פולק. פעם הוא היה חלק מצמד, היום הוא חי לבד ויש לו קהל מעריצים קטן בסצנת הפולק. אבל אין בית, או כסף. השנה היא 1961, תקופה בה הפולק מצליח יחסית, בזכות לא מעט זמרים אשר מתפרסמים בביצוע שירים ישנים שמחברם לא ידוע, וגם בזכות כמה אמנים כמו וודי גאתרי ופיט סיגר שכותבים גם שירים עדכניים. לואין מחפש את הפריצה הגדולה שלו, או לפחות מקור למזומנים. לאו דווקא עבור עצמו, אלא עבור ג'ין, ידידה שהוא אולי הכניס להריון. ג'ין נשואה לג'ים וחולקת עימו צמד פולק, שהוא אולי פחות ייחודי מבחינה אמנותית מלואין, אבל מצליח יותר כי הם מסודרים יותר בהתנהלות שלהם.

כאשר הוא לא לן על ספה אצל ג'ים וג'ין או אמני פולק אחרים, לואין ישן אצל הזוג גורפיין, יהודים עשירים מהאפר-ווסט סייד. באחד מן הביקורים שלו אצלם, החתול של הזוג יוצא יחד עימו ולואין מנסה להשיב אותו אליהם – מה שמתגלה כמסע לא קל, אולי אפילו אודיסאה. חוץ מזה, לואין עובד קצת כנגן אולפן, מבקר את אחותו, תוהה למה התקליט שלו לא מוכר וגם נוסע לשיקגו על מנת לפגוש אמרגן ידוע שאולי יעזור. זה נשמע שקורה הרבה בחייו פשוט בגלל שרשמתי כמעט את כל מה שקורה בחייו המוצגים בסרט, וכאמור – רוב מה שקורה כבר קרה לו בעבר וכנראה שעוד ישוב ויקרה לו בעתיד.

אני כותב זאת משום שהמוקד העלילתי של האחים כהן בסרט הזה הוא סטטיות – דמות אשר מצויה במצב אשר לא יתפתח. הגיבור שלהם תקוע מן הסיבות שכבר ציינתי, והוא ישאר תקוע עד שהעולם שלו, של שנת 1961, פשוט ייעלם. גם אם זה יקרה ב-63' או קצת אחר כך.

אבל הסרט הזה דווקא כן עשיר בעלילה – לחתול יש סיפור סבוך, גם לג'ין ולעוד חלק מדמויות המשנה אשר צצות בסרט. אבל כל העלילה הזו תופסת בסרט מקום משני. במידה רבה הסרט רוצה להתבונן בתוך לואין דייויס, כמאמר הכותרת, לא לראות לאן זה יוביל, אלא לראות מה הוא המצב בו הוא נתון ברגע הזה של חייו, בו דומה כאילו כל השקפת עולמו – שמבוססת על היותו אמן שעוד מעט יזכה בהצלחה – נראית כמאיימת לקרוס. התשובה לשאלה מהי ההצלחה בה הוא חושק, מה גורם לזעם שלו ומה באמת מתחולל בתוך נפשו אינה חד משמעית. האחים כהן מספיקים לנו רק רק רמיזות, כששם שהזמר רק מרמז לנו על נפשו באמצעות השירים שהוא בוחר לבצע, מכניס את המימד האישי שלו למילים שמישהו אחר כתב בזמן אחר. לואין מגדיר בהופעה את השירים שלו ככאלו שאף פעם לא היו או יהיו חדשים או ישנים, הוא חושב שהאמנות שלו קפואה בזמן. גם זו תפיסה רומנטית נאיבית שאנשים עם בקיאות מסוימת במוזיקת הפולק יודעים שהולכת לספוג מהלומה, אם לא בזמן הסרט אז לא הרבה אחריו.

5.
inside-llewyn-davis6

במידה רבה, זהו סרט מאוד טיפוסי לאחים כהן, רק כזה שהמנעד הרגשי שלי מכוון מעט אחרת. כל הדיאלוגים בסרט, אשר חלקם נראים יומיומיים וחלקם מרגישים מאוד כאובים, מתובלים היטב באבסורד ובאירוניה הקומית המאפיינים את היוצרים. קשה שלא להבחין בסרט בגלריה רחבה למדי של דמויות משנה שמעוצבות היטב מבחינת המראה ונחרטות בזיכרון. כמו ברבים מסרטיהם, צירופי מקרים ורצון להשיג סכום כסף מניעים את הסיפור.

