• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סקירה תיעודית כפולה: ״סיבת המוות״ ו״קינג ביבי״
  • פרסי איגוד השחקנים 2018: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018

"12 שנים של עבדות", סקירה

17 בינואר 2014 מאת עופר ליברגל

"12 שנים של עבדות" (Twelve Years a Slave) הוא סרט מוזר. סוג של יצור כלאיים של שני סוגים של סרטים "חשובים". ראשית, מדובר בנושא "חשוב" – העבדות שבכותרת, הפצע הפעור בהיסטוריה האמריקאית שעדיין לא הגליד, גם לא בתקופה בה בבית הלבן יושב נשיא אפרו-אמריקאי. הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של סלומון נורת'אפ, אפרו-אמריקאי שגדל והקים משפחה כאדם חופשי במדינת ניו יורק, אבל בשנת 1841 נחטף והפך לעבד בלואיזיאנה, בלי יכולת להוכיח את זהותו האמיתית. החלק הזה שלא הסיפור ככנראה לא היה יוצא דופן באותם ימים. רק החלק האחרון של הסיפור, בו הוא הצליח להוכיח את זהותו ולצאת לחופשי על מנת לכתוב על זה ספר, הופך אותו ליוצא דופן.

למרות שהסוף של הסיפור ידוע מעצם קיומו, קצת קשה להאמין איך עדיין לא עשו מן הסיפור שלו סרט (כלומר, מסתבר שעשו סרט טלוויזיה לפני שלושים שנה). התסריט של ג'ון רידלי (מפיק-כותב המוכר בעיקר מסדרות טלוויזיה ואינטרנט הפונים לקהל האפרו-אמריקאי, בשנה הבאה צפוי לצאת סרט בבימויו על ג'ימי הנדריקס) הסתובב די הרבה זמן עד שחברת ההפקה של בראד פיט הסכימה לממן את הפקתו – עדיין בלי מפיץ. בשלב זה, שולב בסיפור מי שמעורבותו בסרט דחפה את סוחט הדמעות הפוטנציאלי הזה לכיוון שונה.

הבמאי שנבחר לפרוייקט הוא סטיב מקווין, או בשמו המלא – סטיב מקווין האמן הבריטי לא כוכב סרטי הפעולה.מקווין פועל בתחומי אמנות רבים וזוכה להערכה בקרב מבקרים, אם כי לא פעם העבודות שלו היו שנויות במחלוקת, כמעט תמיד הן אינטלקטואליות מאוד ולא פעם תובעניות. בשנים האחרונות הוא יוצר גם סרטי קולנוע עלילתיים, בהם שני פיצ'רים שזכו להרבה שבחים מן הביקורת וגם להרבה שונאים, או כאלו שלא מבינים על מה ההתלהבות ב"רעב" (Hunger) ו"בושה" (Shame). מדובר בסרטים מרתקים, ייחודים, לדעתי גם מצויינים, רק שבקרב הקהל הרחב הם הותירו הרבה פחות רושם. פרט למייקל פאסבנדר, שהפך בעקבות הסרט הראשון מביניהם משחקן אלמוני לשחקן מבוקש ולאחר הסרט השני – לכוכב על.

כאשר "12 שנים של עבדות" זכה בעוד פרס מבקרים ועוד פרס מבקרים, וגם באהדת קהל, הציפייה לסרט רק גברה. האם הסרט יהיה עידון של מקווין לכיוון הקולנוע הפופולרי יותר, או שמדובר בעוד עבודה נוקשה ומהורהרת של הבמאי, שבדרך פלא הצליחה הפעם להפוך לנגישה יותר? האם השילוב בין תסריט נוסח הוליווד לבימוי האירופאי של מקווין יוליד שלם שגדול מסך חלקיו, או שיפגע בשני הסגנונות? ובכן, אין ספק כי "12 שנים של עבדות" הוא אחד מן הסרטים המדוברים של השנה ופייבוריט גדול לאוסקר, אך אני עדיין לא יודע אם אני יכול לענות על השאלות האלה בצורה מלאה. יש בסרט הרבה מאוד קיטש נוסח הוליווד כשהיא מטפלת בנושאים "חשובים" וגם לא מעט מן הטכניקה שהפכה את מקווין לאמן חשוב. אבל האם באמת מדובר בשלם שיצא גדול מסך חלקיו, בסרט שהוא לא סוחט פרסים אלא גם באמת יצירת אמנות גדולה, אמירה חדשה על העבדות, על המצב האנושי בכללותו?

