• סרטים חדשים: ״שתיקה״ של מרטין סקורסזה
  • המייסד
  • אסון בלב ים
  • ״שתיקה״, סקירה
  • ״גיבורות״: ערב סרטי הגמר של בוגרות ובוגרי ״מעלה״
  • אימת החודש - ינואר 2017
  • היא
  • מחשבות וחישובים לקראת הימורי המועמדים לאוסקר
  • ״יצורים ליליים״, סקירה
  • ״תיקון״, סקירה
  • ״האפיפיור הצעיר״ וטרילוגיית היופי של פאולו סורנטינו
  • Always Shine & Divines
  • לקראת מבט נוסף - פרוייקט קולנוע אירופאי משוחזר
  • חזרה אל ״בלוז לחופש הגדול״ בהוצאה מחודשת
  • ״לא פה, לא שם״, סקירה
  • ״הנוסעים״, סקירה
  • ״אנשים שהם לא אני״, סקירה
  • סיכום הסיכומים מהדורת 2016
  • ההופעות הכי טובות שלא יהיו מועמדות לאוסקר הקרוב

פרוייקט ה-50: חלק ג (30-21)

29 בנובמבר 2011 מאת מערכת סריטה

ברוכים הבאים והשבים לחלק ג' של דירוג הסרטים האולטימטיבי, האובססיבי והסינפילי של סריטה.

למי שמצטרף רק עכשיו, הנה הרעיון מאחוריו הקונספט ותחילת הדירוג, כמו גם מקומות 40-31.

הצטרפנו אלינו לסרטים הגדולים שנכנסו למקומות 30 עד 21.

30.
דוגוויל

Dogville
סרטו של לארס פון טרייר
דנמרק, 2003

במהלך אחת ההקרנות הראשונות של "דוגוויל" בקולנוע סינמה קפה מוריה המופלא והדועך בחיפה, ממש ברגע בו גרייס מצווה על קבוצת גנגסטרים לטבוח בילדיה של אחת מתושבות דוגוויל ולחדול רק אם תצליח להפסיק את דמעותיה – פרץ אחד מצופי הסרט בצחוק גדול. צחוק שגרם לכמה מהנוכחים בהקרנה לזוע באי נוחות. זה לא היה צחוק רגיל ומתגלגל של הנאה, זה היה צחוק קטוע ומבולבל של חוסר יכולת להכיל את מה שקורה עכשיו על המסך. שבע שנים לאחר מכן הכתיר הצופה ההוא את "דוגוויל" כסרט הטוב ביותר של העשור ועכשיו הוא כותב עליו שוב, כאשר הוא ממוקם במקום ה30 ברשימת 50 הסרטים של סריטה.
סרטו של לארס פון טרייר עומד מול שתיים מהמלכודות הכי קשות של סרט: הראשונה היא היותו משל, קונספט שעלול להפוך כל סרט לדידקטי ומרגיז אם הצופה חש שמנסים לחנך אותו; השני הוא מהותו כסרט גימיק (סרט שמצולם כולו על במה מופשטת מריאליזם) שעלול להעיב על כל שאר האלמנטים. רק מישהו עם יומרנות במימדים תנ"כיים כמו פון טרייר יכול להיכנס לדבר כזה בראש מורם ולצאת מנצח. וזאת בעזרת השליטה שלו במדיום שהיא כל כך מוכחת שהוא בכלל לא צריך קירות בשבילה, ובעזרת המשחק שהוא מוציא ביזע ודמעות משחקניו, שמעטים מהם חוזרים לסיבוב נוסף אחרי הפקה בשליטתו.
סרטים כמו "דוגוויל" מוכיחים לנו שגם אחרי יותר מתשעים שנה של קולנוע עלילתי, עדיין יש לאן להתפתח. עדיין לא ראינו כלום. דבר כזה מושג רק כשבמאי מחליט שהוא לא רואה בעיניים וחושב אחרת מכל מה שהרגילו אותנו לחשוב שנכון עד כה. עד 2003 הקולנוע העלילתי לא נזקק לכלום מלבד לוקיישן. פון טרייר פורר גם את זה.
לשמחתנו הוא לא הסתפק רק בגימיק. ל"דוגוויל" יש תסריט שטרנטינו אמר עליו שאם היה נכתב לתיאטרון היה זוכה בפוליצר. ועם כל הכבוד לדמותה של גרייס (ניקול קידמן), הגאונות האמיתית באה בדמותו של טום (פול–אם זו לא הופעה לאוסקר מה כן?-בטאני), שמתחיל את הסרט כצעיר אידיאליסט ואהוב ומסיים אותו כאחד מהרעים הכי מחליאים של הקולנוע המודרני. בסוף גם הוא יקבל את מה שמגיע לו, כמו שאר תושבי דוגוויל. ולמביט מהצד אין ברירה אלא לצחוק.
(אור סיגולי)