אבל, כאמור, הסרט מכוון אחרת, למרות שגם בו יש שימוש בעריכה היוצרת הקבלות אירוניות ומשחקת עם ציפיות הקהל, בתנועות מצלמה עשירות ובמשחקי תאורה. התחושה היא כי ביצירה הזו הכל מעט מעודן יותר. אך מעודן אין פירושו מינורי, כפי שקראתי בכמה דעות כתובות לגבי הסרט. קשה למקם אותו מיידית בגוף היצירה של האחים, אבל לתחושתי זוהי אחת מן היצירות היותר שאפתניות שלהם, דווקא משום שהיא פותחת כיוון חדש בו התפניות בעלילה אינן המרכז והמטרה היא לתת מבט מעמיק יותר אל העולם הפנימי  של אחת הדמויות, מבט שהוא מעניין מפני שהוא מגיע מיוצרים אשר משקיעים כל כך הרבה בדיוק של החזות החיצונית של הדברים. במילים אחרות, בסרט הזה יוצרי קולנוע אשר המיקוד הטבעי שלהם הוא במעטפת החיצונית, במראה של הדברים, בתבניות דומות ובמשחקים עם ז'אנרים, מנסים לראות האם הם יכולים לייצר באותם אמצעים סרט על מצב פנימי של דמות. הם לא הולכים עם זה עד הסוף, כי לרוב אנשים, גם אמנים, לא באמת חושפים את עצמם עד הסוף, לא מבטאים את הפנים שלהם ביצירה. כך גם במוזיקת הפולק, שחלק ניכר מן הקסם שלה הוא האותנטיות המדומה בקולו של הזמר.

6.
inside_llewyn_davis22

אהבת מוזיקת פולק היא תנאי הכרחי לצליחת הסרט בהנאה. השירים כמעט תמיד מושמעים בו במלואם, דבר שלא תמיד נהוג בסרטים המתמקדים במוזיקאים. המזל הוא שהפסקול נראה ככזה שגם עושה כבוד לתקופה וגם נגיש לקהל של ימינו. המוזיקאי טי בון בארנט, יועץ ותיק של האחים כהן לענייני מוזיקה אמריקאית ישנה, ליקט שירים שבוצעו על ידי אמנים שונים בתחילת שנות השישים. שירים שלא לגמרי נשכחו, אך לא רבים זוכרים אותם ברוב המקרים. השירים מבצועים על ידי כוכבי הסרט (במהלך הצילומים), ביניהם, מלבד אוסקר אייזק בתפקיד הראשי, גם ג'סטין טימברלייק וקארי מאליגן. להקת ממפורד אנד סאן עזרה בעיבודים מבלי להשתלט על היצירה, שנראית עדיין כאילו הוקלטה בראשית שנות הששים, או בסוף שנות הארבעים, אי שם במועדונים של גריניץ' ווילג' בניו יורק.

חובבי פולק, או כאלו שיקראו קצת על הסרט, ודאי יזהו שהסרט רומז ללא מעט אמני פולק שפעלו במציאות באותה תקופה. השם שחוזר הכי הרבה הוא דייב ואן רונק, שיש כמה דברים משותפים בינו לבין הדמות הראשית – גם בביוגרפיה, גם בשם אלבום הסולו שלו (Inside Dave Van Ronk) ושם הסרט וגם ברפרטואר השירים. אך לואין דייויס אינו דייב ואן רונק, כשם שצמד החברים שלו ג'ים וג'ין אינם מבוססים על הצמד ג'ים וג'ין המציאותי. במהלך הסרט אנחנו חוזים לרגע בהרכבים שנראים כמו פיטר, פול ומרי או האחים קלאנסי (בין היתר). הם שם בקריצות לבקיאים, יותר משהם באים להעניק לסיפור אחיזה בתקופה או במציאות. כי האחים כהן לא יצרו סרט ביוגרפי, או ביוגרפי אלטרנטיבי, על דייב ואן רונק, או על ראמבילג ג'ק אליוט, שישנם קווי דמיון בינו לבין הגיבור וגם לבין דמות משנית קטנה. הם יצרו סרט על אמן כושל יותר – כזה שאמנם הקליט מעט, אבל נשכח לגמרי. כזה שאפילו אין לו מקום של ממש בין חיקויי המציאות שהאחים כהן מבצעים בסרט, אלא שיש לו מקום, כל אדם שהקדיש את חייו למען משהו, גם אם במקרה זו יצירה, מקבל מהם הזדמנות להיראות בסרט הזה. סיפורם של כל האמנים שלא ממש הצליחו, גם מבחינה כלכלית, וגם מבחינת תפקוד כבני אדם.