12-Years-a-Slave2

דקות הפתיחה של "12 שנים של עבדות" הינן שירה טהורה ועוצמתית, מופע ראווה קולנועי המשקף מצב נפשי נואש ומציאות קשה, לצד זיכרון על עבר אחר. כמו בסרטים הקודמים של מקווין, תיאור מרוחק של המצב החיצוני רומז בהדרגה לקונפליקט הפנימי בהן מצויות הדמויות. הסרט מתחיל בסיקוונס מאמצע העלילה, בלי הסבר או רגע על הדמויות הוא מראה לנו עבדות משפילה וניסיון נואש לייצר קירבה, ניסיון שגם בו יש אולי אלמנט של ניצול ולא רק של חמלה וקשר. משם, מעבר לתקופה אחרת בה הגיבור הוא אדם חופשי ואיש משפחה, נראה טבעי.

אולם אחרי פתיחה זו, הסרט חוזר לעשייה שגרתית יותר ולעלילה המתפתחת לעיתים בקצב מהיר מדי. בסרטיו הקודמים של מקווין, העלילה צוירה רק בקווים דקים, כאשר העיקר היה מחקר דמות. בסרט הזה, בעקבות חשיבות הנושא, התסריט הקונבנציונלי יותר, ואולי גם בגלל הסיפור האמיתי, העלילה מובילה את הדמות מאירוע לאירוע, מחירות לעבדות. התוצאה יוצרת רמה לא אחידה של עשייה בין סיקוונס לסיקוונס וגם דמות ראשית אשר הקונפליקטים שלה הופכים לפחות מעניינים. המציאות סביבה משתנה, אבל לאחר ההלם הראשוני היא לא מתפתחת יותר מדי, נותרת סבילה למדי – אולי לכן היא שרדה.

לתחושתי, הסרט נע החל מן הפתיחה בחוסר אחידות. יש קטעים שהם "בסדר" יש קטעים שהם מלודרמטיים מדי או בנאליים בהעמדה שלהם, ויש גם לא מעט רגעים של קולנוע ייחודי, מרהיב בעוצמה של דימויי הכאב והרוע האנושי שהוא מייצר, בניגוד בין יופי התמונה למציאות העגומה שהיא מתארת. רגעים בהם הסרט לא דן רק בהיסטוריה העגומה, אלא בטבע החמקמק והאכזרי במפגשים בין אדם לאדם, בין אדם לעולם ובין מציאות לאמונה ערכית, נושאים אשר גם סרטיו הקודמים של מקווין נגעו בהם. ברגעים הללו, מקווין הוא יותר מתבונן ממספר, יותר מציג לקהל דימוי ממטיף לעמדה מסויימת. אולם, ישנם קטעים בהם הסרט שם בפי הדמויות שלו מונולוגים שיבהירו את מה שברור ומאבד מעוצמתו. האם הסרט יותר נגיש בשל רגעים אלו? יכול להיות. האם זה מונע ממנו להפוך ליצירה שהיא גם חשובה אמנותית? לא בטוח.

כאמור, יש לא מעט מעלות לסרט. הצילום של שון בוביט, משתף פעולה קבוע של מקווין, נהדר ועפעים לפרקים. העריכה והפסקול אחראים על כמה הברקות ורמת ההפקה נראית גבוהה מאוד. הסרט גם משתפר במידה מסוימת כאשר הוא מתקדם. בחציו השני, הגיבור עובר אחוזה ומקבל אדונים חדשים, בגילומם של פאסבנדר ושרה פולסון וגם יוצר קשר מיוחד וסבוך עם שפחה (לופיטה ניונגו). הדמויות הללו מעלות את רמת הדיון של הסרט ביחסי אדונים-עבדים ולצד סצנות של זלזול והתעללות, יוצרות גם מפה סבוכה של תשוקות וחולשות אנושיות. שיתוף הפעולה של פאסבנדר ומקווין מתפתח מסרט לסרט בצורה מרתקת וכאן הם מצליחים, במעט זמן מסך, לברוא דמות של נבל איום ונורא אך גם כזו שמעוררת סוג של הזדהות וחווה הרבה כאב. זה קורה דווקא ברגעים בהם היא עושה מעשים בלתי מוסריים, על סף הבלתי אנושיים, דבר היוצר רושם מטריד במיוחד.