29.
בארטון פינק
Barton Fink
סרטו של ג'ואל כהן
ארה"ב, 1991

האמת היא שחשבתי על זה הרבה, ואני לא באמת יודע איך להתחיל את מה שאני רוצה להגיד על "בארטון פינק". אולי תתחיל מלדבר על האחים כהן? זה הכי קל – תתחיל בסיפור על כך שהם בכלל כתבו את הסרט הכי גאוני שעוסק בתסריטאות בהפסקות מהעבודה על התסריט ל "צומת מילר". לא לא, אני לא יכול לכתוב על האחים כהן בכלליות כי כל הפרוייקט הזה הוא על סרטים העומדים בפני עצמם, גם במנותק מהבמאים שלהם ומכלול יצירתם. וחוץ מזה, אני לא מספיק מבין בקולנוע בשביל לנסות להסביר איפה הסרט הזה משתלב במארג המנצח של הכהנים. הוא בכלל על-זמני בעיניי, מתקיים מחוץ לספירות המוכרות לנו ונע לו במרחב. כמו שירה, כמו מלודיה שמרחפת בחלל, כמו ההשראה בכבודה ובעצמה. נו, אז אולי תספר על איך החלטת שאתה רוצה להיות תסריטאי אחרי צפייה בסרט? או מה שישבת וכתבת ו…לא, מה פתאום. זה אישי מדי. עלולים ללעוג לי. מה אם אני לא אצליח בכלל? אולי החלומות שלי הם סתם בדיחה בעיניי אנשים? נראה לי שכבר די חשפת את עצמך, הרי הטקסט הזה כותב את עצמו. על דעת עצמו. מה?! רגע, מי כתב את כל המילים האלה? מה קורה? הצילו! איך מפסיקים לכתוב? אני אמור לכתוב על "בארטון פינק"! בארטון פינק! ג'ון טורטורו! ג'ון גודמן! סטיב פאקינג בושמי! שמישהו יעזור לי! I'm a Writer, you monsters! I'll show you the life of the mind !!!
אף אחד לא יעזור לך חבוב, אם לא תתחיל לעזור לעצמך. אור ועופר מחכים לך כבר שתסיים לכתוב את הטקסטים שלך אז תפסיק לעשות סיפור מכל דבר ותתחיל לכתוב. איזה להתחיל אני לא יכול להפסיק לכתוב. זה קורה לבד, זה חזק ממני. ומה אני מדבר איתי בגוף שני בכלל? כל השיחה הזאת לא הגיונית. שלא לדבר על זה שלכתוב על זה שאני צריך לכתוב טקסט על "בארטון פינק", במקום פשוט לכתוב אותו, זה הרבה יותר צ'רלי קאופמן מאשר האחים כהן. ידעתי. אני לא יודע לכתוב. זאת אומרת אני כותב בסדר, לא משהו מיוחד. כל השנים, כל המחמאות, ואני ידעתי כל הזמן הזה. אבל אני חייב לכתוב. אני כותב, משמע אני קיים. אין לי שום דרך אחרת להביע את עצמי באמת. אנשים אף פעם לא מבינים אותי. נו, בטח שהם לא מבינים אותך, תראה לאיזה לופ של מחשבות נכנסת, והכל יוצא לך מבין האצבעות הגרפומניות שלך. עכשיו תשב כבר לכתוב את הטקסט, מצידי תעשה את זה בסגנון ג'ק מאדרפקינג קרואק! אוקיי, בסדר. בסדר. ניצחת. לא צריך לנפל את הפה. אני כותב. “בארטון פינק". בארטון, בארטון.
אבל איך מתחילים?
(אורון שמיר)