דמות אחת אשר זוכה למחווה ויזאולית בסרט, אולי אפילו לדמות אשר מבוססת עליה באופן ישיר, היא דמותו של טום פקסטון, זמר פולק שהחל להופיע בניו יורק בעודו חייל ולאחר שחרורו הפך לאחד מכותבי השירים בכלל ושירי המחאה בפרט, המצליחים ביותר בארה"ב משנות הששים ועד היום. בראשית הסרט הוא נראה כמו תבנית דמות, כמעט כמו בדיחה. הוא כבר שר שירים של עצמו, מהלך שהגיבור קצת לועג לו. אבל העתיד הוא לא בביצוע אישי לשירים קיימים, אלא בכתיבת השירים בעצמך. החייל שנראה בסרט נוהג באדיות ובכבוד לכולם, מה שהופך אותו למגוחך בעיניי הגיבור, אך הוא כנראה אמיתי יותר לעצמו ממה שנרמז בסרט. מי שיודע על ההיסטוריה של טום פקסטון יודע שעתידו צופן לא רק הצלחה, אלא גם יושרה אמנותית שלא הייתם מצפים לה ממי שמוצג בסרט בעיקר לבוש במדי חייל. אבל אצל האחים כהן תמיד יש דואליות – כל דמות גדולה, אדיבה וחכמה היא גם נלעגת.

7.
inside-llewyn-davis1

אפשר גם להתמקד מעט בשירים, בייחוד אלה שחוזרים יותר מפעם אחת בסרט, המבוצעים בידי הדמות הראשית. באחד מהם הגיבור מדבר על העוני שלו ומבקש שיתלו אותו – שיר הנוגע במיתוס של זמר הפולק הנודד ונטול הכסף, שלואין דייויס חי כווראיציה שלו, לא במרחבים השוממים והמדבריים של פנים ארה"ב, אלא בניו יורק העשירה. הוא חושב שהוא מסכן כמו גיבורי השירים שלו, אבל הוא מסכן בצורה אחרת.

השיר שנקרא "השיר של דינק" מתפקד כמעין שיר נושא של הסרט. הוא מושמע גם בגרסת צמד בו הגיבור לקח חלק ושורת הפתיחה שלו, "לו היו לי כנפיים", היא שם האלבום המצליח ביותר בו לקח לואין דייויס חלק, אם כי הצלחה היא דבר יחסי. השיר גם חוזר בביצוע סולו עוד פעם וחצי, רק עם בתים מעט שונים. ככה זה בשירי פולק. השיר מתחיל ברצון לעוף לעבר האהובה – אך כל בית מסתיים באמירת שלום לאהובה, בפרידה. האם השיר מדבר על רצון לייצר קשר או על הכרח להיפרד? דומה כי הדבר שונה בכל ביצוע, אולי בכל שמיעה. דומה כי הגיבור באמת רוצה לעוף לעבר נשים שאהב, לחבק אותן, לעזור להן – אבל הוא יכול רק להיפרד, רק להזיק, רק לזעום ולעורר זעם. אבל זעם וכעס הן התנהגויות אשר אינן אפשריות ללא אהבה ואכפתיות שתפסו תפנית לא נכונה.

8.
inside_llewyn_davis4

"לואין הוא החתול". שורה שאומרת המזכירה באוניברסיטה דרך הטלפון, כיוון שלא שמעה טוב. לשורות בסרטים יש יותר מופנקציה אחת. המשפט מצחיק ואבסורדי, והוא גם תורם לחוסר היכולת של לואין לתקשר ולמצוא פתרון לבעיה אליה נקלע – אחריות על חתול של אנשים להם הוא חייב תודה. מלבד הפונקציות הללו, מובן גם כי המשפט מייצר אנלוגיה בין הגיבור לחתול. גם החתול הזה, וגם כל חתול.

