• פרסי אופיר 2017 - רשימת המתמודדים
  • הצלף
  • פרינט סקרין 2017: לקראת הקרנת הסרט ״בחדר שלי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 27
  • סרטים חדשים: ״קולוסאל״ של נאצ׳ו ויגאלונדו
  • נחשף סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים 2017
  • פסטיבל קולנוע דרום 2017 - הזוכים, הזוכות וסיכום
  • המומיה
  • לילה קשוח

"עלובי החיים", סקירה

7 בפברואר 2013 מאת אור סיגולי

אני מניח שצריך לפתוח בשתי הצהרות על כותב שורות אלו: הראשונה היא שאני מאוד אוהב מחזות זמר, גם בקולנוע. על אף שכבר עשור שהוליווד מנסה להקשות עלי כמה שיותר, ומייצרת ברצף שורה של מיוזיקלים שאינם ראויים לצפייה או להשמעה, אני עדיין שמח על תחיית הז'אנר.
הדבר השני שעלי לומר, הוא שלא הכרתי את "עלובי החיים" לפני הצפייה בסרט. לא צפיתי בגרסה הבימתית (בניו יורק לפני כמה שנים התחבטתי בין זה לבין "פאנטום האופרה". בחרתי בשני. טעות) ולא קראתי את הספר. כך שעל פניו הגעתי יחסית נקי לעיבוד הקולנועי, והדבר היחיד שחששתי ממנו הוא זהות הבמאי.

זהו סרטו הרביעי של טום הופר, שאת סרטו משנת 2010 אתם בוודאי מכירים. זה היה על מלך שמגמגם, אבל בעיני הוא נרשם בהיסטוריה כסרט שלקח את האוסקר מ"הרשת החברתית". ובזמן שלאנשים אחרים לא נורא אכפת מזה, אני פיתחתי טינה נגדו שרק הלכה והתעצמה.
במהלך החודשים האחרונים דעתי לגבי הפרוייקט החדש וגדול המימדים שלו השתנתה לא מעט. בהתחלה חששתי, אחר כך חשבתי שאולי הייתי קצת קשה מדי עם "נאום המלך", אבל אז הטריילר לא הבטיח יותר מדי, אחר כך באזז האוסקר גרם לי לחשוב שאולי בכל זאת ייצא מזה משהו טוב, ואז הביקורות ציננו אותי שוב. בסופו של דבר נכנסתי לסרט חושש אך אופטימי.

אחרי ההצלחה של "שיקאגו" בשנת 2002 שהתבטאה בהכנסות מרהיבות ומלא אוסקרים, היה ברור שעיבוד קולנועי ל"עלובי החיים" נמצא מעבר לפינה. מאז סרטו המוצלח של רוב מארשל, הוליווד נדבקה לכל מחזמר ידוע לאדם אך רצחה אותו על מסך הכסף.
ב-2004 ג'ואל שומאכר טבח ב"פאנטום האופרה"; ב-2005 נתלו בכיכר העיר העיבודים ל"רנט" ו"המפיקים"; ב-2006 התקווה הגדולה של המיוזיקל הקולנועי, "נערות החלומות", התגלה כאכזבה גדולה; שנה לאחר מכן רבבות מעריצי ביטלס התאבדו בקפיצה עם מה שג'ולי טיימור עשתה לשירי הלהקה עם "מעבר ליקום" וטים ברטון הקריב את "סוויני טוד" לטובת פרצופים מפחידים של ג'וני דפ; שפל חדש נקבע ב-2008 עם "מאמה מיה!" שנתפס בעיני כאחד הסרטים המביכים ביותר לצפייה בהיסטוריה של התרבות ולכן בהתאם גם היה הצלחה קופתית היסטרית; רוב מארשל חזר לז'אנר ב-2009 עם "ניין" שאני חייב להודות שדי חיבבתי בקטע גילטי-פלז'ר שכזה, אבל הקהל לא בא והסרט נכשל; אה, גם היה את ה"בורלסק" הזה עם שר וכריסטינה אגילרה. תודו שאתם מתבאסים שהזכרתי לכם את זה.
בינתיים, מעבר לים, המחזמר קיבל גלגול ריאליסטי משהו והצליח יפה עם "פעם אחת" (Once) האירי ו"שירי אהבה" הצרפתי.
האמת היא שבכל הרצף הזה היה מחזמר אחד שממש אהבתי, אבל אני במיעוט. זה היה "היירספריי" משנת 2007. אדם שנקמן ביים את זה בחינניות אין קץ, מה שלא מנע ממנו ליפול על האף עם המחזמר החדש שלו "רוק לנצח" שאיש לא ראה.