28.
צ'יינטאון
Chinatown
סרטו של רומן פולנסקי
ארה"ב, 1974

אחד המשחקים הקולנועיים האהובים עליי ביותר, הולך ככה:
שלב א' – מישהו בוחר שורה זניחה יחסית מתוך סרט המופת של רומן פולנסקי ורוברט טאון.
שלב ב' – אני מסביר לו, על-פי השורה הזו בלבד, למה מדובר בתסריט המבריק ביותר שפגשתי.
אני לא מתכוון לרפליקה בסדר הגודל והפרסום של "She's my Sister, She's My Daughter” או "Forget it Jake – It's Chinatown”. אני מדבר איתכם על שורה אקראית יחסית, כזו שלא הפכה לציטוט פולחני. ניקח לדוגמה את הרגע בו הבלש האהוב עליי, ג'ייק גיטיס, יושב במשרדו ועונה לטלפון שלו. הקול הנשי בצד השני של הקו שואל אותו "Are you alone Mr. Gittes?”. התשובה: “Aren't we all?”. עכשיו, אם זו לא גאונות, אני כבר לא יודע מה כן. זו לא רק העובדה שהוא גם תימרן אותה וגם ענה בכנות שנבעה מעמקי נשמתו, אלא גם שהסאבטקסט של הסרט הזה לא נמצא בין השורות, כמקובל, אלה בתוך השורות עצמן. המפתח להבנת דמותו של ג'ייק, למציאת תשובה לכמיהה שלו לאשה שתפיג את בדידותו, טמונה בשורה האגבית הזו. שורה שפותחת שיחת טלפון אחריה יימסר לגיבור ולצופים מידע חשוב יותר, לכאורה, הנוגע להתקדמות עלילתית. אבל כל המהות של הדמות המורכבת אותה מגלם ג'ק ניקולסון בשיא כשרונו הרב, נזרקת על הצופה מבלי שיהיה מודע לכך בכלל. בלי מוזיקה דרמתית שתגרום לו לשים לב, בלי זיקוקין דינור קולנועיים. סתם כך, כבדרך אגב וכאילו ללא מאמץ. ראיתי סרטים שלמים שמנסים או מתיימרים לעסוק אך ורק בנושא הזה, של תחושת הלבד כמניע תת-מודע, אבל כאן זה עובר טוב יותר. ובשניה אחת.
יש כל-כך הרבה דברים כבירים ב"צ'יינטאון" שאנשים היללו במהלך ההיסטוריה. וכן, רבים מהם נוגעים לתסריט. למרות גודל ההופעות של ניקולסון, פיי דאנאוויי (הפאם-פאטאל הטרגית מכולן?) וג'ון יוסטון (הארכי-נבל המאיים ביותר שנוצר?), למשל. עבורי, מה שהופך אותו לפילם-נואר (הצבעוני) הנערץ עליי ביותר היא העובדה שאין בו רבב. לו היה התסריט של "צ'יינטאון" פרוס על קיר והייתם משליכים עליו חץ, אין שום סיכוי שלא הייתם פוגעים ברגע מושלם. אם הסרט הזה היה גלובוס מסתובב, כל נקודה שהייתם מניחים עליה את האצבע כדי לעצור את הסחרור, הייתה מנחיתה אתכם על קולנוע מהזן המשובח ביותר שקיים.
(אורון שמיר)

27.
פאני ואלכסנדר

Fanny and Alexander / Fanny och Alexander
סרטו של אינגמר ברגמן
שבדיה, 1982

"בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי,
וָאֶשְׁאַף כָּל-יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה;
מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְתִּי,
דְּבַר-מָה בַּל-יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה.
וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי,
כְּמוֹ צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל-עוֹלָם;
שָׁם נִגְלוּ לִי חֲבֵרַי, רָזֵיהֶם קִבַּלְתִּי
וָאֶחְתֹּם בִּלְבָבִי הָאִלֵּם אֶת-קוֹלָם."
זהו הבית הפותח את "זהר" של חיים נחמן ביאליק, אחד מאותם קטעי השירה המרגשים אותי כל פעם מחדש. קטע הכולל קסם גדול הרבה יותר ממעשה הקסם המתואר בו. זה יותר מילד הנותר לבדו בעולם ומגלה חברים מעולם פנטסטי – זהו סוג של תיאור מושלם של ילדות, בדרך אותה לא ניתן לפרש ולא ניתן להביע במילים פרט לאלו בהם בחר המשורר. ברגעים המשעממים ביותר במהלך שמירה בצבא דקלמתי לעצמי את השורות האלו וליבי התמלא אושר. והנה, בדקות הפתיחה של "פאני ואלכסנדר" הצליח אינגמר ברגמן להעביר את החוויה של השיר למדיום ויזואלי. אם כי יש שני אי-דיוקים במשפט הקודם: ברגמן כנראה לא הכיר את השירה של ביאליק (ובטח שלא בעברית) והדבר השני הוא שברגמן יצר סיקוונס פתיחה שמתעלה בעיניי על ביאליק בייצוג של תחושת דמות – ואף מוסיף להם דבר שלא היה בשיר המקורי ולא פוגם בשלמות התחושה.
אלכסנדר מגלה שהוא לבד בבית ומתחיל לשחק לבדו. בהדרגה, הבית מצטרף לדמיון שלו, הפסלים מתחילים לזוז, העולם אותו בורא אלכסנדר הינו עשיר ואמיתי יותר מכל עולם אחר. הוא לא שולט בעולם זה. המוות נוכח גם בעולם הפנטזיה הילדותי – עולם שהמילים פנטזיה וילדות לא מתארות אותו והן מובאת כאן רק לצרכי הבהרה. ופתאום, העולם הזה נגמר. העוזרת מכניסה פחם לתנור, כל העולם לא פועל עוד לפי קצב הפעמונים. קאט הוא לעיתים פעולה אכזרית במיוחד. אני בספק אם בתולדות הקולנוע חזיתי בקאט אכזרי יותר מן קאט הזה, הנעשה בשילוב של קול ותמונה. העולם הטהור נרמס שוב בידי העולם הגשמי. לו הסרט היה מכיל רק את הפרולוג הזה, הוא עדיין היה אחד מן היצירות האהובות עלי ביותר. אבל המשך הסרט מצליח לרגש ולהפנט למשך חמש שעות (בגרסה שאני ממליץ עליה. סרט כזה ראוי לראות בגרסה הארוכה ביותר). הסרט עוקב אחר ההתבגרות של אלכסנדר, יחד עם אחותו הקטנה פאני, החל מהעולם העשיר כילדים למשפחת שחקנים עשירה, דרך גילוי המוות, המעבר לתנאים דלים יותר ולחינוך קתולי אדוק ולבסוף לגאולה באמצעות ידיד יהודי ונסים. כמו כל סרטיו של ברגמן, הסרט מכיל רגעים עצובים ומדכאים, אך הפעם ברגמן מטיב גם לצלם רגעים של התרוממות רוח ושמחה. ברגמן טען כי זהו סרטו האישי ביותר ואני סבור כי זה הסרט האישי ביותר לא רק שלי ושל ברגמן.
(עופר ליברגל)

