״אזור העניין״, ניתוח

על סרטו של ג'ונתן גלייזר, "אזור העניין" (The Zone of Interest), אורון כתב אחרי הבכורה העולמית בפסטיבל קאן. מאז הסרט הוקרן בישראל במהלך פסטיבל הסרטים חיפה ועורר שם דיון ער ומגוון שהעלה בי צורך לכתוב ניתוח על הסרט אבל גם לקחת כמה ימים בטרם אגבש דעה סופית. המחשבה הייתה לכתוב את הניתוח של הסרט בסמוך לסיום הפסטיבל החיפאי, אבל הוא הסתיים עם מתקפת הטרור של ה-7 באוקטובר, מה שאמור היה להיות יום הנעילה המיועד של הפסטיבל. מאז היה לי קשה לכתוב, גם בכלל (אף על פי שפרסמתי כאן טקסטים) ובעיקר על הסרט הספציפי הזה בפרט.
זה לא הטקסט היחיד לגביו התלבטתי בשבועות האחרונים לגבי מועד פרסמו/אופציה לגניזתו ואולי העיתוי בו הוא עולה כעת הוא מוזר. אולם, הסרט מוקרן השבוע בפסטיבל הסרטים ערבה, אירוע בו הרבנו לעסוק בסריטה, וגם הבמאי שלו עורר עניין מחודש כאשר חזרנו אל שלושת סרטיו הקודמים: ״לצאת נקי״, ״לידה״, ״מתחת לעור״. איני יודע מתי "אזור העניין" יעלה להקרנות נוספות בישראל ואיך ההקרנות שלו יקבלו באווירה הנוכחית, אך מכיוון שאני רואה ערך בסרט לא רק כאחד מהסרטים המרתקים של השנה אלא גם כהרהור על האנושיות, חשבתי בכל זאת לכתוב עליו כאשר הוא יחסית טרי בזיכרון.

הסכנה בעיתוי הזה היא הקבלה אצל הקוראים בין הסרט העוסק במחנה ההשמדה אושוויץ לבין המציאות של ימינו, הקבלה שמקבלת חיזוק מן הטענה הבסיסית שלי לגבי הסרט הזה, או כל סרט היסטורי: הוא עוסק גם בעבר מאוד ספציפי, אבל לרגע לא רק בעבר. הוא עוסק במשהו כללי ולצערי נצחי יותר במאפייני האנושות. יחד עם זאת, אני חושב כי יש להיזהר בהקבלות ספציפיות מדי בקריאה שלי את הסרט ביחס למציאות של השבועות האחרונים. הדמיון, אם קיים, הוא בראשו של הקורא ואני לא אסגיר באופן פרטי איך בדיוק הדברים שאני כותב מהדהדים ולא מהדהדים את מה שאני חש לגבי השבועות האחרונים. גם אלו רגשות שעוד לא לגמרי עכלתי ואיני מוכן לחשוף עד הסוף, בניגוד למחשבות על הסרט שעוסק בנקודה אפלה אחרת ומאפשר בדרכו ריחוק מסוים, עבורי, בניתוח השקפת העולם המובעת בו.

אף כי "אזור העניין" עומד בפני עצמו בתור סרט, דומה כי הוא גם מהווה המשך ישיר של הקריירה של גלייזר כבמאי שפועל בקולנוע המסחרי-עלילתי ובבימוי קליפים, אבל משהו ביצירה שלו תמיד הרגיש קרוב גם לאמנות פלסטית מופשטת. דומה כי בכל סרט הוא מתרחק מעט יותר מן המבנה הנראטיבי הקונבנציונלי, אף כי סרטיו מוסיפים לספר סיפור, גם במקרה בהם דומה כי הם מתארים משהו אחר. זה נכון במיוחד לגבי הסרט הנוכחי שדומה כי הוא מתעתע בצופה באופן בו הוא בכל זאת מספר סיפור לינארי. זה גם מאפשר לי, בבטחה מסוימת, לדון בכל פרטי הסרט, כי ספוילרים הם לא בדיוק העניין ביצירה הזו. למראית עין היא חוויה שדומה למוצג במוזיאון יותר מאשר לבידור קולנועי, אף כי בסופו של דבר היא גם מבדרת.