מלבד השמות שהוזכרו, גם פול דאנו והשחקנית אדיפרו אודויו עושים תפקידים טובים. זאת לעומת שחקנים מנוסים כפול ג'יאמטי, בנדיקט קאמברבץ' ובראד פיט שיש משהו מעט רדום ואוטומטי בהופעה שלהם בסרט זה. ויש גם את צ'וואטל אג'יופור בתקפיד סולומון, הגיבור, שלכאורה "נושא על גבו את הסרט". הוא מרשים מאוד בסך הכל, אבל לצד סצנות חזקות, יש יותר מדי רגעים בהם נראה שהדמות שלו פשוט נמצאת בשולי הסצנה שהיא אמורה המרכז שלה.

עבורי, השורה התחתונה היא ש"12 שנים של עבדות" מספק את הסחורה, למרות תסריט מאוד בעייתי ותחושה כי מתוך כבוד לסיפור האמיתי הסרט לא העז אמנותית ברמה אחידה. זהו עדיין קולנוע מפעים שרגעיו טובים וייחודים והמסר החברתי שלו, בנאלי ככל שהיה, אכן חשוב לא רק כשיעור בהיסטוריה. גם אם באופן אישי אני חייב להודות שכרגע שני סרטיו הקודמים של הבמאי עדיפים בעיניי בהרבה, יש לי תחושה כי הוא כן הצליח להחדיר משהו מן הקול הייחודי שלו לתוך הקולנוע של הזרם המרכזי ולראות אותו מקבל אהבה מקהל גדול וים של פרסים מחמם את הלב.

12_years_a_slave3

תגובות

  1. YOSS הגיב:

    אהבתי את הסרט אבל לא הבנתי את הקטע של ברד פיט בסרט. נאום הצדקנות שלו בתור האדם הלבן היחיד החיובי בסרט.
    ואם הזכרת את המוזיקה, האנץ זימר פשוט מעביר את אותה מוזיקה בין הסרטים שלו. תקשיב לפסקול של "התחלה",קטע שנקרא "TIME" זה אחד לאחד בלי להסתיר אפילו, המוזיקה בסרט הזה

    1. זה נכון – אבל הפסקול הזה הוא לא רק זימר אופייני, אלא גם שילוב של מוזיקה אפרו-אמריקאית מסורתית, שעבורי הייתה הדבר הבולט בפסקול הסרט.

  2. איריס הגיב:

    אני ממש לא חושבת שהסרט הוליוודי מידי או קיטשי מידי. אם יש משהו בולט אצל מקווין זה שהוא נמנע משני אלה. דוגמא טובה לסרט קיטשי ואמריקאי שמטפל בנושא חשוב זה "רשימת שינדלר".
    מייקל פאסבנדר פשוט מצמרר ומעולה (ואני כבר רואה איך הוא לא זוכה באוסקר) מצד אחד רציתי שאדווין אפס, (הדמות שלו), ימות מוות נורא מצד שני אי אפשר להפסיק להסתכל עליו. ולופיטה ניונגו בתפקיד פטסי פשוט מופלאה, היא עוד יותר מדהימה כשיודעים שזה הסרט הראשון שלה…

    1. yoss הגיב:

      מייקל לא יכול לזכות….כנראה שזה שמור לג'ראד לטו..

  3. לירן הגיב:

    הסקירה קצת מפחיתה מעוצמת הסרט.
    מדובר, שוב, בסרט של אוטר השולט במבע הקולנועי בצורה מושלמת.
    סצינה אחת מהסרט (השוט הארוך של התלייה בחצר)
    כבר מיקמה את עצמה בתולדות הקולנוע, לדעתי, כאחת החזקות והמפעימות.
    אם יש משהו שצרם לי, זה הנטייה של הסרט לזלוג לכיוון הניצול.
    קלוז אפים על פצעים פתוחים והתמקדות כירורגית באקטים משפילים
    הם בעיניי בחירות יצירתיות השייכות יותר לעולם סרטי הניצול, הגור ופורנו העינויים.
    הסרט היה לא פחות חשוב או עוצמתי גם בלי הרגעים הנצלניים הללו.

  4. נטלי הגיב:

    יששש! עופר חושב שהתסריט בעייתי והדמות הראשית פאסיבית. אני לא לבד!

    1. אז את בטח לא רוצה לקרוא מה כתבתי בעכבר… ואני בטח לא אתן לינק לשם
      אופס 🙂
      (אשמח גם לטוקבק שמכנה אותי "סמולן חסר הבנה", אם את כבר שם. אבל לא לוחץ)

    2. כי עופר באמת צודק 🙂 הדמות הראשית אנמית ורדודה, התסריט מעלים את העלילה אחרי כשליש.
      ואני גם מסכים שזה ללא ספק הסרט הכי חלש של מקווין עד היום.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.