26.
ספרות זולה

Pulp Fiction
סרטו של קוונטין טרנטינו
ארה"ב, 1994

"ספרות זולה" שינה את חיי עוד לפני שראיתי אותו. בזמן שגיבורי הילדות של חברי היו שחקני כדורגל וגיבורי פעולה, אני הקמתי מקדש לקוונטין טרנטינו. עד גיל 12 כבר קראתי שלוש ביוגרפות שלו (באנגלית) וכל שאיפתי בקיום הזה הייתה להיות הוא.
כמו כל הדברים המשמעותיים בחיינו, גם הרומן שלי עם "ספרות זולה" התחיל כתגובת נגד לאמא שלי. בגיל 11 היא סירבה לאפשר לי לצפות בסרט שהציב בשנת 1994 פסגה חדשה באלימות הקולנועית. אני בתמורה פיתחתי אובססיה חולנית ונתליתי בכל פיסת אינפורמציה שיכולתי להשיג. עוד לפני שצפיתי בסרט כבר ידעתי אותו בעל פה, הקשבתי לפס הקול ללא הפסקה (על קסטה. שנתיים לאחר מכן, לבר מצווה, קיבלתי דיסק-מן ושדרגתי את הקסטה לדיסק) וצפיתי שוב ושוב בקטעים מהסרט מטקס האוסקר ופרסי האמ.טי.וי של אותה שנה. על הקיר בחדר הייתה פינה שמוקדשת לגזרי עיתונות על שחקני הסרט והרגע שבו מצאתי עותק של התסריט בטאוואר רקורדס בסניף חוצות המפרץ היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. אופן הדיבור שלי התעצב אחרת, התחלתי לכתוב תסריטים קצרים בהשארת הסרט, וכל הווייתי התחלקה ללפני ואחרי "ספרות זולה". במשך שנה תמימה מחיי דיברתי רק על דבר אחד. החברים והמשפחה שלי כבר לא יכלו לסבול אותי, אך אמא שלי נשארה איתנה בדעתה.
איפשהו ב1996 עותק וידיאו של הסרט סוף סוף הגיע לאותו טאוואר רקורדס ואמי הבינה שבשלב הזה כבר אין מה לעשות. הצפייה הראשונה שלי בסרט בטלוויזיה מצ'וקמקת בסלון ביתי הייתה רגע שיא בזיכרון של התפתחות.
לפני שנתיים, עם יציאת "ממזרים חסרי כבוד", הגיע טרנטינו לארץ. לאכזבתי לא הצלחתי להשתתף במסיבת העיתונאים איתו ולכן הפנטזיה שלי לפגוש את גיבור ילדותי טרם התממשה. אבל באותו טרנטינו-פסט נהדר הוקרן "ספרות זולה" בסינמטק ירושלים, ואני הלכתי לתקן עוול שנעשה לי על ידי מולידתי כארבע-עשרה שנים לפני. ישבתי באולם הקולנוע והסרט המשמעותי ביותר בחיי רץ מולי בעותק 35 מ"מ. אחרי יותר מעשרות צפיות ראיתי את הסרט לראשונה. ובאמצע שנות העשרים שלי הייתי במשך שעתיים וחצי ילד בן 11 שגילה איזה דבר מפואר הוא הקולנוע.
(אור סיגולי)