גלייזר יצא לעבד את ספרו של מרטין איימס ששמו כשם סרט, אך כיאה לבמאי שנוטע לעיבודים חופשיים, ככל שהוא העמיק בעבודה הוא התרחק מעלילת הרומן שסיפר סיפור בדוי על מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ לטובת תחקיר היסטורי. התחקיר שגרם לכך שבמקום השמות הבדויים ברומן, הסרט עוסק במפקד האמיתי רודולף הס (כריסטיאן פרידל), באשתו הדוויג (סנדרה הולר) ובילדי המשפחה, תוך שהוא מתבסס בין היתר על עדויות של עובדי כפייה פולנים לא-יהודים שעבדו בבית משפחה. על פניו, חלקו הראשון של הסרט עוסק בשגרה של החיים בבית מטופח שמופרד מן המחנה בחומה, ולא בעלילה. בפועל, הימים המתוארים בסרט הם ימים דרמטיים עבור המשפחה מכמה סיבות: רודולף חוגג יום הולדת; אמא של הדוויג מגיעה לביקור; שיא הדרמה הוא רצון בפיקוד הנאצי להעביר את הס לתפקיד אחר, כאשר על הסיבה ההיסטורית האמתית שהאירוע הזה התרחש הסרט רק רומז. האופציה למעבר היא מקור למתיחות, שכן הדוויג נקשרה למקום שהפך לבית החלומות שלה והיא מעוניינת להישאר.

זוהי העלילה שנראית בשגרה לאורך רוב הסרט, כאשר החלק האחרון, בו אעסוק מאוחר יותר, פונה לכיוון אחר. יש די הרבה פוטנציאל דרמטי באירועים המתוארים בסרט, אפילו בלי הנוכחות התמידית של מפעל כליאה ורצח ברקע. אבל החלטות הבימוי של גלייזר מוציאות את הדגש מתחושת השינוי ומדגישות את השגרה המזעזעת, שהיא חלק מרכזי בחוויה שהסרט מעביר. כי יש דבר אחד עקרוני בשגרת המשפחה, בדרמות שסביב לה, בתקוות ובחרדות של הדמויות המוצגת בסרט – אין להם חשיבות מול מה שלא מוצג. מול מה שנראה רק כעשן, כחשש, כרעש רקע שהוא סוג של מטרד.

את התחושה של השגרה משיג גלייזר בעזרת כמה אמצעים סגנוניים, כגון צילום הדמויות מרחוק ודגש על פעולות של השגרה ולא רק על רקע התפנית או הריב, אף שגם הם מוצגים. הדיאלוגים מלמדים הרבה, בעיקר הדברים שנאמרים בהם בדרך אגב, בין אם זה נוגע לגינון, לאנטישמיות או למנגנון השמדה. דיווחי החדשות והמכתבים הם לא רק על החזית, אלא גם על כדורגל. ההוראה שהמפקד מעביר נוגעת לקטיפת פרחי לילך מן השיח בגינה המשפחתית, גינה שהיא המוקד של הדוויג. במהלך הצפייה עלו בי שתי אסוציאציות קולנועיות לסרטים מסוג שונה למדי שלא צפיתי שיעלו בהקשר לסרט בנושא הזה. יחד עם זאת, אני חושב ששתיהן רלוונטיות, בין אם גלייזר חשב עליהם ובין אם לאו. הכוונה היא ל"ז'אן דילמן" של שנטל אקרמן ו"זה הדוד שלי" של ז'אק טאטי או הקולנוע שלו בכלל. כל אחד מן הסרטים משליך על תיאור של שגרה וריחוק בדרך אחרת.

"ז'אן דילמן" פתוח בכוונה להרבה פרשנויות, אבל בין היתר הוא סרט על השגרה ועל ההתמסרות לשגרה ולתכנון חיים. הבית הנבנה ליד מחנה ההשמדה הוא עבור הזוג, ובעיקר עבור הדוויג, "התגשמות החלום הגרמני". או התגשמות של מה שהיא קיוותה לו מאז גיל 17, כפי שהיא אומרת בדיאלוג: סביבה בטוחה לילדים, נישואים לגבר מועיל, קרבה לטבע ובעיקר אפשרות לפתח את הגן בהתאם לעיצוב שלה (בעזרת עובדי כפייה). כמו שז'אן דילמן שוקעת לסדר היום שלה ומזניחה את הרגשות שלה, הדוויג שקועה בייצוג החלום וזונחת את הרגשות של אחרים, לטובת המשמעות של התפקיד של בעלה ומה שמתרחש מעבר לחומה.
זו לא רק ״הבנאליות של הרוע״, זו הבנאליות של השגרה, של האידאל הבורגני והאידאל הגרמני. זה שבא לידי ביטוי בסרט גם דרך השימוש באגדות האחים גרים שרודולף מקריא לבתו כשהיא מתקשה לישון. האגדות הללו מלוות בצילומים שנראים כמו צילומי נגטיב בשחור-לבן, או מצלמת אינפרה אדום העוקבת אחר ילדה/נערה. ניתן לדמיין את הגיבורה הזו כילדה עצמה, או הסיפור המסופר. אולם בפועל, מתגלה כי גיבורת האגדה הקלאסית היא משרתת פולנייה שעובדת בבית ומנסה לעזור לאסירים בסתר. החמלה היא תמונת מראה של המציאות של משפחת הס.