אבל יש גם חתול ספציפי, החתול של משפחת גורפיין. אם לואין הוא סטטיות, החתול הוא דינמיות, תנועה, חקר העולם החדש, מבט המבקש ללמוד על המציאות. אלה לא בהכרח תכונות שאנחנו מייחסים לחתול, אבך כך החתול מתפקד בסרט – כדינמיות, כפעולה, כמאורע המחולל של הסרט, כדמות הנעה לעבר יעד ובסופו של דבר משיגה את המטרות שלה. החתול גורם לדברים לקרות – ללואין, דברים קורים.

במידה רבה, לואין היה שמח לתפקד כחיית מחמד. למעשה, גם הוא סוג של חיית מחמד עבור אותם גורפיינים. הוא גם בטח רואה את עצמו כנווד כמו החתול, משוחרר ממחוייבויות רגשיות אנושיות, מן ההשלכות של המעשים שלו, מן הצורך להתמסד מתישהו בעתיד. הוא חי רק למען החיים עצמם ולמען היצירה.

אלא שהוא מתקן את המשפט ההוא, שהמזכירה משבשת בשיחת הטלפון. בפנים הוא יודע שהוא לא חתול, לא חיה וגם לא לגמרי נווד. יש לו משפחה, יש לו אחריות והוא אולי בורח ממנה בכל הזדמנות, אבל הוא לא מעוניין רק בבריחה. הוא רוצה להחליף עם ג'ין לא רק האשמות וקללות ולא רק מגע מיני – אבל דומה כי התמסרות לאהבה נוגדת את ההשקפה הרומנטית שלו על אמן מתבודד ומיוסר. הוא גם לא רוצה להיות שזה שמטפל בפועל. נוח לו להיות זה שמטפלים בו – חיית מחמד, חתול. אבל כאמור, גם החתול בסרט הוא דינמי לעומתו. וגם בחתול בסרט לואין פוגע, כמו בכל דבר שזז. הוא לא פוגע כי העולם מתאכזר אליו, הוא פוגע כי הוא לא פועל בצורה יעילה, מתוך מחשבה לעתיד, מתוך מחשבה מורכבת. הוא לא טיפש, להיפך. אבל הוא מסרב לנהוג בחוכמה. אם למשל יצליח – האם יישאר אמן באותו אופן? המילים עימן הוא מסיים את הסרט הם אמירת שלום בשפה זרה. הוא מודע לכך כי עליו להיפרד מן הסגנון בו חי, אולי מהעולם בו הוא חי. הוא לא עומד למות, אבל גם אין לו לאן להתקדם או יכולת להמשיך להישאר באותו מקום, כאשר המקום בו הוא נמצא לא כולל קורת גג.

9.
inside_llewyn_davis9

מכל בחינה טכנית, אני תמיד יוצא מנקודת הנחה כי לא ניתן להתייחס לשום דבר בסרט כאל מקרי. אצל האחים כהן נדמה כי יש אפילו יותר צדק בכך. בכל הסרטים שלהם, לא משנה עד כמה "לחסל את הליידי" (The Ladykillers) הם – דומה כי דבר אינו מקרי. כל ליהוק עבר הרבה מחשבה, כל קאט נחבר היטב וכל שורה שנונה היא שנונה יותר משאני קולט. אז זה די מיותר לשבח את "בתוך לואין דייויס" – מספיק לומר שהוא סרט של אחים כהן ועבור המערצים זו תהיה אמירה על רמת העשייה.