"עלובי החיים" היה אמור לשנות את זה. ובאיזשהו אופן הוא גם הצליח – הוא עושה חיל בקופות והוא נכנס לקטגוריית הסרט הטוב ביותר, המחזמר הראשון מאז "שיקאגו" שעושה זאת. אז קודוס לזה. מצד שני… טוב, חכו עם זה רגע.

יש כמה דברים שחייבים להכיר בהם כאשר ניגשים לצפות במחזמר, והם כולם לגיטימיים. הראשון הוא שבז'אנר הזה אין מקום לסאבטקסט או לעומק. סאבטקסט נוצר כאשר דמות אומרת משהו אחד ומתכוונת למשהו אחר. במיוזיקל זה לא יכול לקרות כי הדמות שרה – לעיתים לעצמה – את כל מה שהיא מרגישה. זה חלק מהעניין וזה סבבה. עומק נוצר כאשר יש דיסוננס בין מה שקורה על פני השטח לבין מה שהיוצרים מנסים לרמוז ולהגיד. זה גם לא יקרה במיוזיקלס.
הדבר השני שנובע פחות או יותר מאותו הדבר, הוא שמחזות זמר הם לנצח אסקפיסטיים. על אף שלא מעט מהם ניסו במהלך השנים להתעסק בשוליים של החברה ובאומללות – כמו למשל "אוליבר!", "רנט", "שיער", "סוויני טוד" וכמובן "עלובי החיים" – אף אחד מהם לא יכול באמת להעביר תחושת כאב ויאוש. יצירות שמבוססות על שירה ומלודיה הן לנצח מובלות רומנטיזציה. שירה זה נעים. אנשים אומללים לא שרים. אלו אקסיומות. לכן מאוד לגיטימי בעיני ללהק למיוזיקלס אנשים יפים גם לתפקיד קבצנים. אתם רוצים לדכא את הקהל שלכם? אל תגרמו לדמויות שלכם לשיר.
לכן אני לא זוקף נגד "עלובי החיים" את העובדה שהוא נטול עומק או שכל הדמויות הצרפתיות שלו מדברות ושרות במבטא בריטי כבד. לא אכפת לי שהעלילה קלושה ולא הגיונית, ואין לי צורך בריאליזם. זה לא מנת חלקו של המחזמר. הכשלון הבלתי אפשרי של "עלובי החיים" לא קשור לאלו אלא נעוץ אך ורק בבמאי שלו, טום הופר.

כאשר התאוננתי על הבחירות המטופשות של "נאום המלך", שכלל שימוש יתר בזוויות צילום מוזרות בסצנות שממש לא היו צריכות את זה, ובעריכה אקסטטית שלא תמכה במהלך העלילתי, היו שהסבירו לי שזה חלק מהקונספט הקולנועי שמחזק את התהליך של הדמות הראשית. המלך רדוף, מבולבל וחסר אונים, והבמאי מייצר את האווירה הזו על ידי צילום ועריכה. כבר אז לא הסכמתי עם זה, וסרטו החדש ורב התקציב מוכיח את הנקודה שלי.
"עלובי החיים" עשוי בדיוק באותה הדרך של "נאום המלך" רק בעצום. המיקום של הדמויות בפריים נורא מוזר, כמות השוטים שמרכיבה כל סצנה לא הייתה מביישת סרט של מארבל, הסצנות נחתכות באופן שלא מאפשר להבין מה קורה על המסך, ואין שום בנייה הגיונית של חלל. כשמייקל ביי מביים ככה את סדרת הרובוטריקים שלו כולם צוחקים עליו. כשטום הופר מביים ככה דרמה נותנים לו פרסים. זה מופרך. "נאום המלך" ניצל מאימת הבמאי שלו על ידי סיפור מעניין, דיאלוגים חביבים ומשחק סביר. "עלובי החיים" מנסה להנצל בציפורניו על ידי שירים מצויינים ושחקנים פוטוגניים. הפעם זה לא מצליח.