25.
בלייד ראנר
Blade Runner
סרטו של רידלי סקוט
ארה"ב, 1982

בשעה שאתם קוראים את הרשימה הזו, עין ענקית ניבטת ומביטה בכם מראשו של כל עמוד בבלוג. זהו שוט הפתיחה של "בלייד ראנר", אשר הפך לתמונה המפארת את משכננו הצנוע. בראשית הדרך, הבטחתי להחליף תמונה מדי פעם, בהתאם למצב הרוח. אבל איזה אימג' קולנועי אמור בעצם להתחרות עם התמונה הזו – שהיא היא כל הקולנוע כולו. היא אף צופנת בחובה משמעות נסתרת עבורי – זוהי מחווה כפולה. גם לעין-הדג (מתוקף היותה עין) בלוג הקולנוע שהכי הייתי רוצה להיות כמוהו וגם לסינמסקופ של יאיר רוה (אשר בחר בה לפריים האהוב עליו בכל הזמנים), בלוג הקולנוע שלימד אותי כל מה שאני יודע וגם את מה שלא. ממש כמו ש"בלייד ראנר" הוא גם סרט מדע-בדיוני העומד בפני עצמו וגם מחווה להמון סרטי מדע-בדיוני אחרים, כולל לעצמו, בזכות אינספור הגרסאות שרידלי סקוט ממשיך לייצר עבורו, למרות שעברו 30 שנה מאז יצא לאקרנים. אפילו הבמאי החתום על יצירה כל-כך רבת משמעויות, לא לגמרי הבין אותה ומנסה לעשות כן באמצעות הגרסאות המשוכפלות. מה שסוגר יפה את המעגל – הרי מדובר בסרט התוהה על ההבדל בין שכפולים ומקורות, כלומר, על משמעות ההבדל.
עד לפני כמה שנים טרם הזדמן לי לצפות בגרסת הבמאי. בשנתי הראשונה בירושלים, חיפשתי אירועי תרבות. גלריית "ברבור" הסמוכה לביתי הקרינה מעת לעת סרטים ושם זכיתי בהזדמנות שלי. הסרט התחיל. העין המפורסמת וההשתקפות שבה שאבו אותי פנימה מיד. העתיד היה קודר כמו מנת נודלס ביום סגרירי, וצבעוני כמו שלטי פרסומת המרוחים על גורדי שחקים. הריסון פורד הזכיר מהו התפקיד הכי גדול שלו, שון יאנג עישנה בחושניות ורוטגר האוור סיפר על אי-חשיבותן של דמעות בגשם. אבל רגע! מה זו הסצינה הזו עם החד-קרן מאוריגמי? אני לא זוכר אותה מהסרט המקורי. או שכן? נחכה לסוף. אבל רגע לפני סצינת הסיום, החליט עותק הדי.וי.די הבלוי ממנו הוקרן הסרט – להיתקע. ומנחה הערב היה צריך לנסות לספר לנו, במילים שלו, מה קורה בסוף גרסת הבמאי של "בלייד ראנר". התאכזבתי. הרגשתי שהרסו לי והעדפתי לזכור את הגרסה המקורית, זו שהאולפנים התערבו בה ושינו את הסוף שלה.
היום אני מבין שטעיתי ורידלי סקוט צדק. לא כי הסיום של גרסת הבמאי טוב יותר מן המקור, אלא פשוט כי אין שום סוף אמיתי ל"בלייד ראנר" ואין ברירה אלא לצלם אותו שוב ושוב. הרי מספרים לנו שכדי לחיות חיים בעלי משמעות עלינו לשאוף להטביע את חותמו בעולם. אבל מה אם אלה שכבר הטביעו חותם? גם הם לא הגיעו לנירוונה המיוחלת. מה אם לרוב הבמאים באמת יש רק יצירת מופת אחת להעניק לעולם? ומה אם כל הבמאים באמת עושים את אותו הסרט שוב ושוב ורק קוראים לו בשמות אחרים? כנראה שסקוט חושב כך. לכן הוא מנסה לשכפל את היצירה האחת שלו, לשמר אותה, לנצח את הזמן – האויב הגדול של סרטים ובני אדם כאחד. אז להגיד עליו שהוא פתטי זה להגיד שכל המלחמה של כולנו בזמן היא פתטית. ואז באמת שכל הקיום הזה משמעותי כדמעות בגשם.
(אורון שמיר)