אבל סרט לא נשפט על השלמות שלו בפני עצמו, אלא במגע שלו עם הקהל. המימד הזה שונה מצופה לצופה כמובן, אבל כן קיימת התחושה כי בעשור וקצת האחרונים, היצירה של האחים כהן, גם שנותרה מדוייקת ואף מבריקה, לא תמיד הציעה הרבה לקהל. "בתוך לואין דייויס" מזכיר במידה רבה את "יהודי טוב" בפיצול שלו את הקהל ואת המבקרים. שניהם סרטים חידתיים יותר, מתקשרים פחות לז'אנרים מוכרים ודומה כי הם מיועדים לחלק קטן יותר מקהל הצופים. דווקא את הסרטים האלו אני אוהב יותר מגוף היצירה שלהם בשנות האלפיים. לא רק כי יש בהם הפניית עורף למסחריות, אלא כי יש בהם משהו חידתי יותר. דומה כי הסרטים הללו שואלים שאלות שגם האחים כהן, השולטים ביד אמן בכל הנעשה ביצירה, לא ממש יודעים את התשובות שלהן. וכמו שלעשות מעשים טובים לא מזיק, כך גם לעשות סרטים טובים לא מזיק.

10.
InsideLlewynDavis

בוב דילן מרחף לצד לואין דייויס. הוא עדיין לא יודע מיהו, אבל דילן כבר מסתובב באותה סצנה, כמו לואין הוא שר שירים של אחרים ומשתתף כנגן הקלטות. הוא גם מתחיל לכתוב בעצמו. כמו האחים כהן, דילן הוא יהודי שבא ממינסוטה. כמוהם, הוא זכה להצלחה ולהכרה כגאון הדור מקהילת המערצים שלו, הצלחה שגודלה האמיתי פחות ממעמדה בביקורות – כמו לדילן, גם לאחים כהן היו יחסית מעט להיטים של ממש. לפחות בשני המקרים ההצלחה כוללת שיתוף פעולה עם טי בון בראנט.

דילן, כמו האחים כהן, מודע לעבר ויוצר אמנות המתבססת על חיקוי העבר, אבל בו זמנית גם מפנה לו עורף ומכניס את עצמו ליצירה. הוא יודע להשתנות לא רק בהתאם לכשרונו, אלא לדרישות הקהל. כמוהו, האחים כהן – הם מעריכים כל יצירה קולנועית, סוגדים ליצירה אישית – אבל בסוף בוחרים ביצירה שיש בה מימד של חיקוי, של משחק עם הקהל, של הסתרת האני האמיתי. הסרט הוא לא מבט של האחים כהן על אמן שמזכיר להם את עצמם, אלא על האמן שהוא במידה רבה ההפך מהם – זה שנשאר מאחור. הוא יותר מעניין אותם מן ההצלחה, את ההצלחה הם מכירים מחייהם.

11.
inside-llewyn-davis16

הסרט כשר לפסח (באמת, זה מופיע בכתוביות הסיום). הוא מכיל בתוכו פוסטר גדול של ההגדה של פסח ואף אחד לא אוכל בו חמץ, למרות שהגיבור הראשי לא יהודי. האם הסרט עושה הקבלה בין המסע שלואין צריך לעשות ליציאת מצרים? לצורך לחיות על פי קודים מסוימים? למושג החירות עצמו, אשר חוזר גם בשירים המושמעים בסרט? האם הציפור חופשית מכבלי השמיים? אני לא יודע. יכול להיות שזו רק בדיחה פנימית של האחים כהן, הם חובבי בדיחות פנימיות, כמו שהם חובבי התאכזרות לדמויות שלהם, בניית עולם על ידי עיצוב חיצוני ולא על ידי תיאור רגשות. אך לצד הבדיחה הפנימית הזו, ב"בתוך לואין דייויס", יש משהו ששובר את את הלב. משהו חמקמק שקשה לי לשים עליו את אצבע. גם לאחר 3000 מילה אשר חשפו חלק מקווי המחשבה שעורר בי הסרט, אין הסבר לדמעות שחוויתי בתום הצפייה בו.

תגובות

  1. DaemonK הגיב:

    אמיתי, נוגע ואינטליגנטי. יצאתי עכשיו מצפייה בסרט ומייד רציתי לקרוא את הסקירה שלכם. אז אמנם הפעם מדובר ב'מחשבות' ולא בסקירה פורמלית, אך עם סרט כל כך מיוחד ומדויק, כנראה שזה לא יכל להיות אחרת.

    תודה.

  2. ערן הגיב:

    סגנון הכתיבה והמחשבות עדיפות לטעמי מביקורת פורמאלית שיש בשפע. תודה!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.