אז האם הסגנון ההופרי אולי גם הפעם תומך אולי במהלך הדמויות והקקופיניה המחרידה הזו נועדה כדי לסנכרן את הצופים עם המהלך הרגשי של הדמות? התשובה היא לא. לסרט יש משהו כמו ארבע דמויות ראשיות וכולן עוברות מספר פאזות של תקווה, יאוש, שמחה, וטרגדיה. ועם זאת, כולן מצולמות בכל רגע בדיוק אותו דבר. להופר יש שתי אופציות בארסנל: מצלמה מפוקסת בשוט סגור או כאוס מוחלט של שוטים מזוויות לא ברורות. שניהם, אגב, בשבעים אחוז מהמקרים, מסתיימים בקריין גבוה שעולה למעלה וחושף את הסטים הגדולים שמורכבים מציורי מט ועיבוד מחשב לא אמין.
הסצנות המצולמות ברצף נראות כמו נסיון נואש של הצלם להמלט מהסט, אך השחקנים מפריעים לו בדרכו. זה ממש נראה כאילו יו ג'קמן דורך על הרגל של הצלם דני כהן יותר מפעם אחת. אבל זה עוד עדיף על התקף האפילפסיה העריכתי של חלק מהסצנות האחרות, ועל מעבר לשוטים שכל כך לא מתחברים זה לזה שדי בקלות אפשר לכנות את הסרט "אקספרימנטלי".

http://amthucgiaitri.com

לסרט בכל זאת יש כמה רגעים שבכל זאת עובדים, בעיקר בזכות המוזיקה. אחד מהם הוא כמובן הקלוז-אפ של אן הת'וואי ששרה את "חלום חלמתי" בצורה אנטי-מחזמרית. כלומר, נטולת פאתוס ונטולת גלוריפיקציה. זה רגע חזק ויפה, במיוחד כי הופר החליט שלא להתערב בו. גם השיר של סשה ברון-כהן והלנה בונהם-קרטר, "אדון הבית", הוא מצחיק ומשמח על אף שגם הוא ערוך באופן שבלתי ניתן לעקוב אחריו ובכלל נראה מסרט אחר. השלב הבא הוא סולו נפלא דניאל האטלסטון בן ה-13 בתפקיד ג'ברוש שמייצר איזושהי אופטימיות לגבי השתפרות הסרט בחלקו השני. תחושה שלא מחזיקה המון זמן. גם השיר "בחיי" שמושר על ידי אדי רדמיין, סמנתה ברקס ואמנדה סייפריד הוא מרגש במיוחד.
כל הרגעים האלו ביחד מצטברים לכדי לא יותר מעשרים דקות. הסרט הוא שעתיים וחצי.
אבל מה שבאמת מחרב את הסרט הוא הטיפול בסיפור המסגרת ובו המאבק ההרסני בין ז'אן ולז'אן (יו ג'קמן) ומפקח המשטרה ז'אבר (ראסל קרואו). על פניו מערכת היחסים בין השניים מרתקת: השניים סובבים זה סביב זה במשך עשורים במערבולת של נקמה, מוסר ואובססיה. לבטמן והג'וקר אין כזו תלות פטאלית זה בזה, ואפילו יש רגע ב"עלובי החיים" בין ז'אבר לולז'אן שנראה כמו גרסת המחזמר של הקרב הראשון בין איש העטלף וביין. אני רציני.
הבעיה היא שדילמת המוסר של ולז'אן לא עוברת, והאובססיה האפלה של ז'אבר לא קיימת. לראסל קרואו אין עם מה לעבוד והוא גם לא יודע לשיר. בכלל. זוהי הבחירה הכי אומללה של קרואו בערך אי פעם. את הפאדיחה הזו יהיה קשה למחוק.
אן הת'וואי (אחת מאנשי השנה שלנו) בתפקיד פאנטין מצליחה לטשטש מעט את השעמום של חלקו הראשון של הסרט, והחלק השני מתעלה לרגעים בזכות סמנתה ברקס בתפקיד איפונין – אחת מתגליות השנה – ואדי רדמיין המקסים. רדמיין מוכר בעיקר בזכות תפקידו ב"השבוע שלי עם מרילין" שנה שעברה, והוא בדרכו להיות הדבר הגדול הבא. באופן אישי אני מכיר אותו בעקבות תפקידו המקריפ ב"Savage Grace"  לצידה של ג'וליאן מור, ולכן אני מעט מוטרד ממנו כשהוא על המסך. יעבור לי.

"עלובי החיים" הוא סרט רע. רע מאוד. ראיתי כמה ממעריצי המחזמר קמים באמצע ההקרנה ויוצאים החוצה. אולי היה אפשר להפוך אותו לסרט פולחן אם אורכו לא היה שעתיים וחצי. אז אני מתנצל, קצת רציתי לצאת טיפש ולהגיד "על אף הכל זה סרט נורא טוב ושפטתי את טום הופר לחומרה בעבר". אבל לא. בכלל לא.

השאר תגובה