24.
חומות של תקווה
The Shawshank Redemption
סרטו של פרנק דרבונט
ארה"ב, 1994

בתור זבן באוזן השלישית, ה"ז'אנר" שהיה לי הכי קשה להמליץ הוא "סרטים לכל המשפחה". המרכאות באות להדגיש, כמובן, את האבסורדיות הרבה מן הרגיל, בנוסף למופרכות שבעצם הרעיון של המלצה על סרט. מיהי אותה משפחה? האם כל המשפחות זהות? ואיך בכלל אפשר להמליץ על סרט שמתאים לאנשים מגיל 7-70? מה זה, משחק קופסה?
ברבים מן המקרים, הייתי הולך על "חומות של תקווה". אף פעם לא נפלתי איתו. לא זכור לי מקרה שמישהו חזר והטיח אותו על הדלפק, טוען שפירקתי את משפחתו או חמור מכך – הרסתי לו את הערב. מה שבהחלט קרה עם סרטים אחרים שהמלצתי עליהם. אבל סרטו של פרנק דרבונט, עיבוד לספר של סטיבן קינג, תמיד עבד. וכאן בדיוק התחלתי לחשוב יתר על המידה ולהיכנס לפארנויות.
הרי מדובר, בסופו של דבר, בסרט הכלא האולטימטיבי של כל הזמנים. לא בדיוק הז'אנר הכי נוח לעיכול. ויש בו רגעים קשים. לא כמו סרטי כלא אחרים, בטח לא של השנים האחרונות, אבל מאוד לא נעימים לצפייה – זה בטוח. שלא לדבר על סיקוונס "מה קורה כאשר משתחררים מהכלא ויוצאים לחופשי אחרי כל-כך הרבה שנים" ובמיוחד סיום של אותו חוט עלילה קצר, שהופך לחוט תלייה קצר. כזה שאמור לגרום לכל ילדה וילד להרים ידיים ולהתייאש מהאנושות בשלב מוקדם מאוד של חייהם (והדבר הכי לא מתייפיף שאי פעם ראיתי בקולנוע האמריקאי לדורותיו). אבל לא. זהו סרט על תקווה, כזה שמרומם את הרוח, מאדיר את האנושיות ומשאיר אותך בסופו עם הרגשה שהכל אפשרי וקיים. שחופש לא קשור לבתי סוהר ושכל אחד יכול למצוא אוצר.

הסרט הזה היה מועמד לשבעה אוסקרים, אבל לא זכה באף אחד. לא תמצאו מבקרים רבים שחושבים שהוא הסרט הגדול בכל הזמנים. ספק אם חלקם בכלל יכניס אותו לרשימה מסוג זה. אבל בIMDB הוא כן במקום הראשון ולכן אני גאה עד מאוד שגם אצלנו בבלוג הוא כן ברשימה. זהו סרט שלא רק שראו אותו המוני אנשים, ובני משפחותיהם, אלא סרט שהיה מספיק חשוב עבור אותם אנשים להצביע עבורו ולדרג אותו לעיניי כל. אולי זה כי הוא ריגש להם את הצורה. למעשה, אני חושב שכדי שאפסיק לכתוב לעת עתה ואלך לבדוק האם קלטת הוידאו שעליה הסרט עדיין מצויה בבית הוריי והאם היא עדיין עובדת, למרות אינספור צפיות, חלקן משפחתיות. למישהו יש מכשיר וידאו להלוות לי?
(אורון שמיר)

23.
נהג מונית
Taxi Driver
סרטו של מרטין סקורסזה
ארה"ב, 1976

ונשאלת השאלה – מה עוד יש להגיד על "נהג מונית"? דיברו על האלימות, דיברו על פס הקול, דיברו על דה נירו ופוסטר וברוקס ושפרד ובויל וקייטל, דיברו על סקורסזה, דיברו על ההפסד באוסקר (לפאקינג "רוקי"). כתבו ניתוחים ושבחים וקללות ומחקרים. ציטטו, חיקו, צחקו על, העריצו, שנאו, אהבו, נגנבו, הזדעזעו.
אז, ברצינות, מה יש לי להגיד?
ברשותכם, אני אבוא ממקום אחר: ב"החבר'ה הטובים" יש רגע אי שם באמצע הסרט בו ריי ליוטה מקריין משהו והמצלמה נעה פנימה אל עבר רוברט דה נירו שיושב על הבאר. הוא מביט לכיוון המצלמה ומשהו מעל העין שלו זז. תנועה מהירה של רבע שריר איפשהו בין המצח לעפעף. זוהי הג'סטה הגופנית האהובה עלי בקולנוע (כן, יש לי ג'סטה גופנית אהובה. מה תעשו לי? המקום השני אם שאלתם – ואני יודע ששאלתם – הוא אחרי שבראד פיט חטף מכות כל כך אכזריות ב"מועדון קרב" הוא נאלץ לתפוס את הירך שלו ולהרים אותה מעל השנייה כדי לשבת בסיכול רגליים) ומראה איך לא צריך יותר מעווית כדי להפיל על הרצפה צופה קולנוע.
ולמה פתאום "החבר'ה הטובים"? גם בגלל שזה עוד שיתוף פעולה מושלם בין סקורסזה ודה נירו, גם בגלל שהייתי חייב להזכיר את "החבר'ה הטובים" ברשימת ה50 של סריטה (זה היה ספויילר, אם לא שמתם לב) וגם בגלל שזה מקשר אותי לפסקה הבאה-
אז כבודו של "אתה מדבר אלי?" במקומו מונח. קלאסיקה וכו וכו. אבל הסצנה שתמיד מדהימה אותי היא אחרת לגמרי, ולדעתי גם משמשת כנקודת מפנה בעלילה של "נהג מונית": הנהג טראביס ביקל (דה נירו) נופל על קליינט מהגיהנום (סקורסזה בתפקיד אורח מעולה). הקליינט מבקש לעצור ולתת למונה להמשיך לרוץ. טראביס לא מרוצה מזה אבל מסכים. לחרדתו, הקליינט במושב האחורי שולף אקדח ומתחיל ללהג איך הוא הולך לרצוח את אשתו. הוא מדבר ללא הפסקה אך טראביס לא אומר מילה. רק מביט קדימה. מביט קדימה ומבין שלרוח האנושית כבר אין תקווה. מעיניו ניבטות כל הפחד והייאוש שאי פעם היה בקולנוע. בלי מילה אחת, בלי שום תנועה פיזית, דה נירו נותן לנו לראות איך דמות נשברת לרסיסים מבפנים. הוא גם נותן לנו לראות איך שחקן נכנס לפנתיאון של הגדולים ביותר ולא ייצא משם לעולם.
"נהג מונית" הוא סרט כמעט מושלם. אבל רק הסצנה הזו לבדה שווה צפייה בו.
(אור סיגולי)