ההקשר לטאטי הוא המכניות של החיים המודרניים והליכה על פי הצפוי. גם רובד זה קיים בסרט והוא נוכח בעיצוב המדויק של הגן ושל כללי הנימוס שהמבוגרים בסרט מקפידים עליהם ללא יוצא מן הכלל. הסרטים של טאטי הם קומדיות, אבל יש בהם מימד פילוסופי אפל לגבי אופי הקיום המודרני. "אזור העניין" הוא מן הסתם הדבר הכי רחוק מקומדיה במונחים רבים, מעבר לכך שהוא מצחיק מאוד בצורה קודרת ואירונית. הסרט מבצע זאת גם בשורות דיאלוג כמו "הוא קורא לי מלכת אושוויץ" וגם במבוכה מעצם הניתוק בין מה שנראה בסרט כחיים שלווים לבין מה שנוכח בסרט כל הזמן ברמיזות דקות בפסקול, בשולי הפריים, ברמיזות בדיאלוג הסומך על הקהל שמבין את ההיסטוריה. האירוניה נובעת מן הניגוד של חיי הנוחות והיופי החזותי, מול הזוועות. אבל אז מתחילה לחלחל הרמה הנוספת – לא מדובר בניגוד.

השאיפה ליופי ולהגשמת חלומות הנעורים היא חלק מן המהות האנושית כמו האכזריות, לא למרות. אותה סגידה לאסתטיקה מניעה את הפחד מכך כי הנער נגע בגופות הקורבנות. הענקת סביבה גידול טובה לילדים חוברת לכך שהם משחקים בחיילי צעצוע, ובשלב מאוחר יותר אחד מן הילדים מתאכזר לאחר במהלך משחק. האכזריות הזו היא מישהו שקיים בילדות וגם בסביבות אחרות. אך ליד אושוויץ ובתוך משפחת הס, היא מקבלת מימד נוסף. הפגיעה באחר לא עוצרת רק בו, הזיהום חדר לנפש. גם בתוך הבית האידיאלי, משפחת הס הם גם סוג של קורבנות. זאת בדרך למשפט המצמרר שאומר רודולף לקראת סיום הסרט, משפט המראה כי המוח שלו חושב על השמדה גם כשהוא מצוי בחדר עם עמיתים ותומכים. אין דרך חזרה מהאכזריות. אבל היא לא רוע, אלא סוג של המשך או חלק מן הטבע האנושי אם הוא מנותב לנתיבים מסוימים. התפקיד של מפקד המחנה יצר הפרעה נפשית שמובילה תמיד למחשבות על הרג. אבל זה לא יכול להיות כתב הגנה. הדמויות חונכו לשנאה ולהצבת אידיאלים מסוימים כיעד אך יש להן רגעים של הכרה שמבטלים כל אופציה לתירוץ.

ניתן לראות ב"אזור העניין" סוג של תמונת מראה קודרת ל"מתחת לעור". באחרון, גיבורה לא אנושית שיצאה לפגוע בבני אדם מחליטה לברוא את עצמה מחדש ואף להסתכן משום שמצאה סגולה וחמלה כלפי המין האנושי. זאת בעוד הנוכחי הוא סרט שעוסק ברגע שהוא אולי הקודר והאפל ביותר בתולדות האנושות, אבל כפי שדבר לא משתווה לאושוויץ כך אסור להתייחס לאושוויץ כחריגה בקיום האנושי, אלא כחלק מן האפשרות שהמהות שלו יכולה לייצר. כפי שהס מתמסר להריגה ולרתיעה מן האסירים, הוא מנצל מינית אסירה (הסרט מראה זאת בצורה שלא מבזה את השחקנית). בחלקו האחרון יש קפיצה מן השחזור התקופתי לתיעוד עכשווי, לפריטי המוזיאון המייצגים את החומרי וההומני מול בית המשפחה הפרטית. העדות שנותרה וכמו הסרט לא מספרת את כל הסיפור, אלא רק רומזת.

ברגע בו הסרט עובר מחלקו העיקרי לחלק המסיים, הוא משלב גם כתיבה של ניצול לגבי אושוויץ. זה מראה לא רק צד אחר של המתואר, אלא גם שבכל זאת, יש אופציה אחרת לחוויה אנושית וליחס לטבע ול"יופי". זהו קטע שירה אותנטי, משולב בקטע של ניסיון נגינה שגם הוא אותנטי, אבל רוב זמן, אנו צופים בדמויות שמתנהגות באופן מחושב יותר. זוג נשוי שישן במיטות נפרדות כי ככה נהוג. תלונה של אישה כלפי בעלה על שיחה בשעת ערב מאוחרת. החריגות מן השגרה וממה שהגון מפריעות להדוויג. ההרג המוני לא. מחשבה על רצח בגז פחות, כי ניתן להכניס את האכזריות לתוך המשטור של חיי השגרה, החיים של הגשמת חלום של מימוש עצמי.