22.
מ*א*ש
M.A.S.H
סרטו של רוברט אלטמן
ארה"ב, 1972

אני מניח ש"מ*א*ש" יהיה הזדמנות מצויינת להרהר ולספר על הצבא שלי, כפי שעשה עופר עם סרט המלחמה הקודם ברשימה שלנו – “מטאל ג'אקט" (מקום 44). והאמת, זה יהיה מתאים מאוד מכיוון שאת הסרט הזה ראיתי במהלך שירותי הצבאי, באחד הערבים היותר פוסט-מודרניסטיים-מטא-קולנועיים-מציאותיים שיצא לי לחוות. אגב, גם את "מלכוד 22” קראתי בצבא, תוך כדי שאני חושש שאירועי היום שלי שוב יתועדו בפרק הבא של ספר שנכתב בכלל לפני חצי מאה. או שאולי אני לא זוכר נכון. כבר קרה לי בעבר שהתבלבלתי וסיפרתי למישהו זיכרון צבאי אישי שלי, רק כדי לגלות שהוא בכלל קרה אך ורק ב"מ*א*ש" ובכלל לא לי. אז אולי בכל זאת לא כדאי שאספר על הצבא שלי, ועל הצחוקים שהיינו מריצים הוק-איי, דיוק, טראפר ואנוכי על חשבונה של הוט-ליפס המסכנה. או על המפקד הקרוע שלנו, קולונל בלק ועל הפעם ההיא שניצחנו בפוטבול את ה… רגע, אני עושה את זה שוב, סליחה. אני לא הייתי מנתח קרבי במלחמת קוריאה. זה לא ממש קרה לי. אבל הלוואי שכן.
ראיתי הרבה סרטים על צבא ומלחמה בחיי, למרות שזה ממש לא הז'אנר האהוב עליי. רובם הציגו את המלחמה כגיהנום, או כשעמום קיומי. מקצתם ניסו לעשות ממנו צחוק, אבל רק "מ.א.ש" הצליח להיות קומדיה צבאית המדוייקת כסכין של מנתח. כלומר, מנתח צבאי, שיכור ממרטיני חסר זיתים – היא כל-כך מצחיקה עד כי לא מספיקים לצחוק בה. פשוט כך. כמו האינטרקציה בין קולונל בלק וריידאר, עוזרו הנאמן שיודע הכל לפניו, כך הבדיחות בסרט הזה שורקות ליד אוזניהם של הצופים, מחטיאות אותם בכוונה. כך נוצרות התחושה או המחשבה של "רגע אחד, זו הייתה בדיחה! בדיחה טובה אפילו, חבל שלא הספקתי לצחוק. הו, חכו שניה, יש כבר עוד התרחשויות בסרט". וריבוי התרחשויות ממש לא חסר כאן, כיאה לסרטים של אמן הפסיפס, מאסטר הקולאז'ים ואלוהי הבובואות והלהטוטנות בין קווי עלילה – רוברט אלטמן, תנצב"ה. מכירים את כל ז'אנר הסיפורים המצטלבים וריבוי הדמויות והעלילות, אבל בגרסת שנות האלפיים? אז אלטמן שם את כולם-כולם ביחד בכיס הקטן, עושה מהם קציצות, בעודם טמונים שם, ואז אוכל אותם בלי מלח, עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. משוחררים.
(אורון שמיר)

21.
היו זמנים במערב

Once Upon a Time in the West / C'era Una Volta il West
סרטו של סרג'יו ליאונה
איטליה / ארה"ב, 1968

עד שהייתי בן 19 בכלל לא אהבתי מערבונים. טוב, זה לא שלא אהבתי, פשוט לא ראיתי אותם. הם לא עניינו אותי. להוציא אולי את "בלתי נסלח" לא זכורות לי צפיות במערבונים כלשהם. זה היה כמו סרטי סמוראים או מחזות זמר קלאסיים: ידעתי שאני צריך להישיר לזה מבט, אבל לא מספיק בשביל לעשות עם זה משהו.
במהלך שירותי הצבאי עשיתי מנוי בספריית וידיאו מחרידה למדי בסביבת מקום מגורי. באחד מסופי השבוע שבהם יצאתי הביתה נתקלתי שם במארז קרטון מפואר של "היו זמנים במערב". שאלתי את זה בעיקר כי ידעתי שזו קלאסיקה שצריך להשלים וקיוויתי לא להשתעמם יותר מדי.
תוך שלוש שעות מהרגע שהכנסתי את הדיסק לדי.וי.די כבר הפכתי לאוהד מושבע של מערבוני הספגטי האיטלקיים-אמריקנים. אחרי כמה שבועות השלמתי את הטרילוגיה של סרג'יו ליאונה והגדלתי ראש גם עד למערבונים הקלאסיים של הוליווד ("שיין", "ריו בראבו", "בצהרי היום") שתאכלס ממש אכזבו אותי יחסית לסיפורי המערב הפרוע של ליאונה.
הפתיחה של הסרט, שאחר כך ראיתי באלפיים שיעורי קולנוע בסם-שפיגל, בה ליאונה הבמאי הורג את הטוב, הרע והמכוער ופותח במסכת חדשה, הבהירה לי שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה. בלי שהספקתי להתאושש הגיעה ישר אחר כך חריקת השבשבת בבית המשפחה הגרעינית ונטולת האם. הטבח האכזרי. העיניים הכחולות של הנרי פונדה. הכניסה של ג'ייסון רוברדס. היופי המסנוור של קלאודיה קרדינל.
על פני לא מעט דקות "היו זמנים במערב" (שאם הייתי צריך לסווגו לאיזשהו ז'אנר הייתי מקטלג אותו בכלל כאופרה. הכל שם עצום ודרמטי ומוגזם. וזה עובד בכל פריים ופריים) השאיר אותי עם פה פתוח.
"היו זמנים במערב" הוא הראשון שלי. המערבון הראשון שלי. וכל סרט מאובק ועמוס אקדחים שראיתי ואראה מאז מזכיר לי את הצפייה ביצירת המופת הזאת וזורק אותי חזרה אל צהרי השבת בהם התאהבתי בז'אנר המערבון, בשלושה גברים, בבחורה, במפוחית, ובשבשבת רוח חורקת.
(אור סיגולי)

תגובות

  1. מאת כח אדם:

    ממתין כבר לשני החלקים האחרונים בסדרה…

  2. מאת מיכאל גינזבורג:

    רשימה מדהימה מדהימה!!!
    סרטים גדולים מהחיים.
    אבל
    בלייד ראנר רע למדי, אחד הסרטים הכי אוברייטד אי פעם. איטי ומשעמם.
    את מאש טרם ראיתי 🙁 כך גם עם פאני ואלכסנדר 🙁

  3. מאת Shai:

    Dogville is a movie I suffered through the whole 175 minutes. A movie that manage to irritate me very much

    Blade Runner and China Town are way to low in the list, which make me wonder what you have on higher places

  4. מאת JNH:

    מפליא אותי איך הצלחתם לכתוב גם על "הטוב, הרע והמכוער" וגם על "היו זמנים במערב" מבלי להזכיר את שמו של אניו מוריקונה. הרי המוזיקה שלו אחראית על בערך 50 אחוז מהגדולה של הסרטים האלה.
    חוץ מזה, אע"פ שאני בד"כ סולד מרשימות מהסוג הנ"ל, יש כאן אחלה בחירות.

    1. היי, אני הזכרתי את הנעימה לפחות… אבל זה באמת נראה קצת מוזר. אני חושב שגם אצל פליני לא דיברנו על נינו רוטה (לדעתי יותר מ-50% מהגדולה אפילו). גם זה נובע, שוב, מהרצון שלנו לוותר על האזכורים המובנים מאליהם ולתת את נקודת המבט הפרטית שלנו על הסרטים העצומים האלה. כבודו של מוריקונה לא נפגע, אני בטוח.
      ותודה על המחמאה 🙂

  5. מאת מוריה:

    על פינק – זרם התודעה בהתחלה הביך אותי, אין יותר מעפן מהתקיעות הזאת של ההתייחסות העצמית לכתיבה, אבל הפעם זה באמת רלבנטי ויצאת מאוד משעשע והתפקעתי אפילו בשורה "נו, בטח שהם לא מבינים אותי". לא קראתי את הכל, אני קוראת עכשיו רק על הסרטים שראיתי, ואחרי שאשלים את השאר אקרא גם עליהם.

Leave a Reply